שמחה ברגלים

מצוות שמחה

שיר חתונות מפורסם קובע: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד*". האמת היא שזה לא לגמרי מדויק: אין שום מצווה תמיד להיות בשמחה, לא מצווה גדולה ולא מצווה קטנה. זהו אולי הלקח המחשבתי הראשון שאנחנו יכולים ללמוד ממצוות שמחה ברגלים, לפני שאנחנו יודעים עליה משהו אחר מלבד שמה: היהדות מצפה מאתנו לשמוח במועדים מסוימים ומוגבלים, ולנהוג באיפוק בשאר הזמן.

אלו הם הפסוקים שבהם נצטווינו על שמחה ברגלים:

"שִׁבְעָה שָׁבֻעת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָֹה אֱלהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלהֶיךָ: וְשָמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: חַג הַסֻּכּת תַּעֲשֶה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִִבְעַת יָמִים תָּחג לַיהוָֹה אֱלהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלהֶיךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכל מַעֲשֵה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָמֵחַ:" (דברים ט"ז, ט-טו).

הפסוקים מתייחסים לשבועות וכמובן לסוכות, וחז"ל הבינו שהמצווה מתייחסת גם לפסח.

מה כוללת המצווה?

מה כוללת מצוות שמחה? על מה היא מצווה אותנו? בזה יש דעות רבות. נתחיל מלשונו המפורסם של הרמב"ם:

"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר 'ושמחת בחגך' וגו'.
אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד - הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין" (רמב"ם, הלכות יום טוב ו', יז-יח).

הרמב"ם קובע שני מעגלים בהגדרת מצוות שמחה: מצוות שמחה המובהקת היא בקרבן שלמים; במעגל חיצוני יותר, ישנה אופציה אחרת, פתוחה יותר והדוקה פחות - שמחה "כל אחד כראוי לו"; אצל גברים השמחה הזו מתבטאת בצורה המלאה ביותר בבשר ויין. במעגל חיצוני עוד יותר, השאגת-אריה (סי' ס"ה) מוכיח שמצווה מן התורה לעשות כל דבר שמשמח, בלא הגדרה מדויקת באילו מעשים מדובר. ישנה כאן מערכת של מעגלים קונצנטריים, כשבמעגל החיצוני ביותר אנו מצווים באופן כללי על עשיית מעשי שמחה לפי טעמנו הפרטי, ובמעגל הפנימי ביותר ההלכה מכוונת אותנו למעשה מסוים ומובהק מאוד, שאינו תלוי בטעמנו ובאישיותנו. ישנן כאן שלוש רמות של ספציפיקציה.

הצורך במערכת מורכבת שכזו נולד מכך שההלכה מנסה לקבוע כאן מערכת פורמלית שתשקף ותעצב רגש פנימי. לכן, מתקיימות כאן זו בצד זו שתי מגמות סותרות: אינדיבידואליזציה ופורמליזציה. מצד אחד, מגמתה הכללית של ההלכה היא ליצוק את הרגש הפרטי לתוך תבנית של מעשה ברור ואחיד; מצד שני, כאשר המצווה מעורה ברצון לעודד רגש פרטי מסוים - במקרה זה, השמחה - אי אפשר להתעלם מהעדפותיו הפרטיות של האדם המצוּוֶה.

מעשה ורגש

דיברנו על המתח בין פורמליות לאינדיבידואליות המתגלם במצוות שמחה במעגלים השונים של הספציפיות שבציווי, מתח הנובע מכך ששתי המלים הללו - 'מצווה' ו'שמחה' - באות מעולמות שונים. ישנה נקודה שבה המתח הזה הבא לידי ביטוי במצוות שמחה מתגלם בצורה שלמה יותר. האם מצוות שמחה היא בעצם מצווה לעשות מעשים משמחים - או מצווה לשמוח? כלומר - באיזו מידה המצווה מתייחסת במישרין לעולמנו הרגשי, ובאיזו מידה היא מתייחסת אך ורק למעשה החיצוני? הגמרא, הראשונים והפוסקים מתייחסים כמעט רק למעשים החיצוניים. למען האמת, זו דרכה הרגילה של ההלכה. גם במקרה שההלכה מעונינת לעורר רגש מסוים, בדרך כלל ההלכה עצמה מתייחסת במישרין רק למעשים הפורמליים, ולא לשאיפה הרעיונית. אך הרי"ד סולובייצ'יק טען שלא כן הוא בנוגע למצוות שמחה. נקודת המוצא של הרי"ד הייתה הגמרא במועד קטן, המנמקת מדוע אין אבלות ברגל:

"אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר 'ושמחת בחגך'. אי אבילות דמעיקרא הוא - אתי עשה דרבים [='ושמחת'] ודחי עשה דיחיד [=אבל]; ואי אבילות דהשתא הוא [= שאירעו ברגל] - לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים" (מועד קטן יד:).

הגמרא קובעת שרגל דוחה אבלות, כי שמחת הרגל, שהיא מצוות עשה של רבים, גוברת על מצוות אבלות, שהיא עשה של יחיד. יש כאן עניין רב גם באפיון המצוות הללו כמצוות של 'יחיד' או 'רבים'. נראה שאין הכוונה רק לכמות האנשים החייבים במצווה: גם אם כל ישראל היו קרוביו של המת, עדיין יהיה אבל עשה דיחיד. יש כאן קביעה ערכית בדבר דברים הנעשים בפרטיות ודברים הנעשים בפרהסיא. אך הרב סולובייצ'יק מעלה כאן נקודה עקרונית אחרת:

"לכאורה דברי הגמרא צריכים ביאור: למה לא יקיים שתיהן, אבילות ושמחת הרגל כאחת; הלא אבל מותר בבשר ויין, והיכן כתוב שאסור לחלוץ מנעלים ולהימנע מרחיצה, סיכה ושאילת שלום וכיוצא בזה ברגל? אמנם, שאלתנו אינה צריכה לפני ולפנים. הסתירה ההדדית של אבלות ושמחת הרגל אינה נוגעת בפרטי ניהוג אבלות וניהוג שמחה. הפעולות החיצוניות אינן מכחישות זו את זו, והיו יכולות לדור בכפיפה אחת. הסתירה כרוכה בקיום מצוותן של שמחה ואבלות, בעצם מהותן וחלותן. מהות השמחה היא פעולה נפשית, שמחה שבלב; כמו כן טיב האבלות הוא עמדה נפשית, אנינות שבלב. התורה ציוותה, כי האבלות שבלב תלבש צורה מוחשית של ניהוג איסורי אבל, ושמחה שבלב תסתמל על ידי אכילת קודשים. ברם, מעשים אלו המה רק האמצעים שעל ידם מגיע אדם לקיום מצוות שמחה ואבלות שבלב. מובן, שביחס לשמחה ואבלות שבלב ישנה הכחשה הדדית... לפיכך בא הרגל ודוחה את האבלות" (הגרי"ד סולובייצ'יק, 'וביקשתם משם', עמ' 210).

הגרי"ד הביא עוד הוכחות לכך שבמצוות שמחה רגש השמחה עצמו הוא קיום המצווה המהותי[1]. כך, למשל, הגרי"ד ציין את התוספות, המקשים מדוע שבת עולה למניין ימי האבלות, אף שאין אבלות בפרהסיא נוהגת בה; בעוד רגל אינו עולה למניין אבלות, אף שלרוב הראשונים אבלות שבצנעא נוהגת בו, והוא מופקע רק מאבלות שבפרהסיא - בדיוק כמו שבת!

"ובתוס' הרב מקשה, דמשמע אפילו למאן דאמר דלא נהגא [=אבלות בפרהסיא בשבת] עולה למנין שבעה, וא"כ ברגל נמי אע"ג דלא נהגא יהא עולה! ולעיל אמרי' - 'לענין שבעה לא קמבעיא ליה, דלא נהגא מצות שבעה ברגל'! ומתרץ: אע"ג דשבת עולה רגל אינו עולה, הואיל ואין אבילות כלל, משום דכתיב בהן 'שמחה'. שבת מיהא לא כתיב 'שמחה', אפילו אינה נוהגת עולה"
(מועד קטן כג: תוס' ד"ה מאן דאמר).

מהי תשובתם של התוס'? רגל אינו עולה למניין אבלות, משום שאין בו קיום אבלות, כיוון שיש בו קיום שמחה, הסותרת את האבלות באופן מהותי. לעומת זאת, בשבת אין נוהגים דיני אבלות המעשיים רק משום שחייבים בה בכבוד ועונג, ולכן אי אפשר לבצע את מעשה האבלות; אך הקיום המהותי של האבלות, הקיום שבלב, עדיין מתקיים, כיוון שאין בשבת מצוות שמחה, ולכן שבת עולה למניין אבלות.

הרי"ד סולובייצ'יק מעלה כאן יסוד שבולט בכל השקפתו על טעמי המצוות, וגם בשיעוריו הלמדניים. השמחה שבלב אינה רק תוצאה של מצוות שמחה, ברמה של 'טעמי המצוות', אלא היא גוף המצווה עצמה. ישנן מצוות שמהותן היא רגשית-פנימית, אף שביטוין הוא חיצוני. כשדיברנו על יסודותיה העקרוניים של ההלכה, הזכרנו את נטייתה של ההלכה לתרגם את הרגש הארעי והמעורפל למעשים מוצקים. ישנם מקרים, כך קובע הגרי"ד, שבהם הרגש נכלל גם הוא בתוך תחומה של ההלכה ממש. במקרים אלו ההלכה מצווה על מעשה מוגדר, שבו מתבטא הרגש, והוא "מעשה המצווה"; אך "קיום המצווה" הוא בתחושה שבלב.

האבחנה שחידש הגרי"ד, בין מעשה המצווה לקיום המצווה, נותנת לנו פרספקטיבה חדשה על המעגלים השונים בקיום מצוות שמחה. עכשיו עלינו לעדכן את התרשים ששרטטנו, של המעגלים המתכנסים: בחוץ, מעורפל ולא מוגדר, נמצא הרגש של השמחה. ההלכה מחייבת אותנו לגבש את הרגש הזה ולבטא אותו במעשה כלשהו. כשנכנסים יותר פנימה, רצוי להשתמש במעשה המוגדר של אכילת בשר ויין (או "כל אחד כראוי לו", לפי מינו וגילו), ובמעגל פנימי יותר - רצוי לשמוח על ידי הבשר שנאכל בקורבן חגיגה. אין מדובר כאן בהתפתחות כרונולוגית, וודאי שלא בדירוג של רמת החשיבות[2], אלא במעגלים שונים הקיימים בו-זמנית במערכת ההלכתית, ומאפשרים לה לשמור על אפיוניה הפורמליים, בלי לחנוק את הרגש ואת התחושות הדתיות.

אבחנתו ההלכתית של הגרי"ד נסמכת על דיוק מדהים ברמב"ם. בכל מקום שבו ישנה שניות בין מעשה המצווה לקיום המצווה, הרמב"ם בגוף ההלכות מביא את מעשה המצווה, אך בכותרת מזכיר דווקא את קיום המצווה. נבחן כמה דוגמאות:

"[=מצוות עשה] לשמוח ברגלים" (רמב"ם, כותרת להלכות חגיגה).

"והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה" (רמב"ם, הלכות חגיגה א', א).

מעשה המצווה המובהק הוא אכילת שלמים; אך קיום המצווה הוא השמחה בלב. נבחן דוגמה נוספת:

"[=מצוות עשה] לעבוד את ה' כל יום בתפילה" (רמב"ם, כותרת להלכות תפילה).

בהלכות תפילה עצמן הרמב"ם מדבר על פרטי דיני תפילה; אך "קיום המצווה" מוזכר בכותרת - "עבודה שבלב".

הגרי"ד משתמש בעיקרון הזה כדי ליישב בעיה קשה ברמב"ם. בכותרת להלכות תשובה כותב הרמב"ם:

"[=מצוות עשה] שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה" (רמב"ם, כותרת להלכות תשובה).

אך בגוף ההלכות הנימה שונה לגמרי:

"כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו - חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא" (רמב"ם, הלכות תשובה א', א).

מגוף ההלכות משמע שלא התשובה היא המצווה - אלא הווידוי! ואכן, המנחת-חינוך טען שאין מצווה מיוחדת לעשות תשובה - אנו חייבים לעשות תשובה פשוט משום שבכל רגע אנחנו חייבים לקיים את המצוות, ולכן אם עברנו על מצווה עלינו לשוב ולתקן זאת; המצווה המיוחדת היא רק בווידוי. הגרי"ד טען בספרו 'על התשובה', לפי העיקרון הכללי שכונן, שקיום המצווה הוא התשובה, והווידוי הוא רק מעשה המצווה. כלומר: עיקר מהותה של המצווה הוא התשובה בלב, והוידוי הוא רק המעשה המגלם את הרגש הדתי ההומה. ושני הצדדים חיוניים לקיום מערכת מבוססת ויציבה, ועם זאת גם סוערת ורוחנית.

מהו בדיוק היחס בין 'מעשה המצווה' ל'קיום המצווה'? השאגת-אריה (סי' ס"ט) טען שמצוות שמחה כוללת רק מעשים המעוררים את השמחה, ולא מעשים שמבטאים את השמחה. לכן הוא טוען שאין מצווה לשיר ברגל, כי שירה - לדעתו - אינה מעוררת את השמחה, אלא רק מבטאת אותה. הגרי"ד מדבר על כך שהרגש הפנימי "לובש צורה מוחשית" על ידי המעשה החיצוני. דומה ששני התהליכים נכונים: המעשה החיצוני גם מעורר את הרגש, וגם נותן ביטוי מאופק ומרוסן לרגש הקיים. מצד אחד, המעשה החיצוני מבטיח שיתעורר רגש - "אחרי המעשים נמשכים הלבבות"; מצד שני, המעשה גם מבטא את הרגש ובכך מבטיח את התמדתו, וגם מכוון אותו לכיוונים חיוביים, ונותן לו ביטוי מאופק ומרוסן. בלא המעשה הממשי, או שלא יתעורר רגש כלל, או שיתעורר רגש לא חולף ולא יציב, או רגש פרוע שילבש כיוונים בלתי רצויים. המעשה המוגדר גם מעורר את הרגש, גם מבטיח את התמדתו, וגם מתעל אותו לכיוונים רצויים.

סייגים לשמחה

כאמור, יש כאן מצווה חריגה ומיוחדת, המשלבת עשייה ממשית ורגש פנימי. אמרנו גם שהשילוב הזה מחייב זהירות מיוחדת: מדובר כאן במצווה שקל לה להתגלגל בהוללות פרועה, ולטשטש את ההיבטים הרוחניים שבה. כאשר ההלכה מעוררת ומטפחת רגש מתפרץ כמו שמחה, היא גם מגבילה ומסייגת אותו, כיוון שמי כמו ההלכה מודע לסכנות שברגש מתפרץ ולא מרוסן. נביא כאן סייג מפורסם שמביא הרמב"ם, שתפקידו לצמצם את הסכנה הזו:

"וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם'. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' " (רמב"ם, הלכות יום טוב ו', יח).

הרמב"ם קובע כאן סייג מעשי: חייבים לתת לעניים להשתתף בשמחה, אחרת אין זו שמחת מצווה אלא 'שמחת כרסו'. התורה אינה נותנת לגיטימציה לכל שמחה בתקופת הרגל, ועומדת על כך שהשמחה צריכה להיות נקייה וטהורה, שמחת מצווה אמיתית, ולא סתם 'שמחת כרסו'.

סייג נוסף מסוג זה נוכל למצוא בהלכה מפורסמת:

"משנה - אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו...
גמרא - וכי שמחה היא לו, מאי הוי? ...לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. רבה בר [רב] הונא אמר: מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו" (מועד קטן ח:).

מדוע אסור להתחתן בימי המועד? רבה בר רב הונא מציע נימוק מובן: חוששים שבפועל יזניח את המעשים המבטאים את שמחת הרגל. אך מה פירוש טעמה הראשון של הגמרא, "שאין מערבים שמחה בשמחה"? התוס' שם נותנים הסבר מאלף:

"לפי שאין מערבין שמחה בשמחה - גזירת הכתוב, כדדריש לקמן... וטעם נראה קצת, דכמו שאין עושין מצוות חבילות, דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה; וכן שמחה בשמחה, יהיה לבו פנוי בשמחה" (מועד קטן ח: תוס' ד"ה לפי).

תוס' מסבירים שאין לו לערב שמחות אחרות בשמחת המצווה, לא רק מבחינה מעשית, אלא גם מבחינה רגשית. זהו עוד סייג: צריך למנוע משמחת הרגל להפוך לשמחה של חולין, אפילו אם מדובר בשמחה כשרה, כמו שמחת נישואין. התורה מקפידה מאוד על טהרתה של השמחה, כיוון שיש סיכון גבוה ששמחת המצווה תהפוך לשמחה ריקה. לכן אסור לערבב שמחה זו בשמחות אחרות. הרמב"ם הוסיף עוד סייג, שנועד לשמור על טהרתה של שמחת הרגל:

"כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה. שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל', הא למדת שהעבודה בשמחה; ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות" (רמב"ם, הלכות יום טוב ו', כ).

בשעת השמחה חייבים לנהוג באיפוק, כי שמחה פרועה והשתוללות חורגים משמחה שהיא עבודת ה', שהרי "אי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שכרות". כמה חשוב לשנן בימינו את הקביעה הנחרצת הזו.

מקומה של השמחה בעבודת ה'

דבריו האחרונים של הרמב"ם מעלים נקודה נוספת. הרמב"ם עומד על כך שהשמחה יש בה עבודת ה'. מה כוונת דבריו? איזה מקום יש לשמחה בעבודת ה' שלנו?

הגרי"ד סולובייצ'יק התייחס גם לנקודה הזו. הוא הזכיר בהקשר זה את דבריו הידועים של הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם:

"שנצטווה למשה בסיני שיאמרו ישראל שירה במועדיהם לאל שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והבדילם לעבודתו; ובא דוד ותיקן להם את ההלל הזה כדי שישירו בו... והנראה מדבריהם שהוא (=החיוב לומר הלל) מן התורה, כמו שפירשתי, ויהיה הלכה למשה מסיני, או שהוא בכלל השמחה שנצטווינו בה, כמו שכתוב 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות'... אם כן, אפשר שנדרוש בימים טובים, שכתוב ונתרבו כל מיני שמחות, שתהא השירה מכללן" (הרמב"ן, השגות על ספר המצוות לרמב"ם, השורש הראשון).

לטענתו של הרמב"ן, אמירת דברי שבח והלל לקב"ה היא קיום של מצוות שמחה. מכאן עולה, בדומה לדברי הרמב"ם שהוזכרו, שאין מדובר כאן בשמחה ריקה, אלא בשמחה הנובעת ממניעים רוחניים, שמחה שאחד מביטוייה הוא אמירת דברי שבח לה'. ואגב, השאגת-אריה (סי' ס"ט) דוחה את דברי הרמב"ן, אך טוען שאחד מביטוייה המלאים והשלמים ביותר של מצוות שמחה ברגל הוא לימוד תורה, שעליה נאמר "פיקודי ה' ישרים משמחי לב"; ושוב, מדובר כאן לא על שמחה ריקה, אלא על שמחה הכרוכה בעמדה רוחנית מסוימת.

מהי אותה עמדה רוחנית? כדי להבהיר זאת, הביא הגרי"ד דין אחר. הגמרא במועד קטן דנה בשאלה האם מצורע נוהג צרעתו ברגל. הגמרא מוכיחה זאת מכך שכהן גדול נוהג דיני מצורע בכל השנה, וכוהן גדול בכל השנה מקביל לדין רגל אצל אדם אחר:

"כוהן גדול דכל השנה, כרגל לכולי עלמא דמי" (מועד קטן יד:).

ומסביר התוספות-רא"ש למה הכוונה:

"דהא דמשוינן כהן כל ימות השנה כרגל לכולי עלמא, היינו לעניין זה למנוע חלות אבילות דצרעת עליו, כי היכי דחזינן דשמחת קדושתו מונעת מלחול עליו אבילות דמת" (תוס' רא"ש שם).

לדעת רוב הראשונים (חוץ מהרמב"ם) מהגמרא הזו לומדים שכוהן גדול אינו נוהג אבלות כלל, כיוון שכל השנה בשבילו כמו הרגל בשביל אנשים אחרים. מה משמעות ההשוואה הזו? הגרי"ד הסביר שהשמחה נובעת מעמידה לפני ה'. ברגל יש עלינו מצוות שמחה, כי ברגל אנחנו עומדים לפני ה'. השמחה נובעת מהעובדה שאנחנו עומדים לפני ה'. מקורה של השמחה הוא רוחני וערכי. הכהן הגדול עומד כל השנה לפני ה', ולכן כל השנה הוא נוהג בשמחה, וממילא גם מופקע מאבלות. השמחה אינה קישוט חיצוני לחג, אלא נובעת מעצם מהותו הרוחנית של החג.