דילוג לתוכן העיקרי

'הן יקטלני לו אייחל': הביטחון בה' (2)

הרב אהרן ליכטנשטיין
10.08.1975
קובץ טקסט

לחלק א' של השיעור לחצו כאן

ה. שניות במידת הביטחון בספר תהילים

ראינו עד כה ששני סוגי ביטחון מוכרים במסורת היהודית: הסתמכות שמקורה באמונה, מלאת תקווה וציפייה, וגם ביטחון יציב ומייחל, היונק מן האהבה. שניות תכונת הביטחון, משתקפת בבירור בפרקי שיר המעלות שבתהילים. מצד אחד, נראה, למשל, את פרק קכ"א:

שיר למעלות אשא עינַי אל ההרים מאין יבֹא עזרי. עזרי מעם ה' עֹשה שמים וארץ. אל יתן למוט רגלך, אל ינום שֹמרך. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' שֹמרך ה' צִלך על יד ימינך. יומם השמש לא יכֶּכָּה וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע ישמֹר את נפשך. ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

לפנינו דוגמה קלסית של הביטחון המקווה והנאמן, המשוכנע שיהיה טוב. מאידך, פרק קל"א מצייר בפנינו אווירה שונה לגמרי:

שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עינַי ולא הִלכתי בגדֹלות ובנפלאות ממני. אם לא שִויתי ודוממתי נפשי כגמֻל עלֵי אמו כגמֻל עלַי נפשי. יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם.

מה חושב התינוק בהתרפקו על אמו? האם הוא פונה אליה כמי שתחלץ אותו ממצוקה? אולי, אינסטינקטיבית, הוא מרגיש אף את זה. אך לא הציפייה המעשית היא שבראש מעייניו של התינוק. בראש וראשונה הוא פונה אליה מפני שהוא פשוט רוצה להיות דבק בה. כרגע הוא אינו חושב על תכניות עתידיות, אינו מצפה להגשמת חזונות והבטחות. הוא יודע רק דבר אחד: העולם הוא מקום קר ומאיים, ואילו כאן, במחיצת האם, ישנה תחושת חמימות וביטחון. האם אף מלטפת ומנחמת אותו, "כאיש אשר אמו תנחמנו"; אך, פרט לכל פעולה מצִדה, עצם הנוכחות במחיצתה, מחייה ומחזקת אותו. ממילא, היונק נגרר אחרי אמו בכל מקום ובכל מקרה. אין זה מתוך נכונות מחושבת למסירות נפש למענה, אלא מפני שאין גורם בעולם המסוגל להפרידו ממנה. תפנה לאן שתפנה, הוא אחריה, אוחז באצבעותיו הקטנות בכנף שמלתה.

כאן מאופיינת בטחון האהבה בדימוי: "כגמֻל עלי אמו... יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם". בטחון האהבה הוא שהניע את עם ישראל בשנות הנדודים במדבר: "לכתך אחרַי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', ב). ושוב, אין כאן בהכרח נכונות מובהקת למסירות נפש, אלא פשוט חוסר האפשרות להתרחק מן הקב"ה. ההשוואה לתינוק המתגעגע לאמו מלמדת על חיבור חווייתי וקיומי, מעל ומעבר לחישובים תועלתיים של רווח או נזק.

ו. שני סוגי הביטחון בהתפתחותם ההיסטורית

אם פרקים אלה בתהילים משמשים כמודלים לשתי הגישות בתפישת הביטחון, הרי שניתן אף לעקוב אחרי התפתחותן ההיסטורית לאורך זמן. כמובן, שתי הגישות קיימות בכנסת ישראל מראשית ניצניה; שהרי אברהם אבינו היווה דוגמה קלסית לשתיהן. עם זאת, ניתן להציע, שחורבן הבית הראשון והגלות שבאה בעקבותיו חוללו מפנה יסודי. היסטוריונים כלליים ויהודים כבר דשו הרבה בסוגיה זו, ולא פעם אף הפריזו בה והגדישו על המידה, ואל לנו להיתפס להגזמותיהם. אך עובדה היא שאף חז"ל, להבדיל, ראו תקופה זו כשעת מפנה:

אמר רב, תשובה ניצחת השיבה כנסת ישראל לנביא. אמר להם הנביא לישראל, חִזרו בתשובה, אבותיכם שחטאו היכן הם? אמרו להן: ונביאיכם שלא חטאו היכן הם? שנאמר: 'אבותיכם איה הם והנבִאים הלעולם יחיו' (זכריה א', ה)? ...שמואל אמר [תשובה אחרת השיבה כנסת ישראל לנביא]: באו עשרה בני אדם וישבו לפניו. אמר להן, חִזרו בתשובה. אמרו לו, עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? [כלומר, האם לא גירש אותנו הקב"ה כשהחריב את המקדש והגלה אותנו, ובכך שחרר אותנו מעבודתו?] אמר לו הקב"ה לנביא, לך אמור להם: 'אי זה ספר כריתות אמכם אשר שִלחתיה או מי מנושַי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונֹתיכם נמכרתם ובפשעכם שֻלחה אמכם' (ישעיהו נ', א) (סנהדרין קה ע"א).

בתקופת הבית, כל עוד שכנו ישראל בארצם, ניתן היה לשאוב מן הביטחון הנובע מכוח התקווה. אמנם גם אז היו עידני משבר ותקופות קשות, אך כל עוד נשארו במקומן המסגרות הלאומיות והדתיות, ניתן היה לסמוך על היחס הבסיסי שבין הקב"ה לעמו; להאמין בלילות, שאמנם נזכה להגיד חסדו לבוקר. אך עם החורבן התערערו יסודות הביטחון ההוא. ואז בקעה ועלתה שאלתה האיומה של איילת השחר, במזמור התהילים שחז"ל ייחסו לתקופת אסתר:

א-לי א-לי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי. א-להַי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. ואתה קדוש יושב תהִלות ישראל. בך בטחו אבֹתינו בטחו ותפלטמו. אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו (תהילים כ"ב, ב-ו).

אבל לאחר החורבן, כשהר ציון שמם ושועלים הלכו בו, כשכנסת ישראל היא בבחינת "תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" (שם, ז) - איך ניתן היה לבטוח בה' שהכול ייגמר בטוב? הלא הדבר לכאורה אינו ניתן וגם אינו מחויב, שכן עבד שמכרו רבו ואישה שגרשה בעלה - כלום יש לזה על זה כלום?

על זה באה תשובה כפולה. הקב"ה מצדו השיב, שאכן לא נפטרנו והחובה עומדת בעינה:

והעֹלָה על רוחכם הָיוֹ לא תהיה אשר אתם אֹמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאֻם א-דני ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ', לב-לג).

כנסת ישראל, מצדה, גילתה אוצר ביטחון חדש, בעל שורשים עתיקים. בני ישראל נזכרו שהם אינם רק יורשיה של הבטחת ברית בין הבתרים (בראשית ט"ו), אלא אף "זרע אברהם אֹהבי" (ישעיהו מ"א, ח). הם הגיעו להכרה, שניתן לומר "הא-ל הגדול הגיבור והנורא", אף כשנוכרים מקרקרים בהיכלו ומשתעבדים בבניו[1]; הם למדו שניתן לבטוח עמוקות גם על נהרות בבל.

כנסת ישראל יצאה מתקופת הגלות מחוסנת ומחושלת, כשבטחונה בקב"ה קיבל ממד חדש, מקיף ועמוק מקודמו. היא למדה לראות את זיקתה לקב"ה, את שעבודה אליו ואת בטחונה בו, כבלתי תלויים בגורמים אובייקטיביים ובהישגים חיצוניים. זוהי משמעות דברי חז"ל, שקבלת התורה חזרה ונשנתה בימי אחשוורוש (שבת פח ע"א). על דברים אלה העיר הרמב"ן על אתר, אחרי צטטו את טענת "עבד שמכרו רבו":

לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלוה ברצון, שלא יטענו עוד שום תרעומות, והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים.

עם ישראל למד, שאף אם מקימים מדינה מחדש, הדבר נעשה "לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי" (זכריה ד', ו). מני אז, עמדו לנו לקחים אלו וחישלו אותנו בשעות קשות. חורבן הבית השני כבר לא ערער את האמונה והביטחון הלאומיים, כפי שעשה החורבן ראשון. במשך קרוב לאלפיים שנות גלות, כאשר, דור אחרי דור, עברנו משברים וספגנו מהלומות, נשארנו דבקים בה', בוטחים בו, נכספים אליו, ועל כן תמוכים בו.

ז. מידת הביטחון בימינו

ככלל, עלינו לחתור לאיזון בין הביטחון האופטימי המבוסס על אמונה ותקווה, לבין הביטחון המסור הנובע מאהבה. עם זאת, ישנן תקופות בהיסטוריה שבהן נדמה שהגישה השנייה הולכת ונמוגה, ועל כן יש לחזקה במיוחד. עד כמה שהדבר עלול להישמע פרדוקסלי, דומני שתקופתנו, תקופת צמיחתה של מדינת ישראל, היא תקופה שכזאת. כל התקוות והציפיות הדתיות והלאומיות שהתעוררו עם קום המדינה, נטו למשוך אותנו אל ביטחון האמונה, ואילו הגישה השנייה, ביטחון האהבה, נדחקה הצידה.

אולי הסבר הדבר הוא שדווקא בתנאים חיוביים, קשה יותר להגיע למסירות נפש דתית. כפי שהעיר ההיסטוריון הקתולי, כריסטופר דוסון, יותר קל לזלזל בעולם הזה ולנקוט בתפישה המדגישה רק את העולם הבא, כשאין הרבה לאבד בחיינו הארציים. לעומת זאת, לאדם העמוס בנכסים חומריים, הדרך לביטול היש קשה בהרבה. ייתכן גם שהישגינו המתמשכים, המעוררים גם ציפיות לעתיד, גורמים לנו לאמץ את הבחינה הראשונה של הביטחון באופן כמעט בלעדי. ושמא יש לייחס את התופעה גם להתגברות השפעתה של תורת הרב קוק, הרוויה אופטימיות לאומית וקוסמית.

יהיה ההסבר אשר יהיה, העובדה כשלעצמה ברורה: אבד לציבור הדתי הלאומי בארץ האיזון בין שני סוגי הביטחון. הדבר השתקף, ועדיין משתקף, במערכת החינוך. חינכנו היטב לביטחון של אמונה, דיברנו על תהליכי גאולה, בנינו תקוות, בישרנו גדולות; אבל לא חינכנו מספיק לביטחון האהבה, לדבקות בקב"ה ללא סייג וללא תמורה. לא חישלנו את בנינו ואת עצמנו לקראת אפשרות של משבר, לא לימדנו שיש לשיר את שיר ה' אף על נהרות בבל. לא אפשרנו לעצמנו להתמודד נפשית עם הסכנה של נסיגה לאומית.

חינכנו את תלמידנו לקראת הערכת "הקומדיה האנושית", אך לא לקראת "הטרגדיה האנושית", בחיי הפרט או בחיי הכלל. אמנם הצלחנו לחנך את הדור הצעיר למסירות נפש אישית למען העם והארץ, והיה זה הישג חינוכי עצום. כל זאת הושג בתקופה אופטימית של ביטחה, שהקורבן יעלה לרצון, מפני שהוא מקרב את הגאולה. המנוע של התהליך הזה היה ביטחון האמונה, ביחס לכלל, אם לא ביחס לפרט.

אני חושש שכיום אנחנו מתחילים לשלם את מחירו של חוסר האיזון הערכי הזה, ואין לנו דרך אלא לתקן את הטעות. מחובתנו להפנות יתר תשומת לב לביטחון האהבה, לפתח נכונות להיאחז בקב"ה פשוט מפני שהוא צור מבטחנו, ותהיינה התוצאות מה שתהיינה. אנחנו חייבים להתמודד עם המימד הטרגי של הביטחון, לעורר מחדש תחושת "הן יקטלני לו איחל". פסוק זה מבטא את תמצית הביטחון היהודי מול מצבים טרגיים.

אקווה, שלא תחול כאן אי-הבנה בדבריי. אינני מציע שנזנח, חס ושלום, את ביטחון האמונה. אני, אישית, רווי אמונה שורשית, כי לא יטוש ה' את עמו, ושקיומנו כעם בארץ הקודש מובטח. אני מתאמץ כמיטב יכולתי להעביר אמונה זו לילדיי ולתלמידיי. עם זאת, אני גם סבור שבעת ובעונה אחת, עליי להשריש בהם את ביטחון האהבה, וזאת לא כמעין פוליסת ביטוח רוחנית, אלא מפני שההקרבה והדבקות חיוניות כשלעצמן, אף בנסיבות החיוביות ביותר. היכולת לבטוח תוך כדי ייסורים חשובה לאדם, אף אם נדמה לו שייסורים אינם צפויים באופק.

אקווה גם שלא יובן מדבריי כאילו אני מזלזל בסבל, או שולל את הכאב שבו. במסתו, 'מעבר לטרגדיה', כתב ריינהולד ניהבור כי "הנצרות היא דת המתרוממת מעל ומעבר לטרגדיה. דמעות, יחד עם מיתה, נבלעות בניצחון"; וזאת, מפני שהסבל מנצח בהפכו בסיס לגאולה אישית. ייאמר הדבר בפירוש: היהדות אינה "מעבר לטרגדיה" ואינה בולעת ייסורים. היא אמנם מחנכת את האדם לקבל אותם, אך גם לבכות עליהם. אבלות - ולא הינתקות פילוסופית, גבורה סטואית או תרועת שמחה - היא תגובת ההלכה על מות אהוב. וכפי שכתב הרמב"ן בהקדמתו לספר תורת האדם, "כי אומץ הלב בזה מדרך המרד, והמורך בו מדרכי ההודאה והתשובה". היהדות מורה לאדם להגיב על ייסורים ולהתחנך על ידי חווייתם, אך היא רחוקה מלזלזל בהם או לבטל אותם. נכיר את עוצמת הכאב והסבל, אך נמשיך להיות בוטחים ודבקים בה'.

מידת הביטחון היא, אם כן, בעלת משמעויות מנוגדות. מצד אחד, היא תובעת מן האדם, שיהיה משוכנע שהקב"ה יעזור לו; מצד שני, היא דורשת ממנו שיכשיר את עצמו לקראת שעה שבה, חס ושלום, לא יעזור לו. בהיותה בעלת משמעויות מנוגדות, הרי שלא קל לחנך לקראתה; אבל המודל בכל זאת קיים.

הבה נזכור את המסופר במסורת שלנו על אותה דמות נשגבה והרואית - רבי עקיבא. מלא היה בביטחון האמונה, כל כולו מצפה לתחיית כנסת ישראל בארצה. בדהרת סוסיו של בר כוכבא שמע קול "רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אֹמר לציון מלך א-לֹהיך" (ישעיה נ"ב, ז). מצד שני, חייו היוו דוגמה מופתית לביטחון האהבה, שכן קיים הוא בנפשו ובדמו "הן יקטלני לו איחל".

רבי עקיבא קיווה; הוא ציפה לטוב, והאמין שיבוא. ברם, משלא התגשמה התקווה, ונגזרה עליו מיתה משונה ואכזרית - בשעתו האחרונה והמרה, חייך. כפי שהסביר לטורנוסרופוס הרשע, הנציב הרומאי, לא היה חיוכו משום שהוא "מבעט ביסורין", אלא אות לאיתנות בטחונו הגדול (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).

האם אנחנו מצליחים ללכת בעקבות המופת של רבי עקיבא? חוששני שבתנועה הנושאת את שמו, תנועה שאני מעריץ, נוטים יותר להדגיש את הגישה הראשונה שבביטחונו של רבי עקיבא, על חשבון הגישה השנייה. זה משקף את מצבנו הרוחני והחינוכי הכללי.

ח. הצו החינוכי

מבחינה מעשית, אני סבור שיש לעמוד בעיקר על נקודה אחת: ביטחון איננו נושא בפני עצמו. הוא כרוך באמונה מצד אחד, ובאהבה מצד שני. פיתוח מידת הביטחון תלוי בהחדרת יראת שמים כללית, הקשורה בחתירה לדבקות בקב"ה, ובשאלת מרכזיותם של ערכים דתיים בחיי האדם. תכונת הביטחון, ובמיוחד בחינתו השנייה, איננה תכונה העומדת בפני עצמה, ובוודאי שלא ניתן פשוט להפעיל אותה בעת צרה, משל הייתה ברז מים. תכונת הביטחון היא חלק ממכלול זיקתו של האדם לקב"ה. קיומה תלוי בעבודה שבלב, בשמירת מצוות מעשיות, בהתמסרות לתלמוד תורה, בתחושת נוכחותו המתמדת של הקב"ה, בבחינת "שִויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים ט"ז, ח).

דרך זו אמנם קשה וארוכה. היא אינה מציעה קיצורי דרך, היא בורחת מסיסמאות. אך דומני, שהיא בבחינת דרך ארוכה שהיא קצרה; על כל פנים, אני אינני מכיר אחרת. אין תפישה זו מתיימרת לענות על כל השאלות, אך יכולה היא לפחות להקהות את עוקצן. שכן, לא שאלת הסבל כשלעצמה, היא המעיקה עלינו בתור מחנכים. אבות העולם כבר העמידו את הבעיה על עוקצה: "צדיק ורע לו". דוד שאל, חבקוק חקר, ואף משה רבנו ביקש מהקב"ה: "הודִעני נא את דרכֶך" (שמות ל"ג, יג). הבעיה היא מהו הרקע ומהו הטון של השאלה. כאשר שואל אדם מה פשרם של הייסורים, האם הוא מקדים לשאלתו את הקדמתו של ירמיהו: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך" (ירמיהו י"ב, א)? או שמא הוא רק מטיח דברים כלפי מעלה?

אך טבעי הוא שניתקל בקשיים בהתמודדותנו עם הסוגיות האלו. יש לעודד את תלמידינו לשאול. אחריותנו כמחנכים היא להקנות מערכת חיי תורה, שתבטיח שהקשיים לא ייהפכו לספקות. הקרדינל ניומן הבחין יפה בהבדל העצום שבין קשיים לספקות. מבין כל עקרונות הדת, הוא אמר, אין עניין שהעמיד בפניו יותר קשיים מאשר מציאות הבורא, ומצד שני, אין עניין שבו הייתה אמונתו חזקה יותר.

אם ברצוננו להתמודד עם שאלות בתחום הביטחון, עלינו להתייחס למצב חיינו התורניים בכללותם. נעמיק את אמונתנו, נרחיב את אהבתנו, ואגב כך נזכה בביטחון הדרוש: ביטחון, שיאפשר לנו לצפות לטוב ביותר מצד אחד, אך יחשל אותנו לקראת הרע ביותר, מצד שני. ובתור מאמינים בני מאמינים, אנו בוטחים בקב"ה שאת שלו הוא יעשה.

תשובות לשאלות בעקבות ההרצאה

שאלה: האם באמת ניתן לחנך לערכים, ואם כן, כיצד?

תשובה: זוהי שאלה עתיקה, המצויה כבר בכתבי אפלטון. נראה לי, שאנחנו דוגלים בתפישה שניתן לחנך לקראת ערכים. הגישה היעילה ביותר, לדעתי, היא לשלב חינוך זה במסגרת של הוראת מקצועות שונים. יש לנצל הזדמנויות העולות במהלך הלימוד לדון בעניינים מחשבתיים והשקפתיים, לרבות ענייני אמונה וביטחון. שילוב כזה יכול להיות יעיל במידה שהוא משתבץ כמאמץ מקיף הרבה יותר, ולא ייעשה כשיעור בנושאי אמונה וביטחון, העומד בפני עצמו.

שאלה: כיצד נוכל לחנך לערכים, לאחר שהצגת בפנינו מגוון דעות?

תשובה: אמת, הזכרתי דעות שונות ונוגדות במספר עניינים. אכן, בכמה מישורים אני דוגל בגישה שהיא במידה רבה פלורליסטית, ובנויה על דברי הגמרא: "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים" (עירובין יג ע"ב). לדעתי, זהו יסוד מרכזי ביהדות, ויש לשלול כל מאמץ לכפות פרשנות צרה בשאלות מחשבתיות והשקפתיות, כאילו קיימת בהן רק תפישה אחת.

דומה הדבר למישור ההלכה, שבו אנו מוצאים מגוון דעות ומחלוקות בין תנאים ובין אמוראים, ואחריהם מחלוקות בין ראשונים ואחרונים. אין אני רואה מדוע במישור ההגות, עלינו לחשוב שיש תמימות דעים מוחלטת לאורך הדורות. ולא עוד, אלא שבמישור המחשבה הדברים נשארים תכופות בלתי מוכרעים, מכיוון שכאן אין לנו דבר המקביל למנגנון הפסיקה הקיים בתחום ההלכתי.

בלימוד תנ"ך, למשל, אנו מוצאים בכמה מקומות פנים לכאן או לכאן; אף, כמובן, כשהכול על טהרת הקודש והמסורת. לשם דוגמה: האם אליעזר עבד אברהם הוא דמות חיובית, או שמא רמאי המנסה לסחוט מאברהם כל מה שהוא יכול? או דוגמה אחרת: האם אברהם הכיר את בוראו כשהיה בן שלוש כמובא במדרש, או בן ארבעים או ארבעים ושמונה, כדעת הרמב"ם? ברור שהתפתחותו רוחנית של אברהם אבינו שונה מאוד בהתאם לדעות השונות הללו. אין פסק קובע בנידון, ואין הכרעה החלטית בדבר.

אנחנו צריכים לפתח בינינו לבין עצמנו, וגם בקרב תלמידינו, גישות שונות במסגרת המסורת והמורשת. בין אם נכריע ביניהן ובין אם לא, עלינו להבין שיש יותר מדעה אחת. לעתים מותר לנו להשאיר גם לתלמידים להכריע לעצמם. ראוי שהתלמיד ייחשף למקורות ראשוניים על רקע פרשנויות שונות, גם אם לא נצא בסוף עם מסקנה מוחלטת אחת. תלמיד כזה יהיה יותר עשיר, יותר נבון יותר רגיש.

שאלה: במה ראוי להתמקד בבואנו לחנך לאהבת ה'?

תשובה: החינוך לאהבת ה' ולאמונה חייב להיות מעוגן בתחום האינטלקטואלי. בו בזמן, הוא חייב לכלול אף גורמים משמעותיים בתחומים אחרים, כגון המישור החווייתי, המישור הקיומי - טוהר הרגש, אם נרצה - ומישור הביצוע המעשי. אין זה מציאותי להתמקד בשטח אחד בתקווה שמשם יצמח הכול.

שאלה: האם אין זה קשה מדי ממש להחדיר אהבת ה' בתלמידינו?

תשובה: אמנם קשה לחנך לאהבה, אבל חיוני הדבר, ואנחנו חייבים להתאמץ בכיוון הזה. אנו ותלמידינו חייבים להתמודד עם העובדה שהתורה פונה אלינו בתביעות ואינה מעניקה לנו זכויות. התורה דורשת "ואהבת את ה' א-לֹהיך"; זאת אומרת שעלינו לשמור את המצוות לא רק מתוך מניעים אנוכיים, כגון שכר בעולם הבא. אהבת ה' היא מצווה מרכזית, ואין לנו לרשות להזניח אותה.

שאלה: כיצד יש להבין את המושג "ייסורים של אהבה"?

תשובה: בעניין מושג זה, השאלה היסודית היא האם ייתכן שאדם יסבול בלי שחטא. חז"ל ובעקבותיהם הראשונים חולקים בדבר. המהר"ל סבור שייסורים של אהבה אכן באים בתור עונש. אני נוטה להבין ייסורים של אהבה, כייסורים הבאים לצרף את האדם. עלינו לצאת מתוך הנחה, שישנם אנשים, שאתגר וייסורים מטהרים אותם, כשם שישנם רבים, שייסורים הורסים אותם. אין האדם יודע כיצד יתייחס לייסוריו עד שבפועל יעמוד בפניהם. על כל פנים, חוויית הייסורים היא חוויה העשויה להכיל בחינה של טיהור האישיות.

למשל, מה הושג בעקדת יצחק? אי-אפשר להתייחס אליה כאל משימה שתפקידה לברר ספק כלשהו עבור הקב"ה, שהרי הוא צופה כל נסתרות. יש לראות את העקדה כפעולת יצירה רוחנית. אברהם בעקבות העקדה, איננו אברהם שלפני העקדה, מפני שחוויית הייסורים מירקה אותו.

אין היהדות דורשת מן האדם שישמח בייסוריו. אבל כאשר הם באים, שומה עלינו להפוך אותם לכוח המשקם את האדם ובונה אותו. או אז הופכים הם לייסורים של אהבה, ייסורים העשויים לבנות את נפש האדם ולעודד את התפתחותו הרוחנית.

שאלה: האם אין זה יעיל יותר, מבחינה חינוכית, להציג בפני התלמידים גישה אופטימית? והאם לא נוכל להסביר את ייסורי הצדיקים בפשטות באמצעות השכר בעולם הבא?

תשובה: אני מתנגד בתכלית לשימוש בלעדי בגישה המדגישה את התקווה ואת האמונה שתמיד "יהיה טוב". אמנם ניתן להדגיש את הצדדים החיוביים בכל מצב נתון של מצוקה, אבל רק אם אנו אכן מאמינים שזו האמת ההיסטורית, וכן איננו מתעלמים מהגישה השנייה, זו של ביטחון האהבה. גם אם אדם נמצא בגן עדן, עליו להיות מוכן להידבק בקב"ה אם חלילה יגיע למצב הדומה לגיהינום.

נראה לי שאי-אפשר להסתפק במתן תשובה לתלמידינו, שצדיקים רע להם בעולם הזה וטוב להם בעולם הבא. זוהי רק אחת התשובות לבעיית הייסורים, אך בוודאי לא התשובה הבלעדית.

שאלה: כיצד עלינו לחנך את תלמידינו לקראת אמונה וביטחון, כאשר אנו מוקפים על ידי סביבה החילונית המשדרת מסר הפוך?

תשובה: ברור, שקשה לטפח ערכי אמונה וביטחון בסביבה הנשלטת על ידי רוח חילונית. אמונה וביטחון אינם סחורה מאוד מבוקשת. חובתנו היא להכפיל את מאמצינו במישור החינוכי, ובמתן דוגמה אישית. אני משוכנע שילדינו יבחינו בקלות מי הוא המורה המסור באמת לתפקידו, שכל נשמתו צרורה במה שהוא מנחיל, ומי מלמד מכוח ההרגל ורואה בהוראה מקור מחייה ותו לא. יש דרכים רבות לעשות מלאכת ה' רמייה. אנו חייבים לבנות את עצמנו ולאחר מכן לגשת לפיתוח כוחות הנפש של תלמידינו. אני מאמין שאדם שיהיה פתוח ורגיש, בסופו של דבר יכול להתקרב לקב"ה.

שאלה: מהם לקחי השואה בקשר לאמונה וביטחון?

תשובה: בנוגע לשאלת האמונה וחוסנה בשואה, יש להכיר בכך שאפילו העץ המושרש ביותר אינו מסוגל לעמוד בפני סערה אדירה. היו אנשים ששורשיהם האמונתיים היו עמוקים וחזקים, ובכל זאת נשברו בשואה. איננו יכולים לשפוט את המצב הדתי של אנשים מסוימים, או אפילו של דור מסוים, לאור השאלה האם הם עמדו במבחן השואה. כמובן, באשר למי שעמד במבחן, אין לנו עדות ברורה יותר על עומק דבקותו. מאידך גיסא, אין להניח שמי שלא יצא בשלום מן השואה, עדות היא שאמונתו וביטחונו מלכתחילה רופפים היו. המבחן היה עצום ואין להביא ממנו ראיה.

החינוך לאמונה ולביטחון הוא תהליך איטי והדרגתי. הוא מציג יעדים נעלים בפנינו ובפני חניכינו, המאתגרים אותנו לחתירה מתמדת לאהבת ה' ולקבלת ייסורים מתוך תחושה של "הן יקטלני לו איחל".


[1] עיין: יומא סט ע"ב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)