דילוג לתוכן העיקרי

זכויות יוצרים | 1

קובץ טקסט

זכויות יוצרים (א)

בעיית זכויות היוצרים בהלכה

בעיית זכויות היוצרים היא בעיה חדשה יחסית. עד המצאת הדפוס, שאלת זכויות היוצרים לא הייתה קיימת כלל, משום שללא היכולת הטכנית להפצה המונית אין לזכות היוצרים שום ערך כלכלי. עם המצאת הדפוס, התעוררה השאלה החדשה בחריפות, ותבעה מענה מיידי: מחברים ובעיקר מו"לים תבעו זכויות בלעדיות על הספרים שהדפיסו. בעידן הדפוס גם הוצאות המו"ל גדלו מאוד, וכדי להבטיח לעצמו רווח היה עליו לוודא שלא יעתיקו את ספריו.

בתקופה הראשונה זכויות היוצרים התייחסו לתוכנה של היצירה. המו"ל תבע בלעדיות על תוכן הספר, וניסה למנוע ממתחריו להדפיסו מחדש. בתקופה המודרנית, אין מדובר רק על העתקת תוכן היצירה, אלא גם על העתקה מלאה של דמותה. על ידי דפוס צילום אפשר להדפיס מחדש את הספר כפי שנדפס לראשונה, בהוצאות מינימליות. כך הוא ביתר שאת לגבי קלטות ותקליטורים, המכילים מוזיקה או תוכנות מחשב וכיו"ב. כיום יכולת ההעתקה אינה מוגבלת למקצוענים, ובאמצעים ביתיים פשוטים אפשר להעתיק בקלות ספרים, קלטות ותקליטורים; לכן מבחינתנו מדובר בשאלה אקטואלית ודחופה מאוד.

חכמי ההלכה נדרשו לנושא זכויות היוצרים מעת ששאלה זו הפכה לאקטואלית. במאמר זה ננסה לבחון את התייחסותם לזכויות היוצרים, ואת ניסיונם לגבש הלכות ברורות בתחום חדש. כאמור, בתקופת חז"ל והראשונים שאלת זכויות היוצרים לא הייתה רלוונטית, ולכן אין לצפות לפסיקה מפורשת של חז"ל בנושא זה, כשם שאין לצפות להתייחסות מפורשת שלהם לזמני התפילות על הירח. על חכמינו האחרונים מוטל היה לדלות ממקורות ההלכה את היסודות שיכולים להיות משמעותיים לנושא החדש הנידון, ולגבש מתוכם הלכה פסוקה מחייבת. בשיעור זה ננסה לברר את היסודות השונים שעליהם השעינו חכמינו את התייחסותם לנושא זכויות היוצרים[1].

יורד לאומנות חברו

נראה שהראשון שעסק בהרחבה בשאלת זכויות היוצרים במובנה המודרני היה הרמ"א בתשובותיו (סימן י'). הרמ"א בא להגן על זכויותיו של מהר"ם פדובה, שהשתתף בהדפסת ספר משנה תורה לרמב"ם, ולאסור קניית מהדורה מתחרה של הספר. היסוד המרכזי שהזכיר הרמ"א בהקשר זה הוא דין יורד לאומנות חברו (בבא בתרא כא:). הרמ"א הסיק מהסוגייה שאסור לאדם להיכנס לאומנות חברו, אם יגרום לו פגיעה ודאית ("ברי היזקא"). הרמ"א הוסיף וטען שלכן אסור להתחרות במו"ל ולהדפיס את אותו הספר שהוא מתפרנס מהפצתו:

"אם כן, הרי לפנינו שמדינינו אין לו ליענטילומר (= מדפיס) השני להדפיס זה כלל, והגאון הנ"ל היה יכול לעכב עליו... דבדבר דְברי היזקא... כולי עלמא מודו דהלכה כרב הונא... ואם כן, בנידון דידן נמי בריא היזקא הוא, כי היענטילומר השני נתן להכריז שכל ספר יוזיל זהוב טפי מהגאון. ומי ראה זאת ולא יבוא אליו לקנות ממנו. ויכול הוא להוזיל, כי הוא מעשירי הארץ" (שו"ת הרמ"א, סי' י').

היסוד הזה חוזר באין ספור תשובות והסכמות לספרים[2]. בייחוד ביסס את היסודות של יורד לאומנות חברו והסגת גבול כבסיס לזכויות היוצרים, החתם-סופר בכמה מתשובותיו (חו"מ, סימנים מ"א, ע"ט).

אך, כפי שהעיר הרב עזרא בצרי, גם אם מתחשבים בשיקול של הסגת גבול, אין לו זיקה מיוחדת לשאלת זכות יוצרים[3]. המושגים של הסגת גבול ויורד לאומנות חברו, אינם מתייחסים כלל לזכויות מיוחדות שיש לאדם על יצירתו. המושגים הללו מגינים על זכותו של אדם לעסוק במקצועו בלי לסבול מתחרות תוקפנית, בין אם הוא אופה, פועל בניין, סוחר או סופר.

הניסיון ליישם את דיני יורד לאומנות חברו בהקשר של זכויות יוצרים, יוצר לפיכך פערים מסוימים. דין יורד לאומנות חברו מגן על פרנסתם של העוסקים במקצועות השונים, וממתן את התחרות החריפה בשוק העבודה, ועם זאת מאפשר דינמיות מסוימת ומידה מבוקרת של תחרות. הקריטריונים של דיני יורד לאומנות חברו אינם מתחשבים בשיקולים של זכויות יוצרים, אלא במידת הפגיעה באומן הראשון, וכנגדה בפרנסתו של האומן השני, ובתועלת שתחרות חופשית תביא לציבור הקונים.

ואכן, ר' מרדכי בנעט, בתשובות פרשת מרדכי (חו"מ, סי' ז') דוחה את שיטת הרמ"א בתשובותיו, ועומד על כמה מנקודות התורפה בניסיון ליישם דיני הסגת גבול בהקשר של זכויות יוצרים. נביא כאן אחת מהשגותיו. לפי פשט הסוגייה והפסיקה, דיני הסגת גבול מתירים לאומן הראשון להגביל רק את זכותו של אומן אחר בן עיר אחרת הרוצה לפלוש לעירו ולעסוק בה באותו תחום עיסוק. ר' מרדכי בנעט עמד על כך שאין לאומן שום זכות להגביל את תחום עיסוקו של אומן אחר השוכן בעיר אחרת, ואינו פולש למקומו של הראשון. אם כן, איך יכול מדפיס לאסור על מדפיסים בני עיר אחרת לעסוק במקצועם? על דבריו יש להוסיף שבדרך כלל האומן גם אינו יכול להגביל את זכותם של בני עירו להתחרות עמו באותו מקצוע[4].

האיזון בין האינטרס הפרטי של האומן הראשון לבין האינטרס של האומן המתחרה והאינטרס הציבורי, מביא אותנו לאיזון עדין המתבטא בהגבלות שונות, אך לא לאיסור גורף. ההגבלות של מקום המגורים, שרלוונטיות מאוד למקרים הרגילים של הסגת גבול, נראות זרות ובלתי הולמות כשמדובר על זכויות יוצרים.

יש שניסו להשיב שכשמדובר בזכויות יוצרים אין להתחשב בהגבלות הגיאוגרפיות, ויש להחיל את דיני הסגת גבול גם כשהמתחרים גרים בעיר אחרת וכו', כיוון שבנידון זה התחרות המסחרית אינה מצטמצמת לגבולות העיר שבה פועל המדפיס, וכל האזור נחשב כעיר אחת לעניין זה[5]. לכאורה יש לדחות סברה זו, כיוון שאם כל המדינה נחשבת כעיר אחת לעניין הדפסת ספרים, הרי ההלכה היא שבני עיר אחת אינם יכולים לעכב זה על זה בטענה של הסגת גבול. דין הסגת גבול שייך רק בבני עיר אחרת הרוצים לפלוש לעיר זו. אם כך, אם נגדיר את כל האיזור כעיר אחת לעניין הדפסת ספרים, לא יהיה כל בסיס לאיסור הסגת גבול בהקשר זה.

כך או כך, נראה שגם אם נקבל את התשובה המוצעת, עדיין לא פתרנו את כל הבעיות המתעוררות מיישום דיני הסגת גבול לנידון דידן. יש, למשל, שהדגישו שאיסור הסגת גבול אינו שייך במלאכת שמים, ולכן אי אפשר ליישמו בנוגע להדפסת ספרי קודש[6]. בעיה נוספת היא היכולת להוריש את הזכויות על היצירה, שקשה לתת לה תוקף תוך שימוש במושגים של הסגת גבול.

הכלים ההלכתיים שמעניק לנו דין הסגת גבול עונים באופן חלקי בלבד על הבעיות שמציבה סוגיית זכויות היוצרים. דיני יורד לאומנות חברו והסגת גבול אינם מכירים בייחודיות של המקרה הנידון, ומתייחסים למחבר, ליוצר ולמו"ל כאל כל עוסק אחר, הזכאי רק להגנה מפני תחרות דורסנית. דיני הסגת גבול אינם מתייחסים כלל לזכות הייחודית של יוצר על יצירתו.

חיוב הנאה

ישנם רבים שניסו לדון בזכויות יוצרים על פי עקרונות חיוב הנאה. להלכה, זה נהנה וזה לא חסר פטור, וזה נהנה וזה חסר חייב (שולחן ערוך חו"מ שס"ג, ו). כלומר: אם אדם נהנה מרכוש חברו, חייב לשלם לו רק אם חברו נחסר והפסיד מחמת שימושו.

הנודע ביהודה הוא שהעלה את היסוד המשפטי הזה לדיון במסגרת שאלת זכויות יוצרים. הנודע ביהודה (מהדו"ת, חו"מ כ"ד) דן באדם ששכר מדפיס להדפסת ספר מסוים, ואותו מדפיס השתמש בסידור האותיות (מטריצות) שהכין בשביל היוזם, כדי להדפיס חלק מאותו ספר לטובת עצמו.

"נראה שחייב לשלם חלקו... [ש]הרי גם כאן מחסרו הרבה, שאם לא היה שמעון מדפיס סדרים הללו, [לא] הוו שכיחי, וקפצו זביני על ספריו של ראובן... ועכשיו שמדפיס שמעון, יהיה סדרים הללו שכיחי ובזול, ולא יימצאו כל כך ברווח קונים שיקנו מראובן. וכיוון שגורם לראובן הפסד בזה, מגלגלין עליו כל מה שנהנה לפי חלקו מסידור האותיות" (נודע ביהודה, מהדו"ת, חו"מ כ"ד).

הנודע ביהודה פסק שיש לחייב את המדפיס, מטעם "זה נהנה וזה חסר": המדפיס נהנה מכך שחסך לעצמו את הוצאות סידור האותיות, והיוזם הפסיד משום שהוציא כסף על סידור האותיות, ועכשיו יקנו פחות מספריו, בגלל התחרות. לכן חייב הנודע ביהודה את המדפיס לשלם את חלקו בהוצאות על סידור האותיות הראשוני.

חשוב להזכיר, שגם חיוב זה אינו קשור בטבורו לשאלת זכויות יוצרים דווקא. התובע כאן אינו נסמך על זכותו ביצירה, אלא על הכסף שהשקיע שנהנה ממנו אחר. כמו כן, הנתבע לא נדרש להחזיר את הרווחים שהפיק, אלא רק להשתתף בהוצאות סידור האותיות, שמהן נהנה.

בעל דברי מלכיאל (ח"ג, קנ"ז) דן במקרה מובהק של פגיעה בזכויות יוצרים:

"על דבר אשר חפץ לדעת דעתי בדבר אשר אחד המציא לעשות מים מתוקים ומריחים, והשיג רשיון על זה מבית מועצות הרפואה בווארשא, ומובן כי דרוש לזה עמל והוצאה לא מעט... ועתה קם אחד הדר במרחק ט"ז פרסה ממנו, והדפיס עטיקעטין כמתכונת של איש הנ"ל, ועושה גם כן מים הנ"ל, ומדביק עליהם עטיקעטין שכתוב בהם שם איש הנ"ל".

מדובר במקרה שאדם אחד המציא מוצר מסחרי, ואף עמל לקבל בשבילו רשיון, והשני העתיק את המוצר של הראשון והתחזה לו, תוך ניצול הרשיון והמוניטין שצבר היוצר המקורי. הדברי מלכיאל בדיונו כאן עומד על מגבלה בסיסית של השימוש בכלל "זה נהנה וזה חסר". כדי לחייב את הנהנה לשלם, צריך לכאורה שייהנה במישרין מחפץ ששייך לראשון:

"ולכאורה יש לחלק דשם נהנה מגוף ממונו, שנהנה מגדר שלו ממש, אבל בנידון דידן אינו נהנה משלו מאומה. דהא גוף הנייר ששלחה הממשלה להודיע שנותנים רשיון לפלוני מונח במקומו, רק יש מזה גרם הנאה להשני, שעל ידי שמדפיס הניירות על שם הראשון אין מוחים בידו לעשות סחורה זו, וכן מצד שכבר נתפרסם טיב סחורתו של ראשון".

אמנם, בהמשך הדברי מלכיאל דוחה הבנה זו. למסקנה, הדברי מלכיאל טוען שאין צורך בהנאה ישירה כדי לחייב, ודי בגרם הנאה עקיף, ולכן במקרה הנידון אפשר לחייב את הנהנה לשלם, משום שנהנה בעקיפין מהרשיון הממשלתי ששייך לראשון. אך בכ"א משמע מדבריו שצריך חפץ מסוים ששייך לראשון, וממנו נובעת ההנאה. אין די בכך שהראשון המציא את המיץ המדובר כדי לתת לו זכות על הפצתו. הוא יכול לתבוע מהשני תשלום רק משום שהשני נהנה בדרך עקיפה מכתב הרשיון שנמצא ברשות הראשון, בתוספת העובדה שהנאת השני גורמת לראשון הפסד וחיסרון. אין ספק שמדובר במהלך קשה ביותר: השני מתחייב לא על חיקוי יצירתו של הראשון, ולא על ניצול המוניטין שלו, אלא על כך שנהנה בעקיפי-עקיפין ממסמך מסוים השמור אצל הראשון.

הדברי מלכיאל דן בגדרי חיוב הנאה, ועומד על נקודת תורפה נוספת הנגזרת מהסתמכות על דיני הנאה: לפי גישה זו אפשר לכל היותר לחייב את השני להשתתף בהוצאותיו של הראשון, אך אי אפשר לאסור על השני לחקות את הראשון! במקרה של הנודע ביהודה אפשר לאסור על השני להשתמש ללא רשות באותיות ששייכות לראשון; אך במקרה שאין הנאה ישירה מחפץ מסוים, אלא הנאה עקיפה בלבד מאותו מסמך של רשיון, אי אפשר לאסור על השני ליהנות הנאה עקיפה. אף שזיקה עקיפה שכזו לחפץ שבבעלות הראשון די בה כדי לחייב את השני מטעם נהנה, אין די בה כדי לאפשר לראשון לאסור עליו הנאה זו.

בסופו של דבר הוא מסיק שמותר לראשון לכל היותר לפרסם שאין אלו המוצרים שלו, אף אם הממשלה תענוש משום כך את השני. אבל מדיני ההלכה אין לראשון שום זכות למנוע מהשני לחקות את מוצריו. הראשון יכול רק לתבוע מהשני להשתתף בהוצאותיו.

כאמור, הנחת המוצא של בעל דברי מלכיאל היא שאפשר לחייב משום הנאה, אך ורק כשההנאה מופקת (ולוּ בעקיפין) מחפץ ששייך לראשון. התפישה הזו מגבילה מאוד את היכולת להשתמש ביסוד הזה בנוגע לזכות יוצרים. ספק הוא האם מי שהעתיק תוכנה באינטרנט, למשל, נהנה מחפץ ששייך ליוצר התוכנה. לכך יש לצרף את המגבלה השנייה שהוא מציג, הקשורה בזו הראשונה: כאשר אין הנאה ישירה מחפץ של היוצר, אין ליוצר אפשרות לאסור על העתקה, אלא רק לתבוע השתתפות בהוצאותיו.

אמנם, הרב זלמן נחמיה גולדברג סלל כאן נתיב חדש, וטען שאפשר לחייב אדם לשלם על הנאה גם אם לא נהנה אפילו בעקיפין מחפץ ששייך לחברו, ודי שנהנה מכך שחברו הוציא ממון[7]. לאור הבנה זו הסביר שבמקרה שדן בו הנודע ביהודה גוף האותיות אינו שייך לראשון, ובכל אופן חייב השני לשלם, משום שנהנה מכך שהראשון הוציא ממון כדי להכין את סידור האותיות:

"...שהנהנה מממון שהוציא חברו, ולא מגוף הממון, אלא שמחמת ממונו נסתבב הנאה לשמעון, מתחייב לשלם" (שם, עמ' 195).

תפישה מהפכנית זו מרחיבה מאוד את היכולת לחייב תשלום פיצוי על רקע זכויות יוצרים. חידושו של הגרז"נ גולדברג מאפשר לתבוע פיצוי גם במקרה שבו המעתיק לא נהנה במישרין מחפץ של היוצר המקורי[8].

ראינו לעיל שהדברי מלכיאל העמיד מגבלה חמורה נוספת: הוא טען שאי אפשר לאסור לכתחילה להעתיק יצירה מקורית, ואפשר רק לחייב את המעתיק להשתתף בהוצאות היוצר המקורי. הגרז"נ חלק גם על הקביעה הזו: הוא כתב שבכל אופן אסור לכתחילה להעתיק קלטת אם המוכר אמר או כתב שאינו מרשה להעתיק ממנה, משום שאסור לכתחילה להעביר על דעת בעל הבית (שם, עמ' 205)[9]. זהו חידוש גדול, שאני לא מצאתי כדוגמתו בראשונים ובאחרונים, וגם קשה להבינו מסברה. הגרז"נ מתייחס במפורש למקרה שהבעלים מכר את החפץ מכירה שלמה, ללא תנאי וללא שיור; קשה מאוד להבין איזו זכות יש למוכר במקרה זה על חפץ שכבר מכר לאחר.

אם בכל אופן נקבל את חידושיו של הגרז"נ, הם מגדילים במידה משמעותית את היכולת להשתמש בצורה יעילה בדיני הנאה ביחס לבעיות של זכויות יוצרים. אך ישנה אי-התאמה בסיסית בין התחומים הללו, שנותרת בעינה למרות כל ההרחבות. בדומה לטענתנו לעיל בעניין דיני הסגת גבול, גם חיובי נהנה אינם קשורים באופן בסיסי לזכויותיו של היוצר על יצירתו. תביעתו של היוצר כלפי המעתיק אינה מבוססת על הזכויות שיש ליוצר ביצירתו, אלא על הנאתו של המעתיק מהשקעתו הממונית של היוצר, הנאה שגם מיעטה את רווחיו של היוצר. לכן, לפי כל השיטות, היוצר יכול לתבוע מהמעתיק לכל היותר השתתפות בהוצאות הממוניות שהיו ליוצר בתהליך היצירה, שהרי הן מגלמות את הנאתו הממונית של המעתיק מהיוצר: זהו הממון שהמעתיק חסך בכך שלא יצר בעצמו יצירה מקורית. היוצר אינו זכאי לתבוע מהמעתיק את הרווחים שהפיק השני מיצירתו של הראשון.

בשיעור זה סקרנו את הניסיונות לגבש התייחסות הלכתית לנושא זכויות היוצרים, מתוך הישענות על תחומים הלכתיים אחרים בהקשר של דיני ממונות. בשיעור הבא נעסוק בניסיונות להעניק תוקף הלכתי עצמי וישיר לזכויות היוצרים, בלי להישען על מושגים מתחומים אחרים.

ניתן לשלוח תגובות או שאלות למחבר, בכתובת:
[email protected]

 
 

[1] פרופ' נחום רקובר, בספרו העוסק בנושא זה (זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א), מבדיל בין זכות יוצרים ממונית לזכות יוצרים מוסרית (עמ' 14-15). הזכות המוסרית היא זכותו של היוצר ששמו יופיע על היצירה, וזכותו למנוע שינויים ביצירה. במאמר זה נדון רק בזכות היוצרים הממונית, היינו - בזכותו המסחרית של היוצר ליהנות מפירות יצירתו.

[2] רקובר (לעיל, הערה 1), עמ' 130.

[3] הרב עזרא בצרי, 'זכות יוצרים', תחומין ו' (תשמ"ה), עמ' 179.

[4] עיין - שו"ת חוות יאיר, סי' מ"ב; שו"ת חתם סופר, ח"ה (חו"מ), סי' ס"א.

[5] כן כתב בשו"ת קהלת יעקב (לר' יעקב מקארלין), חו"מ, סי' ב'. וכן כתב גם ר' אברהם בר' א"ג, שכל המדינות הן כעיר אחת לעניין הדפסת ספרים (רקובר (לעיל הערה 1), עמ' 187-188).

[6] עיין, למשל, בשו"ת צמח צדק, יו"ד קצ"ה.

[7] הרב זלמן נחמיה גולדברג, 'העתקה מקסטה ללא רשות הבעלים', תחומין ו' (תשמ"ה).

[8] הרב גולדברג תלה הבנה זו במחלוקת הראשונים והפוסקים.

[9] עוד כתב הגרז"נ, שאם אמר המוכר במפורש שלעניין העתקה לא מכר כלל את הקלטת, ושייר זכות זו בידו - המעתיק נחשב כגזלן ממש, וייתכן שחייב לשלם מדין גזלן (עמ' 207). אמנם, מקרה זה אינו שכיח כלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)