שיעור 18 - ייצוא פרות שמיטה

  • הרב משה טרגין

18 - ייצוא פרות שמיטה

המשנה פ"ו מ"ה אוסרת הוצאת פרות שביעית מארץ ישראל לחוץ לארץ. המשנה אינה כותבת את טעם האיסור, אך ייתכן שנוכל ללמוד עליו מן הברייתא בפסחים דף נב ע"ב: "פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ, מתבערין [ביעור שביעית: יבול שביעית מסוים שעונתו עברה והוא כלה מן השדות, יש לבערו גם מן הבית ומשאר מקומות אחסונו] בכל מקום שהן [ואפילו בחו"ל]. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן [לא"י] ויתבערו, משום שנאמר 'בארצך' (ויקרא כ"ה, ז)". יהיה זה הגיוני לשער כי האיסור להוציא פרות שביעית מן הארץ שבמשנתנו נובע מחששו של רבי שמעון בן אלעזר כי אם הפרות יוצאו מן הארץ הם לא יתבערו, וכי הברייתא בפסחים, המחייבת להחזיר פרות שבחו"ל לארץ כדי לבערם, מתייחסת למקרה שהפרות הוצאו מן הארץ בדיעבד. וכך אכן פירשו הרא"ש והר"ש משאנץ בפירושם למסכת שביעית.

אולם פירוש זה יוצר בעיה: מדוע לא ציטט רבי שמעון בן אלעזר את המשנה בשביעית? אם דינו הוא רק בדיעבד - אם הופר האיסור להוציא את הפרות מן הארץ המובא במשנת שביעית - היה עליו להביא תחילה את האיסור הראשוני שבמשנה זו, ורק אחר כך את החיוב להחזיר את הפרות אם יצאו למרות האיסור. נראה, אם כן, שהמשנה והברייתא עוסקות בעניינים שונים, ומשום כך לא קישרה ביניהם הברייתא.

הראב"ד בפירושו לתורת-כוהנים מסביר את האיסור באופן שונה. הספרא פוסק כי פרות שמיטה מותרים באכילה רק בא"י, ומבאר הראב"ד כי אכילתם בחו"ל מגדילה את החשש שייעשה בהם שימוש שאינו ראוי (כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, קדושת שביעית מטילה הגבלות מסוימות על השימוש בפרות), שכן הם עלולים להתערב בקלות ברוב היבול המצוי שם - יבול מקומי, שאינו קדוש בקדושת שביעית. הוצאת פרות שביעית מן הארץ כמוה, אם כן, כחילול קדושתם. בשיעור מס' 15 דנו אם גרימת הפסד בעקיפין לפרות שביעית אסורה ועסקנו בהשלכות שיש לשאלה זו על האופן שבו אנו נפטרים משיירי פרות שמיטה. מדברי הראב"ד כאן עולה כי הדבר אכן אסור, לפחות מדרבנן. כיוון דומה עולה גם מדברי היראים (סימן קנ"ה), המסביר את הספרא כפשוטו:מותר לאכול את הפרות רק "בארצך" - ולא בחו"ל. מדברי היראים נראה שלדעתו יש איסור מוחלט לאכול פרות שביעית בחו"ל, ואם כן יש בהוצאתם מן הארץ, השוללת את האפשרות לאכלם, משום הפסד.

גישה שלישית להבנת הלכה זו מצויה בפירוש רבי שלמה סיריליאו (מגדולי תלמידי החכמים של דור מגורשי ספרד) לירושלמי על מסכת שביעית. ישנם דברים שבגלל קדושתם יש לאכלם דווקא במקומות מסוימים. הדוגמה הבולטת לכך היא קרבנות, שאפילו כאשר צריך לשרפם (אם אירע בהם פסול) - יש לעשות זאת בתחומי המקדש. באופן דומה, מסביר הר"ש סיריליאו, חייבים פרות שמיטה בגלל קדושתם להישאר בא"י, אם לשם אכילתם ואם לשם ביעורם. להסבר זה יש משמעות להבנת קדושת שביעית בכלל, שכן עולה ממנו כי זוהי קדושה מהותית ואבסולוטית, שלא נועדה רק להגדרת אופני השימוש המותרים: פרות שביעית צריכים להישאר בארץ, על אף שמבחינת אופן ההנאה מהם אין כל הבדל בין א"י לחו"ל.

תוספות במסכת פסחים (נב ע"ב ד"ה רב ספרא) נוקטים בעמדה הדומה במקצת לזו של הר"ש סיריליאו. תוספות מקשים ממשנתנו על דברי הגמרא שם כי רב ספרא הוציא עמו יין שמיטה לחו"ל, והם משיבים כי רב ספרא לקח את היין למטרות עסקיות (כאלה שאינן אסורות בשמיטה), ואילו המשנה אוסרת הוצאת פרות שביעית לחו"ל רק לשם אכילה. מקור איסור ההוצאה לדעת תוספות הוא שהפרות צריכים להיאכל בא"י, מקומה הטבעי של קדושה, ובכך דעתם כדעת הר"ש סיריליאו. ברם, הם חלוקים עליו בכך שהם מתירים לבעל הפרות לייעד פרות למסחר, ובכך בעצם להוציאם מכלל האיסור.