שיעור 18 / לחם מבושל ומפורר

  • הרב חיים נבון

הרא"ש (ברכות פ"ו סימן י) ותלמידי רבנו יונה (ברכות כו ע"ב) פסקו שלוש אבחנות לגבי דין לחם מבושל ומפורר. נעיר שהמגן אברהם (או"ח קס"ח ס"ק כח) כתב שבכל אלו, כאשר ברכתם היא מזונות, אינו מברך עליהם המוציא אפילו אם קבע סעודה עליהם, משום שאינם פת כלל. וכן פסק המשנה ברורה (קס"ח ס"ק נז), שהנידון כאן, כשברכתו מזונות - מעשה קדירה הוא ולא פת.

א. לחם מבושל ומטוגן

הגמרא דנה בברכה על לחם מבושל:

"הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה; טחנה אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש"                        (ברכות לז ע"א).

מהגמרא עולה שדין לחם מבושל תלוי בשאלה האם הפרוסות עדיין קיימות לאחר הבישול. בירושלמי הציעו לכך מדד כמותי:

"עד כמה יהו פרוסות? ...עד כזיתים"

                                (ירושלמי ברכות פ"ו ה"א).  

 על פי זה פסקו הרא"ש ותלמידי רבנו יונה שאם לחם התבשל, ברכתו תלויה רק בשאלה האם בפתית יש כזית (שאז ברכתו המוציא), או לא (שאז ברכתו מזונות).[1]

כך פסק הרמב"ם בנושא זה:

"הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק, אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה - מברך עליה בתחלה המוציא, ואם אין בהן כזית או שעברה צורת הפת בבישול - מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות"     (הלכות ברכות ג', ח).

הבית יוסף (או"ח קס"ח) העיר שדברי הרמב"ם סותרים זה את זה: ברישא כתב שדי באחד התנאים כדי לברך המוציא ("אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת"), ובסיפא דרש את שניהם כדי לברך המוציא ("אם אין בהן כזית או שעברה צורת הפת בבישול - מברך... מזונות"). והציע בשם חכמים שונים שתי תשובות: 1. יש לפרש את הסיפא לאור הרישא, ולומר שבאופן עקבי הרמב"ם מסתפק באחד התנאים כדי לברך המוציא. 2. בשינוי צורה קטן מברך המוציא אם יש כזית, אך אם השתנתה צורת הלחם לגמרי - אינו מברך המוציא לעולם.

הבית יוסף עצמו הציע תשובה שלישית: ברישא מדבר הרמב"ם על פירורי לחם שלש אותם ודיבקם ("חביצא"), ובסיפא מדבר על פירורי לחם שבישלם. ובנוגע למקרה זה מוסיף הרמב"ם על הרא"ש וטוען שאם אין בהם תואר לחם - אין מברכים עליהם המוציא.[2]

השולחן ערוך (או"ח קס"ח, י) פסק כדעת הרא"ש ותלמידי רבנו יונה, שלחם שהתבשל מברכים עליו המוציא אם יש בפתית כזית. וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק נג) שאם יש כזית בפרוסה אחת מברך עליה המוציא, וממילא יכול לאכול גם את הפרוסות הקטנות שאין בהן כזית (אך אם אוכל פרוסה קטנה לבדה - מברך עליה מזונות [ביאור הלכה]). עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק נד) שבודקים את שיעור הפרוסה לפני הבישול, ואין מתחשבים במה שנדבקה בחברותיה בבישול או במה שתפחה על ידי הנוזלים.[3]

המשנה ברורה (קס"ח ס"ק נו) הסתפק האם טיגון דינו כבישול, או שמא אינו מפקיע בהכרח מהפרוסה מעמד של לחם, ואם למראה עיניים יש לה תואר לחם - מברכים המוציא גם אם הפרוסה קטנה מכזית. אם יש בפרוסה המטוגנת כזית - פשיטא שמברכים עליה המוציא; אך אם אין בה כזית ויש בה תואר לחם - יאכל אותה מחמת הספק רק בתוך הסעודה. אמנם, להלן (ס"ק סט) כתב המשנה ברורה שאם שם רק מעט שמן כדי שלא יידבק במחבת - אין זה טיגון אלא אפייה. והוסיפו האחרונים שמצד שני טיגון בשמן עמוק ודאי דינו כבישול. וכל הספק רק כשמטגן בשמן לא עמוק, אך בכמות המוסיפה לתבשיל טעם או צבע, ולא נועדה רק למנוע הידבקות למחבת (וזאת הברכה, עמ' 25).

"מצה-בריי" - מצה מטוגנת - הפתיתים שבה קטנים בדרך כלל מכזית (ואין מועיל מה שנדבקים על ידי הטיגון עצמו [משנה ברורה קס"ח ס"ק נד]), אך לא אבד מהם תואר לחם. ובזה באנו למחלוקת לגבי טיגון, ונכון לאכלה בתוך הארוחה, היינו: יחד עם אכילת מצה לא מטוגנת (וזאת הברכה, שם; פסקי תשובות קס"ח, טז).[4] ואם משתמש רק במעט מאוד שמן כדי שלא יידבק - ברכתה המוציא (פסקי תשובות שם, הערה 120). נזכיר שוב שהספרדים מברכים בכל מקרה על מצה בורא מיני מזונות, מלבד בפסח עצמו.

בלחם מטוגן בדרך כלל יש בפרוסות כזית, ועל כן ברכתו המוציא (פסקי תשובות קס"ח, טז).

ב. פירורי לחם מדובקים

רב יוסף טוען בגמרא (ברכות לז ע"ב) שחביצא שיש בה פתיתים בגודל כזית - דינה כלחם רגיל לעניין ברכות; אך אם פתיתי החביצא קטנים יותר - מברכים עליה מזונות וברכה מעין שלוש. רב ששת טען שמברכים המוציא גם על פתיתים הקטנים מכזית, וביאר רבא: רק אם יש להם "תוריתא דנהמא" (רש"י: תואר מראית הלחם).

מהי "חביצא"? רש"י (שם) פירש: פירורי לחם המבושלים באלפס. התוספות (שם), הרא"ש (ברכות פ"ו סימן י), הערוך (ערך חבץ) ותלמידי רבנו יונה (ברכות כו ע"ב) פירשו: פירורי לחם (לא מבושלים) המדובקים יחד על ידי מרק או חלב.  עוד כתבו הרא"ש ותלמידי רבנו יונה שגם רב ששת מסכים שאם יש בפתיתי החביצא כזית - מברכים עליהם המוציא, אף אם אין בהם תואר לחם. ועל פי זה פסקו שפירורי לחם מדובקים מברכים עליהם המוציא אם יש בהם כזית או שיש בהם תואר לחם. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ח, י).

מהו "תואר לחם"? המגן אברהם (שם ס"ק כח) כתב שצריך שיהיה ניכר שהוא לחם, ואין די בכך שלא נימוח. וביאר פסקי תשובות (קס"ח, יד): "שאין ניכר עליו שהוא ממין עיסה ובצק" (אבל אם זה ניכר, אף שאין מזהים שהוא לחם ממש - נקרא שיש לו "תואר לחם"; שהרי גם פשטידה וכו' בכלל "תואר לחם").

ג. לחם מפורר

עוד פסקו הרא"ש ותלמידי רבנו יונה מסברה שלחם מפורר שלא בושל ולא הודבק - תמיד ברכתו המוציא, משום שלא יצא מתורת פת.[5] וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ח, י).

המגן אברהם (שם ס"ק כח) כתב בשם האחרונים שמאכלים שנעשו מלחם מפורר או מקמח מצה (היינו: מצה מפוררת) - למשל, קניידלך - ברכתם מזונות. אך הוא עצמו דייק בגמרא שאם יש במאפה אחד כזית - ברכתו המוציא (שכיוון שתחילתו בלחם או במצה - לא פקע ממנו שם לחם, אף שפוררו אותו, ואף אם חזרו ובישלוהו או טיגנוהו). וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק נט) שהסכמת הרבה אחרונים היא שכאשר בישל את המאפה או טיגנו בשמן, מברך עליו מזונות (אף אם יש בו כזית). אבל אם גיבל את העיסה רק במים ולאחר מכן אפה אותה - הרי זו פת גמורה. ואם לש אותו לפני כן ברוב שומן או דבש - בכל מקרה ברכתו מזונות.[6]

ד. פת שרויה ביין

על שלושת הדינים הבסיסיים שפסקו הרא"ש ותלמידי רבנו יונה (בעקבות הגמרא), הוסיפו הראשונים דין נוסף. המרדכי (ברכות רמז קיט) כתב שאם שורה את פתו ביין - מברך עליו מזונות ולא המוציא, ויצא פת זה מתורת לחם, "הואיל וסימוק" (האדים). וכתב הבית יוסף (או"ח קס"ח) שנראה שזה דווקא בפירורים או בפרוסה קטנה, אך לא בפרוסה שיש בה כזית (שהרי אם יש בפרוסה כזית ראינו שמברך המוציא גם אם אבד מפרוסה זו תואר לחם [משנה ברורה שם ס"ק סו]). וכן כתב בשולחן ערוך:

"יש מי שאומר שפת השרוי ביין אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות שאין בכל אחת כזית" (או"ח קס"ח, יב).  

הרמ"א הוסיף שהיינו דווקא ביין אדום.[7]

 



[1] וביאר הטור (או"ח קס"ח) שאם הלחם התבשל הולכים רק אחרי שיעור כזית, ואין הולכים כאן אחרי השיקול של תואר לחם, כדין חביצא, כי אף אם נראה לכאורה שהלחם המבושל המפורר דומה ללחם, הבישול הפקיע ממנו תואר לחם.

[2]הט"ז (קס"ח ס"ק יב) פירש שבבישול הולך הרמב"ם רק אחרי תואר לחם, ובדיבוק הולך רק אחרי שיעור כזית.   
הרנ"א רבינוביץ', בפירושו "יד פשוטה", מסביר את הרמב"ם כדלהלן: רק העברת צורת הפת לחלוטין מפקיעה שם לחם, אלא שישנם מקרים בהם גודל הפירורים מהווה אינדיקציה לצורת הפת – וזהי המציאות השכיחה, מלבד כאשר הפת קשה במיוחד, כמו מצה שלנו. יש לקרוא את דברי הרמב"ם כך: "אם יש בפתיתים כזית, או שתואר הפת ניכר מטעם אחר – מברך המוציא. ואם אין בפתיתים כזית, או שישנה אינדיקציה אחרת לאיבוד תואר הפת בבישול – מברך מזונות".

[3] המגן אברהם (שם ס"ק כה) כתב שלדעת המרדכי אם עירה מכלי ראשון על הפירורים - אין דינם כאילו נתבשלו. והמגן אברהם עצמו כתב שהדבר תלוי במחלוקת האם עירוי מכלי ראשון מבשל. ונראה שיש לפת כזו תואר לחם, ובפרט אם אוכל הרבה עד ששבע ממנו, שהוא ספק דאורייתא. ולכן יברך על פת אחרת בתחילה. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק נב), והוסיף לבאר שבכלי שני אינו נחשב בישול אלא כדין דיבוק, שיידון להלן (אך אם התלבנו המים מחמת הפת הוא דין נפרד, כדלהלן).

[4] והחזון איש (או"ח כ"ו, ט) כתב שברכתה המוציא.

[5] וזה בניגוד לדעת רבנו חננאל, שפסק שאם אין לו תואר פת - ברכתו מזונות.

[6] עיין דיון נרחב בזה בפסקי תשובות קס"ח, יז, ובהערות שם.

[7] הט"ז (שם ס"ק טו) כתב שגם במרדכי מדובר על "סימוק", והיינו ביין אדום - שמשנה את צורת בלחם, אך כששורה את הפת ביין לבן, מאבדת הפת את ברכתה רק אם מתלבן היין מחמת פירורי הלחם. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק סד). אך בביאור הלכה שם פקפק בזה, הן מסברה והן מחמת ספק הגרסה במרדכי; שיש שלא שגרסו "הואיל וסימוק" אלא "ונימוק" (התרכך והתעוות).