שיעור 18 - שהייה (3)

  • הרב ברוך גיגי

שהייה (3) - הגדרת גרוף וקטום ויישום לדיני שהייה בימינו

הגדרת "גרוף"

בירושלמי פרק ג' הלכה א' נאמר:

"הגורף עד שיגרוף כל צרכו, מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד[1] הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו"

משמע שצריך לגרוף את כל הגחלים, וכן דייקו הראשונים מדברי הירושלמי. אולם, כפי שנראה בהמשך, הראשונים שפירשו את הגריפה באופן אחר פירשו את הירושלמי לשיטתם.

המשניות מחלקות בין שהייה בכירה, שהיא רחבה ויש בה מקום לשפיתת שתי קדירות לבין שהייה בתנור שפיו צר ושומר חומו הרבה. ראשונים רבים סבורים שאין להשהות בתנור אפילו הוא גרוף. איסור זה מעורר תמיהה, שהרי אם התנור גרוף ואין בו גחלים, אין בו שום חשש חיתוי, ולמה אסרו להשהות בו קדירות.

מכוח הקושי הזה פירש בעל המאור בתחילת הפרק, שגרוף המוזכר בגמרא הוא באופן שגורף כל הגחלים לצד אחד של הכירה או התנור, ובזה הוא שהתירו בכירה ואסרו בתנור, אבל אם הוציא את כל הגחלים החוצה יש להתיר אף בתנור, וז"ל:

"וכן אם גרף כל הגחלים והוציאם לחוץ לא שנא כירה ולא שנא תנור מותר לשהות ולהחזיר שם כל דבר דהא ליכא למיחש לחיתויי בגחלים והא דתנן במתניתין עד שיגרוף בגורף הגחלים לצד אחד הוא דקלשת לה גזירה דלמא אתי לחיתויי דהא גלי אדעתיה דלא קבעי להו..ואית בהו חששא בתנור אבל אם גרף את התנור הכל והוציא לחוץ ולא נשאר כלום מה נשאר לנו לחוש".

אולם רוב הראשונים לא פירשו כן, ונקטו כפשוטם של דברים שגרוף הוא הוצאת כל הגחלים החוצה. לכן נדחקו לפרש את האיסור בתנור באופנים אחרים.

הרמב"ם פירש כך:

"ולמה אסרו לשהות בתנור אף על פי שגרוף, מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תישאר ניצוצה אחת[2] ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור"

אבל הרשב"א כתב באופן אחר:

"והנכון שנאמר דגרופה ממש בעינן[3], אלא דבתנור כיון שהבלו רב ומרתיח אינו נראה כגרוף אלא כמו שיש שם גחלים ואתי לשהויי או לאהדורי בכירה שאינה גרופה ואתי לחתויי, אי נמי אתי לשהויי או לאהדורי בתנור גופיה דאינו גרוף"

הקושי הגדול בדברי הרשב"א הוא שיש לפנינו גזירה בתנור אטו כירה והיא גופה אינה אלא גזירת חיתוי גחלים[4].

ראינו אם כן, שרוב הראשונים סוברים שצריך לגרוף את כל הגחלים החוצה, ובעל המאור סובר שדי לסלק אותם הצידה שלא יהיו מתחת לקדירה. לראשונים ברור שאם גרף אין חשש חיתוי, ולכן מותר להשהות, אבל לבעל המאור יש להתיר שהייה משום שגילה דעתו שאינו זקוק לגחלים שהרי סילקם לצד, וכיוון שהסיח דעתו מהגחלים קלושים הסיכויים שיבוא לחתות, ולא גזרו בזה[5].

הגדרת "קטום"

בירושלמי הנ"ל נאמר:

"והקוטם עד שיקטום כל צורכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צורכו".

מסקנת הירושלמי היא שאין צורך לקטום כל צורכו. וכן היא משמעות הבבלי, שהרי אמרו בדף לז. :

"גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה".

ויש להבין מדוע החמירו בגריפה יותר מבקטימה. הר"ן על הרי"ף (טו: באילפס ד"ה עד) הסביר:

"משום דבגריפה אי גרף מקצת גחלים והניח מקצתן אין בנשארות היכר כלל, אבל מכיוון שנתן אפר על גבי כל הגחלים הא עבד ליה היכרא בכולהו".

הסבר זה טוב לשיטת הר"ן שהסביר דין גרוף כרז"ה שהוא משום היכר. אבל לרוב הראשונים שפירשו גרוף לגמרי, צריך לומר שהיתר קטום שונה יסודית מהיתר גרוף. בראשונים עולות דרכים שונות להסבר דין קטום.

הרמב"ן כתב:

"והטעם לפי שהמערב אפר ואש לגמרי סילק דעתו מחיתוי האש וכבר קלקלו והסיח דעתו ממנו אבל הגורף אם נשאר שם אפי' גחלת קטנה כיון שהיא לוחשת מבערת ומדלקת כירה גדולה"

לדעתו הסחת הדעת מהחיתוי מועילה רק כשמקלקל את האש, ולא די בפעולה שעושה באש, ולכן צריך לגרוף את כל הגחלים, ואין צריך לקטום הכל, אלא די שיערב אפר באש כדי לקלקלה, ובכך יהיה ביטוי בעל משמעות להיסח הדעת מהחיתוי. אמנם מהרשב"א נראה שהוא סבור שהיסח הדעת תלוי בהוכחה חיצונית שאינו מעוניין להגביר את האש, כפי שכתב:

"דכיון שעממו ולא חשש ללבותן מוכחא מלתא שאין קפיד בחתויו"

הרמב"ם מדבר אף הוא על היסח הדעת, אבל הוא ממקד את דעתו של האדם בתבשיל ולא באש, כפי שראינו קודם ברמב"ן וברשב"א כל אחד לפי דרכו. וז"ל הרמב"ם (פרק ג' הל' ד'):

"לפיכך אם גרף האש או שכסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר או שהסיקוה בקש או בגבבה או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש".

ונראה שכוונתו שהתייאש מן התבשיל, שאינו מצפה לאכלו בצורה אופטימלית, ומוכן לאוכלו כפי שהוא.[6] הייאוש נובע ממצב האש שאין בה גחלים בוערות, אם מפני שגרפן ואם מפני שעממו מאליהם, ולפיכך הוא מתייאש מן התבשיל.

אמנם לשיטת הר"ן שהבאנו לעיל, היסוד הוא של היכר שהאדם עושה בגחלים כדי שאם יבוא לחתות בגחלים, יראה את האש וייזכר ששבת היום ולא ייכשל בחתיית הגחלים. וכיוצא בזה כתב הרמ"ך על הרמב"ם, הובאו דבריו בכסף משנה שם.

לשיטת הר"ן שהיסוד הוא היכר שלא יבוא לחתות, מובן מדוע מסתפק בגריפת הגחלים הצידה מתחתית הקדירה, כי בכך הוא יוצר היכר. לראשונים האחרים שצריך היסח הדעת צריך שיגרוף לגמרי את הגחלים. אפשר שאף מחלוקתם אם יש לחוש לחיתוי בתנור קשורה לנקודה זו.

לדעת הרמב"ם שצריך שיסיח דעתו מהתבשיל, בתנור שחומו רב, דעתו נתונה עדיין לתבשיל ויש לחוש. אבל לרמב"ן שהיסוד הוא משום הסחת דעתו מן האש, כיוון שגרף או קטם את האש, הרי הסיח דעתו ממנה, ולכן אין לחוש לחיתוי בתנור, ומה שאסרוהו הוא מפני שיבואו לטעות בכירה שאינה גרופה, כפי שהבאנו לעיל מדברי הרשב"א. אך אפשר שהכל מודים שאין בתנור לא היסח הדעת מן התבשיל ולא מן האש מפני שחומו רב, ולא נחלקו אלא מפני השאלה העובדתית, אם יש מה לחתות לאחר הגריפה.

גזירת שהייה בזמן הזה

בשו"ת אגרות משה אורח חיים סי' צג, דן באפשרות שגזירת שהייה אינה נוהגת בימינו, וז"ל:

"והנה יש טעם גדול לומר דלא שייך כלל הגזרה בתנורי הגעז שלנו, דהא חזינן שרק לשלא יחתה בהגחלים גזרו ולא לשמא יביא עוד עצים כשיכלה האש... ואולי משום דלא גזרו אלא בחתוי בפיו שקילא לאינשי דלא חשיב להו מעשה כ"כ מלעשות בידים. וא"כ בתנורי הגעז שלא שייך חתוי בהגעז שכבר יש שם אלא אם רוצה להגדיל האש צריך שיתן עוד געז אחר שנותן ע"י שפותח יותר את נקבי הצינור שיורד משם הגעז, א"כ הוא כמו להביא עצים אחרים שלא גזרו דלא חששו שיעשה בידים. ואף אם נימא שהטעם שלא גזרו שמא יביא עצים וקש משום שרוב הפעמים אינם בסמוך להכירה וא"כ בתנורי הגעז שהוא דבר קל לפתוח יותר את נקבי הצינור להביא יותר געז יש לגזור, מ"מ כיון שעכ"פ לא גזרו אף בעצים וקש שסמוכים להכירה, לכן גם בגעז לא היה בכלל הגזרה אף שעתה נעשה באופן שלעולם הוא סמוך.. ואנן לא מחדשינן איסורין".

ואף על פי כן לא סמך על סברה זו להקל לגמרי. ונראה לי שגזירת חז"ל היא שלא להשהות קדירה על האש באופן שיש בו חשש שיגביר את עוצמת האש מתוך שכחה או מתוך הוראת היתר רגעית (חולשת היצר), ולכן לא גזרו שמא יביא גחלים מבחוץ, אבל בגז שלו הוא בכלל הגזירה המקורית.

אך יש לדון בתוקפה של הגזירה מטעם אחר. שמא יש לומר שלא גזרו אלא באש לא יציבה, כאש של גחלים, שעתים בוערת יפה ועתים דועכת וצריכה חיזוק, אבל באש של גז או חשמל שבימינו שהיא אש קבועה ויציבה, ואדם יכול לכוון מראש את עצמת האש הדרושה לו, אין לחוש לחיתוי. רעיון דומה לספק זה העלה בביאור הלכה לסי' רנג ד"ה אפילו, וז"ל:

"יש לעיין דבש"ס ופוסקים נקטו לשון שהסיקוהו בקש וגבבא דמשמע דהיה אחר ההיסק ולהכי בעצים אסור משום שמשאירים אחריהם גחלים ואיכא למיחש משום חיתוי משא"כ בקש שאינם משאירים אחריהם גחלים. ולפ"ז אפשר דאם הניח הרבה קש שבוער זמן רב אפשר דאסור להשהות עכ"פ בשעה שבוער או אפשר דהש"ס אורחא דמלתא נקט שהיה דרכם להעמיד הקדרה אחרי ההיסק אבל ה"ה בשעה שמסיקים נמי מותר והטעם דבשעה שבוער בלא"ה אין לחוש לחיתויי דלמה ליה לחתות כ"ז כשבוער וא"צ לחתות כ"א בשנכבה וזה אשמעינן דבקש כיון שנכבה לא יועיל חיתויו דכלה גם הגחלת משא"כ גבי גפת ועצים לעולם אסור דיבא לחתות בגחלים אחר שיכלה האש וצ"ע".

אך, למעשה נראה שגם שיקול זה אינו כדאי להתיר בגז בימינו, מפני שגזירתם כללה כל מקרה שיש לחוש בו לחיתוי מתוך שכחת הרגע וכיוון שמצוי מאוד בימינו שמשנים את עצמת האש תוך כדי הבישול, יש לחוש לכך אף בימינו. אדרבה יש מקום להעלות על הדעת שבימינו יש לחוש אף להקטנת עצמת האש ולא רק להגברתה מן הטעם שביארנו, וצ"ע בזה. והנה כבר נשאל בכיוצא בזה בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' עד באות כה וז"ל השאלה:

"בתנורי גז שלנו כשברז הגז פתוח לגמרי וא"א עוד להגדיל האש האם צריך בלעך לשהיה, דמוכח דלשמא יכבה לא חיישינן ..."

ותשובתו של הגר"מ ז"ל:

"יש להצריך בלעך גם כשפתוח הגעז לגמרי חדא דאף אם ליכא שום חשש צריך מטעם לא פלוג. ועוד דאף שלכבות אש של עצים שצריך לזה מים לא גזרו אבל לכבות אש הגז שהוא בקל יש לחוש, ואף אם נימא דליכא כבוי כלל בגז, ומ"מ איכא למיחש שמא יקטין הגז ואח"כ יחתה, שלכן יש להצריך בלעך בכל אופן".

אמנם אני חשבתי לאסור בגלל שהחשש היסודי הוא לכל פעולה שיכולה להתבצע מתוך שכחה ומבלי משים, ושמא כיוון אף הוא לזה במה שאמר שיש לחוש בקל.

גריפה וקטימה בימינו

מעתה נבוא לדון כיצד קוטמים או גורפים את האש בימינו.

גריפה אינה שייכת במציאות ימינו, שהרי אינה אלא כיבוי גמור של האש, אמנם לשיטת הרז"ה והר"ן שדי לגרוף את הגחלים הצידה, יש מקום לומר שאם יש משטח כלשהו על הכיריים של הגז, ויש להבה אחת דולקת ומניחים את הקדירה על יד הלהבה הדולקת ולא ממש מעליה[7], אפשר שייחשב גרוף לשיטתם. אך, להלכה קיי"ל שגרוף צריך שיגרוף את כל הגחלים.

בדבר הקטימה - יש לדון בכמה נקודות.

באגרות משה (או"ח א' סי' צג) דן בשאלה אם הקטימה צריכה להיות במקום האש, או במקום החיתוי, דהיינו ליד כפתורי הגברת האש. וז"ל:

"ולפ"ז אף בלא כסוי גם על הכפתורים שעל ידם מקטינים ומגדילים אלא שיכסה רק את האש לבד נמי אפשר יש להתיר דגם בכסוי על האש לבד הוא היכר גדול שאין דעתו לחתות ולהגדיל האש יותר וכמו שנוהגין הרבה. אך יותר טוב שהכסוי של פח המתכות יכסה גם את הכפתורים כדי שההיכר יהיה גם במקום החתוי כמו הקטום שיש אולי לחוש שלא ירגיש בהכסוי ויחתה. ואף שהוא דבר רחוק מ"מ כיון שהיתר ההיכר מצינו בהיכר שבמקום החתוי אולי הוא דוקא בהיתר כזה. אבל ודאי זה לבד שיכסה את הכפתורים ולא את האש לא יועיל שהעיקר הוא שצריך להראות שדעתו להפחית שזה נראה יותר בכסוי האש. אבל כיון ששם היו תרווייהו למעליותא שמפחית את החום והיה במקום החתוי אפשר הוא בדוקא ולכן יש להחמיר לכסות גם את הכפתורים, אבל כיון שיותר מסתבר שגם בלא כסוי הכפתורים הוא היכר חשוב יש להקל בשעת הדחק ואין למחות באלו הנוהגים היתר בכסוי האש לבד".

לדעתו העיקר הוא בהיכר שעושים באש שמגלה שדעתו להפחית את עצמת האש וממילא מוותר על החיתוי, ולכן העיקר הוא לשים כיסוי פח (בלעך) על הלהבה. אבל לכתחילה, הוא דורש גם שיכסה את הכפתורים, כי עלול לא לשים לב לכיסוי של האש ויבוא לחתות, והלא בימיהם הקטימה היתה במקום האש והוא היה גם מקום החיתוי. בדיעבד הוא מסתפק בכיסוי האש גם בלי כיסוי הכפתורים, אך אינו מוכן לוותר על כיסוי האש.

לאור הדיון שדנו לעיל במהלך השיעור, נראה שלשיטת הרז"ה והר"ן שהעיקר הוא לעשות היכר שלא יבוא לחתות יתכן שדי בכיסוי הכפתורים, שהרי אין לך היכר גדול מזה כשיבוא לחתות. אמנם אם הרעיון הוא להסיח דעתו מן האש, אפשר שאנו זקוקים לפעולה שמקטינה ופוגעת בעצמת האש דווקא, וכדברי האגרות משה.

בדעת הרמב"ם שמדבר על היסח הדעת מן התבשיל, יש מקום להתלבט אם שייכת קטימה כלל כי המציאות האובייקטיבית אינה כזו שאינה מייאשת מלתקן את התבשיל, או שמא די בהשלמת הלב שלא לשפר את התבשיל ואם כן אולי די גם בפעולה בכפתורים.

עוד נראה לי שאם דואג לא רק לעשות סימן על הכפתורים כדי שייזכר, אלא גם מוציאם ממקומם, או מכסה אותם באופן שאינו מאפשר חיתוי כלל יש להתיר לכ"ע לסמוך על כך מפני שדומה לטוח בטיט.

למעשה, נראה שלכתחילה טוב לעשות כדברי האגרות משה הנ"ל, ובדיעבד אפשר להסתפק באחת הפעולות, דהיינו, כיסוי האש או היכר בכפתורים, ואם מסלק הכפתורים אפשר לסמוך על כך אפילו לכתחילה.

עוד יש לדון בכיסוי זה שנותנים על האש אם יש בו כדי להפוך את הכיריים לקטומים, שהרי החזון אי"ש בסי' לז ס"ק יא כתב:

"אם מעמידין פח של מתכת ומשימין הקדירה בתוך הפח מ"מ לא חשיב כדן נתן קדירה ריקנית[8] על הכירה להפסיק דהכא לא הוי רק ככיסה את הכירה בכיסוייה והעמיד הקדירה על הכיסוי דזה חשיב על גבה".

דברי החזון איש נובעים ממה שכתב רש"י (לז. ד"ה גבה) שכשמניח על כיסוי המונח על חללה של הכירה נחשב מניח על הכירה ולא נחשב כקטום. אבל נראה לי שהיינו דווקא בכיסוי שרגיל להיות על הכירה, אך בכיריים של גז שנהוגים בימינו, נראה שאינו חלק מן הגז ויכול להיחשב כיסוי. באגרות משה הוסיף לחלק:

"ולכן צריך לומר משום דהתם דרך הבישול הוא כך הרבה פעמים דאם האש גדול וירא שיקדיח שבעצים קשה לצמצם וגם הרבה פעמים שאש קטן לא ידלוק ומוכרח לעשות אש גדול מניח כסוי על גבה ואופה ומבשל שם דהא גם על עובי שפתה יכול לבשל משום שהכירה בעצמה יש לה חום לבשל ולא יגרע על גבה שהוא על האש ולכן לא הוי היכר. וא"כ בגז שלא נמצא אף אחד שיבשל בכסוי פח מתכות משום שיכול להקטין האש ולהגדילו בצמצום כפי שצריך לכן אין היכר גדול מזה ומותר".

כל מה שהזכרנו בעניין הצורך לגרוף ולקטום את האש הוא במקום שאסור להשהות על אש גלויה, דהיינו, בתבשיל שלא הגיע למאב"ד לכ"ע או בשאר תבשילים שמצטמקים ויפה להם לשיטת הרמב"ם והרי"ף. למעשה, כבר הזכרנו למעלה שהרמ"א היקל, וכן הוא המנהג אצל רוב האשכנזים. גם בין הספרדים נהגו רבים להקל, ואף שלכתחילה ראוי לחוש לדעת הש"ע שסתם כדעת המחמירים, אין למחות ביד הנוהגים להקל.

המשהים על פלטה של שבת, יכולים לעשות כן אף למחמירים, מפני שאין בה יכולת חיתוי, ונחשבת כגרופה וקטומה.

הנוהגים להשהות בתוך תנור חשמלי, ורוצים לקטום את האש, יוציאו את הכפתורים או יכסו אותם באופן שלא יוכלו להגביר את האש, ובדיעבד יש להקל בנתינת סימן על הכפתורים להיכר שלא יבוא לחתות. ומכל מקום יש להיזהר בשעה שבא להוציא את התבשיל מתוך התנור שלא להוציאו משם אלא בתנאים הבאים, וכפי שנבאר.

ברוב התנורים יש תרמוסטט שמווסת את החום בתנור. אם התנור כרגע מופסק בגלל התרמוסטט, כשיפתח את הדלת של התנור, ייכנס אויר קר יחסית אל חלל התנור ויפעיל מחדש את התנור. לכן, ראוי להיזהר לפתוח את התנור רק בזמן שהוא פועל, וכך לכל היותר יאריך את זמן פעולתו של התנור ולא יביא להפעלה מחודשת שלו. יש אפשרות אחרת לכוון את התנור כך שיכבה עם שעון שבת הצמוד לו, קודם השעה שרוצים להוציא את האוכל.

אמנם יש תנורים שיש בהם כפתור מיוחד לפעולת שבת שעובד על טמפרטורה קבועה ללא תרמוסטט, ובאופן זה אין לחוש לכל מה שהזכרנו[9].


[1] הפירוש הרגיל של חיטוט הוא הוצאה מוחלטת, ויש ראשונים שגרסו "צריך לטאט ביד", ומשמעותו דומה שצריך לטאטא בידו את כל הגחלים, אולם הרז"ה והר"ן פירשו שהכוונה בירושלמי היא שצריך לפנות את כל הגחלים מכנגד מושב הקדירה.

[2] עיין ריטב"א שפירש: "ונראה דלא סוף דבר כל גחלים אלא כל שלא הניח שם אלא גחלים עוממות או רמץ", וקרובים דבריו לעיקרון העולה מדברי הרמב"ם.

[3] וכן פירש הרמב"ן על יסוד דברי הירושלמי.

[4] כן הקשה הר"ן על הרי"ף לשיטה זו, ומכוח זה אימץ את שיטת הרז"ה. אמנם יש ראשונים שהתירו לשהות בתנור גרוף וקטום, בין היתר גם מפני הטעם הזה שאם הוא גרוף אין בו חשש חיתוי- ראה בספר ההשלמה, וראה גם שיטת הרמ"ך הובאה בכסף משנה הלכות שבת ג/ה.

[5] אבל בתנור יש לחוש מפני שחומו רב שמא יבוא לחתות למרות היסח הדעת, מפני שהסילוק לצדדים אינו הופך את החיתוי למצב שיהיה כמעט בלתי כדאי לחתות.

[6] יישבתי בזה את קושיית הרמ"ך שם על הרמב"ם, עיין שם.

[7] אם יש להכיר בפתרון זה כקטימה, עיין להלן .

[8] הלכה זו המוזכרת בחזון איש , מקורה בדברי הגהות מרדכי בפרק כירה ונפסקה להלכה בש"ע סי' רנג/ג וז"ל: "המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו, וירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר ולהניח קדירה . ישנה ריקנית על פי הכירה ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה ע"ג הקדירה ריקנית". הקדירה הופכת את הכירה לקטומה ועוד נדון בהלכה זו בשיעורים הבאים.

[9] צריך להיזהר בזה מפני שיש תנורים שיש בהם מצב שבת עם תרמוסטט שפועל על טמפרטורה נמוכה אך משתנה. וכל אחד יברר היטב בנוגע למכשיר שיש בביתו.