אגדות תחילת בית שני | 3

הקטע האגדי שנעסוק בן להלן מתפתח מהדיון התלמודי שהובא בשיעורים הקודמים,[1] על הפסוק מנחמיה:[2] "ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול":

"ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול". מאי אמר?

רב יוסף אמר: ברוך המבורך.

רב מתנה אמר: ברוך ה' א-להי ישראל מן העולם ועד העולם.

אמר ליה אביי לרב דימי: אימא שגדלו בשם המפורש?

אמר ליה לפי שאין אומרין שם מפורש בגבולין....

בעקבות הדין, הגמרא דנה באגדת השמדת יצר העבודה זרה. לאחר מכן, חוזרת הגמרא לדיון על הפסוק מנחמיה, ומביאה את הדיון שהתקיים, על פי המסורת שהיא קיבלה, בארץ ישראל:

במערבא מתנו הכי [בארץ ישראל שנו כך]:

רב גידל אמר: גדול שגדלו בשם המפורש,

ורב מתנא אמר: הא-ל הגדול הגבור והנורא (נחמיה ט' לב).

והא דרב מתנא מטייא לדרבי יהושע בן לוי,

דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא [בא] משה אמר (דברים י' יז) הא-ל הגדל הגבר והנורא,

אתא [בא] ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא.

אתא [בא] דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור.

אתו אינהו [באו הם = אנשי הכנסת הגדולה] ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?

ורבנן - היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! – [וחכמים (=הנביאים ירמיהו ודניאל) – איך עשו כך ועקרו את התקנה שתיקן משה]

אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

בתחילת קטע זה מובאות פרשנויות לדבריו של עזרא, שעל פי המסורת נאמרו בארץ ישראל. בפרשנות הראשונה בדיון, זו של רב גידל, עסקנו בשיעורים הקודמים.[3] הפרשנות השניה היא פרשנות חדשה, והגמרא קושרת אותה למסורת אחרת שמביא ר' יהושע בן לוי, האומרת שאנשי הכנסת הגדולה[4] 'החזירו עטרה ליושנה': לאחר שירמיהו ודניאל, מהסיבות המפורטות בסיפור, סטו מהנוסח שנקט משה, אנשי הכנסת הגדולה חזרו ואמרו אותו כפי שאמרו משה.

נבאר מעט יותר את הדברים: המשפט "הא-ל הגדול הגבור והנורא" הוא משפט שמופיע הן בדברי משה בספר דברים והן בדברי הלויים בנחמיה פרק ט. ירמיהו ודניאל אמרו משפטים המזכירים רשימה דומה של תארים ביחס לה', רק שהם מחסירים אחד מהם. חז"ל באגדה הזו שמים לב לשינויים אלו, ומנסים לראות את הדבר כתהליך. אפשר שמעבר לדברים הספציפיים של כל אחד מהאומרים, חז"ל מכלילים את הדברים לנוסח התפילה, כפי שנראה להלן בירושלמי, שהרי, כידוע, בפתיחת תפילת העמידה מופיע המשפט "הא-ל הגדול הגיבור והנורא...".

לפני שנתייחס לפרשנות שבאגדה זו, נעיין באגדה המקבילה בתלמוד הירושלמי, ולאחר מכן נשוב לזו שבבבלי.

בתלמוד הירושלמי מופיע כך:

"כתיב: "ויברך עזרא את ה' א-להי' הגדול". במה הוא גודלו? גדלו בשם המפורש. רב מתנה אמ': גודלו בברכה. רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי למה נקרו אנשי כנסת הגדולה שהחזירו הגדולה ליושנה. אמר רבי פינחס: משה התקין מטבעה של תפילה – הא-ל הגדול הגיבור והנורא. ירמיה אמר: הא-ל הגדול הגיבור ולא אמר הנורא. למה אמר הגיבור? לזה נאה לקרות גיבור, שהוא רואה חורבן ביתו ושותק! ולמה לא אמר נורא? אלא שאין נורא אלא בית המקדש שנאמר: "נורא א-להים ממקדשך". דניאל אמר: הא-ל הגדול והנורא ולא אמר הגבור. בניו מסורין בקולרין, היכן היא גבורתו? ולמה אמר הנורא? לזה נאה לקרות נורא, בנוראות שעשה לנו בכבשן האש. וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה החזירו הגדולה ליושנה: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא". ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה לדברים הללו? אמר רבי יצחק בן אלעזר: יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו."

(ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג, יא ע"ג (=מגילה פ"ג ה"ז, עד ע"ג))

הגירסה הזו של האגדה נראית גולמית, ביחס לגרסה המהודקת בבבלי.[5] בעקבות הבדל זה נראה שגרסת המקור נמצאת בירושלמי[6], והבבלי ערך את האגדה באופן מסודר יותר. נפתח אפוא, באגדה שבירושלמי.

בירושלמי מסופר שירמיהו ודניאל סטו מהנוסח של משה. ירמיהו מזכיר 'גיבור'. הירושלמי מסביר את בחירתו, אשר  עלולה להיראות תמוהה לנוכח החורבן שמבצעים הבבלים בבית ה'. הקב"ה מגלה גבורה דווקא באיפוק שהוא נוהג בכדי לאפשר לבבלים להחריב את ביתו, לפי החלטתו לעשות כן. ברם, ירמיהו לא אומר 'נורא', ומעניין לראות את הנימוק לכך: אין כאן טענה על חוסר ב'עשייה' של ה' בתחום ה'נוראות', שבא לידי ביטוי בחורבן, אלא התכונה 'נורא' קשורה בקיומו של בית המקדש, או באופן מדויק יותר, בנוכחותו של ה' והתגלותו בתוך בית המקדש- "נורא א-להים ממקדש". מכיון שבית המקדש חרב אין אפשרות יותר לומר נורא, מציאות שאינה קיימת עוד.

דניאל אומר "הנורא". דניאל נותן פרשנות אחרת למונח הזה: הניסים שנעשו לו ולחבריו בכבשן האש מוגדרים כ'נוראות'. נראה שהמונח 'נורא' מתייחס, לכל הדעות לנוכחות מסוג מסויים של ה' בעולם. ברם, בעוד שירמיהו מפרש שזוהי דווקא נוכחותו בבית המקדש, ואולי האופן שהעולם חווה אותו בבית המקדש, דניאל סבור שגם בנפלאות- התרחשויות החורגות מהטבע וממחישות את נוכחותו של ה' בעולם- ניתן לראות 'נוראות'.

מצד שני, דניאל משמיט את התואר "הגיבור", וזאת משום שבני ישראל, בניו של ה',  נתונים בקולרים. נראה שדניאל חולק על תפיסה נוספת של ירמיהו. ירמיהו רואה גם באיפוק גבורה, ולכן כשה' מתאפק ומאפשר לבבלים להחריב את ביתו- הדבר מבטא גבורה. אך נראה, שלדעת דניאל איפוק וחוסר תגובה אינם גבורה, וזו מתבטאת בתגובה נלחמת אשר אינה מאפשרת פגיעה בבניו של ה'.[7]

לפי הירושלמי, אנשי הכנסת הגדולה "החזירו את הגדולה ליושנה". ביטוי זה מובן יותר מאשר זה של הבבלי- "החזירו עטרה ליושנה". הגדולה קשורה ישירות לתארים במשפט "הא-ל הגדול הגיבור והנורא". אנשי הכנסת הגדולה מחזירים כביכול ל"הגדול" את שני התארים המקוריים שבאו יחד עמו- "הגיבור והנורא".

מעשה אנשי הכנסת הגדולה אינו מוסבר כאן. הירושלמי מנסה בהמשך להבין את ירמיהו ודניאל, כיצד כבני אנוש הם הרשו לעצמם להחליט על תארי ה', ולקצוב את התכונות שהם מתארים? התשובה לכך היא עוצמתית עד מאד. הנביאים יודעים שה' אמיתי, ומעריך את האמת, ולכן הם מתארים את המציאות הא-לוהית כפי שהם חווים אותה, ללא חנופות.

כאשר ירמיהו מרגיש שללא בית מקדש, נוכחות ה' בעולם כפי שהיא מבוטאת ב'נוראות' אינה קיימת עוד, הוא אינו אומר בדבריו את התואר "נורא". לעומת זאת, את גבורתו של ה' ירמיהו מרגיש למרות החורבן – הוא 'מרגיש' את האיפוק של ה' שמאפשר לנכרים להתהלך בביתו ולהחריב אותו. דניאל מרגיש אחרת, ואת הרגשתו הדתית האותנטית הוא מביא לידי ביטוי בתפילתו. דניאל מרגיש את 'נוראות' ה', הוא חווה את נוכחות ה' בעולם בשעת ניסי ההצלה מכבשן האש. אבל בחווייתו, גבורתו של ה' באותה עת נעדרת מן העולם, כשבניו מושפלים ומשועבדים. בתפילתם, ה'נביאים'[8] מביאים את עצמם בצורה אותנטית.

ברם, מלבד האמירה על האותנטיות, באגדה הזו בירושלמי אין הבחנות כלליות ומדויקות יותר בין 'הנביאים' לבין אנשי הכנסת הגדולה. עמדת הנביאים איננה אחידה לגמרי, ועמדת אנשי הכנסת הגדולה לא מוסברת כלל. כפי האמור, זוהי הצורה הגולמית יותר של האגדה.

לעומת זאת, באגדה בבלי הדברים מסודרים יותר, וההבחנה בין הנביאים לאנשי הכנסת הגדולה חדה יותר. בנוסף, עמדת אנשי הכנסת הגדולה מוסברת. שני ה'נביאים' מביעים עמדה אחידה ופשוטה: לנוכח המצב הקשה שהם חווים בעולם, הם אינם מסוגלים לכנות 'הגיבור' או 'הנורא'. ירמיהו, שנמצא בירושלים בזמן כניסת הבבלים, ואולי אף רואה נוכרים אחרים מסתובבים בהר הבית לאחר החורבן, מרגיש שאין 'נוראות' אם נכרים יכולים באופן חופשי 'לקרקר בהיכלו', מקום אשר בזמנים כתיקונם נאמר עליו- "הזר הקרב יומת". היכן אפוא, 'נוראותו' של ה', שהייתה אמורה להתבטא בכך שעצם כניסתם של אותם נוכרים, ובוודאי כפי התנהגותם בפנים, תביא להריגתם המיידית? דניאל, שחי בבבל, מרגיש שאין גבורה אם ישראל משועבדים לנוכרים, ועל כן הוא משמיט את  התואר 'הגיבור'.

בדומה לירושלמי, את העמדות הללו של 'הנביאים' הבבלי מסביר כך- הם יודעים שהקב"ה 'אמיתי'. הקב"ה מעוניין בעמידה אמיתית של האדם לפניו בתפילה, ולכן הם לא כיזבו בו.

לעומת הנביאים, לאנשי הכנסת הגדולה עמדה אחרת. הם אומרים 'הגיבור' ו'הנורא', ומסבירים שיש בעיניהם ביטוי למידות אלה – גם בזמן החורבן והגלות. גבורתו של הקב"ה מתבטאת באיפוק שלו, 'כבישת היצר' כביכול, בשימוש במשפט הידוע של בן זומא ממסכת אבות[9]- "איזהו גיבור הכובש את יצרו". ה' מוכן לסבול את מעשי הרשעים ולהאריך להם את אפו- "ארך אפיים לרשעים", וזוהי גם מידת הגבורה. זוהי פרשנות יצירתית ויוצאת דופן, מפני שהיא קושרת בין 'גבורה', המיוחסת בדרך כלל למידת הדין, למידת 'ארך אפיים', שהיא אחת משלוש עשרה מידות של רחמים. אכן, אם מתבוננים בדברי בן זומא במלואם, רואים שכבר בהם כלול ה'פרדוקס' הפרשני הזה:

"איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר 'טוב ארך אפים מגבור...'".

הרעיון של הקב"ה כגיבור הכובש את יצרו גם יוצר זיקה מעניינת לאגדה הקודמת, אגדת היצר. שם אנשי הכנסת הגדולה מכריעים את יצר העבודה זרה, ובמידה מסויימת את יצר העריות. באגדת כנסת הגדולה הקב"ה מתואר כמי מכריע יצר (יצר התגובה של כעס כלפי האויבים. אלה אולי שני צדדים של אותה מטבע. בשיעורים הקודמים עלה שעם השמדת היצר, חל גם ריחוק מסויים ביחסים עם ה', שזה כולל אי תגובה מיידית שלו על כל מעשי הגויים כאן = כבישת יצרו כדי לא לפגוע מיידית באויבים ו=שחללים את מקדשו אות בניו. יחד, האגדות מציירות תמונה שלמה יותר של המעבר מבית ראשון לשני, והתהליכים והשינויים שהתרחשו עם מעבר זה בתחילת בית שני.

בנוסף, יש גם 'נוראות'. גם כאן יש מעין פרפראזה על משפט ממסכת אבות, הפעם של ר' חנינא סגן הכוהנים:[10]  

 "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".

כאן, הבבלי מנסח זאת אחרת: "שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". דווקא מוראו של ה' הוא שמחזיק את העולם, ומונע 'בליעה' של אומה אחת על ידי חברתה. אולי הדגש כאן הוא על עם ישראל, שגם בגלות ממשיך להתקיים כעם ולא נבלע באומות.

ברם, על עמדת אנשי הכנסת הגדולה מתבקשת השאלה- מה לגבי מידת האמת? אמירתם של 'הנביאים' חזקה- ה' מעוניין באמת, ובתפילה יש לעמוד מולו בכנות. לחלופין, מעמדת אנשי הכנסת הגדולה עולה השאלה מדוע 'הנביאים' אינם יכולים לתת את אותה הפרשנות ולהמשיך לומר 'הגיבור והנורא'? שאלה זו מתחזקת כמובן, לאור העובדה שבגירסת הירושלמי, כדי להמשיך לומר 'הגיבור', ירמיהו עצמו נוקט באותה הפרשנות של אנשי כנסת הגדולה. כאמור, רק בבלי ההבחנה בין ירמיהו ודניאל לבין אנשי הכנסת הגדולה היא כה חדה.

לדעתי, ניתן להבין את ההבחנה בין העמדות השונות לפי הבבלי, בשני מישורים. מישור אחד הוא המישור ההיסטורי המבדיל בין העמדות השונות.[11] ירמיהו ודניאל חיו את החורבן עצמו, על כל מוראותיו, המראות הקשים, המצוקה ותחושת חוסר האונים. כאשר אדם נמצא בתוך גיא ההריגה, וכשהוא רואה אול מול עיניו את בית ה' נשרף ואת הנכרים המבזים אותו, החוויה היא כל-כך חזקה וטוטאלית שיהיה זה חוסר כנות מצידו לומר 'הגיבור' ו'הנורא', גם אם תיאורטית ניתן לתת לתארים הללו פרשנות אחרת. ברם, אנשי הכנסת הגדולה חיו בדור אחר. עבורם סיפור החורבן הינו סיפור היסטורי, שאמנם חלק מהשלכותיו עדיין מורגשות, אך בצורה פחות כואבת ועוצמתית. באופן כללי, אנשי הכנסת הגדולה חיים בתקופה שבה מתחיל הבניין מחדש, ימי שיבת ציון ותחילת בניין הבית השני. הפרספקטיבה שלהם שונה.[12] מעמדתם, הם יכולים לתת פרשנות אחרת לתארים 'גיבור' ו'נורא', מבלי שיהיה בזה חוסר כנות.

המישור השני, קשור לחלוקת התקופות בהתפתחות התורה, שהזכרנו בשיעורים הקודמים. חלקה הראשון של האגדה, עוסק בהבדל בין בית ראשון לבית שני. בית ראשון הוא תקופה של נבואה, תקופה שבה העמידה בפני ה' היא ישירה. האמת האחת נמסרת מפי ה' לנביאים, ועל ידיהם נמסרת לעם ישראל. מושג האמת בתקופה כזו הוא הרבה יותר דומיננטי ואחיד. לכן, זהו המושג המרכזי עבור הנביאים- ישנה אמת אחת, וכך הם גם חווים את המציאות. האמת האחת במציאות שלהם היא החורבן והגלות, שבהם ה' לא מתגלה במידות הגבורה והנוראות, אלא מסתיר את המידות הללו.

אנשי הכנסת הגדולה שייכם לתקופה חדשה,  מציאות שהם יוצרים. אין נבואה,[13] וממילא מושג האמת מאבד מאחידותו. התורה שבעל פה מתפתחת, ועיקר משמעותה היא פרשנות התורה שבכתב. פרשנות היא דבר יוצר ויצירתי, נתון למחלוקת, וזאת מפני שהיא כלי אנושי ולא אלוקי. ממילא, אמת אחת ובלעדית אינה עומדת במרכז, מפני שבהיעדר נבואה אין דרך להגיע לאמת כזו. הפרשנות היא העומדת במרכז ההוויה הרוחנית של עם ישראל בבית שני. היצירה התורנית האנושית של אותה תקופה, שנעשתה כמובן על ידי החכמים, ואולי אף עם 'רוח הקודש', אינה דומה לנבואה, וזוהי מציאות של ריבוי דעות. אנשי הכנסת הגדולה בתפילתם נוקטים באקט הפרשני באופן יצירתי, כפי שראינו לעיל. זהו תפקידם, ולא זה של הנביאים. זהו מעשה של חכמה, ולא של נבואה. מבחינה זו, גם אם החכמים היו עומדים במציאות נוראה של החורבן עצמו, הם היו יכולים לומר 'הגיבור והנורא' בפרשנות יוצרת, מפני שזהו אופן עמידתם לפני ה', השונה מזו של הנביאים.

יתכן לאור זה לפרש מחדש את נפילת הפתק באגדה הראשונה – הפתק נופל משמיים – כלומר אמור לבטא משהו שקורה שם או מסר משם, וכתוב עליו אמת. יתכן שהשלכתו לא מבטאת מסר שעל יושבי הארץ לדבוק באמת, או אלא ישכאן תנועה הפוכה – השלכת האמת המוחלטת הזו, שכבר לא עומדת במרכז, כדבר בלעדי, בעולם שבמרכזו הלימוד, היצירה והמחלוקת.

במובן זה, האגדה מתקשרת לאגדה הקודמת, על השמדת היצר בתחילת בית שני, ולא רק באופן טכני אסוציאטיבי, כפי שנראה במבט ראשון. שתי האגדות עוסקות במעבר בין תקופת בית ראשון לתקופת בית שני, מעבר משמעותי הן מבחינה רוחנית והן מבחינה דתית. העמדה והעמידה של עם ישראל מול א-לוהיו משתנה עם מעבר זה, ושתי האגדות מאירות צדדים שונים של המעבר הזה.

גם ההקשר הרחב בסוגיה משמעותי כאן. ההקשר במשנה היה טקס הקריאה בתורה שהתקיים ביום כיפור. קריאה זו אינה מוזכרת בתורה בסדר העבודה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים.[14] ברם, היא מזכירה עד מאד את הטקס שמתבצע על ידי עזרא, אשר גם הוא כוהן, בפרק ח בספר נחמיה, שראינו בשיעורים הקודמים. בטקס שם מופיע פסוק האומר:

"וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא"

(נחמיה ח, ח)

הם אינם מסתפקים בקריאה, אלא גם עוסקים בפרשנות, וזוהי תחילת הדרך של אופי 'התורה שבעל פה' של בית שני.

אמנם, ביום הכיפורים הכוהן הגדול רק קורא, אך הבאת הקריאה בתורה של עזרא בסוגיה על קריאת הכוהן ביום כיפור קושרת בין הקריאות. הכנסת קריאה בתורה שאינה מופיעה בתורה שבכתב, אלא היא 'חידוש' של תורה שבעל פה לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, מדגישה את האופי החדש של עבודת ה' והעמידה השונה מולו בימי בית שני.

לסיום, מעבר לתוכן שנידון עד עכשיו, חשוב להדגיש גם את הצד המתודולוגי: במקום אחר בבבלי[15] הובא הסיפור על השמדת היצר בהקשר אחר. ואכן, שם לא מובא המשך האגדה, הסיפור על הנביאים ועל אנשי הכנסת הגדולה. הצירוף של שני הסיפורים ביומא מדגיש פרשנות מסויימת שלהם, כשהם נקראים זה לאור זה. המוטיב המשותף שלהם – המעבר הרוחני שחל בין בית ראשון לבית שני.

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו עורך: אלישע אורון *******************************************************   בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/ האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en   משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected]	* * * * * * * * * *