שיעור 19 - אש קודש (ג) - על הניגון העולה מן האפר

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 19: "אש קודש" (ג) - על הניגון העולה מן האפר

בשיעור הראשון על הגותו של בעל "אש קודש" נוכחנו לדעת כי הוא דוחה את ההתמודדות עם הסבל על ידי הכחשתו מבחינה דתית-פילוסופית או על ידי הצדקתו. לאחר מכן הצענו בשמו כיצד להתבונן בסבל ולהתמודד עמו מבחינה דתית וקיומית. ראינו שהוא דוחה את רעיון 'הסתר הפנים' וכיצד הוא מציע להגיע לקרבת א-לוהים מתוך הסבל, ונתקלנו בסימני השאלה שמעורר המתח התהומי בין האמונה ש"לית אתר פנוי מיניה" ו"אין עוד מלבדו", לבין צעקות הילדים הנרצחים, שהעולם אמור היה להזדעזע מהן, אך נראה כאילו כמנהגו הוא נוהג והסבל איננו נוגע לו. בשיעור הקרוב נשלים את המסע הרוחני אל תהומות הסבל עם בעל "אש קודש", תוך התמקדות בדרשה אחת, בה מדבר האדמו"ר על הניגון העולה מן האפר.

א. על התקווה

כיצד, מבחינה קיומית, יכול אדם להמשיך לחיות ולשמור על שפיות הדעת כאשר הוֹוָה על הוֹוָה תבוא, והאימה והסבל מסביב נראים אינסופיים? מובן שמרכיב משמעותי בהישרדות הרוחנית הוא התקווה: אם אני מאמין שיש סיכוי שאצא בסופו של דבר לאורה, ושיהיה טעם בחיים שלאחרי הסבל - אזי יש טעם בהישרדות פיזית ורוחנית.

לכאורה יכולה האמונה לספק תקווה. מי שרואה את העולם כנשלט על ידי הגורל העיוור, המקרה, או הרצון השרירותי של בני אדם, אין לו שום סיבה לקוות שהרשע יפוג לפתע פתאום, שדווקא הטוב ינצח ושיבוא סוף לצרות, שהרי אין הוא מכיר שום סדר או כוונה במאורעות ובהיסטוריה בכלל; על כן עלול הוא לשקוע בייאוש או באדישות. המאמין, לעומת זאת, יכול לקוות לטוב, מפני שהוא מאמין שיש מי ששולט בעניינים, שיש להם משמעות ומטרה - גם אם היא אינה ידועה לו - ושיש גבול חיצוני לשליטת הרשע. האומנם כן הוא? נתבונן בדברי האדמו"ר שראינו בשיעור הקודם:

ובמה אפשר לחזק עצמו על כל פנים מעט כל עוד לא באה הישועה, ובמה אפשר להקים על כל פנים מעט את הרוח בשעת שבירה ורציצה כזו, ראשית כל בתפילה ובביטחון שד' אב הרחמן אי אפשר שישליך כל כך את בניו מעל פניו, ואי אפשר שח"ו יעזבנו בכל כך סכנה שמסוכנים אנו למען שמו ית', ובטח ירחם תיכף ומיד וכהרף עין יושיענו (אש קודש, עמ' צא).

התקווה מחזקת ומספקת דלק להישרדות. ואולם, לא תמיד יש בסיס לתקווה. לעתים, ובשואה היו עתים שכאלה, מצוי אדם בעומק של סבל ופורענות שבאמת איננו רואה ממנו שום אופק. ויש שהתקווה עצמה מהווה סיבה לנפילה, שכן כשרואה אדם את תקוותיו מתבדות פעם אחר פעם - הוא מאבד את התקווה; ואם נשענה התקווה על האמונה בה', הרי עלול הוא לאבד גם את האמונה. ובכל זאת, האם יש תחליף לתקווה?

והנה בכל הצרות רואים שבאם יידעו כולם שתיכף למחר ייוושעו כי אז חלק גדול מהמתייאשים עוד היו יכולים להתחזק, אבל דא עקא שאינם רואים את הקץ לחושך, והרבה אין להם במה להתחזק, וחס וחלילה מתייאשים ורוחם נופל, וזה: 'תמים תהיה עם ה' א-לוקיך' (דברים י"ח, יג), אפילו אם אתה שבור ומרוסס מכל מקום תהיה תמים ושלם ותתחזק עם א-לוקיך, כי יודע אתה שה' א-לוקיך עמך בצרה, לכן לא תחזיר אחר עתידות לומר איני רואה קץ לחושך אלא כל מה וכו' קבל בתמימות (שם, עמ' קטז).

תמימות, לפי פירושו של האדמו"ר, היא ויתור מדעת על התקווה כנחמה ומקור לחיזוק. אני מוותר לחלוטין על המחשבה על העתיד ומתרכז במציאות שלי בהווה, וכאן אני תמים עם ה', כלומר: מקבל עליי את מה שעובר עליי, מתוך ידיעה שה' עמי בצרה. בַּתקווה שיהיה טוב, כמו גם בייאוש מפני שיהיה רע, יש יסוד לא-תמים. ומה באמת לא-תמים בתקווה? אדם אומר לעצמו: אני מקווה שיהיה טוב, ורק הנחת התקווה מאפשרת לי לקבל את ההווה הקשה, שהוא משתלם לא מצד עצמו, אלא מפני שאם אשרוד אותו, יהיה לי טוב. ולהפך: הייאוש הוא ביטול הכדאיות של ההווה מפני שיהיה לי רע, ולכן אין טעם גם בחיים דעכשיו. בשני המקרים אין ההווה מתקבל לעצמו ומתוך עצמו, כפי שהוא; הוא מקבל הצדקה מבחוץ - הוא צריך להיות כדאי, משתלם. התמימות משמעה קבלת מצבי כפי שהוא - ברצון, בלא לחפש שום צידוק חיצוני. זה מה שיש וזה מה שניתן לי, ובזה אני צריך לחַיות את עצמי: לא מתוך אמונה שה' מצפה לי שם, מעבר לאופק, אלא מתוך אמונה שהוא נמצא עמי כאן, אפילו בגיהינום.

ב. המגרפה והדשן

אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש, עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. במתניתא תנא: היא אמה וגבוה אמה וקתא יוצא הימנה ועשרה נקבים היו בה כל אחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר (ערכין י ע"ב - יא ע"א).

הגמרא מתארת כאן כלי נגינה ששמו מגרפה. כיוון שמעולם לא שמענו שמעו של כלי זה, התעוררו המפרשים להבין אם זהו כלי מיוחד לנגינה, או שמא מדובר בכלי שיש לו תפקיד אחר ושימש גם לנגינה. רש"י זיהה את המגרפה עם הכלי שגורפים בו את הדשן (האפר הנותר מן הקרבנות), שיוחסה לו גם סגולת הנגינה: "מגריפה - שבה גורפין את דשן המזבח, וודי"ל, והוא כעין כף". התוספות חלקו והסבירו ששתי מגרפות היו: זו שגורפים בה את הדשן, וזו שמדובר בה כאן, שהייתה כלי נגינה. אמנם נראית יותר שיטת רש"י, שכן אין שום מקור לקיום שני כלים כאלה בעלי שם זהה, ועוד, מדוע ייקרא כלי נגינה "מגרפה"?![1] אלא שקשה מאוד להבין מדוע ישמש כלי טכני, שנועד לאחת העבודות הפחות מרכזיות שבמקדש - גריפת הדשן - גם ככלי נגינה המשתבח בקול רם ומגוון כל כך.

האדמו"ר מפיסצנה מציע להבין את שאלתנו מתוך המציאות שבה הוא דורש: "וצריכים להבין לפירוש רש"י מה ענינו לפי מצבנו" (אש קודש, עמ' קמו). פירושו מבוסס על שתי הנחות יסוד: (א) הדשן מרמז לקרבנות או מסמל אותם - וכאן הוא מזכיר שברגל לא היו מדשנים (כלומר: מפנים את הדשן), שכן ריבוי הדשן נוי הוא למזבח; (ב) כל קרבן הוא תמורת נפשי או תמורת היקר לי, כמו אילו של אברהם שבא תמורת יצחק, ומכאן שהדשן הוא כעצמי ובשרי שנשרפו:

והנה במסכת תמיד פ"ב (מ"ב) בעניין הרמת הדשן איתא וברגל לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח, היינו שניכר שהקריבו עליו הרבה קרבנות, ונבין מה זה מרמז שהראו על ריבוי הקרבנות דווקא בהדשן, כי בטח הכל בכוונה היה.

אבל כל הקרבנות שהיו מקריבין היו בחינת 'תחת בנו' (בראשית כ"ב, יג) שנאמר באברהם אבינו, שהחוטא וכן המביא דורון לעולה היה צריך ליתן את נפשו קרבן לד', ונתנה התורה עצה שיקריב קרבן בהמה. לכן קרבנות של בהמות מראות לנו רמז שאחר שהקריבו ונעשו דשן רואים יותר מה רבו הקרבנות שהקריבו (אש קודש, עמ' קמו).

מדוע יש נוי דווקא בעדותו של הדשן - של הבהמה לאחר שכבר נשרפה - על ריבוי הקרבנות? האדמו"ר מוצא את התשובה מתוך התבוננות במוות האנושי. דווקא המוות, הוא אומר, מחדד ומעמיק את חשיבות החיים, ומבליט את ערכם של האנשים שחיו אתנו, שמרגישים בו עוד יותר כששוב אין הם עמנו:

וכשאנשים מישראל נעדרים מפני רצונו ית' שכך עלה במחשבה לפניו ית' שהם יעלו לקרבן אליו ית', אז רק אחר שנעדרו רואים יותר כי רב הוא, רב בכמות ורב באיכות. מתחילה כשהיו עמנו, עד כמה שהיו יקרים לנו כבבת עיננו ורוח אפנו ונשמתנו, ועד כמה ששמחנו והשתעשענו בהם, מכל מקום לא ידענו כל כך להעריך את אשר היה לנו ולא ידענו מה טוב היה לנו כשהיו עמנו, ואחר שנחסרו ר"ל רואים יותר מה מאוד חסרים הם לנו, הלב מתגעגע וכואב ואין במה להתנחם בלתי בדברי הקב"ה למשה רבנו 'כך עלה במחשבה לפני' (מנחות כט ע"ב) (שם, עמ' קמז).

ג. הניגון מזכיר את מצבנו בשמים על ידי הקרבנות

האדמו"ר מפרש, אם כן, באופן אקטואלי את הדשן שעל המזבח כאפר של מתינו אנו. מהו הניגון הצומח מאפרם של קרבנות השואה או מאפר המזבח? האדמו"ר מציע שלושה מבטים על הניגון של המגרפה: (א) הניגון כסמל; (ב) הניגון כאופן של עבודה; (ג) הניגון כשיקוף של מציאות קיומית.

לפי הפירוש הראשון, הניגון העולה מן האפר דומה לשאר מיני הזמר שבמקדש, שתפקידם היה להעלות את העבודה השמימה, והוא מסמל את הרצון שקרבנותינו אכן יעלו שמה. משמעות העלאה זו היא שהחיסרון שאנו מרגישים במות יקירינו פועל גם בשמים, ולא רק אצלנו: הניגון הוא מעין רקוויאם למתים, המבטא את מעמדם וחשיבותם, ויותר מכך, הוא מבטא גם תפילה ותחנונים שהצער העולה מהמוות הנוכחי ישפיע רחמים ממרום ויעורר את ה' לישועתנו:

והמגריפה הנעשה לאפר הקרבנות, הייתה מוציאה קול זמר כל כך גדול, כי כל מיני זמר בבית המקדש היו להשמיע במרום קולם כמו שאמר הכתוב 'ותקעתם וכו' ונזכרתם לפני ד' א-לוקיכם' (במדבר י', ט), לכן הרמז הוא שלא לנו בלבד מעורר כל כך דשן הקרבנות אחר שעלו למרום, יותר מבתחילה, רק כן גם במרום, ואת אשר לא יכלו לפעל בחיותם, פועלים הם עתה במרום לעורר רחמים רבים וישועת ישראל תיכף ומיד (שם).

ד. הניגון כהתגברות על האפר

את פירושו השני פותח האדמו"ר בניסיון להבין את המשמעות הפסיכולוגית של האפר. בקבלה ובחסידות יש תפיסה המקשרת בין תורת ארבעת היסודות של המציאות לתורת הנפש, וטוענת כי הפנים השונות של הכוחות השליליים שבאדם, יש להן בסיס בארבע הפנים השונות של היש: האש היא מקור הכעס, הרוח - מקור הגאווה, וכו'. את האפר, המזוהה עם יסוד האדמה/עפר, קושרת תפיסה זו לעצלות, ובמובן קרוב גם לקרירות ולכבדות הנפשית, כלומר: תכונות כמו אדישות, ספקנות, פסיביות וכו' - כולן נובעות מיסוד העפר:

ולעניין עבודה מרמז לנו, דנודע משער הקדושה להרב רבי חיים ויטאל זצוק"ל שמן הד' יסודות שבאדם נמשך היצר הרע, מן יסוד האש כעס, מיסוד הרוח גאות וכו', ומן יסוד העפר עצלות, ובספר הקדוש אמרי אלימלך [פ' תולדות] איתא, שיצר הרע של חמימות לעבירה יכולים להכניס לקדושה ולשמש בו להתעורר בחמימות למצוה, מה שאין כן יצר הרע של קרירות עמלק אי אפשר להכניס לקדושה ע"ש, כי היצר הרע משמש בהד' יסודות לרע, וביסוד העפר משמש יצר הרע של עמלק בחינת 'והנחש עפר לחמו' (ישעיהו ס"ה, כה), ונאמר לו 'ארור אתה' וכו' (בראשית ג', יד) (שם).

כידוע, תורות רבות בחסידות מדברות על האפשרות להעלות את הצדדים השליליים של היצר. אך על העפר - על יסוד העצלות והקרירות - נאמר שאותו אי אפשר להעלות. מדוע? האדמו"ר מסביר שתכונות אלו פוגעות באמונה עצמה, ולא רק במידות הנפש. התאווה למשל, הבאה מיסוד האש, איננה סותרת את האמונה; אפשר להאמין ולהתאוות גם יחד. הקרירות והכבדות, לעומת זאת, נוגסות גם באמונתו של אדם. האמונה תלויה ביכולת הנפשית להרים את הראש ואת הלב מעל לגובה גלי המציאות, להביא את התודעה אל מעבר למבט הפרגמטי והרציונלי, להרגיש את הקדוש והנשגב, לחוש את החידה. כשהמציאות וערכיה כובלים את האדם, ועוד יותר מכך - כשהוא נתפס לכבדות ולאדישות - אין הוא מסוגל להרגיש או לראות מעבר למה שמקיף אותו או נצרך לו באופן מידי. כאשר אדם עסוק למעלה ראש בצרכים קיומיים או בהישרדות, הוא נמשך מטה מטה. ייתכן שבשלב הראשון לא ייפגעו הכרותיו האמוניות שעל ברכיהן גדל. אבל האמונה איננה רק ידיעה קדומה; היא עֶמדה, מבט על המציאות המאפשר לראות גבוה, רחוק, עמוק. אבדן המבט הזה ושקיעה במאבק הישרדות חומרי או בייאוש, עשויים בסופו של התהליך להביא גם לאבדן האמונה:

ולכאורה מה עניין עצלות ויסוד העפר לקרר באמונה ואיך זה משמש בו יצר הרע של עמלק לפגום אמונה ח"ו. אבל כבר דברנו שאמונה שבאיש ישראלי הוא מרוח של קדושה אשר בו שעל ידי זה מאמין למעלה מהשגתו ומשכלו, לכן ע"י העצלות וכבדות, הלב המוח וכל הגוף שמשמש בו היצר הרע, מכבידו וממשיכו למטה ואינו נותן אותו להתרומם ולהתעלה ולהתדבק בקדושה, ואז אמונתו נפגמת ר"ל, לכן גם צרות רבות הבאות ח"ו על האיש המשברות אותו ומפילתו, גם כן פוגמות אמונתו, מתחילה אין לו מחשבות היפך אמונה ח"ו רק שגם התרוממות רוח האמונה גם כן אין לו מפני נפילתו, כי שוכב הוא, וכלו נעשה כאבן בטמטום הלב והמוח, ומעט מעט גם מחשבות פסולות נפגמות עולות בו ר"ל (שם, עמ' קמח).

האפר אינו עולה לה', אלא נשאר על המזבח; ובאדם - הכבדות והקרירות אינן עולות לה' יחד עם שאר תכונות הנפש. ובאמת, מה יהא על האפר - זה שעל המזבח כמו זה שבאדם? כיצד ניתן להתגבר על אותה כבדות, על אותו טמטום המשתלט עלינו לפעמים, ובפרט כשמצוקות הקיום עולות על גדותיהן, עד שהאדם נהיה כולו כבד וקר כעפר?

תרומת (בהוראת העלאה, ראה ויקרא ו', ג-ד) דשן המזבח במגרפה המעלה שיר הִנָּהּ תשובה גם בתורת הנפש והאמונה: עלינו להשתמש בכוח הפוך לכוח העפר. הזמר של המגרפה מעורר שמחה, ואולי גם הרגשה של ראשית ישועה, למצער של הנפש. וזו בדיוק האסטרטגיה לפעולה אל מול הכבדות והקרירות - ניגון ושירה, המעוררים שמחה ומזכירים לאדם ולנשמתו את מעמדם היסודי, ועל ידי כך מרוממים אותם:

לכן בעבודת הקרבנות שהעלו ישראל באש הקדושה את הכל לד', נשאר האפר בחינת יסוד העפר שאינו נכנס בקדושה והוצרכו לתרום אותו, ובמה תורמין אותו, במגרפה שהוציאה מיני כלי זמר שהיא שמחה ותרועת ישראל, כי בישועה ושמחה יכולים להעלות הכל, ולהפוך מחשוכא לנהורא, אבל ברגלים לא היו מדשנין אותו, כי הרגלים הם עצמן זמן שמחה אורה ישועה וקדושה רבה בחינת לעתיד שהכל יתעלה לקדושה (שם).

אמנם גם כדי להתחיל את הניגון המשמח אנו זקוקים לאיזה מקור. ייתכן שניצוץ השמחה אכן יכול להבעיר שמחה ותקווה גדולה, ואכן יש בכוחם של ניגון ושירה להוציא את האדם ממרבצו ומייאושו; זוהי תשובה משמעותית עבורנו במצבי החיים הרגילים. אך האם ניתן להתחיל ניגון או שירה כשאדם שקוע בהוויית העפר לגמרי? כיצד ניתן להבעיר את הניצוץ עצמו? אנו יודעים שבגטו ורשה ובמקומות אחרים היו ניסיונות שכאלה, גם כשאימה ומוות שררו מסביב, ואין ספק שההצבעה על הסכנה שביסוד העפר-האפר וההדרכה להרים אותו על ידי זמר היא משמעותית. ואולם, ייתכן שבמצבים מסוימים היא הופכת קשה ביותר, כמעט בלתי-אפשרית. אולי מסיבה זו מציע האדמו"ר להעלות את הניגון גם באופן נוסף.

ה. הניגון הצומח מן האפר

את ההסבר השלישי נפתח במבוא קצר ליסודותיו הקבליים. על פי תורת הסוד, ארבעת היסודות נמשכים מארבע אותיות שם הוי"ה.[2] שם יקוק הוא ביטוי להופעה מלאה של הקב"ה בעולם, והוא מגלם בתוכו גם את עשר הספירות.[3] נמצא שיסוד העפר מקביל לאות ה"א האחרונה שבשם, וממילא גם לספירת המלכות, שהיא צד הנקבה.[4] המלכות היא הבחינה הא-לוהית שיכולה להתנתק משאר הספירות, ואז להיות מופרדת ממקורה חלילה. הסיבה לכך היא שמן המלכות ובה נולדה המציאות כולה, ובעיקר מבחינה זו שהיא עומדת מול הא-לוהים, ואיננה רק האצלה פשוטה שלו. תכלית העבודה הדתית הפנימית היא ייחוד הספירות, כלומר: השבת המלכות למקורה, ובשפת התפילה והברכות "לייחד שם קוב"ה ושכינתיה [= המלכות]". העיקרון של הפרדה והתרחקות ואז התאחדות והתקרבות מחדש הוא התנועה הבסיסית ביותר של המציאות כולה. כך למשל נפרדה האישה מהאדם, כדי שישתוקקו להתדבק זה בזה בחזרה; הלבנה מתרחקת מהחמה (כלומר: מוחשכת) כדי שתרצה להיות מוארת ממנה מחדש. שיר השירים כולו מבוסס על תנועת רצוא ושוב זו של פרֵדה והתרחקות המעוררים געגועים וכיסופים:

ואפשר להבין מעט יותר, גם לפי השגתנו הקטנה, כי נודע שד' יסודות נמשכים מד' אותיות הוי', ויסוד העפר נמשך מאות ה' אחרונה שבשם שהיא בחינת מלכות, לכן כשהיא נפרדת לגמרי ח"ו ונופלת, אז נעשה בחינת מפריד אלוף לא יראה מאורות[5] ופגם הלבנה שעצמה חשכה, וכשמתעוררת להתייחד עם דודה שרה שירה כנודע, וכמו שאמרו לעורר את חבצלת השרון לשיר וכו' גילת ורנן וכו',[6] ואז אדרבה ההתרחקות שמקודם מעוררת תשוקתה ושירתה כדי להתייחד. והוא העניין בשיר השירים שנאמר בה התקרבות והתרחקות, 'דודי חמק עבר' (שיר השירים ה', ו) ואז נעשה בחינת 'נפשי יצאה בדברו' (שם) כנודע, היינו שע"י ההתרחקות נתעוררה השירה שמתעוררת בתשוקה יתירה (שם).

הנפש הנמשכת על ידי יסוד העפר (הקשור כאמור באות ה"א האחרונה של השם ובספירת המלכות) מתרחקת משורשה, היינו: מהיסודות הגבוהים והפנימיים שלה. כיצד ייתכן שאדם מאמין, בעל השגה וקדושה, נמשך למצב של כבדות ואדישות? מסתבר שאלו שני יסודות הקיימים בנפש עצמה. העפר שבנפש יכול להרחיק אותה מעצמה, אך או אז תרגיש גם קרועה ומנותקת ממקורה, לאמור: המודעות שלי לקרע הפנימי, לעובדה שהפכתי לאפר דומם, תעורר בי געגועים וכיסופים למצב הקודם, למקור שלי. הניגון העולה מן האפר הוא ניגון העולה מתוך ריחוק וכיסופים, ריחוק מעצמי וריחוק מרבש"ע - ובקשה לגאולה ממציאות זו. באופן פרדוכסלי, דווקא חוויית הריחוק הנובעת מהשקיעה העמוקה של הנשמה, מעוררת געגועים עמוקים וכמיהה לגאולה של עצמי. זהו הניגון העצמי של האפר, ניגון של ערגה וגעגועים, שניתן לשמוע אותו כשמניחים עליו את כלי הנגינה - את המגרפה:

כמו שרואים גם באב ובן שכשמתרחקים זה מזה מתעוררת אהבתם יותר, וזהו עניין קול הזמר במגרפה של הדשן מיסוד העפר שע"י הכבדות מתעוררת יותר לתשוקה ולשירה, עד שברגלים לא היו מדשנים שאז הוא נוי למזבח, ומעורר יותר את הייחוד (שם).


[1] הרמב"ם (פירוש המשניות תמיד פ"ג מ"ח) פירש שנקראה כך על שום צורתה, שדומה הייתה למגרפה, אך היא לא שימשה לגריפה.

[2] י - אש, ה - רוח, ו - מים, ה - עפר.

[3] י - חכמה, ה - בינה, ו - שש ספירות מחסד ועד יסוד, ה - מלכות.

[4] כמו: "לכה דודי לקראת כלה... בואי כלה שבת מלכתא" וכדומה.

[5] על פי הפיוט הקבלי לסעודה שלישית "א-ל מסתתר".

[6] על פי זוהר חלק א רכא ע"א. וראה במיוחד עבודת הקודש חלק ד פרק כד.