שיעור 19 - האכלת גויים בפרות שביעית

  • הרב משה טרגין

19 - האכלת גויים בפרות שביעית

התוספתא בשביעית (פ"ה הי"ד) מונה את האנשים הרשאים לאכול בפרות שביעית: אסור לתת מפרות אלו לגוי או לפועל שכיר, אך מותר לתתם לאריסים ולאורחים. התוספתא מעוררת תמיהות: מדוע אסור לתת לגוי מפרות שביעית? האם מותר לאריסים גויים או לאורחים גויים לאכול מן הפרות?

מקור התוספתא הוא בספרא: " 'ולשכירך' - אפילו גוי, 'ולתושבך' - אפילו גוי, 'הגרים עמך' - לרבות אורחים". על אף שהספרא אינו מסביר את ההלכה, ברור ממנה כי גוי שאינו אורח, שכיר או תושב אסור לאכול מפרות שביעית, ורק בכניסתו לסביבת הבית היהודי מותר הגוי בפרות אלו.

המקדש דוד (סימן נט) טוען כי טעם האיסור הוא הנזק שנגרם בעקיפין לפרות שמיטה. הגוי אינו בקי בדיני קדושת שביעית ולא יאכלם באופן הראוי. ממילא מהווה מכירת פרות שמיטה לגוי השתתפות בתהליך של שימוש קלוקל בפרות. אם כך, איסור זה מקביל לאיסור הוצאת פרות שביעית לחוץ לארץ על פי הסבר הראב"ד (עיין שיעור מס' 18): בשני המקרים גורמות פעולותיו של היהודי בעל הפרות לעברה על דיני קדושת שביעית. לעומת זאת, אם הגוי הופך לחלק ממשק הבית של היהודי, סביר להניח שייזהר בקדושת הפרות, ועל כן מותר לגוי אריס או שכיר לאכלם.

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ה הי"ג) מביא הלכה זו ללא כל הסבר. ייתכן שהוא הבין כי איסור אכילה על ידי גוי נובע מקדושה מהותית שיש לפרות שמיטה, המחייבת שהם ייאכלו על ידי יהודים דווקא. כשם שהקדושה קובעת היכן ומתי יש לאכול את הפרות הללו, כך גם היא יכולה לקבוע מי יאכל אותם. אולם אריסים הופכים לחלק ממבנה המשפחה היהודית, ועל כן הם מותרים לאכול בפרות שמיטה, כשם שעבדיו של כוהן רשאים לאכול בתרומה יחד עם אדונם. ואכן, הרמב"ם מטעים כי האריס מותר לאכול פרות שביעית משום ש"הרי הוא כאנשי ביתו [של בעל הבית היהודי]".

על פי גישה זו נצטרך להיות בררניים יותר במתן היתרים לגויים לאכול מיבול שביעית. בעוד שאת חששו של המקדש דוד יכולה לפתור השגחת בעל הבית בשעת האכילה, מעלה הסבר זה ברמב"ם בעיה מהותית יותר. ייתכן, למשל, שנתיר לעובדים גויים לאכול מן הפרות היות שהם חלק מן הבית, אך לא נתיר אכילה כזו לאורחים גויים. למעשה, עמדתם של הספרא והתוספתא ביחס לאורחים גויים אינה ברורה דייה. נראה כי היתרה של התוספתא להאכיל מן הפרות לאורחים מתייחסת רק לאורחים יהודים. במקום אחר אוסרת התוספתא להאכיל "אכסניא" (חיילים, שהאזרחים חויבו לעתים על ידי החוק המלכותי לארחם בביתם) בפרות שמיטה, משום שהדבר נחשב לפריעת חוב בפרות שמיטה - שאסורה מדין איסור סחורה בפרות שביעית. ייתכן אפוא שהתוספתא דידן באה להתיר האכלת אורחים רגילים, שאין בהאכלתם כל קשר לתשלום חוב (עיין בפירוש הר"ש לספרא, המסביר הלכה זו באופן דומה), אך מעולם לא עלה על דעתה להחיל היתר זה של אכסניא על גויים שאינם נחשבים חלק מן הבית. ואכן, הרמב"ם אינו מסביר את היתר אכסניא בכך שהמתארחים הם חלק מן הבית, כפי שהסביר בעניין היתר אריסים. אורחים אינם נחשבים, אם כן, לדעתו, כחלק מן הבית לעניין אכילת יבול שמיטה, והיתרם לאכול מפרות שמיטה - אם הם יהודים - בא מצד עצמם; ואין בהאכלה זו משום תשלום חובות, שכן אורחים מזדמנים אינם יוצרים חוב ממוני מבחינה משפטית (למרות חיובו של המארח להאכילם, וגם אם הם משלמים לו עבור ההארחה). אך אורחים גויים אינם רשאים לאכול מפרות שמיטה, שכן האירוח אינו הופך אותם מעורבים בבית עד כדי היתר לאכול פרות שביעית.

שאלה נוספת קשורה לעובד שבועי. התוספתא מתירה לעובדים גויים לאכול מן הפרות אם הם עובדים לשבוע (למחזור שמיטה מלא - שבע שנים), לשנה, לחודש או לשבת (לשבעה ימים); עובד ליום הוא היחיד שאסור לאכול בפרות שביעית. ברם, הרמב"ם אינו מונה עובד לשבת בהיתר. אמנם פאת השולחן טוען כי הרמב"ם מתיר גם לעובד שבועי לאכול מפרות שמיטה וכי אין לייחס משמעות הלכתית להשמטה, אולם מלשון הרמב"ם אין נראה כן. אפשר שהרמב"ם אימץ קריטריון נוקשה יותר להגדרת עובד כחלק מן הבית וסבר כי שבעה ימים הם פרק זמן קצר מכדי לקשור בינו ובין המעסיק.