שיעור 19 - הקרבנות האסורים בהקרבה - מבנה ומשמעות (ב)

  • הרב אליהו שי

הקרבנות האסורים בהקרבה - מבנה ומשמעות (ב')

שתי הפרספקטיבות

בשיעור שעבר ניסינו לבחון את אופן סידורה של פרשת הקרבנות האסורים בהקרבה שבספרא. נוכחנו לראות שלעיתים נקודת המוצא המנחה את הדרשנים ונקודת המוצא המנחה את עורך המדרש היא שונה: מטרתו של הדרשן היא לימוד של הפסוקים כסדרם, ומיצוי כל מה שניתן להפיק מהם מבחינה הלכתית. לעומת זאת, העורך, שתפקידו הוא איסוף דרשות שונות ממקורות שונים, וסידורם על פי סדר הפסוקים מונחה על ידי שיקולים נוספים, ואחד השיקולים הוא האופי שיינתן ליחידה הכוללת אותה הוא מעצב (פרק, פרשה וכו'). שיקול זה ישפיע על בחירת המקורות שיוכנסו ליחידה, על הסדר שבו הם יובאו, על המבנה של היחידה כולה ועוד.

להבדל אפשרי זה בין הדרשן לבין עורך המדרש ישנה השלכה מתודולוגית: כשאנו לומדים את ספרי המדרש עלינו ללמוד אותם מתוך שתי הפרספקטיבות הללו: בשלב ראשון ללמוד את הדרשות עצמן לגופן במנותק מההקשר הרחב, ולנסות להפיק כמה שיותר מהדרשה כשלעצמה. בשלב שני - לבחון את היחידה הכוללת ואת הזיקה שבין הדרשות השונות[1]. ניתֵן את דעתנו לשאלה - האם מתוך פרספקטיבה זו של עריכת הדרשות מתקבלת גם משמעות נוספת, חדשה?

נקודה עקרונית נוספת שעלתה היתה הבנת דרך העבודה של מדרש ההלכה בסוג המדרשים המביא סדרה של מיעוטים. ניסינו להציע הסבר למנגנון הפנימי המניע דרשות מסוג זה.

בין הספרא למשנה

בשיעור זה[2] נבקש להשלים את התמונה, ולהשוות את אופן סידורן של הקרבנות האסורים בספרא, לאופן סידור אחר שלהם המצוי במשנה. מהשוואה זו נלמד כמה עקרונות חשובים.

לפני שנעשה זאת, ניזכר במקורות שכבר למדנו[3]:

"(א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור:
(ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם,
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' - מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.
(ג) אם עולה קרבנו, מן הבקר זכר תמים יקריבנו.... " (ויקרא א, א-ג)

פסוקים אלו נדרשים בספרא (דיבורא דנדבה פרשה ב'):

(ז) 'מן הבהמה' להוציא את הרובע ואת הנרבע,
והלא דין הוא ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח
הרובע והנרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיפסלו מעל גבי המזבח?
הרי שור שחרש עם החמור יוכיח שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח.
(ח) לא אם אמרת כשחרש שור עם החמור שאינן חייבי מיתה תאמר ברובע ונרבע שכן חייבין מיתה,
טול לך מה שהבאת, אין לי אלא כשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים מנין?
אמר רבי ישמעאל, הריני דן: ומה אם בעל מום שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה,
הרובע והנרבע שיעידת שני עדים פוסלת מן האכילה אינה דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתן מן ההקרבה?
אמר לו רבי עקיבא: לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי, תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי? הואיל ואין מומו בגלוי לא יפסל מעל גבי המזבח!
תלמוד לומר מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע.
(ט) 'מן הבקר' להוציא את הנעבד
והלא דין הוא ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין, פסולין מעל גבי המזבח
נעבד שצפויו איסורין אינו דין שיפסל מעל גבי המזבח?
או חילוף: ומה אתנן ומחיר שהן אסורין על גבי מזבח צפוייהן מותרין,
נעבד שהוא מותר אינו דין שיהו צפוייו מותרים?
אתה ביטלת לא תחמד כסף וזהב עליהם ואני אקיימנו לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך בדבר שאין בו רוח חיים,
אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יהו צפוייו מותרין?
תלמוד לומר 'מן הבקר' להוציא את הנעבד.
(י) וכשהוא אומר 'מן הבקר' למטן (פס' ג) שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה,
והלא דין הוא: ומה אם בעל מום שהוא מותר בחולין פסול מעל גבי המזבח,
טריפה שהיא אסורה בחולין אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח?
חלב ודם יוכיחו שהן אסורים בחולין וכשרין על גבי המזבח,
לא אם אמרת בחלב ודם שהן מדבר מותר, תאמר בטרפה שכלה אסורה?
מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה וכשר על גבי המזבח,
לא אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה, תאמר בטרפה שאין קדושתה אוסרתה
והואיל ואין קדושתה אוסרתה לא תפסל מעל גבי המזבח?
הא אם השבתה וכשהוא אומר מן הבקר למטן שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה.
(יא) 'מן הצאן' להוציא את המוקצה
'ומן הצאן' להוציא את הנוגח,
אמר רבי שמעון: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח, ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע?
לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע:
רובע עשה בו את האונס כרצון נוגח לא עשה בו את האונס כרצון,
נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה.
יש ברובע מה שאין בנעבד ובנעבד מה שאין ברובע רובע בין שלו בין של אחרים אסור, נעבד שלו אסור של אחרים מותר,
רובע צפוייו מותרין ונעבד צפוייו אסורין,
לפיכך צריך הכתוב לומר את כלם.

המשנה

רשימה מקבילה לרשימת הספרא של הקרבנות האסורים בהקרבה, מצויה במשנה מסכת תמורה פרק ו', משנה א:

"כל האסורין על גבי המזבח אוסרים כל שהן: הרובע והנרבע, והמוקצה והנעבד, ואתנן ומחיר, והכלאים והטרפה ויוצא דופן".

כבר במבט ראשון ניתן להבחין בדמיון בין הרשימה שבמשנה לרשימה שבספרא. ננסה לבחון את הדומה והשונה בין שתי הרשימות לפרטיהן:

רובע, נרבע, מוקצה, נעבד וטריפה מופיעים גם בספרא וגם במשנה.

אתנן ומחיר - במשנה הם חלק מרכזי מהרשימה, ואילו בספרא הם עולים רק באופן משני - כקל וחומר שנדחה (הלכה ט').

כלאיים מופיע רק במשנה. יחד עם זאת, בספרא מובא חורש בשור ובחמור (הלכה ז'), שזה מעין כלאיים.

יוצא דופן מופיע רק במשנה, ואילו נוגח לא מופיע בה כלל, ומופיע רק בספרא.

הגיון וסדר

בהמשך ננסה לעמוד על פשרם של הבדלים אלו. אך קודם לכן ננסה לבחון את הרשימה במשנה כשלעצמה, ולראות האם ישנו הגיון בסדר לפיו מאורגנים בה האיסורים השונים.

ראשית, נראה שרשימת האיסורים מורכבת משלוש קבוצות:

1. רובע, נרבע, מוקצה ונעבד - הם שני זוגות נפרדים (רובע-נרבע, מוקצה-נעבד), אך המשותף לכולם הוא היותם איסורים הנובעים ממעשה עבירה כלשהו של הבהמה.

2. אתנן ומחיר - במובן מסויים יש באתנן הרחבה של האיסורים הנובעים מהמעורבות בעבירה: אמנם אין כאן עבירה של הבהמה עצמה, אך בבהמה שמשמשת כתשלום עבור מעשה עבירה נדבק משהו מאותה עבירה, שהופך אותה לדבר בזוי ומאוס למזבח[4].

3. כלאיים, טריפה ויוצא דופן - הם תכונות ביולוגיות של הבהמה הפוסלות אותה מהקרבה.

הציר המרכזי

נוסף לכך, נראה שישנה זיקה בין שלושת הקבוצות הללו:

המסכת בה מופיעה רשימה זו היא מסכת תמורה. תמורה הוא מצב בו אדם מנסה להמיר בהמה שכבר הוקדשה למזבח בבהמה אחרת. על פי התורה ניסיון זה לא יצליח, ושתי הבהמות - גם הבהמה המקורית וגם תמורתה יהיו קודש:

"ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו מום לה' יהיה קודש. לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". (ויקרא כ"ז ט-י)

במסכת תמורה מופיעים יחד עם דיני תמורה גם דיני ולדות קדשים. על פי תפיסת המסכת ישנה זיקה בין התחומים: הן קדושת הולדות והן קדושת התמורה אין מקור הקדושה בהם עצמם, אלא מכוחה של בהמת הקדש. וכן אין בכוחם להעביר את קדושתם לבהמה אחרת על ידי תמורה.

מסתבר שאת רשימת הקרבנות האסורים שבמשנה יש להבין על רקע ההקשר בו היא נמצאת - מסכת תמורה, על סמך יסוד זה של "ולדותיהן ותמורותיהן", שהוא, כאמור, מרכזי מאד במסכת:

יתכן מאד, שברובד בסיסי יותר, אתנן נתפס כמעין תמורה: תמורה היא מציאות של התפשטות של איסור הלאה, גם למעגלים רחבים יותר; וגם אתנן - איסור הזנות מתפשט הלאה, גם לבהמה ששימשה רק כתשלום למעשה האיסור.

כלאיים של בהמה הם מעין ולד!

יוצא אם כן, שלשלושת הקבוצות שברשימה ישנו ציר משותף: רובע ונרבע - אתנן - כלאיים. זהו ציר של פגמים מיניים הנכרכים בבהמה, בדרגות שונות:

רביעה של הבהמה עצמה,

תמורה של מעשה רביעה,

ולד של מעשה רביעה.

עולה מכאן, שהנושא המרכזי של המסכת - תמורה - בא לידי ביטוי גם ברשימה זו. מסיבה זו אתנן ומחיר הם במרכז הרשימה - מפני שהם החוליה המרכזית שלה - מעין תמורה.

בחינת הפרק כולו

ניתן לחזק הצעה זו, אם נבחן את פרק ו' כולו:

(א) כל האסורין על גבי המזבח אוסרים כל שהן: הרובע והנרבע, והמוקצה והנעבד, ואתנן ומחיר, והכלאים והטרפה ויוצא דופן.
איזה הוא מוקצה? המוקצה לעבודה זרה. הוא אסור ומה שעליו מותר.
איזהו נעבד? כל שעובדין אותו. הוא ומה שעליו אסור, זה וזה מותרין באכילה.
(ב) איזהו אתנן? האומר לזונה: 'הא לך טלה זה בשכרך', אפילו מאה כולן אסורין.
וכן האומר לחברו: 'הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי', רבי אומר: אינו אתנן, וחכמים אומרים אתנן.
(ג) איזהו מחיר כלב? האומר לחבירו: 'הא לך טלה זה תחת כלב זה',
וכן שני שותפין שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב -
שכנגד הכלב אסורים, שעם הכלב מותרים.
אתנן כלב ומחיר זונה הרי אלו מותרים שנאמר (דברים כג) 'שנים' ולא ארבעה.
ולדותיהן מותרים שנאמר הן ולא ולדותיהן.
(ד) נתן לה כספים הרי אלו מותרין. יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי מזבח אסור. נתן לה מוקדשין הרי אלו מותרין. עופות הרי אלו אסורין. שהיה בדין: מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם, עופות שאין המום פוסל בהן אינו בדין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהן? תלמוד לומר 'לכל נדר' - להביא את העוף.
(ה) כל האסורים על גבי המזבח ולדותיהן מותרים.
ולד טרפה - רבי אליעזר אומר: לא יקרב על גבי המזבח, וחכמים אומרים יקרב.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כשרה שינקה מן הטרפה פסולה מעל גבי המזבח.
כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותם, שאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים.

תוכנו של הפרק ומיקומו, מעוררים תמיהה: בניגוד לשאר המסכת, פרק זה לא עוסק בענייני תמורה. תמורה עולה רק בסופו של הפרק, וברמז: "ולדותיהן מותרים" - וולד, כאמור, דומה לתמורה; וכן הפדיון הוא נושא שנידון בשאר המסכת (ראה בפרק הבא). עולה אם כן, שפרק זה לא שייך כלל לעניין המסכת, והובא כאן רק בגלל סופו!

אך נשים לב, שאתנן ומחיר - שמשמשים כחוליה המרכזית ברשימת האסורים בהקרבה, מרכזיים מאד גם בפרק ו' כולו: לאחר אמירה קצרה על מוקצה ונעבד (סוף משנה א'), עוסקים באתנן ומחיר כמעט עד סוף הפרק.

על כן, אם נקבל את ההצעה שאתנן ומחיר הם הרחבה מסויימת של מושג התמורה, וכלאיים זה הרחבה של מושג הוולדות, יוצא שמבחינה רעיונית הנושא שמתמקדים בו לאורך כל הפרק הוא בעצם הנושא של כל מסכת תמורה - איך איסור מתפשט ומשפיע הלאה.

משמעות הרשימה

על פי האמור עולה, שמשמעותה של רשימת האסורים בהקרבה במשנה שונה מזו שבספרא: הציר המרכזי בספרא הוא מעשה העבירה בו היתה מעורבת הבהמה, שנתפס כמעין מום מוסרי שדבק בה, ולכן לא שייך להקריבה על גבי המזבח. במשנה, לעומת זאת, יסודה הרעיוני של הרשימה שורשו בהלכות תמורה.

לאור זה יתבארו חלק מן הפרטים הנזכרים בשתי הרשימות.

כזכור, אתנן ומחיר עולים אמנם גם בספרא, אך רק כבדרך אגב - כהצעת קל וחומר שנדחתה. אולם, כפי שהסברנו - במשנה אתנן ומחיר מהווים חוליה מרכזית, הנושאת את משמעות הרשימה שבמשנה ושל הפרק כולו - הזיקה לתמורה. ולכן במשנה ניתן להם מקום מרכזי יותר. יתכן שמסיבה זו גם יוצא דופן מופיע רק במשנה, כיוון שאף הוא וולד, ובכך אזכורו מצטרף למגמה הכללית של המשנה.

נוגח, לעומת זאת, לא מופיע כלל במשנה ומופיע רק בספרא. יתכן שהסיבה לכך היא דומה: במשנה נזכרו דברים שכלולים באיזשהו אופן בפרשה של התפשטות איסורים. בנוגח, לעומת זאת, אין כל המשכיות, ולכן אין מקומו ברשימה זו. בספרא, לעומת זאת יש לנוגח מקום מרכזי סביב הציר של מעשה עבירה.

השלכות ומסקנות

להשוואה שערכנו לעיל ישנן כמה מטרות, ונובעות ממנה אף כמה השלכות עקרוניות:

1. מטרה אחת בעריכת השוואה זו היתה הרחבת היריעה. דיון ברשימה דומה, אך שונה מעט בפרטיה ובמשמעותה, מרחיב את התמונה ששורטטה מתוך העיון במדרש ההלכה, ומעניק לנו מבט מעמיק יותר על הנושא בכללותו.

2. במסגרת עיסוקינו המרכזי - תחום מדרשי ההלכה, ישנה מטרה נוספת בהשוואה מסוג זה. הטענה המרכזית לה ניסינו להוביל בשיעור האחרונים היתה - על קיומן של טביעות אצבעותיו של עורך המדרש בעיצובן הכולל של הדרשות. השוואה של יחידה מסויימת במדרש למקבילותיה בספרות חז"ל, יכולה להאיר את שיקוליו של העורך, ולבסס את ההנחה שאכן ישנה כאן פעולת עריכה מכוונת מצידו: כשאנו רואים שלעורך היתה אפשרות אלטרנטיבית לבנות באופן שונה את הדברים, והוא לא נהג כך, הרי שיש בכך משום חיזוק להנחה ששיקול הדעת שלו הוא מחושב.

מעבר לכך, דיון זה סייע לנו גם להבין טוב יותר את דרכי העבודה של עורך המשנה ושל עורך הספרא בסוגיה זו. נוכחנו לראות שעורך המשנה ועורך הספרא משתמשים כמעט באותם החומרים. כלומר, לפני כולם עמד מאגר משותף של מקרים, אך כל אחד בחר מתוכו את המקרים המתאימים לו, על פי התבנית הרעיונית המנחה אותו[5].

לשאלות, תגובות והארות: [email protected]


[1] יש להדגיש שההפרדה בין שני השלבים הללו היא חשובה: בזמן לימוד הדרשות עצמן לא נכון יהיה לפרש דרשה אחת לאור הדרשות הסמוכות לה, מכיוון שבמקורן הדרשות הללו הן נפרדות, ויש להבין כל אחת בבידודה. רק לאחר מכן יש מקום לדון במשמעות המתווספת לדרשות על ידי העורך, הכורך אותן יחד.

[2] הדברים האמורים בסוגיה זו מקורם בלימוד משותף עם הרב אברהם וולפיש, וחלק מן המשוקע בשיעורים אלו - משלו הוא.

[3] אין צורך להתעמק בפרטי הדרשות לשם הבנת השיעור, ודי לראות את המבנה הכולל.

[4] מחיר אינו קשור לעניין זה, אך כבן זוגו הקבוע של אתנן, נזכר אף הוא כאן.

[5] באשר לעורך הספרא ניתן להביא ראיה לכך, מניסיונות הלימוד שלו "והלא דין הוא". וזה מורה על כך שמאגר המקרים היה מוכר לו, ולצורך הוכחותיו הוא מייבא מתוכו בכל פעם גורם אחר.