דילוג לתוכן העיקרי

ירושלים ודוד

קובץ טקסט

ירושלים ודוד

א. ירושלים ודוד

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב". כמיהת הגאולה מכוונת לירושלים, מכון כסא ה', בשתי הופעותיה העיקריות, בנין בית המקדש וכינון מלכות בית דוד. אנו שואפים לבניין מעון לשכינה וליסוד מלכות פוליטית אידיאלית. במבט ראשון, המטרה הראשונה היא נושא ברכתנו, שפותחת בשכינה ועוסקת בבניין ירושלים, והמטרה השניה היא נושא הברכה הבאה, ברכת צמח דוד.

בעיוננו בברכת המינים, ציטטתי את דברי הירושלמי "כולל של מינים ושל פושעים במכניע זדים". המשך המימרא בירושלמי הוא "ו[כולל] של דוד בבונה ירושלים".[1] כלומר, בירושלמי שתי הברכות אוחדו לאחד.[2] השילוב מודגש בחתימת הברכה בירושלמי: "ברוך אתה ה', אלוקי דוד ובונה ירושלים".[3]

כאמור, אין אנו נוהגים כירושלמי ואנו אומרים ברכה מיוחדת בשם צמח דוד. במדרש תנחומא (פרשת קרח, יב) מבואר:

כל תשא עון וקח טוב (הושע י"ד) אמרו ישראל: רבש"ע, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבין קרבן ומתכפר ועכשו אין בידינו אלא תפילה. טוב בגימטריא י"ז. תפלה י"ט? הוצא מהן ברכת הזדים שתקנו ביבנה, ואת צמח דוד שתקנו על שום בחנני ה' ונסני (תהילים כ"ו).

המדרש מחזק את עמדת הירושלמי שעקרונית ברכת דוד אינה ברכה עצמאית, אולם בשלב מסוים הוחלט להוציא את דוד מברכת ירושלים ולהקדיש לו ברכה בפני עצמה.[4] נשאלת השאלה - למה לאחד שתי ברכות אלו? הלא ההבדל ביניהם ברור - הראשונה עוסקת בגאולה רוחנית והשנייה בגאולה פוליטית; ובהתאם לקביעתנו החוזרת שהברכות מבוססות על צרכי האדם, ברור שאלו הם שני צרכים שונים. ובכל זאת אנו רואים שיש למסורת התפילה היהודית משיכה חזקה לאחדן. אף לאחר שהנושאים הופרדו לשתי ברכות, דוד ממשיך להופיע בברכת ירושלים - בסוף הברכה, אנו מוסיפים "וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין". המצב היום, שבו יש ברכה מיוחדת לצמח דוד, ובכל זאת בקשה על כסא דוד מוכנסת גם לברכת ירושלים, מוכיחה מעל כל ספק את הסירוב ההלכתי לאפשר הפרדה בין ירושלים לדוד.[5]

המסקנה המתבקשת היא שלא ייתכן בנין ירושלים והשראת השכינה בה בלי בית דוד. בברכת צמח דוד אין אזכור לירושלים, וכנראה ניתן לתאר את היעד שבמצמיח קרן ישועה מבלי ירושלים. אך אי אפשר לתאר את בנין ירושלים ללא דוד. זאת היא נקודת המוצא שלנו בהבנת ברכת ירושלים.

ב. ירושלים הרוחנית וירושלים הפוליטית

ברכתנו פותחת בבקשה שה' ישוב לירושלים וישכן בה את שכינתו. אילו לא היתה באה בסוף בקשה לכינון כסא דוד, היינו מסיקים בפשטות שהבקשה היא לקרבת ה' ולהשראת שכינתו בתוכנו. ירושלים היא מושב השכינה, מושג רוחני, חוויה שבעיקר היא פנימית, המתהדהדת בנבכי הנשמה שמבקשת את שאהבה.

כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים. צמאה נפשי לאלוקים לק-ל חי מתי אבוא ואראה פני אלוקים. (תהילים מ"ב, א-ב)

הנפש הבודדת, הצמאה, משתוקקת לבוא בית ה', לירושלים, מקום המפגש בין האדם לקב"ה, מעון השכינה.

בניגוד לבקשה רוחנית זו, אנו מצפים להקדשת ברכה נפרדת לציפיות הפוליטיות של עם ישראל. החזרת מלכות בית דוד, עצמאות פוליטית, שחרור משעבוד מלכיות, ושגשוג מדיני, הם דברים חשובים, ובעלי משמעות רוחנית, אך נפרדים במהותם מצורך הנפש הצמאה לדבוק בשכינה. כך היינו מקבלים ברכה אחת - ירושלים - בנושא הרוחני, וברכה אחת - דוד - בנושא הפוליטי, אחת בנושא גלות השכינה ואחת בנושא שעבוד מלכיות.

מה, אם כן, היא המשמעות של הוראת הירושלמי לכלול את דוד בבונה ירושלים, הוראה שאנו אכן ממלאים גם כיום כשיש ברכה עצמאית לצמח דוד? התשובה המתבקשת היא שעצם החלוקה בין גאולה רוחנית וגאולה פוליטית היא בלתי מבוססת ומטעה. עצם המושג של החזרת השכינה לירושלים הוא בלתי שלם ללא ביטוי פוליטי, בלי כסא דוד. הביטוי המלא והסופי של שיבת ה' לירושלים, של השראת שכינתו שם, הוא "וכסא דוד מהרה בתוכה תכין". תחום הפעילות שבו מתבטאת השכינה איננו רק הנשמתי, הפנימי והחוויתי, אלא דווקא בחברה, בסדרי שלטון, ברמה הלאומית של עם ישראל. ה' נמצא בתוכנו לא כשאנו חווים חוויה רוחנית מסוימת, אלא כשהיעדים החברתיים והפוליטיים הנכונים של עם ישראל מתממשים לפי רצונו יתברך. העדר שלטון יהודי הוא בעצמו העדר שכינה. לכן אי אפשר להפריד בין המקדש לבין ירושלים כבירת ישראל. בפועל בהיסטוריה - וכן גם על פי דין - נבנה המקדש בירושלים רק אחרי שדוד קבע בו את בירת ישראל. חז"ל מדגישים שלמרות שה' לא נתן לדוד לבנות את המקדש, דוד הוא זה שרכש את הקרקע, הכין את התכניות, ואף בנה שם מזבח.

הרעיון שהשראת שכינת ה' בעולם מעורבת בהצלחה הפוליטית של כנסת ישראל גרם לא אחת למבוכה לאלו שניסו להבין את היהדות, ואף לרתיעה בקרב חלק מעם ישראל. הפרדת הרוחני מהמדיני הוא רעיון מושרש בנצרות ומשם לחשיבה המקובלת בעולם המערבי. עוצמה פוליטית ויעדים פוליטיים נתפסו כמגושמים מדי להיות חלק מחזון הגאולה הרוחנית. אך היהדות, לא רק שהיא מאמצת בהתלהבות את התקוות הפוליטיות של עם ישראל, אלא שהיא רואה בהן חלק אינטגרלי מעצם הגאולה הרוחנית והעלאת השכינה מעפרה. אנו לא מתביישים לשאוף ולהתפלל לצמיחת קרן דוד וישועתו, ובצורה גלויה אנו אומרים שכך תתגשם גם מלכות ה'. בקצרה, מלכות ה' תלויה בכינון כסא דוד, ומלכות ישראל היא מלכות ה'.

ג. ברכת ירושלים

יש ארבע בקשות בברכה:
1. לשוב לירושלים.
2. לשכון בתוכה.
3. לבנות אותה בנין עולם.
4. לכונן בה כסא דוד.

ארבעת השלבים מגלים לנו את עומק העדר השכינה בעולם. הבעיה היסודית היא קודם כל ההיעדר. הקב"ה עזב, גלה מירושלים. בעקבות נבואות הנביא יחזקאל, הגמרא בראש השנה (דף לא.) קובעת שהשכינה גלתה מירושלים בעשרה גלויות. גלות השכינה לא נתפסת במחשבת ישראל כהיעדר ידיעה של ה' או מיעוט השגחה. גלות השכינה מתבטאת במשהו רוחני יותר - העולם אינו משקף בפועל את מלכותו של ה'. קשה לציין מה ההבדל המעשי בין השגחת ה' מרחוק להשגחתו מקרוב, תוך שבתו בתוכנו. נראה שאין ההבדל ביכולתו לפעול, אלא בתהודה שיש לפעולותיו בתוכנו. כלומר, האם אנו מרגישים את קרבתו אלינו במעשיו, בדביקות ובאהבה, או שאנו רק מקבלים את התוצאות מבחינה ממשית? ההבדל הוא בתחום היחסים בינינו לבין ה' ולא בהשגחה עצמה.

שנית, אנו מוסיפים בקשה שירושלים, עיר אמיתית שבה אנו חיים, תהיה ביתו של הקב"ה - לא רק מקום שאפשר לחוש בו, כאורח כביכול, אלא מעון ובית. ביום כלות מלאכת הבית, שאל שלמה המלך בעצמו את השאלה הפשוטה:

בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים.
כי האמנם ישב אלוקים על הארץ?
הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך
אף כי הבית הזה אשר בניתי. (מלכים א, ח; יג, כז)

אם שלמה, החכם מכל אדם, תמה בנוגע לאפשרות לבנות בית לה', לא אני אסביר אותה. אך בכל זאת המסקנה ברורה. למרות הקושי הרעיוני והתיאולוגי, במידה מסוימת העולם הזה ובנין אדם, בית ועיר, מהווים משכן לכבודו. מלך מלכי המלכים שוכן בתוכנו, ואנו, מאמצינו, ובנין ידינו, הם הבית אשר בו הוא שכן.

נדמה לי שזה עומד ביסוד הביטוי בברכה "כאשר דברת". עם מעט מאמץ, היינו יכולים למצוא מקור בתנ"ך לכל בקשה שלנו בשמונה עשרה. למה דווקא בבקשנו "שכון בתוכה" אנו אומרים "כאשר דברת"? התשובה עתה פשוטה. כל דבר אחר שאני מבקש, אני מבקש כיוון שאני יודע שהוא צורך שלי. אדם צריך פרנסה, דעת, ורפואה, וגם יודע שהוא צריך קירבה אלוקית. אך מי יעז לאמר שיש לו צורך שה' ישכון בתוכו? הלא אנו אפילו איננו מבינים איך דבר כזה אפשרי. הלא "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"? לכן דווקא את ברכה זו יש צורך לבסס על דברי ה'. כל בקשתנו מבוססת על זה שה' אמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אני אכן מבקש, אבל רק בגלל שאתה אמרת.

שלישית, בנין העיר. כי, אם הקודם נכון, אין זו רק מטפורה פואטית. "ושכנתי בתוכם" איננו רק בלבבם ובנפשם. אם העולם משמש בית לה', הוא בהכרח נראה אחרת, גם במונחים ארציים. אם ה' שוכן בירושלים, אז היא תבנה ותכונן. משמעות החיבור הבלתי מובן בין הקב"ה והעולם הוא שהעולם הפיזי, הגשמי, הוא מעון השכינה. כמובן, שאין מלכות ה' תלויה בעצים ואבנים, בזהב וכסף ונחושת. אך אנו דוחים את הקריאה התיאולוגית שמבקשת להפוך את מלכות ה' לרעיון רוחני, חיצוני לעולם. במקרים רבים מטרת קריאה זו לשכנע אותנו שלא לפעול לקידום כינון מלכות ה', אלא לחכות לה פסיבית, לצפות שתרד מן השמים. יכול להיות ששכונת המלאכים יפה יותר, וראויה יותר להיות בירת המלכות, אך ה' בחר לשכון בתוכנו והעיר של בני האדם, עץ ואבן, היא עיר ה'.

ורביעית, כסא דוד. אם ה' שוכן בעיר בני האדם, אזי הוא גם מולך בעיר של בני אדם. שכינה בתוך העולם היא מלכות פוליטית-חברתית אמיתית. בסופו של דבר, ברור שלא הארכיטקטורה של העיר משמשת כמעון השכינה, אלא מעשי בני אדם, החברה ומוסדותיה וכל הדרכים שבהן האדם מתעלה מעל הבודדות הטרנסנדנטלית שלו כדי ליצור עולם טוב יותר. חברה היא תוצאה של אדם שמתעלה על בדידותו, ולכן ראויה להוות בסיס לאלוקים מתעלה ונשגב. כבר באיחוד הראשון בין אדם לזולתו אמרו חז"ל, "איש ואשה, שלום ביניהם, שכינה ביניהם". החברה היהודית, התחברות של יחידים יחד והתאחדותם לפי חוקי ה', היא, מחוץ ליתרונות ההדדיות שיש בו, הבסיס האולטימטיבי למעון שכינה

ד. מעין חתימה

השורה האחרונה לפני החתימה של ברכה חייבת להיות מעין חתימה. בנוסח אשכנז, השורה האחרונה היא "וכסא דוד מהרה לתוכה תכין" כשהחתימה היא "בונה ירושלים". הגם שיש קשר בין מלכות דוד ובנין ירושלים, האם כסא דוד יכול להיחשב "מעין חתימה"? בנוסח הירושלמי אין בעיה - אומרים "בנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם וכסא דוד מהרה בתוכה תכין", ואז חותמים באותה כפילות, "אל-הי דוד ובונה ירושלים". אך בנוסח שלנו, שדוד מופיע בו במעין חתימה אך לא בחתימה, נראה שיש חריגה מן הכלל ש"מעין חתימה סמוך לחתימה". ואכן, בנוסח ספרד סדר שתי הבקשות האחרונות הפוך, כך ש"ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם" היא הסמוכה לחתימה. אפשר להניח שהחלפת הסדר באה כדי לפתור את הבעית "מעין חתימה סמוך לחתימה."

הב"ח[6] טוען שכסא דוד הוא ממש מעין חתימה. מטרת בנין ירושלים, כך הוא כותב, הוא להיות בסיס לכסא מלכות דוד. נדמה שזוהי בדיוק הנקודה שהסברתי למעלה.

ר' אברהם בן הגר"א מסביר שחותמים בהווה - בונה ירושלים - כי הקב"ה בונה עירו ירושלים בכל עת ובכל זמן. ויה"ר שיראנו בבנינו וישמחנו בתיקונו.[7]


 

[1] ירושלמי ברכות ד, ג.

[2] וכך נשמר מספר הברכות: שמונה עשרה ולא תשע עשרה.

[3] החיבור בין כינון מלכות בית דוד ובניין ירושלים מודגש גם במדרשים ובשרידי פיוטים מארץ ישראל.

[4] בסיבה לכך, ובקשר לפסוק "בחנני ה' ונסני" נדון בשיעור הבא.

[5] בנוסח הרמב"ם לא מופיעה הבקשה על בית דוד בברכת ירושלים. בספר פרי עץ חיים מובא "שפעם אחת נכנס חכם אחד לפני מורי (הכוונה לאר"י) זלל"ה, ונסתכל במצחו ואמר לו שמימיו לא התפלל תפילה כראוי. ושאלו החכם למה. ואמר לו שלא אמר "וכסא דוד עבדך מהרה לתוכן תכין" בברכת תשכון (כך מתחילה ברכת ולירושלים בנוסח הספרדים).

[6] סימן קי"ח.

[7] מסביר ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע "שכל מה שמתקן האדם הוא גורם תמיד בבנין ירושלים של מעלה, אבן על אבן, ולכן אומרים בונה ירושלים כי בכל יום נבנה לאט לאט. והפרוש "והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו" הוא שיראנו בשכלנו מה שאנו פועלים בתיקונו, ועל ידי זה נשמח בזה התיקון" (ספר דברי שמואל, בחוקותי קל"ב, א).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)