שיעור 19 - מסחר בפירות שביעית (ב)

  • הרב מתן גלידאי

מסחר בפירות שביעית (ב)

א. מכירת פירות שביעית במשקל

כפי שראינו בשיעור הקודם, התורה אסרה לסחור בפירות שביעית, אולם התירה למכור אותם במקרים מסויימים, כאשר מדובר בכמות פירות מועטה. עוד ראינו, שגם כאשר הותר למכור פירות שביעית, אסרו חכמים לעשות כן ב'דרך סחורה', כגון למכור במקום שבו הוא רגיל למכור בכל השנים. הגבלה נוספת של אופן מכירת הפירות עולה מדברי המשנה:

"אין מוכרין פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במנין, ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל. בית שמאי אומרים: אף לא אגודות. ובית הלל אומרים: את שדרכו לאגוד בבית, אוגדין אותו בשוק"
(פ"ח, מ"ג).

על פי המשנה, אין למכור פירות שביעית באופן שיודעים בדיוק את מספר הפירות, נפחם או משקלם, אלא רק ע"פ אומדן. גם אם מוכר את הפירות באופן שונה מהרגיל, כגון שרגיל למכור תאנים לפי משקל ומוכר אותם במניין, בכל זאת הדבר אסור[1]. בנוסף, יש איסור למכור ירק באגודות (כמו הדרך הרווחת למכור ירקות עלים), אא"כ נוהגים לאגוד כך את הירקות גם כאשר מביאים אותם ישירות מן הגינה אל הבית, כך שלאיגוד אין קשר למכירה.

טעמן של הגבלות אלו מבואר בירושלמי:

"למה? כדי שימכרו בזול. וישקלו בליטרא וימכרו בזול? אם אמר את כן, אף הוא אינו נוהג בהן בקדושה" (פ"ח, ה"ג).

בתחילה מסביר הירושלמי, שחכמים הורו למכור את הפירות באומדן, מתוך הנחה שמכירה כזו תוזיל את מחיר הפירות. הירושלמי מקשה על כך: מדוע אפוא לא קבעו חכמים, שניתן לשקול את הפירות כרגיל, אולם יש למכור אותם בזול? הירושלמי משיב, שחכמים רצו להשיג גם רווח נוסף: המכירה באומדן, באופן שונה מהרגיל, באה להזכיר את העובדה שמדובר בפירות שביעית, שיש לנהוג בהם בקדושה. בפשטות, יש כאן שני טעמים שונים לדין המשנה[2].

מדוע רצו חכמים שהפירות יימכרו בזול? מסברה ניתן לומר, שמאחר שאחת ממטרות השביעית היא להקל על העניים: "ואכלו אביוני עמך", חכמים לא הסתפקו בכך שלעניים תהיה אפשרות לקטוף בחינם פירות מן השדה, אלא קבעו שגם מחירי השוק צריכים להיות נמוכים. אולם הרמב"ם הבין כנראה את הנימוק באופן אחר:

"כשמוכרין פירות שביעית, אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה (=באומד), להודיע שהוא הפקר, ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר" (פ"ו, ה"ג).

לפי הרמב"ם, הלכה זו משתלבת באיסור הכללי למכור פירות שביעית בדרך סחורה. כפי שכבר ראינו, אין למכור פירות שביעית למטרות רווח, אלא רק לצרכי אכילה. ברם, כוונת המוכר היא בגדר דברים שבלב, ואנשים הרואים אותו עשויים לחשוב שהוא מוכר לשם רווח, כפי שאנשים מוכרים בדרך כלל. המכירה באומד נועדה, אפוא, להבהיר לכל מהי מטרת המכירה. סוחר שרוצה להרוויח כסף, נוהג בדרך כלל לדקדק במכירה ולהקפיד על כל שקל, ולא למכור 'בערך'. מכירה ע"פ אומדן משדרת את הרעיון, שאין כאן 'מסחר', אלא סתם פעולת מכירה אקראית שנועדה להשיג מעט כסף לקניית אוכל[3].

כאמור, לאיסור השקילה והמדידה גם טעם נוסף: שמא לא ינהגו קדושה בפירות. הפירוש הפשוט הוא, שהשינוי באופן המכירה מזכיר לקונה לאכול את הפירות בקדושה, ומזכיר למוכר לנהוג קדושה בדמים שהוא מקבל תמורתם. אולם הגר"א (שנות אליהו שם) הבין את הירושלמי אחרת: אין הכוונה לחשש שלא ינהגו קדושה בפירות מאוחר יותר, אלא שעצם המכירה במידה, במשקל או במניין מבזה את פירות השביעית ופוגעת בקדושתם. הקדושה אינה חומר שניתן לתרגם למספרים מדוייקים, כך שאין לקצוב מחיר ל"קילו קדושת שביעית", אלא יש למכור את הפירות באופן משוער. הדבר דומה לבכור ומעשר בהמה, שאין למכור את בשרם במשקל, כדי שלא לזלזל בקודשים (בכורות לא.).

למעשה, ההשוואה בין פירות שביעית לבכור מופיעה בפירוש בירושלמי בביצה (פ"ג, ה"ו). הירושלמי מספר על רבי מנא, שקנה חרובים של שביעית באומד, ורצה לשקול אותם בביתו, כדי לדעת איזו כמות קיבל, והאם האומד היה לטובתו או לרעתו. הירושלמי קובע, שכשם שאומרת התוספתא בבכורות (פ"ג, הי"ג), שמי שקונה בשר בכור באומד רשאי לשקול אותו בביתו כדי לדעת כמה קיבל, כך הוא גם לגבי פירות שביעית. הזלזול בקדושה קיים רק כאשר שוקלים לשם מכירה, וכביכול קוצבים את שוויה של כל פיסת קדושה, אבל כאשר השקילה נעשית למטרות אחרות, אין בה משום זלזול.

לפי הירושלמי, אין איסור לשקול ולמדוד פירות שביעית שלא למטרת מכירה, כגון כשרוצה להכין מהם מאכלים וכד', שהרי זלזול בקדושה אין כאן, וגם הנימוקים האחרים שהזכרנו אינם נוגעים אלא למכירה[4].

ב. איסורו של הקונה

יש לדון בשאלה, האם האיסור מן התורה לסחור בפירות שביעית מוטל רק על המוכר, או גם על הקונה. שאלה זו עולה בדיונם של האחרונים סביב הגמרא בקידושין (נב.). הגמרא קובעת, שהמקדש אישה בפירות שביעית מקודשת, גם כאשר הפירות לא ניתנו לאישה עצמה, אלא לשליח מטעמה. כמה אחרונים התקשו בדברי הגמרא, שכן לדעת מרבית הראשונים, קידושין בפירות שביעית אסורים מצד איסור סחורה, כפי שראינו בשיעור הקודם, ואם כן יש לומר "אין שליח לדבר עבֵרה", כך שהשליחות בטלה, והקידושין אינם אמורים לחול.

הנודע ביהודה (אהע"ז, סי' ע"ז) דחה את הקושיה, וכתב שמבחינת השליח שמקבל את הפירות אין כאן שום עבֵרה, שכן איסור סחורה מוטל רק על המוכר, ואילו הקונה החפץ בפירות לפרנסת ביתו אינו עובר על שום איסור, וכך גם כאן האישה זקוקה לפירות למאכל. לעומתו, אחרונים אחרים, כמו חידושי 'המקנה' שם, וכן הרב יצחק הלוי, מחותנו של הנודע ביהודה (מובא בנוב"י שם, סי' ע"ו), סברו שהקונה עובר אף הוא על האיסור, ותירצו את הקושיה באופנים אחרים.

לכאורה יש היגיון רב בדעת הנודע ביהודה, שהאיסור מוטל על המוכר בלבד. כפי שראינו בשיעור הקודם, איסור סחורה קיים בשני מקרים מרכזיים:

א. כאשר אדם מוכר פירות שביעית בכמות גדולה כדי לגרוף רווחים ולהתעשר.

ב. כאשר הוא נותן אותם בעד מוצר שאינו קדוש בקדושת שביעית, כך שאינו אוכל לא אותם ולא את תמורתם.

לכאורה, בשני המקרים הבעיה נוגעת רק למוכר. במקרה הראשון, מי שמעוניין לגרוף רווחים הוא המוכר, ואילו הקונה רוצה בדרך כלל להביא מזון לפרנסת ביתו. המוכר הוא זה שמבצע מכירות בהיקף רחב, ואילו הקונה רוכש מעט פירות בלבד. מעבר לכך, למוכר יש פירות שביעית, והוא משתמש בהם למטרות רווח במקום לאוכלם, ואילו לקונה אין מלכתחילה פירות שביעית, ורק כעת הוא רוכש כאלו ומשתמש בהם לאכילה, כך שקשה לבוא אליו בטענות על שימוש לא ראוי בפירות שביעית. רק אם הקונה מעוניין בפירות למטרות רווח, כגון שקונה פירות רבים בזול כדי למוכרם ביוקר, הדבר פשוט שהוא עובר על האיסור (ומסתבר שעובר כבר בשעת הקנייה), וזהו כזכור המקרה הקלאסי של איסור סחורה לעת הרבה ראשונים. אולם כאשר הוא קונה פירות לאכילה, לא מסתבר שיעבור על האיסור.

גם במקרה השני, מי שמחזיק בפירות השביעית הוא המוכר, והוא 'נפטר' מהם בלא לקבל תמורה שיש בה קדושת שביעית, וכך מאבד את הקדושה שהיתה בידיו מבלי לנצל אותה לאכילה, ואילו הקונה נוהג בדיוק להפך, ורוכש פירות שיש בהם קדושה בעד מוצר שאינו קדוש, ולכאורה יש לשבח אותו על רצונו לאכול פירות שביעית בקדושה.

ייתכן שגם המקנה והרב יצחק הלוי מודים, שאיסור סחורה מוטל בדרך כלל רק על המוכר, אלא שלדעתם המקרה של הגמרא הוא שונה, שכן האישה או שליחה מקבלים את הפירות למטרת קידושין, ולא למטרת אכילה. בניגוד למכירה רגילה, שבה הקונה מעוניין במוצר והמוכר מעוניין בכסף שניתן עבורו, כאן שני הצדדים מעוניינים בעיקר בכך שהאישה תהיה מקודשת לבעלה, והפירות הם רק האמצעי הפורמלי הנחוץ ליצירת הקידושין. ממילא יש מקום לומר, שמאחר שהאישה מתכוונת לנצל את הפירות למטרה שאיננה אכילה, גם היא עוברת על האיסור, אולם מי שקונה פירות לאכילה בלבד אינו עובר על האיסור.

ברם, בשם החזון איש נמסר (שמיטה כהלכתה פ"ד, הערה ב), שאיסור סחורה מוטל לדעתו גם על הקונה. סברתו היא, שאיסור סחורה אינו מבוסס על ייעוד הפירות לאכילה, אלא על הקדושה הטמונה בהם. כאשר מנצלים את הפירות לגריפת רווחים ולא לאכילה, ומתייחסים אליהם כאובייקט סחיר ולא כחפץ קדוש, יש בכך פגיעה בקדושת הפירות, וכל מי ששותף בפעילות כזו עובר על האיסור, גם אם הוא כשלעצמו מתכנן לאכול את הפירות.

יש לציין, שגם אם הקונה אינו עובר על איסור הסחורה, הוא עובר על איסור "לפני עיוור", שהרי המוכר עובר על איסור הסחורה, והקונה מסייע לו בכך. למעשה, איסורו של הקונה כאן חמור יותר ממקרה רגיל של "לפני עיוור", שכן איסור הכשלת עיוור נוגע בדרך כלל למקרה שבו אדם נותן לחברו מידע או כלים שיסייעו לו לעבור על איסור כלשהו מאוחר יותר, כגון שנותן כוס יין לנזיר, שעלול לשתות אותו אחר כך, ואילו במקרה שלנו הקנייה והמכירה נעשים באותו רגע, כך שהקונה במעשיו הופך את המוכר לסוחר בפירות שביעית, ולא רק מאפשר לו לסחור בהם. וכן כתב המאירי (סוכה לט.), שמי שמוכר פירות שביעית באיסור אין לקנות ממנו, מפני ש"הוא נעשה על ידינו סוחר בהם"[5].

הנפקא-מינה של המחלוקת היא במקרה שהמוכר אינו עובר על האיסור, כגון שהוא גוי (לפי הדעות שיש קדושת שביעית ביבול נכרי). במקרה זה, לפי המאירי והנודע ביהודה יהיה מותר לקנות את הפירות, ואילו לפי החזון איש יהיה אסור, כיוון שהפעולה עצמה נחשבת סחורה ואסורה ללוקח, גם אם המוכר אינו מצווה בכך.

נפקא-מינה נוספת היא במקרה שהמוכר סומך על דעות מקלות, ואינו רואה בעיה בפעולת המכירה, ואילו הלוקח סבור שיש בכך איסור, כגון במקרה שהמוכר סומך על היתר מכירה והקונה לא, או שהמוכר סומך על הדעה שאין קדושה בפירות נכרים והלוקח סובר שיש. במקרים אלו, לפי החזון איש אסור לקנות, כיוון שמבחינת הלוקח מדובר בפעולה אסורה, ואילו לפי המאירי והנודע ביהודה ניתן להתיר, כיוון שאיסורו של הלוקח הוא רק מצד 'לפני עיוור', ואין להתייחס אל המוכר כ'עיוור', כאשר הוא נוהג ע"פ שיטה מסויימת, גם אם הלוקח משוכנע לגמרי ששיטה זו אינה נכונה. וכן פסקו הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ד), האגרות משה (או"ח ח"א, סי' קפ"ו) ואחרים, שגם מי שאינו סומך על היתר מכירה רשאי לקנות פירות ממי שסומך על היתר זה, אם אין איסור בפירות עצמם (כגון איסור ספיחים, או איסור שמור ונעבד למי שמחמיר בהם).

ג. מסירת דמי שביעית לעם הארץ

לפעמים מכירת פירות שביעית אינה אסורה מצד איסור סחורה, ובכל זאת אסור לקנות את הפירות מסיבה אחרת. המשנה בסוכה (לט.) קובעת, שאין לקנות אתרוג בשביעית מעם הארץ, ולכן יש לקנות ממנו את הלולב (שהיה בזמנם יקר יותר), ולבקש ממנו שיתן את האתרוג במתנה. הגמרא מסבירה, שהמשנה עוסקת במקרה שאין איסור סחורה, כגון שמוכר כמות מועטת לצרכי אכילה וכד'[6], ובכל זאת אוסרת המשנה לקנות אתרוג של שביעית, מסיבה אחרת:

"...לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ. דתניא: אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות. ואם מסר - יאמר: הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי, ובא ואוכלן בקדושת שביעית. במה דברים אמורים, בלוקח מן המופקר, אבל בלוקח מן המשומר, אפילו בכחצי איסר - אסור" (סוכה לט.).

בעבר כבר הזכרנו את ההלכה הבסיסית המתייחסת לדמי שביעית: כאשר פירות שביעית נמכרים, הם נשארים בקדושתם, וגם הכסף שניתן תמורתם מתקדש בקדושת שביעית, ויש לנהוג בו על פי דיני השביעית. לאחר שקונים בכסף הזה מוצר אחר, הקדושה עוברת מן הכסף אל המוצר, והכסף נשאר חולין. הגמרא קובעת, אפוא, שאין לקנות פירות שביעית מעם הארץ, מאחר שהכסף שאנו נותנים לו בעד הפירות מתקדש בקדושת שביעית, ואין מוסרים דמי שביעית לאדם שעלול שלא לשמור על קדושתם[7]. בפשטות, הבעיה כאן היא מצד "לפני עיוור".

לכאורה האיסור כאן אינו מובן: הרי בידי עם הארץ היו פירות שביעית, והקונה רק מחליף אותם בדמי שביעית, כך שהמוכר יצטרך לשמור על קדושה בכסף במקום בפירות - האם מי שלוקח מנזיר כוס יין לבן ונותן לו במקומה כוס יין אדום עובר על "לפני עיוור"? התשובה היא, שלכסף ישנם שימושים מגוונים יותר מאשר לפירות. רש"י מסביר, שהחשש הוא שעם הארץ ישמור את הכסף לזמן רב כדי לגרוף ממנו רווחים ולהתעשר, ויעבור על איסור סחורה, ואילו תוס' סבור, שהחשש הוא שעם הארץ ינצל את הכסף לצרכים אסורים, כגון לפריעת חובות, לתשלום לבעלי מקצוע, לקניית מוצרים שקדושה אינה חלה עליהם וכד'. שימושים אלו שכיחים בכסף יותר מאשר בפירות, המשמשים בדרך כלל לאכילה, ולכן אם לוקחים מעם הארץ פירות ונותנים לו כסף תמורתם, מגדילים את הסיכוי שיעבור על איסורי שביעית, ויש בכך משום "לפני עיוור".

ייתכן שהרמב"ם השיב על שאלה זו באופן אחר:

"כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמרן, כך אסור ליקח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא, שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית" (פ"ח, ה"י).

הרמב"ם משווה את האיסור למסור דמי שביעית לעם הארץ, לאיסור לסחור בפירות שביעית או לשומרם. לכאורה ההשוואה תמוהה, שכן איסורי סחורה ושמירה הן מצוות שבין האדם לפירות, המחייבות אותו לשמור על ייעודם וקדושתם, ואילו האיסור למסור דמי שביעית לעם הארץ הוא מצווה שבין האדם לחברו, האוסרת על האדם להביא את רעהו לעבור על איסור. הגרי"ד סולובייצ'יק (בשיעוריו על סוכה שם) הסיק מכאן, שלדעת הרמב"ם גם האיסור למסור דמי שביעית לעם הארץ הוא חיוב של האדם ביחס לדמי השביעית, ולא רק ביחס לחברו. מאחר שישנו חשש כבד שעם הארץ לא ישמור על קדושת הדמים, הרי שמי שגורם לדמים כאלו להגיע לידיו, מקטין את האפשרות שימלאו את ייעודם, ויש בכך משום חילול קדושתם, מעבר לאיסור "לפני עיוור".

לפי זה יש מקום לומר, שאפילו אם לא נותנים לעם הארץ כסף, אלא נותנים לו למשל פירות שישית בעד פירות שביעית, בכל זאת הדבר אסור. ואף שאין כאן "לפני עיוור", שכן מבחינת עם הארץ אין שום הבדל בין הפירות הראשונים לשניים, בכל זאת יש כאן פגיעה בפירות השישית, שבתחילה לא היתה בהם קדושה כלל, והקונה במעשיו יצר מצב שבו חלים על הפירות קדושה וייעוד, שייתכן מאוד שלא יתממשו כראוי (ואף שהוא 'מציל' את פירות השביעית, לא הותר לו לפגוע בפירות אחרים למטרה זו). וכן כתב הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ד) מסברה.

ד. מתי הכסף אינו נתפס בקדושה

ישנן כמה דרכים לקנות פירות שביעית, מבלי שהכסף שנותנים תמורתם ייתפס בקדושה. במקרים אלו אין איסור לקנות את הפירות מעם הארץ (כשאין איסור סחורה), שהרי לא נותנים לו דמי שביעית.

המשנה כזכור קבעה, שהרוצה לקנות אתרוג מעם הארץ ינסה לשכנע אותו שיעשה לו מבצע: "קנה לולב וקבל אתרוג חינם". במקרה זה ברור שהכסף אינו קדוש, שהרי בלולב אין קדושה, ואילו האתרוג ניתן במתנה.

הגמרא מוסיפה, שאם המוכר אינו מסכים לעשות כזה מבצע, רשאי הקונה להבליע את דמי האתרוג בלולב. הראשונים נחלקו בהבנת הפתרון המוצע כאן:

רש"י הבין, שהקונה רשאי לשלם מחיר יקר על הלולב, כדי לשכנע את המוכר לתת לו את האתרוג בחינם. לפי זה אין כאן פתרון חדש, אלא רק עצה טובה, כיצד להגיע לפתרון דלעיל, שבו האתרוג ניתן בחינם. החידוש היחיד כאן הוא, שאין לראות בכך משום הערמה.

ואילו מדברי הר"ש (פ"ז, מ"ג) נראה, שאין צורך להציג את המכירה כאילו כל הכסף ניתן תמורת הלולב בלבד, אלא די בכך שקונה את הלולב והאתרוג יחד, כך שדמי האתרוג אינם עומדים בפני עצמם, אלא נבלעים במכלול הדמים הניתנים למוכר. לפי זה יש כאן חידוש גדול, שרק כאשר כל המכירה היא של פירות שביעית, הכסף נתפס בקדושה, אבל אם מוכרים פירות שביעית ומוצרים אחרים יחד, הכסף נשאר כולו חולין, אף שברור שחלק ממנו ניתן בעד פירות השביעית. קדושת שביעית אינה נתפסת אלא במסגרת מה שניתן לכנות 'מקח שביעית', היינו מכירה המיוחדת אך ורק לפירות שביעית[8].

פתרון אחר עולה מדברי הגמרא בעבודה זרה (סב:). הגמרא מספרת על בית רבי ינאי, שלוו פירות בשביעית והחזירו תמורתם פירות בשמינית. הגמרא קובעת, שהפירות הניתנים בתמורה אינם קדושים בקדושת שביעית. הסברה היא, שרק כאשר ישנו תהליך של החלפה, שבו חפץ ניתן בעד פירות שביעית, הוא נתפס בקדושה, אולם במקרה האמור אין החלפה אלא הלוואה: נתינת פירות השביעית יצרה חוב, ומאוחר יותר נפרע החוב באמצעות פירות. מאחר שהפירות לא ניתנו ישירות בעד פירות שביעית, אלא רק כיסו חוב שיצרו פירות שביעית, אין הפירות נתפסים בקדושה[9].

הראשונים נחלקו בשאלה, מהו הגבול בין החלפה לבין הלוואה - עד כמה יש להרחיק את נתינת התמורה מקניית הפירות, כדי שהתמורה לא תיתפס בקדושת שביעית:

לדעת רש"י, הרמב"ן, הר"ן ואחרים, הגמרא דיברה דווקא על מקרה, שבו בשעת הפירעון פירות השביעית כבר נאכלו ואינם בעולם. במצב כזה לא ניתן לראות כאן החלפה של פירות בחפץ אחר, שהרי הפירות כבר אינם, כך שאין כאן אלא פירעון חוב. אולם כל זמן שפירות השביעית עדיין בעולם, ניתן לומר שפירות השמינית ניתנים תמורתם, וממילא הם נתפסים בקדושה.

לעומתם מביא תוס' (ד"ה "יאות") שתי דעות מקלות יותר. דעת ר' אלחנן היא, שגם אם פירות השביעית עדיין בעולם, אם בינתיים הקונה נתן או מכר אותם למישהו אחר, ורק אחר כך שילם עליהם, אין הכסף נתפס בקדושת שביעית, שהרי מבחינתו הפירות אינם. רק אם הפירות נמצאים בידי הקונה בשעת התשלום, ניתן להחשיב את התשלום כתמורת הפירות, כך שהכסף נתפס בקדושה. אם הפירות אינם בידיו, התשלום אינו אלא פירעון חוב.

ואילו ר"י מקל עוד יותר, וסובר שאפילו אם הפירות נמצאים בידי הקונה בשעה שהוא משלם תמורתם, אין הכסף נתפס בקדושה, שכן לא שייך לומר שהכסף הוא בעד הפירות, אם הפירות שייכים לקונה בלא תלות בתשלום. רק אם הקונה משלם לפני שמשך את הפירות, או שברור שהמוכר אינו מוכן שהקונה יזכה בפירות אם לא ישלם, ניתן לראות את התשלום כחלק מתהליך של החלפה, כך שהכסף נתפס בקדושה. אם שוררים יחסי אמון בין המוכר לקונה, והמוכר מוכן שהקונה ישלם מאוחר יותר, הפירות נקנים במשיכה, והכסף אינו נתפס בקדושה, אפילו אם הקונה משלם מיד לאחר המשיכה (ראה חזון איש י', יג).

להלכה סתמו רוב האחרונים כדעת רש"י וסיעתו, שרק אם הפירות אינם בעולם, אין הקדושה נתפסת בכסף הניתן תמורתם (ערוך השולחן כ"ט, כד; פאת השולחן כ"ח, יז; שבת הארץ ח', כ, ועוד). אמנם, הרידב"ז כתב (בהערה לספר השמיטה ח', ג, ג), שבשעת הדחק ניתן לסמוך על שיטת ר' אלחנן, שאם משלמים לאחר הקנאת הפירות לאחר, אין הכסף נתפס בקדושה. ואילו החזון איש (י', יג) פסק, שבזמן הזה ששביעית דרבנן ניתן לסמוך על שיטת ר"י, שבכל קנייה בהקפה הכסף אינו נתפס בקדושה.

לעניין תשלום בצ'ק: רוב האחרונים הסכימו, שהצ'ק עצמו אינו נחשב ככסף, אלא רק כהוראה לבנק לשלם לאותו אדם כסף, כך שהדבר דומה לתשלום בהקפה. אולם האחרונים נחלקו בעניין מעמדו של הכסף שיקבל המוכר מהבנק: יש אומרים שכסף זה נחשב כתמורת הפירות, כך שלפי רש"י וסיעתו, אם הפירות עדיין בעולם, הכסף ייתפס בקדושה, וכדי להימנע מכך יש לכתוב צ'ק דחוי, ולכלות את הפירות קודם מועד הפירעון (דיני שביעית השלם י"ח, ד בשם הגרש"ז). ויש אומרים, שבכל מקרה הכסף אינו נתפס בקדושה, שכן בדרך כלל הצ'ק אינו משמש לקבלת כסף מזומן, אלא להעברת כסף לחשבון, ובמקרה זה אין כאן משהו שייתפס בקדושה, ולכן יש לומר, שמלכתחילה הפירות לא ניתנו בעד כסף, אלא בעד הזכות להעביר כסף לחשבון. ממילא, גם אם בסופו של דבר המוכר כן יפדה מהבנק כסף מזומן, לא נראה את הכסף כתמורת הפירות, אלא רק כמימוש של הזכות שקיבל המוכר בעד הפירות (שביעית כהלכתה פ"ד הערה ט). מחלוקת דומה נוגעת גם לתשלום בכרטיס אשראי.

אמנם, מבחינה מעשית, האיסור לתת דמי שביעית לעם הארץ אינו מצוי כל כך, שכן בשווקי הארץ כמעט ולא מוכרים פירות שיש בהם קדושת שביעית. פירות כאלו משווקים בעיקר באמצעות אוצר בית דין, ובמקרה זה הכסף אינו ניתן בעד הפירות, אלא בעד הוצאות הטיפול בהם, כך שהכסף אינו נתפס בקדושה[10]. אם ישנה חנות המוכרת פירות שביעית, שלא נכללו בהיתר המכירה או באוצר בית דין, ממילא אסור לקנות שם, שכן חכמים קנסו את אלו הסוחרים בפירות שביעית, שאין לקנות מהם שום דבר שקשור לשביעית (רמב"ם פ"ח, הי"ד ע"פ המשנה בבכורות כט:). ההיתר לקנות פירות שביעית באופן שבו הכסף אינו מתקדש, כגון בהבלעה או בהקפה כנ"ל, נוגע רק למצב שבו המוכר הוא עם הארץ, היינו אדם חסר ידע שעלול לעבור על איסורי שביעית בשוגג, ולא למי שסוחר ביודעין בפירות שביעית.

למעשה, קניית פירות שביעית קיימת גם במקרה נוסף: כאשר מי שסבור שיש קדושה בפירות נכרים, קונה אותם אצל מי שסבור שאין בהם קדושה, או שמי שסבור שהיתר המכירה אינו פועל (מעיקר הדין או בגדר חומרה), קונה פירות היתר מכירה אצל מי שסבור שההיתר פועל. אולם במקרים אלו לא שייך האיסור של מסירת דמי שביעית לעם הארץ. אמנם מבחינת הקונה הפירות שהוא מקבל הם קדושים, והכסף שהוא נותן נתפס בקדושה, אולם מאחר שהמוכר סומך על הדעות המקלות, שבפירות ובכסף אין קדושה, לא שייך כאן "לפני עיוור", כפי שכבר הזכרנו לעיל, ולכן הקונה אינו צריך לחשוש מכך שהמוכר לא ישמור על קדושת הכסף[11].

יש לציין, שבשני המקרים הללו, גם אם הקנייה עצמה מותרת, על הקונה להתייחס אל הכסף שנמצא בידי המוכר כדמי שביעית. ממילא, בכל מקרה שהוא קונה בחנות כזו, אפילו מוצרים שאינם של שביעית, אם הוא מקבל עודף, עליו לחשוש שמדובר בדמי שביעית, ולנהוג בהם קדושת שביעית, היינו לקנות בהם רק דברי מאכל, ולאכול אותם בקדושת שביעית[12]. לאור הגמרא בסוכה שראינו לעיל, הוא יכול לנהוג גם בדרך אחרת: לחלל את הכסף על דבר מאכל, ולאוכלו בקדושת שביעית[13].

ה. סחורה בהבלעה

לעיל ראינו, שכאשר מוכרים פירות שביעית בהבלעה, הכסף אינו נתפס בקדושה. האחרונים נחלקו בשאלה, האם פתרון זה מועיל גם לאיסור סחורה: האם מותר לסחור בפירות שביעית, כאשר מוכרים אותם יחד עם מוצרים שאין בהם קדושת שביעית? מסברה ניתן לחלק בין שני הדינים: דמי שביעית הוא דין פורמלי, שהכסף שניתן בעד פירות השביעית נתפס בקדושה, ולכן הבלעה מועילה למנוע תהליך זה, כיוון שהיא מחשיבה את הכסף כאילו אינו ניתן בעד פירות השביעית. אולם איסור סחורה הוא דין מהותי, שאדם צריך לנצל את פירות השביעית לאכילה ולא להפקת רווחים, ולכאורה ברור שמי שסוחר בפירות שביעית בהבלעה עושה זאת לשם הפקת רווחים. גם אם פורמלית הוא לא קיבל שקל בעד פירות השביעית, סוף סוף הוא הרוויח מהם הרבה, שהרי בזכותם הוא קיבל יותר כסף על המוצרים האחרים.

אמנם, בירושלמי (פ"ז, ה"א) נראה שהבלעה מועילה גם לגבי איסור סחורה. כפי שראינו בשיעור שעבר, ניתן להבין מדברי המשנה (פ"ז, מ"ג), שמי שלוקט פירות שביעית אינו רשאי למוכרם בעצמו, אלא רק ע"י אחר. בהקשר זה אומר הירושלמי, שמי שמוכר את פירות חברו, יכול באותה הזדמנות למכור גם את הפירות שלו. הר"ש (שם) מסביר, שהיתר זה מבוסס על הבלעה, שכשם שהיא מועילה לעניין מסירת דמי שביעית לעם הארץ, כך היא מועילה לעניין זה. ולפי זה כתבו כמה אחרונים (רידב"ז ה', יח; שבת הארץ ו', א וח', יא; ציץ הקודש ט"ו בשם מהרי"ל דיסקין, ועוד), שמותר למכור פירות שביעית לשם רווח, אם מוכרים אותם בהבלעה עם מוצרים שאין בהם קדושת שביעית. הרב קוק אף הנהיג שימוש בדרך זו, כדי לאפשר לחקלאי הארץ למכור את תוצרתם בחו"ל (עיין משפט כהן סי' ס"ז, פ"ז ועוד, ובהערה לספר השמיטה, פרק ח' הערה 2).

אולם יש אחרונים שחלקו וטענו, שהבלעה כזו אינה מועילה להתיר סחורה בפירות שביעית (חתם סופר סוכה לט.; משמרת להבית (בסוף בית רידב"ז) דף כג.; שמיטה כהלכתה ד', ד בשם החזון איש). לדבריהם יש לומר, שלא התיר הירושלמי הבלעה בנוגע לעיקר איסור סחורה, שמוכר על מנת להרוויח, אלא רק בנוגע לאיסור אחר, שהלוקט ימכור בעצמו. הראשונים נחלקו כנראה בשאלה, האם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן, כפי שראינו בשיעור הקודם, אולם בכל מקרה ברור שהאיסור מתמקד בתהליך המכירה, שלא יהיה אדם אחד שיבצע את כל התהליך מתחילתו ועד סופו. מאחר שהמוקד הוא בתהליך, ניתן לומר שכאשר התהליך משתנה, ואדם אחד מוכר עבורו ועבור חברו, כך שאין הדבר מובהק שמוכר דווקא את מה שלקט בעצמו, יש מקום להתיר. אולם כאשר המכירה אינה אסורה מצד התהליך, אלא מצד המטרה והתוצאה, שהמוכר מנצל את פירות השביעית להשגת עושר ולא לאכילה, יש סברה לומר שהבלעה אינה מועילה, שסוף סוף הוא מוכר את פירות השביעית למטרות רווח[14].

 

[1] כך הסבירו מרבית המפרשים את דברי המשנה, שאין למכור תאנים במניין וירק במשקל (עיין למשל תוס' יו"ט ופני משה), ויש שביארו את המשנה באופנים אחרים.

[2] וכן פירשו הרא"ש על המשנה ואחרים. אמנם, לפי הרמב"ם שיובא להלן, ייתכן שתירוץ הירושלמי אינו טעם נוסף, אלא רק הסבר לטעם הראשון. ואילו הגר"א (בהגהותיו על הירושלמי) הבין שהירושלמי דחה את הטעם הראשון, ונשאר רק עם השני.

[3] הרמב"ם מציין שהפירות הם הפקר, והמנחת שלמה (סי' מ"ג) הוכיח מדבריו, שסחורה בפירות שביעית אינה רק אסורה, אלא שהפירות כלל אינם בבעלות האדם לעניין זה. כשם שבעל הפירות חייב להפקירם, כך מי שלוקט פירות משדה הפקר אינו זוכה בהם אלא לצרכי אכילה, ואין הפירות שייכים לו כלל בכל הנוגע לצרכים אחרים. וכבר הזכרנו סברה זו בשיעור שעסק בקדושת שביעית, עיין שם.

[4] יש להעיר, שהירושלמי בשביעית (שם) ממשיך וקובע, שגם פירות המיובאים מחו"ל אסור למכור בשביעית במידה, במשקל ובמניין משום מראית עין, אא"כ ניכר בפירות שמקורם מחו"ל, וכן פסק הרמב"ם (פ"ו, ה"ה). לכאורה דין זה נוגע לא רק לפירות חו"ל, אלא לכל הפירות שנמכרים בארץ בשביעית, ואינם קדושים בקדושת שביעית (פירות נכרים, היתר מכירה וכו'), וצ"ע שאין נוהגים כך היום, אלא שוקלים את כל הפירות כרגיל. ואולי יש לומר ע"פ החזון איש (י"ד, יב), שאיסור זה קיים רק כאשר רוב הפירות בשוק הם קדושים ומיעוטם אינו קדוש, שגוזרים על המיעוט אטו הרוב משום מראית העין, אבל בימינו הפירות הקדושים הם מיעוט קטן בשוק, ואפילו בפירות המשווקים ע"י אוצר בית דין, הקלו רבים שמותר למוכרם במשקל, כיוון שהתשלום הוא על העבודה ולא על הפירות, כך שאין סיבה לגזור איסור שקילה על כל הפירות (אמנם, לדעת אלו הסבורים שהיתר המכירה אינו פועל כלל, לכאורה רוב הפירות בשוק קדושים בקדושת שביעית, ויש לאסור שקילה של כל הפירות בשוק. ואולי לדעתם מאחר שלרוב ישנם שלטים המודיעים מה מקור הפירות, הרי זה כאילו ניכר בהם שאינם קדושים, וצ"ע).

[5] יש שכתבו מסיבה זו, שהקונה עובר על איסור הסחורה, ולא רק על 'לפני עיוור', שמאחר שהתורה אסרה למכור, ואין מוכר בלא קונה, ברור שגם הקונה הוא חלק מן האיסור, עיין משנת בנימין (לגרי"ב זילבר) סי' ט'. אמנם, מדברי המאירי נראה שהקונה עובר רק על 'לפני עיוור'.

[6] האחרונים הסבירו באופנים שונים, מניין לגמרא שהמשנה אינה מבוססת על איסור סחורה, ואכמ"ל.

[7] אמנם, כדי שלעם הארץ תהיה הכנסה מינימלית כדי לחיות, התירה הגמרא לקנות ממנו פירות בכמות של שלוש סעודות, מתוך הנחה שינצל את הכסף לצרכי אכילה. הגמרא מוסיפה שהיתר זה נוגע רק למי שמוכר פירות מופקרים, ולא למי שמוכר פירות שמורים. ר"ת (בתוס' שם) מנמק זאת בכך, שפירות שמורים אסורים באכילה, כפי שראינו בעבר, ואילו ראשונים אחרים סבורים, שפירות כאלו מותרים באכילה ואסורים רק בקנייה, או משום שהחשש למסור דמי שביעית למוכר המתנהג כך הוא גדול יותר (רש"י), או משום שמסייע ידי עוברי עברה (ריטב"א).

[8] חידוש דומה מופיע גם בהקשרים אחרים בהלכה. כך, למשל, אסור לאדם לקבל שכר בעד עבודה שהוא עושה בשבת, אולם אם הוא עובד מספר ימים שביניהם שבת, מותר לו לקבל שכר גם עבור השבת, ששכר השבת נבלע בשאר הימים (ב"מ נח. ושו"ע או"ח ש"ו, ד). אמנם, שם מדובר באיסור צדדי מדרבנן, ואילו בנוגע לפירות שביעית מדובר בדין דאורייתא, וזהו חידוש גדול שהבלעה מועילה. ועיין בחזון איש (י"ג, כ) שתמה על שיטת הר"ש.

[9] האחרונים הקשו מדוע אם כן אין כאן איסור סחורה, הרי נותן פירות שביעית, ומקבל בסופו של דבר משהו שאין בו קדושת שביעית, עיין חזון איש י"ג, יב ושמיטה כהלכתה פ"ד הערה ו'.

[10] והוא הדין לגבי 'חנויות שמיטה' בבני ברק, המשווקות פירות נכרים לאלו הסבורים שיש בהם קדושת שביעית, ופועלות באופן שהירקן אינו מקבל כסף בעד הפירות עצמם.

[11] אמנם, לפי מה שדייקנו מהרמב"ם דלעיל, שמסירת דמי שביעית לעם הארץ אסורה לא רק מצד "לפני עיוור", אלא גם מצד הפגיעה בדמי השביעית, לכאורה גם אם המוכר סומך על המקלים, עדיין מחוייב הקונה לדאוג לדמי השביעית, ולכן עליו לקנות דווקא בהבלעה או בהקפה כנ"ל.

[12] לדברי המנחת יצחק (ח"ו, סי' קכ"ט) והגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ה), אם לא ידוע שבקופת המוכר יש דמי שביעית, אין צורך לחשוש שהעודף המתקבל ממנה הוא קדוש, כיוון שניתן לסמוך על כך שרוב הכסף בשוק אינו קדוש. ברם, אם ידוע שבקופת המוכר יש דמי שביעית, יש לחשוש שהעודף הוא קדוש, ואין לומר שהמטבעות הקדושים בטלים ברוב, כיוון ששביעית היא 'דבר שיש לו מתירין' (=ניתן לאוכלה בקדושת שביעית), שאינו בטל.

ויש חולקים ואומרים שהעודף לעולם אינו קדוש, שכן הוא ניתן לקונה בעד יתרת הכסף שנתן למוכר, ולכן הקדושה תעבור אוטומטית מן העודף אל הכסף שקיבל המוכר (שמיטה כהלכתה ד', ז).

[13] החזון איש (כ"ה, ה) פסק, שאין לחלל פירות שביעית אלא בשוויים. רק במעשר שני, שאסור באכילה בזמן הזה, מקלים לומר שניתן לחלל פירות בשווי רב על שווה פרוטה (ודלא כר"ש סיריליאו פ"ט סוף ה"ח, שהקל בכך גם לגבי שביעית).

[14] מדברי הרב קוק (בהערה לספר השמיטה שם) באמת נראה, שלא הקל בהבלעה אלא משום שנקט כאחד הצדדים בדעת הר"ש והתוס' (שראינו בשיעור הקודם), שלא אסרה התורה למכור פירות שביעית ע"מ להרוויח, אלא רק ללקוט ע"מ למכור (וכן נראה מספר השמיטה עצמו שם). משמע שלא היה מקל בהבלעה אילו האיסור היה להרוויח מפירות שביעית.