דילוג לתוכן העיקרי

משא ידוובנה - דברים על 'הפנים'

קובץ טקסט

שיעור 19: משא ידוובנה - דברים על 'הפנים'

שיא הרוע

האם בתוך המון מעשי הנבלה, העינוי, ההשפלה, הטרור והרצח שנעשו בשואה, יש מעשים שנכון יהיה לומר שהם הגרועים ביותר, המזוויעים ביותר - אולי: שיא הרשע?

אינטואיטיבית, יש מעשי רשע שהסלידה שלנו מהם גדולה במיוחד. אך עלינו להיזהר משיפוטה של האינטואיציה, שכן לפעמים האסתטיקה היא שמכריעה בה. כשאנו רואים דם רב יותר, כשהצעקות רמות יותר, וכשהפושע נראה גס ואכזרי יותר, אנו נחרדים וסולדים יותר. אך פשע מכוער ופושע מכוער אינם בהכרח רעים יותר מפשע היגייני ופושע מגולח ומסורק. סלידה, גועל ורגשות אחרים המתעוררים בנו אל מול פשע 'מגעיל' הנם רגשות אסתטיים, לא רגשות מוסריים.

הימלר ימ"ש, מפקד האס.אס., ביקר פעם את חייליו בשעה שעסקו בהוצאה להורג של יהודים באחד היערות בחזית המזרחית. הוא נחרד ממה שראה שם בעיניו, וכתב דברים בנוסח מעין זה: "אין זה ראוי לתרבות ולמסורת הגרמנית להוציא אנשים להורג בדרך זו. עלינו לחפש דרכים ושיטות שיתאימו יותר למוסר הגרמני ולנפש הגרמנית העדינה והתרבותית". כלומר: הרצח גופו, האדם - אלה אינם זוכים להתייחסות כלל; חיי אדם אינם כלום; הבעיה היא הפגיעה בנפש הגרמנית. הרצח בירי לבורות נראה ישיר, גס ומלוכלך מדי. הוא פוגע ברגש הגרמני, ולכן צריך לרצוח באופן נקי והיגייני יותר. הרי לנו דוגמה לעיוות ולסילוף שבתפיסה פסאודו-מוסרית המתעניינת באסתטיקה, ולא בטוב ורע.

מיסודי המוסר לידע שמוות הוא תמיד מוות, ורצח חפים מפשע הוא תמיד פשע נורא, ללא קשר לאופן ביצועו, בכל דרך ומכל מרחק. ובכל זאת, פעמים שאנו נתקלים בשיאים של רשע, בתחתיות רוע הניכרות לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם מבחינה מוסרית. כזה הוא מקרה ידוובנה.

ידוובנה

בידוובנה[1] ביקרתי במסעי בפולין בשנה שעברה יחד עם תלמידי י"ב של הישיבה התיכונית בחיספין. ידוובנה היא עיירה מעיירות פולין,[2] חסרת ייחוד או מסורת מסוימת. לא היו בה גטו או מחנה ריכוז, וגם אין בסמיכותה יער. יהודיה, כאלף וחמש מאות במספר,[3] נרצחו, כך חשבו תמיד, כשאר יהודי פולין, במסגרת מסעי הרצח הנאציים. כשמגיעים לידוובנה חוצים את העיירה והולכים עד קצהָ, שם ניצבת אנדרטה לזכר יהודי המקום. על האנדרטה אין כתוב דבר מה מיוחד, אלא רק שיהודי העיירה נרצחו - עובדה שאינה 'סקופ' בפולין: כך היה בכל מקום.

ואולם, בשנים האחרונות הוכיח היסטוריון פולני את מה שטענו עדים כבר זמן רב: שידוובנה מספרת סיפור שונה משאר עיירות פולין. בידוובנה, כך מתברר, לא הנאצים הם שרצחו את היהודים, אף לא ליטאים או אוקראינים שעבדו בשירות הצבא הנאצי (כפי שאירע במקומות רבים בפולין); את יהודי ידוובנה רצחו פולנים בני העיירה, שכניהם לשעבר. אנשי ידוובנה - סתם אנשים, לא חיילים, ולא פקידים של השלטון הנאצי - 'הגדילו ראש', וכשהגיעו למקום נציגי השלטון הנאצי ביולי 1941, פנו אליהם וביקשו: תנו לנו לטפל ביהודים בעצמנו. מפקד האיינזצגרופן[4] המקומי נתן להם זמן עד שקיעת החמה של יום המחרת. למחרת הוציאו הפולנים המקומיים את שכניהם יהודי העיירה מבתיהם, הובילום אל אסם תבואה מחוץ לעיירה, ואז העלוהו באש על כל יהודי העיירה. עדים מספרים על מעשי זוועה של אכזריות ורשעות פולנית שנעשו אותו יום. יש לזכור שמדובר בימי ראשית הפלישה הגרמנית לשטחים שהחזיקה ברית המועצות במזרח פולין. אינני יודע מה ידעו כבר הפולנים המקומיים על הנעשה ביהודים במקומות אחרים, אך נראה שמידת ההתנדבות שלהם הייתה גדולה עד מאוד.

"שכנים"

במשך שנים רבות יוחס טבח ידוובנה לאיינזצגרופן, עד שבשנת 2001 פרסם ההיסטוריון האמריקני ממוצא יהודי-פולני יאן תומס גרוס את ספרו "שכנים", הקובע כי מדובר בפוגרום בו נרצחו 1,600 יהודים על ידי שכניהם. גרוס תיאר כיצד הוכו היהודים למוות, בותרו ונשרפו על ידי שכניהם הפולנים, ללא כל מעורבות גרמנית.

פרסום הספר עורר סערה בפולין. רבים חלקו על מסקנותיו, ופרופ' תומס סרטזמבוס קבע כי אף שמספר פולנים היו מעורבים, הייתה היזמה לטבח, כמו גם מרבית ביצועו, בידי הגרמנים. לאחר חקירה מקיפה פרסם המכון הפולני לחקר ההיסטוריה דין וחשבון, בו תמך ברבים מממצאיו של גרוס. כיום אין עוד מי שמטיל ספק במעורבות פולנים לא-יהודים ברצח בידוובנה, אך שאלת המעורבות הגרמנית נותרה פתוחה. בשנת 2001 השתתף נשיא פולין אלכסנדר קבשנייבסקי בטקס לציון 60 שנה לטבח, בנוכחות שגריר ישראל בפולין דאז, פרופ' שבח וייס. במעמד זה הכיר קבשנייבסקי באחריות הפולנים לטבח, ואמר:

אנו יודעים בוודאות כי בין הרודפים והרוצחים היו אף פולנים. כאן בידוובנה, אזרחים של הרפובליקה הפולנית מתו בידי אזרחים אחרים... בשל פשע זה אנו מתחננים לסליחת צללי הקרבנות ובני משפחותיהם. אני מתנצל כאן כיום, כאזרח וכנשיא של הרפובליקה הפולנית. אני מתנצל בשמי ובשם כל הפולנים שמצפונם נחרד בשל הפשע, המאמינים כי לא ניתן להיות גאה בגדולת ההיסטוריה הפולנית, מבלי להרגיש, בה בעת, בכאב ובבושה על מעשי הרשע אותם ביצעו פולנים כנגד אחרים.[5]

שכנוּת

גרוס קרא לספרו "שכנים", ולא בכדי. הסיבה בגינה מבקרות המשלחות לפולין בידוובנה היא ששם היה מקרה מובהק של מעורבות פולנית נרחבת ברצח יהודים. לא רק הנאצים - גם הפולנים, האוקראינים, הליטאים ואחרים היו שותפים להשמדת יהודים. עם זאת, דומני שראוי להבליט נקודה אחרת בסיפור נורא זה, והיא: השכנוּת. שכנים רצחו את שכניהם: הסַפָּר רצח את הנגר, המשרתת הפולנייה רצחה את אדוניה, השכן מן הקומה שנייה - את היהודי מהקומה הראשונה, וכן הלאה.

העוצמה המייחדת את הרשעות שנתגלתה בידוובנה תובן, כך אני סבור, מתוך אתיקת 'הפנים' של לוינס. אך תחילה - כמה שורות על שכנים ושכנוּת:

שלום, אפשר לקבל בבקשה כוס סוכר?

אולי נשאר לכם קצת חלב בשביל הילדה, היא חולה...

את מוכנה לראות בעוד כמה דקות שהסיר שהשארתי על האש לא גולש?

אם התינוק בוכה, תני צעקה, אני יושבת שם במרפסת ממול...

הנה מסי ועד הבית, אני מתנצל על האיחור...

הרעש של משחק הכדור של בנכם אינו מאפשר לי לישון, תוכלו לבקש ממנו לחדול?

תודה על העזרה אתמול, טוב שכן קרוב מאח רחוק...

האם נוכל להשתמש בביתכם מחר? יש לנו אורחים. אה, אתם לא נוסעים? זו לא בעיה. ממילא התכוונו לרצוח את כולכם בעוד שעתיים...

רוצים להתלוות אלינו לאסם, ליד מגרש הכדורגל, חשבנו לשרוף אתכם שם...

אנחנו נשמור על הרכוש, אל תדאגו. הכול באחריותנו, מישהו יגור בבית, שום דבר לא ייהרס, אתם יכולים להישרף בשקט, הירגעו.

יש לכם להשאיל קרם שיזוף, שלא נישרף בשמש; תשגיחו בבקשה על העוגה, שלא תישרף...

האתיקה של 'הפנים'

עמנואל לוינס העמיד את 'הפנים' במרכז האתיקה שלו. המוסר, כך הסביר, אינו מתחיל, כפי שסברו רבים, בעקרונות כלליים דוגמת: חובה לעשות טוב, עליך להישמע לצו הכללי של התבונה, יש למלא את דרישותיו של המצפון וכיוצא באלו. ראשיתו של המוסר הוא באדם הממשי הניצב מולך, ובמיוחד בפניו. מדוע הפנים דווקא? לוינס מדגיש כי אין כוונתו למראה הפנים, למה שניתן לתיאור או לתפיסה, כי אם לפנים עצמן. נקרא מדבריו:

אני נוטה לחשוב שהגישה אל הפנים היא אתית מעיקרא. ברם, כאשר אתה רואה חוטם, עיניים מצח וסנטר, ואתה מתאר אותם, אזי אתה פונה אל האחר כאל אוביקט... ייחודן של הפנים נעוץ במה שאינו יכול להצטמצם כדי תפישה. ראשית - יש לציין את עצם תמימותן של הפנים, הצגתן הגלויה ללא הגנה. מבין כל אברי הגוף עור הפנים הוא עירום ביותר ודל ביותר. עירום ביותר - אף שבצורה מהוגנת. ודל ביותר - שכן יש בפנים דלות בסיסית; והראיה, שאדם משתדל לחפות על דלות זו בהעמדות פנים ובגינונים למיניהם. הפנים חשופות ומאויימות, כביכול מגרות אותנו למעשה אלימות. יחד עם זאת, הפנים אוסרות עלינו להרוג.[6]

הפנים מציגות בפנינו את גרעין האנושיות - לא כמושג או כחוק, אלא במובן אישי ומיָדי מאוד. כשאני פוגש בפניו של אדם אני רואה דרכם, כביכול, את מלוא פנימיותו - את נשמתו. הפנים קורנות, מאירות; ואם אינן כאלה - הרי הארתן חסרה ונוכחת. פניו של כלב אי אפשר להלבין, מפני שצבען אינו ניכר אף פעם. לעגל אין פנים חתומות, משום שלעולם אין הן פתוחות וקורנות. פניו של אדם מעידות על מלוא אישיותו, ויותר מכך: הן גם ניגשות, תובעות, מבקשות. לכן הן, כדברי לוינס בסוף הפִּסקה, גם מאיימות, אך גם מטילות עלינו איסור. פיליפ נמו, המראיין את לוינס בספר זה, אומר לו: "אכן, מסיפורי המלחמה אנו למדים שקשה להרוג אדם המביט בך חזיתית". ולוינס משיב:

הפנים הן משמעות, משמעות ללא הקשר. האחר ביושר פניו [כלומר: בפניו המישירות, ת"ג] אינו דמות בתוך הקשר. אדם הוא בדרך כלל דמות: פרופסור בסורבון, בנו של פלוני, מה שכתוב בדרכונו... והאופן שבו הוא נוהג להתלבש ולהציג את עצמו. וכל משמעות - שאתה בא לייחס אליו - קשורה בהקשר ההוא. ואילו כאן נהפוך הוא: הפנים הן משמעות לעצמן. אתה - זה אתה... הפנים הן מה שאינך יכול להרוג, או, לפחות, משמעותן היא לומר: 'לא תרצח'.

דבר אחד הוא להכיר אדם בתוך הקשר - שימושו בתפקיד מסוים, היותו בן שבט או עם מסוים - או מתוך איזו ידיעה שלמדתי או ששמעתי עליו; דבר שונה לגמרי הוא לפגוש בו מקרוב - בפניו. ואפילו מי שפגשתי פעם, אם כרגע הוא רחוק ממני ושכוח - יחסי אליו קלוש יותר, כללי יותר, מאשר יחסי אליו כשהוא סמוך אליי ופניו פונות אליי. מה פירוש ההיגד "הפנים... משמעותן היא לומר 'לא תרצח'"? המפגש עם הפנים הוא מפגש עם החד-פעמי, עם הייחודי, שאינו ניתן לשכפול, שהוא גם טרנסצנדנטי, אך לא רק בבחינת עובדה - בבחינת יש - אלא גם כמשמעות, או אפילו כמצוֶה; מפני שהפנים, כפי שכולנו יודעים, גם אומרות ומדברות, ובמיוחד הן מביעות את עצם משמעות הקיום של האדם שפניו מופנות אליי, ומניחות את קיומו למולי בכל תוקפו. לכן הפנים, יותר מכל צו או עיקרון מוסרי מופשט, הן המבססות את המצווה "לא תרצח".

אמנם תביעתן של הפנים "לא תרצח" אינה בהכרח מונעת רצח. גם לוינס ידע זאת:

אמת, רצח הוא מעשה בכל יום. אפשר להרוג את האחר. התביעה האתית אינה בבחינת הכרח אונטולוגי. אין בכוחו של האיסור על רצח לעשות אותו בלתי אפשרי.[7]

אך היות שהפנים אוסרות את הרצח באופן מיוחד, או אולי מדגישות את משמעותו השלילית, הרי שרצח למרות הפנים הוא מעשה רע באופן מיוחד.

מחיקת הפנים

בשעת מלחמה אין רואים פנים. בצבא נלחמים חיילים בחיילים. האנונימיות שולטת. יש רק שני צבעי מדים. פגזים, כדורים, פצצות ושאר מרעין בישין המשמשים בשדה הקרב, אינם מחפשים פנים, אלא גופים - גופים של חיילים, אזרחים של מדינה.

בשיעור 17 קראנו את הרהוריו של קצטניק על אודות קצין האס.אס. האחראי על אבטחת המשאית השולחת יהודים לתאי הגזים. "הוא איננו יודע מי אני, לכן אי אפשר לומר שהוא שונא אותי". עובדה זו איננה הופכת את הנאצי לזכאי; מי שהורג אדם, אפילו אחד, הוא רוצח, בין אם הכירו היטב ובין אם לא פגש בו מעולם; אך היא מסבירה כיצד יכול הנאצי להיות אדיש כל כך לפשע שהוא עושה. הוא יודע שיש איסור לרצוח. אך איסור זה אינו קשור כלל לפנים, כלומר: אינו קשור לבני אדם קונקרטיים. זהו צו מוסרי מופשט. אם התעמולה הנאצית הצליחה לשכנע את הקצין הבודד שהאיסור "לא תרצח" אינו חל על היהודים, הרי שאין כל בעיה להרוג אותם. אולי אפילו חשוב ונכון לעשות כן.

הנאצים עשו מאמץ עצום, אידאולוגי ומעשי, להפוך את היהודים ליצורים חסרי פנים. הקריקטורות האנטישמיות יצרו סטראוטיפ יהודי, שהניח את היהודים כולם בתוך הקשר כללי, כלומר: אין עוד פנים מסוימות וייחודיות של יהודי, אלא אותן פנים כלליות, נכלוליות ואכזריות של תת-אדם וכו'. וכמובן, בפועל נעשה כל מה שאפשר כדי להפוך המוני יחידים, בעלי פנים, למספרים, לכוח עבודה או לכמויות בשר, פרטים בעדר המובל להריגה. שני המהלכים, האידאולוגי והמעשי, הקלו מאוד על הסרת המחסומים המוסריים אצל מבצעי ההרג מבין הנאצים. גרמנים הרי הכירו יהודים, וכמעט כל גרמני הכיר לפחות יהודי אחד מקרוב - בפניו. היכרות זו יצרה ניגוד בין הדימוי הסטראוטיפי שייצרה התעמולה הנאצית, דימוי שביטל את הפנים, ובין ההיכרות הממשית, שהדגישה, מדרך הטבע, את הפנים, ויצרה קשיים רגשיים ואפילו מוסריים.

ביטוי מופתי ואכזרי לבעייתיות זו נמצא בנאומו של הימלר בפני קציני אס.אס.:

אני רוצה, בגילוי לב מלא, להעלות בפניכם פרק קשה מאד. בינינו נשוחח על כך הפעם באופן גלוי ביותר, ולמרות זאת לעולם לא נדבר על כך בפומבי... אני מתכוון עתה לפינוי היהודים, להשמדת העם היהודי. זה שייך לאותם הדברים שאומרים אותם בקלות. 'העם היהודי יושמד' אומר כל חבר מפלגה 'ברור הוא, כתוב במצע שלנו, סילוק היהודים, השמדה, וזאת אנו עושים'. ואז באים הם כולם, שמונים מיליוני הגרמנים 'הישרים', ולכל אחד מהם היהודי ההגון שלו. הרי מובן מאליו, האחרים הנם חזירים, אבל אותו [שלו] האחד, הוא יהודי מצוין. מכל אלה המדברים כך, איש לא ראה במו עיניו ולא עמד בכך. רובכם יודעים מהי המשמעות, כאשר 100 גוויות מוטלות ביחד, כאשר מוטלות 500 או 1,000. להחזיק מעמד בכך, ועם זאת, פרט ליוצאים מן הכלל שבחולשה אנושית - להיוותר הגונים, זהו הדבר שיחשל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו, שמעולם לא נרשם ולא יירשם.[8]

הימלר תובע מפיקודיו לבטל את היחס הפרטי מפני האידאולוגיה הכללית. היהודי שאתה מכיר אינו כלום. גם מאה אלף היהודים שמכירים מאה אלף קציני האס.אס. או הוורמכט אינם כלום. הם פנים בלבד, ולכן אינם ניתנים להכללה - ורק ההכללה נכונה. הימלר מבקש מפיקודיו לבטל לחלוטין את היחס המוסרי הנובע מ'הפנים'.

רצח הפנים - על שיא הרשע

לשכן יש פנים. הן מוכרות לי, ולא רק במובן הטכני. אני פוגש אותן שמחות ועצובות, מודאגות או רגועות, עצבניות ומפויסות, כלומר: בכל האופנים שבהן הפנים קורנות. כל שכן יודע את פני שכנו. כשהוביל שכן את שכנו לאסם כדי לשרוף אותו שם, הוא ראה פנים מוכרות, פנים שאינו יכול להתעלם מהן. הוא התבונן בוודאי בפנים הללו, הן היו למולו.

בידוובנה - לא בידוובנה לבדה, אלא בידוובנה כסמל למה שאירע גם במקומות רבים אחרים - חוללה גם קדושתם של הפנים. נרמסה אתיקת הפנים. עוד רף של רשע נחצה. לא רק עקרונות או איסורים כלליים נעברו שם, אלא גם האנושיות הקרובה, הייחודית, האינטימית, זו שאי אפשר לומר שאין לה פנים - גם היא נופצה. כיצד נהגו השכנים שלקחו את שכניהם היהודים לאסם? האם הסבו את פניהם כל הזמן? האם הסתירו את הפנים? האם הביטו אל תוך עיני שכניהם? כלום נפגשו מבטיהם? אולי ניתקו בין פנים של אתמול לפנים של היום? ושמא נעצו בפניהם מבט שמח?

בידוובנה הובסה גם האתיקה של 'הפנים'.

 

[1] בפי יהודי האזור בוטא השם, כנראה, יֶדְוַבְנֶה או יֶדְווֹבְנֶה. הכתיב הפולני הוא Jedwabnem.

[2] ושמא יש לומר כפר, ולא עיירה ממש. בזמן המלחמה חיו בה 2500 איש.

[3] ההערכות נעות מ-380 לממעיטים ועד 1600 למרבים (לפי נתוני הפולנים).

[4] איינזצגרופן (Einsatzgruppen) = 'עוצבות מבצע': יחידות חיסול ממונעות שהתקדמו בעקבות הצבא הגרמני הפולש בחזית המזרחית. בתקופה זו טרם הוקמו מחנות ההשמדה, והאיינזצגרופן נהגו לטבוח את היהודים ביערות ובבורות מוות.

[5] הציטוט, כמו גם חלק מן המידע ההיסטורי המובא כאן, הם מתוך הערך "הטבח בידוובנה" באתר ויקיפדיה.

[6] ע' לוינס, אתיקה והאינסופי, ירושלים תשנ"ו, עמ' 67.

[7] שם, עמ' 68.

[8] מתוך נאומו של הימלר בפני קצינים בכירים של האס.אס. בפוזן, 4 באוקטובר 1943.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)