שיעור 19 / עיקר וטפל

  • הרב חיים נבון

א. יסוד הדין

המשנה קובעת:

"הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו - מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו.      
זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה"           (ברכות מד ע"א).

וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רי"ב, א): "כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה". הכלבו העלה ספק האם העיקר פוטר את הטפל רק מברכה ראשונה, או גם מברכה אחרונה. והבית יוסף כתב שפשוט שפוטר גם מברכה אחרונה, וכן פסק בשולחן ערוך (שם).

אפשר באופן תיאורטי להעלות שלוש הצעות, מדוע מברכים על העיקר ובכך פוטרים את הטפל: 1. המאכל הטפל אינו צריך ברכה כלל. 2. הטפל יוצא ידי חובה בברכת העיקר. 3. הטפל נחשב כחלק מן העיקר, ומדובר למעשה במאכל אחד. האפשרות הראשונה יורדת מהפרק, בגלל הפסיקה שטפל הנאכל לפני העיקר חייב בברכה. אם הטפל אינו צריך ברכה כלל - לכאורה היה מותר לאוכלו בלא ברכה גם לפני העיקר. אם כך, נותרנו עם שתי אפשרויות בלבד: הטפל הוא מאכל נפרד, שיוצא ידי חובה בברכת העיקר; או שהטפל בטל אל העיקר ונחשב חלק ממנו. החזון איש (או"ח סימן כז, ט) צידד באפשרות הראשונה. האבני נזר (או"ח סימן לח, יג) נטה לאפשרות השנייה.

            נפקא מינה בין שני הניסוחים: האם במקרה שהטפל אינו יוצא בברכת העיקר, יש לברך על הטפל. למשל: אם בשעה שבירך על העיקר, לא הייתה דעתו על הטפל; או: הבולע תרופה מרה וכדי להקל על הבליעה גומע מעט מיץ (לא מים); או: אם אכל מהעיקר פחות מכשיעור ומהטפל יותר מכשיעור (לעניין ברכה אחרונה). בכל המקרים הללו, אם נאמר שהטפל יוצא ידי חובה בברכת העיקר - הרי כשלא מברך על העיקר צריך לברך על הטפל. אך אם נאמר שמדובר במאכל אחד, שזהותו נקבעת על ידי העיקר - כיוון שהעיקר פטור מברכה, גם הטפל פטור ממנה. ונראה שנטיית האחרונים היא כדעת החזון איש, שהטפל יוצא ידי חובה בברכת העיקר (ראה: פסקי תשובות רי"ב, ב; ילקוט יוסף הלכות ברכות סימן רי"ב הערה א, עמ' תקל).

בדרך כלל, שני מאכלים נבדלים אינם מוגדרים כ"עיקר" ו"טפל", אלא כל אחד מהם הוא עיקר בפני עצמו, ומברכים על כל אחד מהם בנפרד. אנו נזקקים לשיקולים של עיקר וטפל רק בשני מקרים: כאשר אחד המאכלים משרת את השני; או כאשר המאכלים אינם נבדלים, אלא מעורבים זה בזה. נפתח בסוג הראשון.

ב. לחם או מזונות עם ממרח או מילוי

השולחן ערוך (רי"ב, א) פסק, בעקבות המשנה, שאפילו לחם, "שהוא חשוב מכל", בטל למאכל אחר, כאשר הוא טפל לו. למשל: "כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו, כדי שלא יזיקנו בגרונו". במקרה זה ברור שהפת באה לשרת את הדג המלוח, ולכן בטלה לו.

הט"ז (שם ס"ק ב) ביאר שהשולחן ערוך מתייחס למקרה חריג שבו אוכל את הפת רק כדי שלא יוזק בגרונו. במקרה רגיל, כאשר אוכל דג מלוח עם פת, הפת עיקר וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק ג): זאת משום שתאב לפת גם כן, "אפילו אם תאב למליח יותר". וביארו האחרונים שבאופן זה מברך על הלחם ברכת המוציא, וממילא ברכה זו פוטרת גם את הדג המלוח (כדין סעודת פת). ואם במקרה זה (שתאב למליח יותר, אך תאב גם לפת) מניח את הדג לא על לחם אלא על קרקר או מצייה, שברכתם מזונות, מברך לחוד על הקרקר ועל הדג המלוח (פסקי תשובות רי"ב, ח).

            הכלבו כתב שאם שמים מרקחת על רקיקים דקים, הרקיקים טפלים לה, כי תפקידם רק להגן על הידיים שלא יתלכלכו בדבש. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רי"ב, ב). זוהי דוגמה נוספת למקרה שמאכל אחד משרת מאכל אחר, ולכן בטל לו. וכתב הט"ז (שם ס"ק ח) שאם אכל את המרקחת מלמעלה ואחר כך אכל את הרקיקים בפני עצמם, מברך עליהם את הברכה הראויה להם, שעשה גם מהם עיקר.

האחרונים העירו שנדיר מאוד בזמננו שאדם יאכל פת או רקיק רק כדי שלא יתלכלכו ידיו מהמרקחת שעליהם (או כדי להפיג את חריפותה), בלי כוונה ליהנות מטעמם או לשבוע מהם. ולכן אף אם עיקר כוונתו למרקחת, יברך על שני המינים. אם מדובר במיני מזונות - יקדים לברך מזונות על הרקיק, יטעם ממנו מעט, ואז יברך על המרקחת ויטעם ממנה (פסקי תשובות רי"ב, ח). ואם מדובר במקרה זה בלחם ממש - יברך עליו המוציא, וממילא יפטור גם את המרקחת; לא מדין עיקר וטפל, אלא מדין סעודת לחם (משנה ברורה רי"ב ס"ק ג). עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ו) שאם כוונתו הפוכה, היינו: שאוכל מיני מזונות ומוסיף להם ממרח כלשהו, מברך רק על פת הכיסנין, שעיקר כוונתו עליה, והממרח נחשב טפל ובטל לה. וזאת אף אם תאב גם לממרח.

בשער הציון (שם ס"ק כ) הוסיף שהוא הדין אם במקום ממרח הניח על פת הכיסנין בשר ודגים (למשל: נקניק, או כפי שראינו לגבי דג מלוח) - גם אז מברך רק על הפת (אך אם אכלם לחוד - מברך על זה ועל זה. וכן אם אכל בשר ודגים עם תבשיל מחמשת מיני דגן, מברך על שניהם). האחרונים העירו שאם אוכל קרקר וכו' עם כמות הגונה של נקניק, דג מלוח וכו', בדרך כלל האדם מתייחס גם לנקניק כעיקר, ולא רק כמעין ממרח, ומברכים גם עליו (פסקי תשובות רי"ב, יב).

לסיכום: כאשר אוכל פת או רקיק ועליהם ממרח או דג וכו', אם כוונתו העיקרית לפת - מברך רק עליה. אם כוונתו לשני המינים, או אף אם כוונתו העיקרית לממרח - מברך המוציא על הפת ופוטר הממרח, ואם מדובר ברקיק שברכתו מזונות - מברך על שני המינים. ורק אם כוונתו הבלעדית לממרח, ואוכל את הפת או הרקיק כדי לשרת אותו - שלא יתלכלכו ידיו, או להפיג חריפותו - אז מברך רק על הממרח.

בסימן קס"ח כתב המשנה ברורה (ס"ק מה) שאם אפו יחד את הבצק והמרקחת - די לו בברכת מזונות על שניהם. והוא הדין בימינו בעוגת תפוחים (בצק ממולא בתפוחים) או בעוגת גבינה, שמברך עליהן מזונות בלבד (וזאת הברכה פרק יא, עמ' 93; פסקי תשובות רי"ב, יד).[1] ואם הניחו את המילוי רק לאחר האפייה, כמו עוגת קצפת או עוגת גלידה, ויש מילוי בכמות ניכרת וחשובה, מברכים על הבצק בפני עצמו ועל המילוי בפני עצמו (וזאת הברכה שם, עמ' 97; פסקי תשובות שם). והוא הדין גלידה לגבי בגביע, קסטה או קרמבו, שמברכים על הגביע ועל הגלידה כל אחד בפני עצמו. ואף שיש פוסקים שהורו שהגביע, הביסקוויט וכו' בטל למילוי (ילקוט יוסף רי"ב, ג-ד) - בימינו גם לגביע יש טעם טוב, וכוונת האדם גם עליו (פסקי תשובות שם, הערה 120).[2]

האחרונים העירו שאם הטפל נפטר בברכת העיקר, אינו צריך לברך עליו בפני עצמו, גם אם באמצע או בסוף אוכל ממנו מעט כשהוא לבדו (כגון שאוכל דגני בוקר עם חלב, ולבסוף שותה את מעט החלב שנשאר בפני עצמו). אמנם, אם מדובר במאכל שהוא עיקרי וחביב בפני עצמו, ונותרה ממנו כמות משמעותית, צריך לברך גם עליו (פסקי תשובות רי"ב, ב).

כרוב או פלפל ממולא - מברך רק על המילוי, שהוא העיקר; אלא אם כן הפריד את הכרוב או את הפלפל ואכל אותו בפני עצמו (פסקי תשובות רי"ב, יג).

ג. עיקר וטפל בתערובת

עד כה דיברנו על עיקר וטפל כאשר שני המאכלים נפרדים זה מזה, אלא שאחד מהם משרת את השני או מלפת אותו (היינו, משמש כמעין ממרח על גביו). כאשר אין מדובר בשני מאכלים נפרדים אלא בתערובת - מהו עיקר ומהו טפל? המשנה ברורה (רי"ב ס"ק א) כתב (בעקבות המגן אברהם) שאם מאכל אחד הוא עיקר והשני בא רק לתקנו ולהכשירו - מברך רק על הראשון; ואם שניהם עיקרים (= ומעורבבים), המאכל שהוא הרוב הוא העיקרי (אלא אם כן הוא דבר שאינו חשוב והמיעוט הוא דבר חשוב). כאשר יש בתערובת חמשת מיני דגן, הם תמיד נחשבים  לעיקר[3] (אם ניתנו בתבשיל לטעם, ולא כדי לדבק את העיסה). זאת בתנאי שיש בהם ממש, שהרי אם עירב מים בקמח כך שנוצר משקה, מברך עליו שהכול.

אמנם, החיי אדם (כלל נא, יג) פסק שכאשר כל מין ניכר לעצמו בתוך התערובת, עליו לברך על כל מין בנפרד.[4] אך כתב ביאור הלכה שספק ברכות להקל, ולכן גם במקרה זה יברך רק על המין העיקרי שבתערובת.[5] וזה כעין סלט פירות שלנו, שמעורבים בו לעתים פרי העץ ופרי האדמה, ובכף אחת מעלה חתיכות מכמה סוגים. ולפי הכרעת ביאור הלכה יברך רק ברכה אחת על המין העיקרי, שהוא הרוב (ושני מינים שברכתם פרי העץ מצטרפים יחדיו להיות רוב מול המינים שהם פרי האדמה, ולהפך [וזאת הברכה פרק יא, עמ' 94; פסקי תשובות רי"ב הערה 6]). ואם אוכל סלט עם קרוטונים - יברך על הקרוטונים, שהם מין דגן, ויפטור בזה את הסלט כולו (פסקי תשובות רי"ב, ה).[6] וכשאוכל חמין שיש בו גריסים, יברך עליהם מזונות (שהרי נתבשלו היטב) ויפטור בזה את כל מרכיבי החמין (וזאת הברכה פרק יב, עמ' 109). אך יש שנהגו לברך על כל מרכיב בפני עצמו, משום שחששו לשיטת החיי אדם, בפרט כאשר כמות הגריסים קטנה, וברוב הכפות שאוכל מהחמין לא יהיו גריסים כלל.[7]

ד. טפל חביב

הגמרא אומרת: "היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית. הכא במאי עסקינן - כשהצנון עיקר" [K1] (ברכות מא ע"א). האור זרוע כתב שהצנון פוטר את הזית רק אם הוא עיקר וחביב. אך אם הוא עיקר ואינו חביב - מברך על הזית (שהוא הטפל) ואז חוזר ומברך על הצנון. בעקבותיו כתב הרמ"א (או"ח רי"ב, א) שיש אומרים שאם הטפל חביב עליו מברך עליו תחילה ואחר כך מברך על העיקר. וכתב הט"ז (שם ס"ק ג) שהיינו דווקא כשהם נפרדים ולא מעורבבים. המגן אברהם והגר"א התקשו בדין זה, וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ה) שהלכה למעשה אין לנהוג כך, ויש לברך על העיקר אפילו כשהוא פחות חביב, ולפטור בברכתו את הטפל החביב. אך הגר"ע יוסף (יחוה דעת ח"ו סימן כו; ילקוט יוסף רי"ב, ז) פסק שיקדים לברך על הטפל, ואין בזה איסור ברכה שאינה צריכה.

ה. טפל מוקדם

תרומת הדשן (סימן לא) כתב שהעיקר פוטר את הטפל מברכה ראשונה רק אם נאכל לפני הטפל. אך אם הטפל נאכל לפניו, כגון מאכל שנוהגים לטעום לפני השתייה כדי למתקה, צריך לברך על הטפל, כדי שלא ייהנה בלא ברכה. ובשם מהר"ח אור זרוע כתב שאם אוכלים גודגדניות באופן זה לפני השתייה, מברכים עליהן שהכול, הואיל ובאות רק למתק את השתייה.

הבית יוסף כתב שלפי דברי הרא"ש שהביא הטור בסימן ר"י, שגם בכמות קטנה הברכה אינה משתנה, הוא הדין כאן, שהברכה נותרת "בורא פרי העץ". ובדרכי משה תמה על דבריו וטען שאין להשוות, ובמקרה זה מברכים על הפרי רק כדי לא ליהנות מהעולם בלא ברכה, ולכן די לו בברכת שהכול. וכן פסק הרמ"א (או"ח רי"ב, א) כדעת תרומת הדשן. אך המגן אברהם (שם ס"ק ד), הגר"א וגם האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב (סדר ברכות הנהנין ג', יג) חלקו עליו. ולמעשה כתב המשנה ברורה (שם ס"ק י) שלכתחילה טוב להימנע לגמרי מלאכול הטפל לפני העיקר. ובביאור הלכה כתב שהרמ"א כאן לשיטתו (או"ח ר"ד, יא), שמרקחת שרגילים לאכלה רק לרפואה מברכים עליה שהכול; וכיוון שהפוסקים חולקים עליו שם, כל שכן שיש לחלוק עליו כאן, ולברך על הטפל כברכתו. ונראה שכך אפשר לנהוג, כיוון שהסכימו פוסקים רבים שלא כדעת הרמ"א. ואם מקדים לאכול מן הטפל לפני העיקר - יברך עליו כברכתו הראויה לו.

ו. תנאים בברכה

האחרונים דנו בשאלה האם העיקר פוטר את הטפל דווקא כששניהם היו לפניו ביחד. המשנה ברורה (רי"ב ס"ק ד) סיכם שהעיקר פוטר את הטפל אפילו אם לא היה הטפל לפניו בשעת הברכה, בתנאי שהייתה דעתו לאכול גם את המאכל הטפל, או שדרכו לאכול מאכל טפל זה אחרי מאכל עיקרי זה.[8] וכל זה בתנאי שלא שינה את מקומו בינתיים. 

ואם אינו רגיל לאכול כך, וגם לא הייתה דעתו בפירוש על הטפל בשעת הברכה, מברך עליו בפני עצמו. אך יברך רק שהכול, בדומה לדין טפל שאוכל לפני העיקר (והסתפקו האחרונים שמא בזה יודו גם החולקים על הרמ"א בעניין טפל לפני העיקר [פסקי תשובות רי"ב, ח]).

ונחלקו האחרונים בנוגע למקרה שמברך על הטפל בפני עצמו, האם חייב גם בברכה אחרונה בפני עצמו (פסקי תשובות רי"ב, ב).

ז. פת ושתייה (עוגיות וקפה)

כתב המשנה ברורה (קס"ח ס"ק סה) שאם טובל פת ביין, אם כוונתו לפת - מברך רק עליו; ואם כוונתו רק ליין הספוג בפת - מברך רק עליו. אך אם כוונתו גם לזה וגם לזה, טוב שמתחילה יברך על היין ויטעם ממנו מעט ולאחר מכן יברך על הפת. ובשער הציון (שם ס"ק סא) כתב שמעיקר הדין נראה שבמקרה זה הפת פוטרת את היין.

עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק סה) שלאור זאת האוכל עוגיות וטובלן בקפה (ואינו שותה את הקפה לבדו), טוב שמתחילה יברך על הקפה וישתה מעט, ואחר כך יברך על העוגיות. אך כיוון שברכת מזונות קודמת לברכת שהכול, טוב יותר שיברך תחילה על עוגייה לבדה בלי שרייה בקפה, ואחר כך יברך על מעט סוכר ברכת שהכול, ויפטור בזה הקפה. וכתב פסקי תשובות (רי"ב, י) שהנוהג במקרה זה לברך רק מזונות על העוגייה - יש לו על מי לסמוך.[9]

אמנם, בדרך כלל אדם הטובל עוגיות בקפה וכו' גם שותה את הקפה בפני עצמו, ואין כוונתו רק לטבול בו העוגיות. בנוגע לזה כתב המשנה ברורה בסימן רי"ב (ס"ק ה) שאם שותה יי"ש (ברנדי וכו') ואוכל עמו רקיקים, וכוונתו על שניהם, יברך קודם על הרקיקים מזונות ואח"כ על היי"ש (מדין קדימה בברכות). וכן נוהגים בדרך כלל, כששותים יי"ש או קפה עם עוגיות ורקיקים, שמברכים מזונות על העוגייה ולאחר מכן שהכול על הקפה (וזאת הברכה פרק יא, עמ' 95; פסקי תשובות רי"ב, י).



[1] ועיין בפסקי תשובות שם, שאם שכבת הבצק דקה מאוד, עד שכמעט אין טעמו מורגש, והמילוי עבה מאוד, יברך על המילוי ויפטור את הבצק. אלא אם כן גם במילוי יש קמח באופן המחייב ברכת מזונות.

[2] הגרע"י כתב שאם חפץ גם בביסקוויט וגם בגלידה, מברך על הכול מזונות. וכתב שכך הוא בקסטה. אך לגבי גביע גלידה מברך על הגלידה ופוטר את הגביע. ועיין: וזאת הברכה פרק יא, עמ' 98.

[3] שער הציון (שם ס"ק ד) הסביר בשם הרא"ה שבתוך תערובת תמיד חמשת המינים נחשבים לעיקר, כי הם חשובים יותר; אך כאשר מדובר בשני מאכלים נפרדים, כשהפת עומדת בעינה ומצרפים אליה דבר אחר, לפעמים הפת באה רק לשרת את המאכל השני.

[4] שולחן ערוך הרב (או"ח ר"ד, יג) כתב שאם שני המאכלים המעורבים לא התבשלו יחדיו, מברך על כל אחד מהם בנפרד. והאחרונים הציעו הגבלות שונות לגבי שיטתו (פסקי תשובות רי"ב הערות 43, 53).

[5] כתב פסקי תשובות (רי"ב, ד) שגם החיי אדם מודה במקרה שהמיעוט אינו חשוב ועיקרי, אלא בא בכמות קטנה כדי להטעים העיקר או לקשטו, כגון מעט צימוקים באורז, או מעט שזיפים בגזר מבושל.

[6] מי שרוצה לחשוש לדעת החיי אדם יברך קודם על הירקות ולאחר מכן על הקרוטונים; או שבשעת ברכת מזונות יכוון במפורש שאינו רוצה לפטור את הירקות (פסקי תשובות שם הערה 53).

[7] ובנוגע לסדר הברכות - עיין לעיל, הערה 6.

[8] דין זה מתיישב היטב עם ההבנה שברכת המאכל העיקרי פוטרת גם את הטפל. קשה יותר להסבירו לפי ההבנה שרואים בשניהם מאכל אחד.

[9] ועוד כתב שאם עיקר כוונתו לטבול את העוגייה, אזי גם אם באמצע או בסוף לוגם מעט קפה בפני עצמו - נפטר בברכת העוגייה, שהקפה טפל לה (שם הערה 84).

 


 [K1]מדוע הם בכלל מוגדרים כעיקר וטפל? לפי איזה קריטריון?