דילוג לתוכן העיקרי

עימו אנוכי בצרה: אתגרי השואה

הרב אהרן ליכטנשטיין
22.12.1985
קובץ טקסט

א. ניסיונות להסבר

השואה מעלה מספר שאלות מעיקות: מה היו שורשיה ומקורותיה ההיסטוריים? כיצד ייתכן שעם בעל רמה תרבותית כזו יבצע פשע כזה? אך השאלה השייכת אלינו היא שאלתם של הנביאים המהדהדת לאורך הדורות: שאלת צדקת ה' - "צדיק ורע לו".

קיימות מספר גישות לפתרון הבעיה:

א. לא רק שאין זה נכון שה' התעלם, אלא אדרבה, השואה הייתה רצון ה'. עלינו להכיר בכך ולומר וידוי, כי השואה אירעה "מפני חטאינו". אם רואים בשואה עונש, יש לומר כתשובה לשאלת "צדיק ורע לו" - מדוע מתעלמים אנו מהחטאים שקדמו לשואה, כדברי הגמרא, "עליה קונן ירמיה, 'אם תאכלנה נשים פִּריָם עללי טפחים' (איכה ב', כ), משיבה רוח הקדש ואומרת, 'אם יֵהרג במקדש ה' כהן ונביא' (שם) לא משמיעים'" (יומא לח ע"ב)?

ב. ישנה גישה הפוכה לגמרי: הקב"ה נתן לאדם בחירה חופשית, ומעתה - כביכול - אינו יכול להתערב. "כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים" (בבא קמא ס ע"א).

ג. שילוב הגישות: השואה היא הסתר פנים. אין לראות בה פעולה מכוונת מצד הקב"ה, מחד, ולא חופש בחירה אנושית הכובל - כביכול - ידי שכינה, מאידך, אלא הקב"ה אפשר זאת בשל חטאי עם ישראל. נשאלת השאלה מדוע ה' הסתיר פניו, למרות שיכול היה להציל, והתשובה (על פי הגישה האמורה) היא כדלהלן: מאחר שהחילוניות המודרנית ניתקה כל קשר עם הקב"ה, הפך ניתוק זה הדדי, כפי שכתוב בפרשת וילך. ה' הסתיר פניו כתוצאה של התנתקותנו ממנו; לא כעונש, אלא כתוצאה טבעית. עקב כך התאפשר לנאצים לשלח כל רסן מעל יצריהם השטניים.

אולם, ייתכן שעדיף להישאר בקושיה, גם אם מכפילים אותה פי שישה מליון, מאשר לקבל תשובות אלו. ולא מפני שיש תשובות טובות יותר; אין כאלו, וייתכן שאכן תיאורטית התשובות שהזכרנו הן נכונות. אין לדחות על הסף את תשובת "מפני חטאינו" - מי אנו שנגיד להשגחה העליונה כיצד עליה להעניש? ברם, מבחינה מוסרית לנו אסור לומר זאת, משום שכדי לאמץ תשובה זו עלינו לראות את היהודים באירופה כקהילה מרושעת באופן קיצוני, עד כדי הצדקת השואה שכילתה אותה; או שעלינו לשנות את אמות המידה ולומר שעל חטאים רגילים מגיעים עונשים איומים שכאלה.

ישעיהו נענש על שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיהו ו', ה). הטלת אשמה כה חריפה מצדנו כלפי הדור הקודם, היא בוודאי חמורה יותר מאשר הטחת האשמה של ישעיהו בשעתו; ומי יהין לומר שהיה אפילו דמיון כלשהו בין הקרבנות לבין הפושעים? היו בין ההרוגים קדושי עליון, צדיקים מבטן ומלידה. מאידך, אם נשנה את אמות המידה שלנו באשר לחטאים ולעונשם, עלינו לראות את הקב"ה, בעל י"ג מידות הרחמים, באור שונה לחלוטין.

גם את התשובה השנייה - שכביכול ידי הקב"ה היו כבולות - יש לשלול, שכן אז אנו מתכחשים לכל התערבותו במהלך ההיסטוריה.

התשובה השלישית, הנשענת על 'הסתר פנים', מותירה אותנו בשאלה: מדוע? האם כל כך חמור היה המצב, עד שהיינו ראויים להסתר כזה?

עבורנו כמאמינים, עדיף להישאר בקושיה ובאמונה המקיפה אותה, ולא להיתפס לתירוצים אלו או אחרים. אנו איננו יכולים, ולעולם לא נוכל, לתת הסבר מתקבל על הלב למה שקרה. דבר אחד יכולים אנו לומר. בתשובה לשאלה, "היכן היה הקב"ה בשואה?", ענה שכני לייב רוכמן, ניצול שואה: "הוא היה עמנו". זו התשובה היחידה: "עמו אנכי בצרה" (תהילים צ"א, טו). השאלה קיימת, אולם אם איננו יכולים לתת הסבר לפרטים קטנים יותר במהלך ההיסטוריה, משום שאנו איננו מסוגלים לראות את כל התמונה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהתרחשות מסדר גודל כזה!

ב. זכר השואה ולקחיה

אין אנו נבחנים ביכולת שלנו למצוא או להמציא הסברים מפולפלים. מבחננו הוא באי-שכחת השואה, ובהפקת לקחים לעתיד.

ראשית, עלינו לזכור; והזיכרון הוא כפול. הגמרא דיברה על מעשים הנעשים "זכר למקדש", ושני ממדים לזיכרון זה. ראשית, ישנן מצוות שנתקנו לזכר המקדש בבניינו: נטילת לולב כל שבעה (סוכה מא ע"א), ספירת העומר (מנחות סח ע"א), וכו'. אך לא רק את הפאר ואת ההוד עלינו לזכור, אלא גם את השממה והצער של המקדש בחורבנו (בבא בתרא ס ע"ב). כך גם בנוגע לשואה. עלינו לזכור את היהדות המפוארת שהייתה, לא רק כידיעה היסטורית, אלא מתוך קשר אישי של אהבה. יש לזכור את החיים הרוחניים התוססים שהיו שם, את היהודים שהלכו בקומה זקופה בגטו המזוהם, שיצרו עולם מעמיק במצב פוליטי-חברתי כה קשה. ועם זאת צריך לזכור את הטרגדיות האישיות, את החורבן האיום, את הטלטלה הנוראה שפקדה את הציבור ואת היחידים. על אף שיש בדרך כלל גבול לאבל - י"ב חודש - אנו חוזרים על זיכרונותינו הקיבוציים בתפילת 'זיכרונות' של ראש השנה, שכן הם אינם משתכחים מהלב.

בנוסף, יש להגיע לרמה גבוהה יותר של אהבת ישראל, ולא רק מתוך הגורל המשותף השייך למסורת העבר, אלא גם על יסוד יעודנו ועתידנו המשותפים.

שלישית, עלינו ללמוד מהעוני ומהסבל שהיו מנת חלקם של אבותינו, כמה מצבנו כיום מאושר הוא באמת, ברוח המשנה באבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות פ"ד מ"א). כל אחד יכול לראות את עצמו מקופח או מסכן מבחינה כלשהי, אבל כשאנו נתקלים בסבל אמִתי, קל יותר לראות כל דבר באור הנכון, ולהעריך באמת מה חשוב ומה שולי. כחלק מכך, אולי יש ללמוד להעריך גם דברים קטנים, גם רמות רוחניות לא נשגבות.

יתרה מזאת; יש צורך שנלמד את מידת הענווה, בכל הקשור לפרשנות היסטורית. מי שאינו יודע לתת תשובה לאשר התרחש בשואה, שלא ירוץ לתת הסברים לתופעות שקורות בימינו (למרות שלפעמים הדבר נוח).

חמישית, אחד המסרים של השואה - עם כל הפרדוקס שבדבר - הוא האמונה. אם יש אדם, שעוברת עליו תקופה קשה, ואמונתו מתרופפת קמעה בעקבות צרותיו, יש לו להיזכר ולשוות לנגר עיניו את אותם יהודים, שעברו את התבערה והתמידו באמונה שלמה וצרופה; אנשים שתוך כדי חוויותיהם המחרידות, המשיכו להאמין ולהקפיד בקיום מצוות. חייב הוא לזכור שכל יהודי יכול להיות כאברהם אבינו - מאמין על אף שהוא בודד באמונתו. אמיל פקנהיים אמר פעם, שלהיות יהודי מאמין פירושו להיות היהודי האחרון עלי אדמות, ובכל זאת להאמין. סיפר ד"ר זרח ורהפטיג שכאשר גילה לאחר המלחמה את הרב יחיאל יעקב ויינברג ז"ל, בעל השרידי אש, שאלו האחרון: "האם יש עוד יהודים בעולם"? הרב ויינברג סבר שהוא האחרון, ואף על פי כן נשאר ענק התורה, איתן באמונתו.

ולבסוף, צריכה לפעם בנו תחושה של שליחות, הרגשת מחויבות כלפי הקב"ה וכלפי אלה שמסרו נפשם. עלינו, על הנשארים במערכה אחרי שכביכול הידלדלו צבאותיו של הקב"ה, לאזור גבורה, להטות שכם ולשאת את חזונם של הנספים אל העתיד. אותה אחריות שהייתה מוטלת על כתפיהם מוטלת עתה על ציבור קטן הרבה יותר, ולכן עלינו להתאמץ כפל כפליים. אפילו אם פעם אדם שבנה את עצמו היה חופשי להתחשב יותר בעצמו ובשיקוליו האישיים, בדורנו, עלינו לראות את עצמנו כחלק מכנסת ישראל, להמשיך את דרך הראשונים ולהרים את השרביט שנשמט מידיהם. במובן מסוים, כולנו ניצולי שואה. עלינו תמיד לחשוב על תועלת הציבור ולעשות ככל יכולתנו כדי לשרת אותו. חזוננו הלאומי הגדול והמלהיב לא עומעם בשום אופן, ועלינו לחזור ולהקדיש את עצמנו להגשמתו.

אחד מהניצולים נשאל: "אחרי השואה עודך יהודי"? וענה מיד: "אלא מה, אהיה גוי"?! ואל ניתפס לאותן שאלות חסרות משמעות על "כיצד הלכו כצאן לטבח", וכדומה. איזו גבורה עילאית הייתה שם! איך שרו יהודים בדרך למשרפות: "אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו!". והכוונה לא רק לחסידים ולאנשי מעשה, אלא לעמך ישראל.

יחד עם המאמצים המחודשים לטובת כנסת ישראל ותורת ישראל, הבה נקבל על עצמנו את המשימה שהגשמתה נבצרה מאתם: בניית ארץ ישראל ופיתוחה. היוצא מ'יד ושם' יוצא בדיכאון עמוק; ואיך אפשר אחרת? אך היוצא ורואה את ערי יהודה ואת ירושלים בבניינה, יכול להתעודד. לא נעסוק ב'פנקסנות' האומרת שזה הפיצוי שנתן לנו ה' על החורבן בשואה. אין במדינת ישראל מענה לאותה קושיה, אלא פתח לשליחות. היא איננה תשובה, אלא אתגר ויעוד, ועלינו לעשות להתגשמותו של יעוד זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)