שיעור 2 / ברכה לבטלה

  • הרב חיים נבון

א. ברכה לבטלה

מסוגיית הגמרא בתמורה (ד ע"א; וכן בסנהדרין נו ע"א) משתמע שאדם המוציא שם שמים לבטלה עבר על מצוות עשה דאורייתא, הנלמדת מהפסוק "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו', יג).[1]

הגמרא בברכות מוסיפה איסור מיוחד לאדם המברך ברכה לבטלה: "כל המברך ברכה שאינה צריכה - עובר משום 'לֹא תִשָּׂא [אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא]'" (ברכות לג ע"א).הגמרא מדברת על "ברכה שאינה צריכה", אך כוונתה למה שאנו קוראים "ברכה לבטלה". אנו משתמשים בביטוי "ברכה שאינה צריכה" לתיאור מקרה אחר, שבו נדון בהמשך השיעור.

ממקורות אלו עולה לכאורה שאדם המברך ברכה לבטלה עובר על עשה דאורייתא וגם על לאו דאורייתא. אך התוספות דחו הבנה זאת. הֵקשר הדיון הוא קביעת התוספות לגבי נשים המקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן. לפי התוספות, אף שנשים פטורות ממצוות אלו, הן רשאיות לקיימן - ואף לברך עליהן. האם אין כאן ברכה לבטלה?כך השיבו התוספות:

"...ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום 'בל תשא' - ליכא, דההיא דרשה דרבנן. דהא אמר בפרק מי שמתו (ברכות כא ע"א): ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא - חוזר וקורא; ולא אסרינן מספק משום 'לא תשא'. ומוציא שם שמים לבטלה, דאסרינן בפ"ק דתמורה (דף ד ע"א) מדכתיב 'את ה' אלהיך תירא' - הני מילי בלא ברכה"  

                            (תוספות ראש השנה לג ע"א).

התוספות טוענים שהאיסור על הוצאת שם שמים לבטלה, הנלמד מהפסוק "את ה' אלהיך תירא", אינו מתייחס לברכה לבטלה, אלא דווקא לאדם המזכיר שם שמים באופן סתמי, בלי הקשר של ברכה. אך אם הוא מזכיר שם שמים "בברכה, דרך שבח והודאה" (משנה ברורה רט"ו ס"ק כ) - בזה אין איסור תורה של הוצאת שם שמים לבטלה, אף אם הברכה לא נאמרה לפי ההלכה.

ומה לגבי האיסור הממוקד בנוגע ל"ברכה שאינה צריכה", שהגמרא בברכות למדה מהפסוק "לא תישא"? התוספות פירשו שזוהי אסמכתא, ומדובר בדין דרבנן בלבד. איסור דרבנן זה מתייחס לברכה מיותרת ושגויה, ולא לאדם המברך ברכה כהלכתה, אף שאינו חייב בכך (רא"ש קידושין פ"א סימן מט).

התוספות הוכיחו את טענתם מדין שבע"ה עוד נעסוק בו בהמשך סדרה זו: אדם שיש לו ספק האם בירך, כאשר מדובר על ברכה דאורייתא - צריך לחזור ולאמרה שוב, שהרי ספק דאורייתא לחומרא. התוספות שאלו: מדוע אין חוששים כאן לאיסור ברכה לבטלה? אם כבר בירך, הרי ברכתו השנייה תהיה מיותרת! מכאן הוכיחו התוספות שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור דרבנן בלבד.

מלשון הרמב"ם, לעומת זאת, משתמע שפסק אחרת: "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן" (הלכות ברכות א', טו. ועיין: הלכות שבועות י"ב, ט). ההשוואה לאדם שנשבע לשווא (שכנראה למד הרמב"ם מן הפסוק "לא תישא") מלמדת שלדעתו כנראה ברכה לבטלה היא איסור דאורייתא, כפשט הסוגיות. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רט"ו, ד).

אמנם, הנשמת אדם הקשה על הרמב"ם כעין קושיית התוספות. הרמב"ם פסק שברכת המזון דאורייתא, ולכן אם ספק לו האם בירך - יחזור ויברך (הלכות ברכות ב', יד; ד', ב). אך אם איסור ברכה לבטלה הוא דאורייתא - למה יחזור ויברך, ויסתכן באיסור חמור זה?! לכן הגיע הנשמת אדם למסקנה שאיסור ברכה לבטלה הוא דרבנן בלבד, גם לדעת הרמב"ם:

"נראה לי דלכולי עלמא אינו עובר אלא כשיזכיר השם בלא שום ברכה, או אפילו בברכה, רק שאומר בדרך צחוק והיתול... אבל אם מברך להודות לה' שברא פרי העץ, אף כשלא יאכל כלום, אין כאן איסור דאורייתא כלל, אלא דרבנן אסרו... ואם כן אני תמה על כל האחרונים שאסרו לברך מספק, ומכל מקום חס ושלום להקל נגד כל האחרונים"   

                               (נשמת אדם סימן ה ס"ק א). 

אך לכאורה פשט דברי הרמב"ם והשולחן ערוך שאיסור ברכה לבטלה הוא דאורייתא, וכן ביארו רוב האחרונים (וכן עולה מדברי הרמב"ם בתשובותיו, סימן קכד). אם כך, איך יכול הרמב"ם להשיב על קושיית התוספות? מדוע במקרה של ספק בברכה דאורייתא חוזר ומברך, ואינו חושש לברכה לבטלה? האחרונים השיבו בפשטות: כאשר חוזר ומברך מחמת ספקו, וההלכה היא שמחייבת אותו לברך שוב, הרי אין זו ברכה לבטלה. זו אינה הזכרת ברכה באופן סתמי ומיותר, אלא היענות להוראה הלכתית, המחייבת אותו לברך שנית מחמת הספק (פרי מגדים או"ח ס"ז משב"ז ס"ק א(.

השיקול של "ברכה לבטלה" דומיננטי מאוד בהלכות ברכות. מצד אחד, ראינו בשיעור שעבר כמה יש להיזהר מהנאה מן העולם בלא ברכה; מצד שני, אנו רואים כמה יש להיזהר מברכה לבטלה. אם כך, איך יש לנהוג במקרים של ספק? איננו רוצים לברך ברכה מיותרת, וגם איננו רוצים לדלג על ברכה נחוצה. החשש הכפול הזה מוביל פעמים רבות את פוסקי ההלכה להמליץ להימנע מלאכול מאכלים מסוימים (בנסיבות מסוימות) - ובכך למנוע כליל את מצב הספק. לעתים זהו הכרח שלא יגונה. אך אנו נשתדל לצמצם את הפנייה לכיוון זה, מתוך הכרה בכך שספק הלכתי צריך לפתור באופן הלכתי, ולא על ידי הימנעות מן המציאות. כאשר מאכל מסוים מותר באכילה, אין זה רצוי להימנע מלאכלו רק משום שקשה לנו להחליט מה תהיה ברכתו.

ב. תיקון ברכה לבטלה

כתב הרא"ש (ברכות פ"ו סימן כ) שאם רק התחיל לברך ואמר "ברוך אתה ה'", ונתברר שהברכה עומדת להיות ברכה לבטלה, יסיים ויאמר: "למדני חוקיך", כדי שיהא כקורא פסוק ולא יזכיר שם שמים לבטלה (הכוונה לפסוק מספר תהילים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ" [תהילים קי"ט, יב]). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ו, ו).

אם כבר סיים את אמירת הברכה, ונתברר שהיא ברכה לבטלה, בירושלמי כתוב שיאמר מיד: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (ברכות פ"ו ה"א). וכן כתבו התוספות (ברכות לט ע"א). כך פסק גם השולחן ערוך (או"ח ר"ו, ו).

הנוסח בירושלמי הוא: "צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה", וכך היא גם לשון הרמב"ם (הלכות ברכות ד', י). לעומת זאת, נוסח הטור (ובעקבותיו השולחן ערוך) שונה מעט: "וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על שהוציא שם שמים לבטלה" (או"ח ר"ו). מלשון הטור והשולחן ערוך משמע שמדובר במעין כפרה על כך שהוציא שם שמים לבטלה, ולכן צריך להלל עכשיו את שם ה'. אך מלשון הירושלמי והרמב"ם משמע שיש באזכרה זו תיקון, כך שמתברר שלא הזכיר שם שמים לבטלה כלל. איך ייתכן הדבר? נראה את לשון הרמב"ם בעניין אדם שהוציא שם שמים לבטלה:

"ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה... לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא יזכר לבטלה. כיצד? אמר: ה', אומר: ברוך הוא לעולם ועד, או: גדול הוא ומהולל מאד, וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה"             
                                  (הלכות שבועות י"ב, יא).

אם מבינים שעיקר הבעיה בברכה לבטלה היא עצם הזכרת שם שמים לבטלה, הרי אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו" מתחברת לשם שמים שהוזכר, לאמירה אחת ארוכה של שבח והילול, שממילא אי אפשר להגדירה "לבטלה".[2]

ג. ברכה שאינה צריכה

המשנה במסכת יומא (סח ע"ב) כותבת שהכוהן הגדול ביום הכיפורים היה קורא מתוך ספר התורה שתי פרשיות שבספר ויקרא ("אחרי מות", "אך בעשור"). לאחר מכן היה גולל את הספר, וקורא בעל פה מתוך ספר במדבר. הגמרא שואלת מדוע אין מביאים ספר תורה שני לקרוא ממנו בספר במדבר, ומציעה שתי תשובות: "רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של ראשון. וריש לקיש אמר: משום ברכה שאינה צריכה" (יומא ע ע"א). לדעת ריש לקיש, אם יוציאו ספר תורה נוסף, יהיה צריך הכוהן לברך פעם נוספת על הקריאה; וזו תהיה ברכה שאינה צריכה.

כאן אין מדובר בברכה לבטלה, שהרי בנסיבות המתוארות שם - אם יוציאו ספר תורה נוסף - ההלכה דורשת שיברך שנית. כך ניסח זאת הריטב"א (שם): "דכל דאפשר שלא להרבות בברכה - טפי עדיף". כלומר, דין "ברכה שאינה צריכה" תובע לתכנן מראש תרחיש מציאותי, שבו ייאמר מספר מינימלי של ברכות. כאשר בוחרים לעצב מציאות שונה, המחייבת ברכה נוספת, זוהי "ברכה שאינה צריכה".

הריטב"א הוסיף בשם התוספות, שמכאן יש ללמוד שכאשר אדם שוחט כמה עופות או בהמות - לא יפסיק בדיבור בין שחיטה לשחיטה, כדי שלא יצטרך לברך שוב, ותהיה זו ברכה שאינה צריכה. אמנם, הריטב"א כתב שלדעת הרמב"ן דיבור לאחר השחיטה אינו הפסק, ואינו מחייב ברכה נוספת לפני השחיטה הבאה. אך הוסיף שבכל אופן מגמה זו קיימת בהקשרים הלכתיים אחרים. למשל, עדיף לאכול פירות בתוך הסעודה, שאז נפטרים הפירות בברכת המוציא ואינם צריכים ברכה ראשונה בפני עצמם, וכך ממעטים בברכות (אך אינו צריך לנהוג באופן זה כאשר ישתבש על ידי כך סדר אכילתו הרגיל).

המשנה ברורה (רט"ו ס"ק יח) כתב שאם אדם עומד ליטול ידיים ולשבת לסעודה, לא ייקח לאכול לפני הנטילה אחד מהמאכלים המוכנים לסעודה עצמה, משום שאז יצטרך לברך עליו בפני עצמו, וזוהי ברכה שאינה צריכה. ובמקום אחר (קע"ו ס"ק ב) הוסיף שיש המקלים לאכול לפני הסעודה מאכלים שאוהב יותר לאכלם כך מאשר לאכלם בתוך הסעודה (היינו, שכך סדר אכילתו הרגיל); וודאי שאפשר להקל בזה כאשר מדובר במתאבנים, שיוסיפו לתאבונו בסעודה עצמה.

יש שנהגו לחלק את סעודת הבוקר של שבת לשתיים, מתוך מגמה לצאת כך גם ידי חובת סעודה שלישית. באמצע הסעודה היו מברכים ברכת המזון, ואז שוב נוטלים ידיים ומברכים המוציא. ר"י כתב שאסור לנהוג כך, שהרי באופן מלאכותי גורם לברכות נוספות, וזוהי ברכה שאינה צריכה (תוספות שבת קיח ע"א). אך הרא"ש כתב שיש להתיר זאת:

"ועל ששאלת בסעודה שלישית, אם יכול לעשותה מיד אחר סעודת שחרית, שיפסיק בסעודה ויברך. אני ראיתי את רבותי נוהגין, וכן אני נוהג אחריהם; כשנמשכה סעודת שחרית עד שבע שעות, שכבר הגיע זמן המנחה, שמפסיקין סעודתן ומברכין ברכת המזון ונוטלין ידיהם ומברכין המוציא. דאם לא כן, כיון שנמשכה כל כך זמן הסעודה, לא היו יכולין לאכול סעודה שלישית אלא באכילה גסה.[3] אבל קודם זמן המנחה אין לאכול סעודה שלישית... וכשהוא מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך, כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת, לקיים סעודה שלישית"                  
                           (שו"ת הרא"ש כלל כב סימן ד).

הרא"ש טען שאי אפשר לכנות ברכה כזו "ברכה שאינה צריכה", שהרי יש כאן צורך הלכתי: למען כבוד שבת, כדי לקיים את מצוות סעודה שלישית כהלכתה. השאלה היא איך מפרשים את הניסוח "ברכה שאינה צריכה": האם הצורך הלגיטימי שבשלו מוסיפים ברכות מצטמצם אך ורק להלכות ברכות עצמן (היינו, יש לעצב את המציאות כך שנברך את כמות הברכות המינימלית, ואפשר להוסיף ברכה רק אם הלכות ברכות מורות שאין ברירה אחרת); או שכל צורך הלכתי ותורני יכול להצדיק עיצוב המציאות כך שתידרש ברכה נוספת.

ייתכן שאפשר להגדיר את מחלוקתם כך: האם דין ברכה שאינה צריכה הוא הרחבה של איסור ברכה לבטלה, או שמדובר בדין עצמאי. ברכה לבטלה היא ברכה שאין לה כל תוקף הלכתי - אם נביא דוגמה קיצונית, אדם המברך "בורא פרי העץ" אף שאינו עומד לאכול דבר. אם נראה ברכה שאינה צריכה כהרחבה של ברכה לבטלה, נאמר אולי שצורך הלכתי השייך לתחום אחר אינו יכול להצדיק ברכה שאינה צריכה. אך אפשר לראות דין ברכה שאינה צריכה גם כדין עצמאי, שאינו חריף ובעייתי כמו ברכה לבטלה, אלא יש בו זהירות והקפדה על כבוד שמים. אם כך, ייתכן שבכל מקום שיש תועלת הלכתית במציאות של ריבוי ברכות (לגיטימיות), ההקפדה הנכונה על כבוד שמים היא דווקא בריבוי ברכות. אין זאת שצורך זה גובר על בעיית ברכה שאינה צריכה, אלא שבמקרה זה אי אפשר לומר שהברכה "אינה צריכה".

השולחן ערוך פסק כדעת הרא"ש, שמותר לחלק את הסעודה לשתיים, אם כבר הגיע זמן מנחה (או"ח רצ"א, ג). ומלשון הרמ"א דייק המשנה ברורה (שם ס"ק יז) שלכתחילה מוטב לא לנהוג כך. ועוד העיר (שם ס"ק יד) שאין ראוי להורות כך ברבים, כי לא ידעו לחכות עד הזמן הראוי. ועוד כתב (שם) שכאשר מחלק את הסעודה לשתיים צריך להפסיק בין שתי הסעודות על ידי כך שיקום וילך מעט.

השל"ה התייחס לדין זה בהקשר של דין "מאה ברכות". השולחן ערוך פסק: "חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות" (או"ח מ"ו, ג). ביום חול זוהי משימה קלה באופן יחסי, משום שבכל תפילת עמידה יש 19 ברכות. אך בשבת תפילת העמידה קצרה יותר, ואז קשה יותר להגיע למאה ברכות. ובכן, השל"ה כתב שבשבת מותר לדחות אכילת פירות לאחר הסעודה, כדי שלא ייפטרו בברכת המזון, ובכך יברך עליהם באופן עצמאי וישלים מאה ברכות. אך המגן אברהם (או"ח רט"ו ס"ק ו) דחה את דבריו, שהרי הגמרא ביומא (בעניין קריאת התורה של הכוהן הגדול) עוסקת ביום הכיפורים, יום שגם בו קשה להגיע למאה ברכות (שהרי אין מברכים בו על מאכלים), ואף על פי כן נזהרו מברכה שאינה צריכה. ואף שראינו שמקילים לנהוג כך בשעת הצורך כדי לקיים מצוות סעודה שלישית, לא הקלו לנהוג כך כדי להגיע למאה ברכות (שאין זו חובה הלכתית כה מוצקה). וכן פסק המשנה ברורה (מ"ו ס"ק יד). אמנם, אדמו"ר הזקן כתב בשולחן ערוך שלו שהנוהג כשל"ה כדי להשלים מאה ברכות - יש לו על מי לסמוך, שהרי כוונתו לשמים, כדי למלא דין מאה ברכות, ויש מקום לומר שאין זה נחשב "ברכה שאינה צריכה" (שו"ע הרב או"ח רמ"ט קונטרס אחרון הערה ד).[4]

 

 


[1] כיוון שהפסוק מנוסח בלשון פוזיטיבית ולא נגטיבית, זהו "איסור עשה" ולא "איסור לאו". היינו, מי שהוציא שם שמים לבטלה עבר על מצוות עשה ולא על איסור לא תעשה, ולכן אינו לוקה (עיין: ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ד).

[2] א. הערנו שדעה זו תלויה בהנחה שהבעיה בברכה לבטלה היא למעשה אזכרת שם שמים לבטלה. כך משתמע מהרמב"ם, אך לפי שיטות אחרות ברכה לבטלה היא איסור עצמאי. כך עולה, למשל, מדברי ר' עקיבא איגר, שאין איסור דאורייתא על הוצאת שם שמים לבטלה בלועזית, אך יש איסור דאורייתא על ברכה לבטלה בלועזית (שו"ת רעק"א מהדו"ק סימן כה).
ב. אפשר למצוא השלכה אפשרית למחלוקת בדבר מהות אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו...":
האם צריך להסמיך אמירה זו מיד לאחר הברכה שנאמרה לבטלה. ראה: וזאת הברכה פרק כג, ח.

[3] "כי כל זמן האכילה האיצטומכה [= קיבה] פתוחה; מה שאין כן אחר הסעודה" (ט"ז או"ח רצ"א ס"ק ב). ולכן אם התמשכה סעודת הבוקר, מוטב לאכול מיד סעודה שלישית, משום שלאחר מכן לא ירגישו תיאבון לסעודה נוספת.

[4] כתבו האחרונים שאם מוסיף ברכה (כגון שאוכל מעט מזונות לפני נטילת ידיים) כדי לפתור בעיה של ספק ברכה - מותר (פסקי תשובות רט"ו, יד).