מידות ה' ה'

שיעור 2 - ה' ה'

המידה הראשונה - השם הראשון - היא מידת הוי"ה, השם המפורש. קיימת מחלוקת ראשונים, האם מונים הוי"ה הוי"ה כשתי מידות, כאחת[1], או שאין הן במניין המידות כלל.[2] בשיעור זה אנו נלך בעקבות שיטת רבינו תם; שיטתו מבוססת על הגמרא בראש השנה יז ע"ב, והיא המקובלת ביותר.

אומר ר"ת דשני שמות הראשונים הם שני מדות, כדאמרינן הכא, ה' ה', אני הוא קודם שיחטא לרחם עליו, ואני מרחם לאחר שיחטא אם ישוב. ה' מידת רחמים הוא לא כאלוקים שהוא מידת הדין. (תוספות שם, ד"ה שלש(

מאמר הגמרא שמצטט רבינו תם הוא המשך ישיר למאמרו של ר' יוחנן, בו עסקנו בשיעור הקודם:

מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.

התוספות מוסיפים על הגמרא ומסבירים, שעצם שם הוי"ה הוא מידת הרחמים, "ולא כאלוקים שהוא מידת הדין".

ברור שמבחינת הפשט היה מקום לטעון שכוונת הגמרא היא שה' מבטיח שהוא ימשיך לרחם גם לאחר החטא, בדיוק כמו לפני החטא. אני ה' - ולא שיניתי. אך רבינו תם הבין שיש בזה שתי מידות שונות, ואם כן עלינו להבין שני דברים: ראשית, למה שם הוי"ה בכלל נחשב למידה של רחמים; ושנית, מדוע התמדת נוכחות אותו שם למרות החטא, נחשבת למידה נוספת, השונה מהתגלותה לפני החטא. אם קיום מידה לאחר החטא נחשב למידה בפני עצמה, ניתן לרבות מידות נוספות - אני רחום לפני החטא ואני רחום לאחר החטא, וכדומה. נראה שהעובדה שעקרון זה נאמר במפורש רק בנוגע למידה הראשונה - שם הוי"ה - הביאה את רבינו תם להסיק שדווקא בנוגע לשם זה, חזרת המידה לאחר החטא מהווה מידה חדשה, שונה מקודמתה גם אם היא מתבטאת באותו שם. שם אחד, המבטא שתי מידות. זה נכון רק לגבי שם הוי"ה, ולכן הבנת ההבדל בין שתי המידות תלויה בהבנת משמעות מידת הרחמים שבשם הוי"ה.

ההסבר שברצוני להציע מבוסס על מאמר של ר' יצחק הוטנר זצ"ל בספרו "פחד יצחק" לראש השנה.

המשמעות הפשוטה של שם הוי"ה, היא שה' מהווה את כל העולמות. כל ההוויה ממנו באה. אין זה נכון רק במובן של בריאה היסטורית, אלא גם במובן שמציע הרמב"ם בתחילת הלכות דעות - עצם המושג של מציאות, של הוויה, הוא אפשרי אך ורק על בסיס רצון ה' וכוחו. אין עוד מלבדו, אין דבר שמציאותו אפשרית ללא רצונו של ה'.

"עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט, ג). בריאת העולם היא מעשה של חסד גמור. מה כוונת הדברים? בתוך העולם, אחרי שנברא העולם, יש התייחסות של רחמים ויש התייחסות של דין. אחרי שהעולם נברא, נעשים מעשים, ונוצרות סיטואציות שונות. לכל סיטואציה יש אפשרות להתייחס יחס של דין. דין פירושו שהאדם מקבל את מה שמגיע לו - שכר, או עונש. פעולת ה' במידת הדין היא תגובה למצב, ואת התגובה הזאת מכתיבה מערכת מדויקת של צדק. ה' גומל לאיש חסד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו. אולם לפני שנברא העולם, לפני שנוצרו מצבים כלשהם, לא הייתה אפשרית תגובה מוצדקת, תגובה של דין. ההעדר הגמור אינו יכול לחייב או להצדיק שום תגובה. בריאת העולם אינה שכר או גמול שהגיע לעולם לפי מצבו הקודם, כיון שלא היה שום מצב קודם. זוהי בעצם טענתו המפורסמת של הרמב"ם על סיבת בריאת העולם: לדעת הרמב"ם, אי אפשר לתת סיבה לבריאת העולם. הבריאה, לפי הרמב"ם, בוודאי לא נועדה לענות על צורך מסוים של ה', וכן לא לענות על צורך מסוים בעולם שמחוץ לה', כיוון שעולם זה טרם נברא. אם כן - ולא ניכנס כעת לדיון המסובך בשאלה זו - המסקנה היא שהעולם נברא בחסד, כלומר, לא בדין ולא בתגובה למשהו שהיה קיים לפני מעשה הבריאה. הבריאה היא חסד והטבה, חסד שניתן למי שלא מגיע לו כלום. אם נותנים לאדם יותר ממה שמגיע לו, זהו חסד. אם נותנים מציאות למה שאין לו מציאות, נותנים את הכל לכלום, זהו החסד הגדול ביותר, בלי שיעור ומעל ומעבר לכל חשבון. מבחינה מתמטית, זהו היחס בין קיים לבין אפס: אינסוף, אין סוף של חסד. עולם חסד יבנה. זה, מסביר הרב הוטנר זצ"ל, פירוש שם הוי"ה כמידת החסד. ה' מהווה את הכל, מן היסוד. לא מדובר במציאות מסוימת, שנחשבת לחסד לעומת מציאות אלטרנטיבית. הוי"ה מהווה את כל העולמות, את עצם האפשרות של מציאות, ומציאות זאת, מבלי לבחון אותה לפרטיה, היא חסד אינסופי לעומת האלטרנטיבה, שהיא העדר המציאות. עולם חסד יבנה.

הבנה זאת במידת החסד שבשם הוי"ה מסבירה למה היא המידה הראשונה. המידות שתבואנה בהמשך, מידות של חסד ורחמים, הן מידות שמתייחסות למצבים נתונים. הן תגובה - לא תגובה של דין וצדק, אך בכל זאת תגובה. לדוגמא, המידה "חנון" מבוססת על הפסוק "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני". חנינה היא תגובה לצעקה, כפי שנלמד בהמשך. מידת החסד של שם הוי"ה, לעומת זאת, אינה תגובה לכלום, לא תגובה של דין ולא תגובה של חסד. היא לא עומדת ביחס כלשהו למציאות קודמת, ולכן היא מתייחסת לכל מציאות בשווה. ה' מהווה את הכל. מבחינת מידה זו אין הבדל בין גדול לקטן, בין רשע לצדיק, בין חיידק לפיל, בין תולעת לאדם. המידה מתייחסת לעצם המציאות של ההוויה ולא למצב הספציפי, היא לא מובחנת ולא מבוררת. כל מידה נוספת מתבססת, אם כן, על מידת ההוי"ה, שהיא רצונו של הקב"ה שתתקיים מציאות מחוצה לו. אלוקים רוצה בַּיֶש. אין דברים שקיימים "יותר" ודברים שקיימים "פחות", ולכן כל דבר קיים מקבל ממידת הוי"ה את אותה מידה של חסד. בהמשך, אחר שנבין שהאלוקים נותן קיום, נשאל מה עוד הוא נותן, ונראה שהמצב הפוך - כל דבר במציאות מקבל במידה שונה, לפי מה שמתאים לו. יש אין סוף רמות של כוח, של יופי, של דעת, וכולם מבטאים אין סוף ביטויים מובחנים של מידות החסד. הוי"ה היא המידה הראשונה של החסד, כי כל מידה אחרת היא ביטוי פרטי מתוך החסד הכללי והבלתי-מובחן של מידת הוי"ה.

עד כאן עסקנו במידה הראשונה, בשם הוי"ה הראשון. מהי משמעותה של המידה השנייה, שם הוי"ה השני?

ניגש להבנת הגמרא - אני ה' קודם שיחטא האדם ואני ה' לאחר שיחטא האדם. שאלנו - האין זו אותה מידה, שקיימת למרות החטא? התשובה היא, כן - אך זוהי בדיוק המידה החדשה. המידה הראשונה, בחירת ה' ורצונו בקיום היש, מספיקה רק עד החטא. הלא רצון ה' בקיום היש היה רצון בקיום בלי חטא. זו אינה אמת תורנית, זו אמת לוגית: חטא פירושו דבר שנוגד את רצון ה'; לכן, אפשר לקבוע לוגית שרצון ה' ביש אינו כולל את מה שנוגד את רצונו. החטא הראשון שמתבצע, סותם ומסיים את פעולת המידה הראשונה. חטא, בעצם הגדרתו - וזאת הנקודה החשובה כאן - הוא ניגוד לרצון ה', ולכן סתירה למציאות. עצם העובדה שהמציאות נובעת משם הוי"ה, והוא מהווה את כל העולמות ואין משמעות למציאות שמחוץ לרצונו, מחייבת שעולם שיש בו חטא לא יוכל להתקיים. אין זה משנה איך בדיוק מגדירים את מטרות הקב"ה בבריאת העולם - ועל נקודה זו יש ויכוחים סוערים בנושא הזה בין בעלי המחשבה בכל הדורות - ברור שאין החטא חלק ממטרותיו. עולם הנוגד את רצונו אינו יכול להיות קיים ברצונו, זהו תרתי דסתרי. לכן, המידה הראשונה הספיקה לקיום העולם, לבנין העולם בחסד, עד לחטא הראשון, עד לבין השמשות של אותה שבת ראשונה, באותה עת אכל האדם מעץ הדעת. מציאות שיש בה חטא היא מציאות שאין בה מציאות.

זהו חידושו של ר' יוחנן: אני ה' קודם שיחטא האדם, אני ה' לאחר שיחטא האדם. זוהי מידת הוי"ה חדשה, שכוללת גם עולם של חטא. בצורה חריפה יותר - זו מידת הוי"ה, שמהווה את הכל, כולל החטא עצמו. הוי"ה מהווה כל נמצא, ומהווה את החטא, כנמצא, בתוך העולמות כולם. זוהי מידה חדשה - זוהי בריאה חדשה. אחר החטא האדם צריך להיברא מחדש, עם קיום אלוקי למציאות החדשה שלו, שהיא מציאות הכוללת חטא. קשה להעלות את המסקנה המתבקשת מן המידה השנייה על הדעת. אף שגם המידה הראשונה הייתה בלתי מוסברת - למה רוצה ה' בקיום העולם - היא לפחות לא גרמה להשתוממות. המידה השנייה, הוי"ה שלאחר החטא, משאירה אותנו משתאים והמומים - ה' רוצה בקיום החטא, או בניסוח מעודן יותר, בעולם שהחטא הוא אחד ממרכיביו.

הכוונה הנדרשת מהמתפלל עבור כל אחת ממידות הרחמים היא פשוטה - לקרוא בשם ה', אל רחום. אך הפירוש המפורט שאנו מגלים בכל שם מוסיף מימד מחייב של כוונה, לאו דווקא בכוונת פשט המילים, אלא בהכנת מודעות ונכונות כללית של המתפלל. הנכונות הכללית שמחייבות י"ג המידות היא כפי שהסברנו בשיעור הראשון - נכונות להיות מרכבה להתגלות השכינה. שם הוי"ה הראשון מחייב מודעות להיותנו לגמרי תלויים ברצון ה', כיון שאין משמעות אחרת למציאות אלא רצון ה', המעניק בחסדו חיים לכל חי. למידה השנייה, שם הוי"ה השני, יש משמעות מיוחדת ומרחיקת לכת, הן בתחום המוסר הכללי והן בהקשר של אמירתה בסליחות. מידת הוי"ה שלאחר החטא מבוססת על כך שה' רוצה בקיום העולם גם לאחר החטא, שהוא יתברך משפיע, מקיים ומהווה גם עולם שפועל בניגוד לרצונו. אדם שחוטא "מאלץ" את הקב"ה להסכים - ויותר מכך, להעניק מציאות ולתמוך - בחטא שהוא ביצע. באמירת הסליחות, כשאנו מגיעים להוי"ה שנייה, אנו בעצם מבקשים מהקב"ה לתמוך במציאות החוטאת שלנו. פירוש הדבר שה' נהיה שותף לחטא. איזו חוצפה זאת! בלי שיתוף הקב"ה אף חטא לא יתבצע. החוטא מתכנן את חטאו לא רק באחריות עצמו, אלא סומך על כך שה' יעזור לו - וכיון שברית כרותה לקיום העולם גם לאחר החטא, הוא בוטח בכך שהוא יצליח לגרור את ה' לעזרתו. אדם לאחר החטא, שמתפלל וקורא בי"ג המידות, חייב להכיר בעובדה זאת, שמעשיו מחייבים מעורבות של הטוב המוחלט בתוך עולם של חטא. אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו!

ייתכן מאד שזהו חלק מכוונת פתיחת דבריו של ר' יוחנן - אלמלא מקרא כתוב. המאמר שבו אנו מעיינים בשיעור זה הוא המשך ישיר של המאמר שבו עסקנו בשיעור הקודם. "א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב... מלמד שהתעטף הקב"ה כשליח ציבור... יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם; ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם". אכן חסדי ה' כי לא תמנו, והם מתמידים גם לאחר החטא - אולם התמדה זו היא החידוש המפליא ביותר. מידה חדשה באה לעולם, עם החטא ובעקבות החטא, והיא: עולם של חטא - חסד יבנה, החסד בונה את החטא, מקיים אותו - ואתה, החוטא, אחראי לחילול הטוב הטהור הזה. אדם שחוטא אינו רק מורד בקב"ה; האדם הרוצה להצליח ולהמשיך להתקיים גם מטמא את הטוב האלוקי. יש סתירה פנימית מבהילה בנקודה הזאת. החסד, שהוא ביטוי לטוב שמבקש להיטיב, מטיב גם עם הרע ונהיה שותף לו בקיומו. את האחריות לכך צריך המתפלל לקבל על עצמו כדי שיוכל לקרוא בשם הוי"ה בפעם השנייה, כדי שיוכל להיות המרכבה למידה זאת. אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו.

סיום המאמר בגמרא על שם הוי"ה השני הוא: "אני ה' לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". חשוב לי להבהיר כאן נקודה שלא אאריך להוכיחה בשיעור זה, כי היא תלווה אותנו במידות הבאות ונדון בה במקומה. אינני חושב שמידת החסד של שם הוי"ה השני שמורה רק למי שכבר חזר בתשובה. ראשית כל, המידה התגלתה לאחר חטא העגל. בפרשת כי תשא לא נמצא תהליך תשובה של עם ישראל. שנית, עצם פעולת המידה - קיום העולם לאחר החטא - נכונה גם בלי תשובה, כפי שעינינו רואות שחוטאים קיימים, למרות שחטא פירושו סיום פעולת המידה הראשונה של ההוויה העולמית. בכלל - ואנו נדבר על כך בשיעורים הבאים - כל מידות הרחמים קיימות לפני תשובה ועד תשובה, עד שנגיע למידת "ונקה", שעליה אמרו חז"ל: "מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים" (שבועות לט ע"א). כוונת ר' יוחנן, לדעתי, היא שסיבת המידה השנייה, הסיבה שהקב"ה נושא וסובל את החטא, היא הציפייה לתשובה. אני ה' לאחר שיחטא האדם, כי הוא יעשה תשובה בעתיד. אם תשאלו, מה ההיגיון בפלא המטפיזי שהטוב מקיים את הרע, התשובה היא שהטוב מקיים את הרע כי הטוב מאמין שמן הרע יצמח בסופו של דבר טוב, באמצעות תהליך התשובה. הטוב מאמין ביכולת של הרע לתקן את עצמו, וזהו עוד נדבך במדת החסד שבו.

האמונה ברע, האמונה באדם החוטא, היא מדת החסד של שם הוי"ה השני, מעל ומעבר לחסד הטמון בקביעה של שם הוי"ה הראשון ש"הנה טוב מאוד" - כל מה שנברא בששת ימי בראשית הוא טוב מאוד. טוב מאוד פירושו טוב בלי רע. אך יש גם טוב אחר, שאיננו נכלל ב"טוב מאוד", ולא היה קיים בזמן אמירת "טוב מאוד". זהו הטוב של התשובה, שבאה רק אחרי החטא.[3]

המידה השנייה אינה סתירה למידה הראשונה, למרות שהמידה הראשונה רוצה רק בטוב, והמידה השנייה רוצה גם ברע. המידה השנייה רוצה ברע כי היא יודעת שגם ברע יש טוב, טוב אשר לא קיים בטוב הפשוט, והוא הטוב שבחזרה בתשובה. לכן, עקרונית, המידה השנייה שמורה רק לשבים, כי התשובה היא המטרה שלה והסיבה התכליתית לה. אך בפועל, אין התשובה תנאי מקדים להפעלת המידה.

בדברינו עלו שתי משמעויות שונות של רצון ה'. ה' רוצה בקיום העולם ורוצה בקיום הבחירה החופשית אצל האדם, וממילא יוצא שבפועל, אחרי שבוחר האדם ברע, רוצה ה' בקיום אותו רע, בקיום אותו רשע ובקיום החטא. אך כמובן אין הרע תכלית רצונו. במילים אחרות, אין ה' חפץ ברע, אף על פי שהרע כלול ברצונו, כמו שנאמר "כי לא אחפץ במות המת נאם ה', כי אם בשובו מדרכו וחיה" (עפ"י יחזקאל י"ח, כג ולב). רצון, במובן הזה, הוא הסכמה לקיום; חפץ, לעומת זאת מורה על יעד נכסף להשגה. לאור חילוק זה, יש להבין מאמר תמוה בבראשית רבה (ב', ה):

רבי אבהו אמר מתחלת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב "כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'" (תהלים א', ו), "והארץ היתה תהו ובהו" (בראשית א', ב), אלו מעשיהן של רשעים, "ויאמר אלוקים יהי אור" (בראשית א', ג) אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א', ד), הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.

כל המפרשים תמהו, איך ייתכן לשאול במה חפץ ה' יותר. לדברינו המדרש ברור, כי אין ספק שבסופו של דבר ולאחר מעשה, רוצה ה' גם במעשיהן של רשעים, מפני שאחרת לא היו מתקיימים. לכן היה מקום לתהייה של הצופה מן הצד, עד שנאמר "וירא אלוקים את האור כי טוב", ואז ברור שאין לה' חפץ במעשיהן של רשעים. הבורא תומך בשניהם, אך הוא נמצא בצד הצדיקים ורק במעשיהם הוא חפץ.

לדברים אלה קיימת השלכה ישירה על אמירת הסליחות. הקורא במידה השנייה צריך שהמודעות והנכונות לתשובה כבר תהיינה קיימות. אי אפשר לקרוא במידה השנייה ובאותו זמן לכפור באפשרות התשובה. למען האמת, אני סבור שהמידה פועלת גם למי שעדיין מקשה את לבו נגד התשובה, אך בכל זאת אין זה מוסרי או הגיוני מצד המתפלל לגשת לקרוא בשם ה', הוי"ה של רחמים לאחר החטא, בלי שתהיה בו לפחות הנכונות הבסיסית, הראשונית, לתקן את המעוות. כשאני מנסה לשרטט כוונות ומודעות למידות, אין כוונתי לקבוע שהכוונה מעכבת את פעולת המידה, אלא רק לדרוש מהאדם להיות עקבי.

נסכם, מצד כוונת האדם, את שתי המידות הראשונות:

שם הוי"ה הראשון: אני קורא בשם ה' שמהווה את כל העולמות ומבקש חסד, כי אני קיים; אני אובייקט שקיים בחסד ה', והוא רוצה בקיום המציאות. אין אני מבקש רחמים בשל תכונותי, מעשי, בגלל זכות אבות או כל תכונה פרטית אחרת, אלא אך ורק בגלל שבקיומי אני מקיים את רצון ה' של שם הוי"ה שהמציאות תתקיים. חז"ל מציעים פירוש נוסף לשם הוי"ה - היה הווה ויהיה. כלומר, אתה הוא לפני שהיה העולם ואתה הוא לאחר שלא יהיה עולם. זהו בעצם אותו רעיון, או ליתר דיוק, הצד השני של אותו מטבע. ה' הוא הכול וגם לפני הבריאה הוא היה הכול ושלם, ולכן אני לא קיים כדי לספק לו צורך מסוים, אלא אך ורק בגלל שבחסדו המוחלט הוא רוצה בקיום האחר, גם אם האחר לא יתרום לו כלום ולא יוסיף לו דבר. לכן אדם צועק, מעמקי הווייתו, מהנקודה הפנימית הפשוטה שהוא קיים - ה', שאני אובייקט של רצונו.

אך המידה הראשונה יש לה הפסק. המידה עונה לאדם, אתה קיים בגלל רצוני, אך אתה אינך לפי רצוני. אתה אינך מציאות של הגשמת הרצון, ואם כן, איך אתה קיים? על כן עוברים למידה השנייה. כשצועקים את שם הוי"ה השני, מתוך בושה עמוקה של כישלון, האדם אומר: "נכון, נכשלתי ואינני מגשים את הרצון, אך מבלי שאני מבין בדיוק למה, גם את זה אתה רוצה". גם כלי מלא בושה וכלימה זה, עם החטא ועם הכתם, גם הוא מהווה אובייקט של רצון ה'. כאמור וכמובן - זה לא ייתכן ללא אפשרות של תשובה, ובעמקי התודעה צריך כבר לצוץ זרע התפתחות עתידית זאת. הוי"ה הוי"ה, כל כך הרבה חסד ורצון לקיום העולם, שאפשר למתוח את הרצון ולכלול בו גם את החוטא, עם החטא באמתחתו, כיון שיש עדיין סיכוי לכיבוס הבגד המוכתם.

פסיכולוגית, יש הבדל עצום בין תהליך של חזרה בתשובה בפועל, עם חרטה גמורה על העבר וקבלה על העתיד, עם בירור יסודי של פיתולי הנפש ועקלקלותיה, לבין נכונות ורצון גרידא לחזור בתשובה. בהבדל הזה נעוץ, בעצם, הכישלון של רובנו, שאכן ביום כיפור לא מגיעים מעבר לשלב של הנכונות לחזור בתשובה ולא מתאמצים בעבודה המתקנת של התשובה עצמה. מכל מקום, בזמן הסליחות, לא הגענו לשלב המכריע של התיקון אלא לכל היותר לשלב ניצוץ הנכונות, העלאת האפשרות העתידית, כדי להצדיק את הציפייה האלוקית. ניצוץ זה צריך להיות חלק מהקריאה בשם הוי"ה השני.

כמובן, שהמתח שאני משרטט בין המידה הראשונה לבין המידה השנייה ראוי מבחינה פילוסופית לדיון נפרד ומעמיק. מה היחס בין רצון ה' לטוב לבין רצון ה' בקיום העולם? איך רצון ה' לטוב מסתדר עם רצון ה' לבחירה חופשית? אלו שאלות חשובות שהתלבטו בהן גדולי הדורות - ולא כאן המקום. המתפלל אינו חייב לפתור בעיות מטפיזיות ותיאולוגיות. למתפלל מספיק להבין ששני הרצונות קיימים, והם מתבטאים בשתי מידות שונות של רחמים. ה' הטוב רוצה בבני אדם עם בחירה חופשית גם אם הם משתמשים בבחירה לעשיית רע - כי הם יכולים להשתמש בה בעתיד לתשובה ולעשיית טוב. זוהי מידת חסד ולא דין - כי הדין, אין לו סבלנות לחכות לעתיד. מצד הצדק והדין, אין העתיד מצדיק את הרע בהווה בגלל סיכוי לטוב עתידי. ועם כל זה, קיימת בושה עמוקה בזה שהאדם צריך למידה השנייה כדי להתקיים, שלא הצליח להגשים את המידה הראשונה.

---