שיעור 2 - טעמי השמיטה

  • הרב מתן גלידאי

טעמי השמיטה

א. פתיחה

נדמה שאין מצווה שזכתה לעיסוק כל כך מרובה בטעמיה ורעיונותיה כמצוות השמיטה. ראשונים ואחרונים מצאו בה משמעויות שונות ומגוונות, וספרים שלמים נכתבו אודות הערכים העומדים מאחוריה. קשה לומר בוודאות מדוע דווקא מצוות השמיטה זכתה לכך, אולם ניתן לשער שהדבר נובע, בין השאר, מן החשיבות המרובה המיוחסת למצווה זו בתורה עצמה.

בשני מקומות בתורה ניתן לראות, שלמצוות השמיטה ישנה חשיבות מיוחדת, ואין זו מצווה ככל המצוות כפי שנראה במבט ראשון. המקור הבולט ביותר לכך נמצא בפרשיית הקללות שבפרשת בחוקותי:

"ואתכם אזרה בגוים, והריקֹתי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה, ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתֹתיה כל ימי הֳשמה ואתם בארץ איביכם, אז תשבַּת הארץ והִרְצָת את שבתֹתיה. כל ימי השמה תשבֹּת, את אשר לא שבתה בשבתֹתיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כ"ו, לג-לה).

פסוקים אלו יוצרים קשר בין אי קיום השמיטה לבין גלות עם ישראל מארצו: הגלות מאפשרת לארץ להיות שוממה, וכך 'להשלים' את שנות השמיטה שעם ישראל לא קיים, שבהן היתה אמורה הארץ להיות שוממה. יש לציין, שלא נאמר כאן בפירוש שהגלות נובעת מביטול השמיטה, אלא רק שהיא מאפשרת לארץ להשלים את השמיטות שלא קיימה[1]. אולם, חז"ל במקומות רבים הבינו, שביטול השמיטה היא אחת הסיבות לגלות, שכן הארץ חייבת להשלים את השמיטות שלא קיימה. כך למשל נאמר במשנה באבות:

"גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ" (פ"ה, מ"ט).

מצוות השמיטה, שבמבט ראשון אינה חמורה יותר ממצוות אחרות, ועונשה הוא לכל היותר מלקות, ולא מיתה או כרת, נמנית במשנה זו עם העבֵרות החמורות ביותר בתורה.

חשיבותה המיוחדת של השמיטה עולה, לדעות מסויימות, גם ממקור אחר בתורה. פרשיית השמיטה שבפרשת בהר נפתחת בלשון ייחודית:

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה' " (ויקרא כ"ה, א-ב).

התורה מציינת, שמצווה זו נאמרה למשה בהר סיני, מה שלא נאמר במצוות אחרות, אף שגם הן נאמרו בסיני. בעניין זה ידועים דברי חז"ל בתורת כהנים:

"מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני" (תורת כהנים, ריש בהר).

רש"י והרמב"ן נחלקו בביאור דברי התורת כהנים, ומכל מקום ברור שלדברי התורת כהנים השמיטה לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על המצוות כולן יצאה, ואין להסיק מכאן שמצוות השמיטה שונה ממצוות אחרות.

ברם, יש שהבינו שהפתיחה החריגה של הפרשייה נובעת מייחודה של מצוות השמיטה. כך כתב למשל האבן עזרא:

"אין מוקדם ומאוחר בתורה, וזו הפרשה קודם ויקרא, וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדבור בהר סיני, ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים, והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ. וכאשר אמר על העריות, כי בעבורם תקיא הארץ אותם, כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ".

לדבריו, התורה הדגישה שמצוות השמיטה נאמרה בהר סיני, כדי ללמד שהציווי כאן אינו מופיע במקומו הכרונולוגי, אלא הוא חלק מן הברית שנכרתה בין עם ישראל לקב"ה בהר סיני, כפי שמסופר בפרשת משפטים: "ויקח ספר הברית, ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז). פרשיית השמיטה והיובל מופיעה רק בסוף ספר ויקרא, כדי להסמיך אותה לפרשת העריות, שכן הן השמיטה והן העריות מביאות לידי גלות, כפי שראינו לעיל. אולם, לאמיתו של דבר, מצוות השמיטה והיובל הן מן המצוות הראשונות שניתנו לעם ישראל: הן שנכתבו בספר הברית שניתן לעם ישראל בהר סיני, ועליהן אמר עם ישראל "נעשה ונשמע".

למעשה, רעיון זה מפורש במכילתא:

"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם - אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם! רבי יוסי בר' יהודה אומר: מתחלת בראשית ועד כאן. רבי אומר: מצוות שנצטווה אדם הראשון, ומצוות שנצטוו בני נח, ומצוות שנצטוו במצרים ובמרה, ושאר כל המצוות כולן. ר' ישמעאל אומר: בתחלת הענין מה הוא אומר? 'ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך וגו' ' - שְמִטים ויובלות ברכות וקללות. בסוף הענין מה הוא אומר? 'אלה החוקים והמשפטים והתורות'. אמרו: מקבלין אנו עלינו, כיון שראה שקבלו עליהם, נטל הדם וזרק על העם... אמר להם: הרי אתם קשורים ענובים תפוסים, מחר בואו וקבלו עליכם המצות כולן" (מסכתא דבחדש יתרו, פרשה ג').

ר' ישמעאל סבור, אם כן, שמצוות השמיטה והיובל חשובות ומרכזיות כל כך, שהברית בין עם ישראל לקב"ה נשענה על קבלתן - רק לאחר שעם ישראל הביע את הסכמתו לקיים את המצוות הללו, נסללה הדרך לקבלת התורה כולה.

כאמור, אולי משום חשיבותה של מצוות השמיטה, העולה מן המקורות הללו, האריכו ראשונים ואחרונים לעמוד על יסודה וטעמה. בשיעור זה לא נוכל למנות את כל הטעמים הרבים שיוחסו למצווה זו, אלא רק לעמוד על המרכזיים שבהם, ועל הבסיס שיש להם בפסוקי התורה.

ב. "כי לי הארץ"

משום מה, רבים מן הראשונים שחיפשו טעם למצוות השמיטה, לא ציינו שהנושא נידון כבר בגמרא. הגמרא בסנהדרין לט. מספרת, שתלמיד של רבי אבהו שאל אותו בפירוש: "מאי טעמא דשביעתא?". וכך השיב לו רבי אבהו:

"אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא"[2].

ורש"י הוסיף:

"ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו".

השמיטה נועדה להזכיר לאדם, שהארץ אינה שייכת לו אלא לקב"ה. עובד האדמה, המצליח להוציא ממנה יבול רב, עלול להגיע לתחושה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", או לתלות את הצלחתו באיכות האדמה שלו, כאילו היא נותנת פירותיה בעצמה. התורה מחייבת אותו, אם כן, לשבות מעבודת האדמה ולהפקיר את פירותיה שנה אחת, כדי להפנים ולהכריז שהוא לא 'בעל הבית' על האדמה. האדמה שייכת לקב"ה, ומניבה פירות באמצעותו, ולכן רק הוא רשאי לקבוע מתי יעבדו אותה ומה ייעשה בפירותיה.

ממילא מובן גם מדוע אי שמירת השמיטה מובילה לגלות: עם שאינו מכיר בכך שהארץ שייכת לקב"ה, אינו רשאי לשבת בה. הקב"ה מפגין את בעלותו על הקרקע בכך שהוא מצווה להשבית אותה אחת לשבע שנים, ואם מישהו כופר בבעלותו של הקב"ה ועובד את האדמה באותה שנה, הקב"ה פשוט מסלק אותו ממנה, ומפגין את בעלותו על האדמה בדרך זו[3].

כך ניתן להבין גם את הדעה, שהקב"ה כרת ברית עם ישראל רק לאחר שניאות לקבל על עצמו את מצוות השמיטה: ההכרה בבעלות הקב"ה על הארץ ועל העולם בכלל היא תנאי בסיסי לקבלת מרותו. רעיון זה מודגש גם בדברי המדרש בהקשר אחר:

" 'והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתֹתיה' - כמה קשה אבק של שביעית, שהרי הפסוק הזה נאמר למעלה: 'אז תרצה את שבתותיה', וחזר: 'ותרץ את שבתותיה', וכל כך למה? לפי שהוא כופר בעיקר, שהרי אמר הקב"ה 'כי לי הארץ' - זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו כי הארץ שלי" (מדרש אגדה ויקרא כ"ו, מג).

מי שאינו מקיים את השמיטה נחשב כאן ככופר בעיקר, מאחר שהוא מורד באחד העקרונות היסודיים ביותר של היהדות: הקב"ה ברא את העולם, העולם שייך לו, וממילא הוא רשאי לקבוע מה ייעשה בו.

מהמדרש עולה, שטעם זה של השמיטה רמוז כבר בתורה עצמה. בהמשך הפרשה נזכרת מצווה אחרת המבוססת על רעיון דומה: "והארץ לא תִמָּכֵר לצמִתֻת, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כג), והמדרש הבין שהנימוק המופיע בפסוק זה מתייחס גם למצוות השמיטה. כבר הערנו בשיעור הקודם, שמצוות נוספות בפרשה זו, כמו דיני עבד עברי ומצוות ההלוואה לעני, מבוססות על אותו רעיון[4]. פרשת בהר כולה באה לחתור תחת מושג הבעלות הממונית של האדם: העולם כולו שייך לקב"ה, והאדם אינו מקבל אלא זכויות שימוש בדברים מסויימים. מצוות השמיטה, המדגישה רעיון זה ביחס לקרקעות, אינה אלא נדבך אחד במבנה זה.

מדרש אחר מציע כיוון שונה מעט:

"בוא וראה שרצה הקב"ה בישראל, ונתן להם ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים, אמר הקב"ה: זרעו שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי, ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר 'כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם' - לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם. והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר 'כל ימי השמה תשבות', וכמה טובות איבדו ישראל, עד יערה רוח ממרום, עד ישוב, עד יכונן, עד ישים את ירושלם תהלה בארץ" (מדרש אגדה ויקרא כ"ה, א).

כאן השמיטה אינה באה להדגיש את בעלותו של הקב"ה על העולם בכלל, אלא רק את בעלותו על ארץ ישראל. עם ישראל קיבל את ארץ ישראל מידיו של הקב"ה במתנה ובלא שום מאמץ, אולם מתנה זו ניתנה לו על תנאי: שיכיר בכך שמדובר במתנת ה', ויעבוד אותה על פי הנחיותיו. עִם השנים, עַם ישראל לא קיים את התנאי, ולכן המתנה בטלה, ועם ישראל יצא לגלות.

העוגן שיש לגישה זו בפסוקים מבואר גם הוא בדברי המדרש. פרשת השמיטה פותחת בפסוק "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם". ניתן להבין שאין זה אלא תיאור זמן, מאימתי יש לקיים את המצווה, אולם המדרש לא הבין כך, אלא סבר שבפסוק זה טמון הטעם המרכזי של המצווה: הכניסה אל הארץ אינה סתם אקט של כיבוש, אלא ביטוי למחווה מיוחדת שבה הקב"ה נתן את הארץ באופן אישי לעם ישראל: "אני נותן לכם", ואת המתנה המיוחדת הזו יש לזכור גם בעתיד, באמצעות השבתת הארץ בשמיטה.

ג. אמונה בחידוש העולם

בפרשיית השמיטה שבפרשת בהר מופיע פעמיים ביטוי מרכזי, העשוי להוביל אותנו לטעם אחר של מצוות השמיטה: "ושבתה הארץ שבת לה'... שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' ". מילים אלו אינן מופיעות בתורה אלא לגבי שתי מצוות בלבד: שמיטה ושבת, כפי שציינה התורת כהנים:

"כשם שנאמר בשבת בראשית 'שבת לה' '[5], כך נאמר בשביעית 'שבת לה' ' " (בהר א', ב).

לא מבואר כאן מהי תכלית ההשוואה בין שמיטה לשבת, והמפרשים נחלקו בכך[6], אולם ניתן להסביר בפשטות, שלשתי המצוות ישנה מטרה זהה. השבת היא "זכר למעשה בראשית". האדם עובד שישה ימים ונח ביום השביעי, בדומה לקב"ה שברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי, וכך מכריז האדם על אמונתו בכך שהקב"ה ברא את העולם. באופן דומה, גם השביתה מעבודת האדמה בשנה השביעית מקבעת את האמונה בחידוש העולם. רעיון זה מופיע בדברי כמה ראשונים, ונזכר כבר בדברי המדרש:

" 'ובשנה השביעית וגו' - לקיים חידוש העולם, כשם שצוה לעשות מלאכה בששת ימים ולנוח בשביעית, כן צוה לזרוע שש שנים ולשמוט השביעית" (מדרש אגדה ויקרא כ"ה, ג)[7] .

לפי הטעם הזה, קיום השמיטה הוא תנאי לישיבתנו בארץ, והברית בין עם ישראל לקב"ה נשענת עליה, מאחר שהיא מבטאת את ההכרה באחד העקרונות הבסיסיים ביותר של היהדות: האמונה בכך שהעולם אינו קדמון, אלא נברא ע"י הקב"ה[8].

בדבריו של ספר החינוך ניתן למצוא שילוב של שני טעמי השמיטה שראינו עד כה:

"משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי, שלא ברא דבר, הִכְתִיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה, ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד. והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה.
ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם, כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם" (מצווה פ"ד).

החינוך מפצל בין מצוות השמיטה השונות: החובה לשבות מעבודה בשנה השביעית נועדה לקבע את האמונה בחידוש העולם, ואילו החובה להפקיר את הפירות בשנה זו נועדה להזכיר שהארץ שייכת לקב"ה. השביתה מעבודה באה להזכיר את מעשה הבריאה שאירע בעבר, ואילו הפקר הפירות מזכיר את המציאות בהווה: יש לארץ בעלים, והיא אינה נותנת את יבולה מעצמה, אלא רק על ידו.

החינוך סבר, כנראה, שאין די באחד מן הטעמים: הרעיון של "כי לי הארץ" אינו מצדיק שביתה בשנה השביעית דווקא; ומנגד, האמונה בחידוש העולם אינה מצדיקה הפקר של הפירות, שאין בו שום תזכורת לבריאת העולם. לכן נזקק החינוך לשני היסודות: אנו שובתים מעבודה בשנה השביעית, כדי לחקות את שביתתו של הבורא ביום השביעי ולחזק את האמונה בחידוש העולם, ואנו מפקירים את הפירות, כדי לזכור ולהפנים שהארץ והפירות אינם באמת שלנו.

ד. סיוע לעניים

טעמי השמיטה שראינו עד כה עולים מן הפסוקים בפרשת בהר, אולם כבר ראינו בשיעור הקודם, שפרשת משפטים מציגה טעם אחר לגמרי:

"ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה. והשביעִת תשמטנה ונטשתה - ואכלו אביֹני עמך"
(שמות כ"ג, י-יא).

השמיטה נועדה לאפשר לעניים לאכול מן הפירות, ומסירה לשנה אחת את המחיצות שבין עשירים לעניים. כך כתב גם הרמב"ם במורה נבוכים (ג', לט), שהשמיטה באה לשם "חמלה וחנינה על כל בני אדם"[9], ויחד עם שמיטת הכספים, שחרור העבדים והשבת הקרקעות ביובל, היא תורמת להשגת חברה שוויונית וצודקת. מדרש עלום ומשובש בשם 'פתרון תורה' מדגיש אף הוא את התועלת החברתית המרובה של השמיטה:

"כמה רחמנות יש במעשה שמטה! הראשון על הארץ, כדי שינוח שנה אחת וימצא מים וימצא חמה ויהיה חזק לשנה האחרת. ורחמנות ב' על בעלי הארץ ועריסים, כי שנה אחת מן עבודת לזרוע ולקצור נוצלו עבודה קשה. ורחמנות ג' על השורים ועל חמורים, כי שנה אחת שקטו ממעשה. ורחמנות ד' כי כל אדם לא יוכל (לש') לעבדים ושפחות וכל שכיר שלהם ותושב שלו שחדל אותו מן ספיח של אותו שנה (= לא יוכל למנוע מהם לאכול מן הספיחים), אלא והיו כמותו. ורחמנות ה' על בהמות ועל חיות הארץ, שלא חדלו אותם מלאכול באותו שנה. ורחמנות ו' כי כל כסף שהיה ישראל בהלואה לישראל לא יוכלו לקחת באותו שנה..." (ריש בהר).

התועלת בשמיטה היא אפוא כפולה: גם שנת מנוחה לכל העובדים במשק, וגם זכות לאכול מן היבול באופן שווה.

אמנם, מרבית הראשונים התעלמו מן הצדדים החברתיים של השמיטה, והתמקדו בטעמים שבין אדם למקום, אולי משום שהעדיפו ללכת בעקבות פרשת בהר, שהיא הפרשייה המרכזית של השמיטה. לדעתם, מה שנאמר בפרשת משפטים אינו אלא תוצאה נלווית של השמיטה, ולא הרעיון המרכזי העומד מאחוריה. החשיבות המיוחדת של השמיטה, העולה למשל מן הקשר בינה לגלות, מצביעה לכאורה על כך שיש בה משהו החורג מסיוע לעניים.

ה. מנוחה לארץ

האיסור לעבוד את האדמה בשנה השביעית מופיע בתורה בשני ניסוחים. ניסוח אחד פונה אל החקלאי: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וכו' ", ולצדו ישנה פנייה המתייחסת לכאורה אל האדמה עצמה: "ושבתה הארץ... שבת שבתון יהיה לארץ...". בעתיד נעמוד על ההשלכות ההלכתיות של הדבר: האם ישנה חובה לדאוג לכך שהארץ תשבות, מעבר לכך שהאדם לא יעבוד אותה? האם מותר למשל לעבוד את האדמה בגרמא או ע"י גוי? אולם כעת נעסוק בשאלה זו מן הזווית המחשבתית: האם ייתכן שישנו ערך עצמאי במנוחת האדמה, מעבר להשפעה שיש לכך על האדם?

במקורות שונים ניתן לקבל רושם שאכן ישנה חשיבות במנוחת האדמה כשלעצמה. כך נאמר למשל במדרש אגדה:

"...שהקב"ה חס על בריותיו, וחביבין ישראל לפני הקב"ה, וגם הארץ מתפללת לפניו יותר מכל הנבראים, שהיא מעברה ומוציאה ויולדת כל השנה כולה, ומוציאה יבולה לפני הקב"ה, וכיון שהבריות עושין רצונו של מקום היא מזמרת בכנפיה, שנאמר 'מכנף הארץ זמירות שמענו', וכשהם חוטאין היא לוקה למענם: אדם הראשון חטא - לקתה בעבורו... חטא קין - לקתה בעבורו... חטאו דור המבול - לקתה בעבורם... חטאו סדומיים - לקתה בעבורם... לכך מסר הקב"ה דין לנוח בשביעית" (מדרש אגדה ויקרא כ"ה, ג).

לדברי המדרש, הארץ "עובדת קשה" כל השנים: גם מתאמצת להוציא פירותיה, וגם סובלת מחטאיהם של בני האדם, ולכן הקב"ה, שחס על בריותיו, העניק לה שנת חופש פעם בשבע שנים. אמנם, מובן שתפיסה כזו אפשרית רק אם נתייחס ברצינות אל הארץ כאל ישות חיה, ששייך לדבר על סבל או מאמץ שלה.

האברבנאל בפירושו למסכת אבות סבר שישנו ערך בשביתת האדמה, אף שהיא ישות דוממת:

"שארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה, ויחס גדול לקיבול הניצוץ הא-להי, והשגחה העליונה תתייחד באותה הארץ באופן נפלא, מה שאין כן בשום ארץ אחרת... ומפני זה רצה הקב"ה, שכמו שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי אל הפינה הקדושה מבריאת העולם וחידושו, ככה הארץ הנבחרת תעיד על זה בשמיטתה השנה השביעית, ולזה נתן הסיבה במצוות השמיטה 'שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' ', רוצה לומר ששמיטת הארץ יהיה בערכה שבת כמו השבת המקודש אשר לישראל... ותהיה עדות הארץ בזמן היותר ניכר שבה, והוא השנה מעניין התבואה המתחדש בה"
(נחלת אבות פ"ה, משנה יג).

ארץ ישראל היא הארץ הנבחרת, כשם שעם ישראל הוא העם הנבחר, ועל שניהם מוטלת הדרישה לפרסם את העובדה שהעולם נברא ע"י הקב"ה. עם ישראל ממלא משימה זו ע"י מנוחה ביום השביעי, ואילו הארץ, שאינה "עובדת" במחזורים יומיים אלא במחזורים שנתיים, ממלאת את תפקידה ע"י השביתה בשנה השביעית.

טעם זה של השמיטה מתקשר לטעם של חידוש העולם שהוזכר לפני כן, אולם לפי האברבנאל השמיטה אינה באה לקבע אצל החקלאי עצמו את האמונה בחידוש העולם, אלא לאפשר לארץ לפרסם אמונה זו בכל העולם. חקלאי שאינו מקיים את השמיטה עושה מעשה חמור, לא משום שהוא עצמו נראה ככופר בחידוש העולם, אלא משום שהוא מונע מן הארץ למלא את תפקידה ולהפיץ את הרעיון הזה בעולם. המצווה ביסודה מוטלת על הארץ, והאדם רק נדרש לאפשר לה לבצע אותה. הפסוק "אז תרצה הארץ את שבתותיה" אינו מליצה: הגלות אינה עונש לאדם, אלא פשוט הענקת אפשרות לארץ למלא את מצוותה[10].

אף הרמב"ם במורה נבוכים (ג', לט) סבור שהשמיטה נועדה בין השאר לתת מנוחה לארץ, אולם הוא מדגיש דווקא את התועלת החקלאית שיש בכך: הוברת הארץ לשנה אחת מחזקת את האדמה, וכך תגדל תנובתה בשנים הבאות[11]. לפי זה, המטרה, בסופו של דבר, אינה מנוחת הארץ אלא הרווח הכלכלי העתידי הגלום בה. וכבר הקשו רבים על הרמב"ם, שאין זה סביר שהתורה תתן עצות לחקלאות טובה, ולא יעלה על הדעת שמי שיהיה חקלאי גרוע יקבל עונש גלות - דיו שייענש בכך שהארץ תתן לו תנובה דלה[12]. ועוד הקשו, שאין זו "שבת לה' ", אלא שבת לצורך האדם ולחשבון הבנק שלו[13]. ואולי בדיוק משום כך הדגישה התורה שהשבת צריכה להיות לה', להוציא מדעת הרמב"ם:

"כלומר, לא תהא כוונתך להובירה כדי לטייבה (=לעשותה טובה יותר), אלא כדי לעשות מצוות ה'"
(חזקוני ויקרא כ"ה, ב).

ו. שנה לעיסוקים רוחניים

פרשייה אחרת בתורה, ששנת השמיטה מוזכרת בה, עשויה לשמש מקור לטעם אחר של המצווה:

"מקץ שבע שנים, במֹעד שנת השמִטה בחג הסֻּכּוֹת, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באֹזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגֵרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את ה' א-להיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים ל"א, י-יב).

הפסוקים מתארים מעמד מרהיב של לימוד תורה המוני, אולם ישנה סתירה בולטת בשאלה אימתי מתקיים מעמד זה: האם "מקץ שבע שנים", היינו לאחר שהשמיטה הסתיימה, או "במועד שנת השמיטה", היינו בשנת השמיטה עצמה. חז"ל (סוטה מא.) הבינו שהמעמד מתקיים בשנה השמינית, ולמדו הלכות שונות מכך שהתורה מכנה אותה "שנת השמיטה" (עיין ר"ה יב:), ואילו האבן עזרא סבר להפך: מעמד זה מתקיים בשנת השמיטה עצמה, ו"מקץ" מתייחס לקצה הראשון, ולא לקצה האחרון. לדבריו, לימוד התורה ההמוני בתחילת שנת השמיטה, משקף את מה שאמורים לעשות בכל אותה שנה: לנצל את השביתה מעבודת האדמה ללימוד תורה.

כך מבין האבן עזרא גם את ההשוואה בין השמיטה לשבת:

"ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם 'למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ושמרו'. והנה השבת נִתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו, וככה כתוב: 'כי שמחתני ה' בפעלך'. כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם..." (הפירוש הארוך, שמות כ', ז)[14] .

הספורנו מפרש ברוח זו גם את הביטוי "שבת לה' ":

"שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו, כמו שכיון בשבת בראשית באמרו 'שבת לה' א-להיך'... שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא, יתעוררו לדרוש את ה' באופן מה"
(ויקרא כ"ה, ב-ד).

ויש שסברו שאין מדובר רק בפינוי זמן ללימוד תורה, אלא בהדגשת היחס הראוי בין החומר והרוח, כפי שכתב למשל בעל 'עקידת יצחק':

"כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו והשמיע לאזנינו, כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה, כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו, ולא נתכוון בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הסיפוקים, בעוד שאנו משתדלים בהשגת התכלית ההוא העליון... והוא מה שביארו יפה באומרו 'כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים וגו' ובשנה השביעית וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' ', הכוונה שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלותיה ולאכול פירותיה, לקבוץ אותם על יד כדי להתעשר בהם, כפי שהיא כוונת שאר העמים בארצותם... רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמן וידרשו שלמותם כפי רצון בוראם, ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם" (שער שישים ותשע).

שנת השמיטה באה לעצור לשנה אחת את המֵרוץ אחרי הממון והעושר, ולהסתכל על החיים במבט אחר. במשך השנים האדם שוקע כל כך בעבודתו ובעסקיו, עד שהוא נוטה לשכוח שאינם אלא אמצעי ולא מטרה כשלעצמה. עצירת העיסוק הכלכלי אחת לשבע שנים, מסייעת לאדם להפנים את סולם הערכים הראוי: ענייני הרוח הם החשובים באמת, ובהם ראוי לאדם להרבות הישגים וקניין, ואין ראוי לו לאדם להרבות בצבירת רכוש חומרי אלא בהתאם למה שנחוץ לו כדי להתקיים[15].

ז. תועלת חינוכית

מעבר למטרות השונות של השמיטה, מצאו בה ראשונים ואחרונים גם תועלות חינוכיות שונות, וכתבו שהיא מסייעת לאדם לפתח כמה מידות טובות, גם אם אין זו עיקר מטרתה:

"ועוד יש תועלת נמצא בדבר (= בשמיטה), לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה האדם, שיוסיף האדם בטחון בשם ברוך הוא, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון" (ספר החינוך, מצווה פ"ד).

השמיטה מחזקת, אפוא, את הנדיבות ואת הביטחון בה'. החינוך מתעלם מן התועלת שמביאה השמיטה לעניים עצמם, ומדגיש רק את התרומה שלה לעיצוב אישיותו של האדם ויחסו אל העניים בטווח הארוך. אדם שרגיל כל שבע שנים להפקיר את אדמתו ואת כל היבול הצומח בה, לא ייתכן שלא יתן צדקה בנדיבות גם בשאר השנים, שהרי מה הם כמה שקלים לעומת הפקר מלא של הקרקעות וכל אשר בהן לשנה תמימה.

דבריו של החינוך לגבי חיזוק מידת הביטחון מבוססים, מן הסתם, על פסוקי התורה:

"וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעִת? הן לא נזרע ולא נאסֹף את תבואתנו! וצויתי את ברכתי לכם בשנה השִשית, ועָשָת את התבואה לשְלֹש השנים. וזרעתם את השנה השמינִת, ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעִת, עד בוא תבואתה תאכלו ישן" (ויקרא כ"ה, כ-כב).

החקלאי לא רק שובת מעבודה בשמיטה, אלא גם מפקיר את הפירות הגדלים באדמתו. הוא בוטח בה' שיזמן לו פרנסתו בדרך בלתי טבעית, ואינו חושש. כפי שציין החינוך, אם מוכן אדם לנקוט בצעד דרמטי כל כך, לוותר לשנה על הנכסים המשמעותיים ביותר שיש לו, ולשים את מבטחו בקב"ה שידאג לכל מחסורו, קשה להניח שלא יבטח בה' בנוגע לבעיות פחות חמורות שבהן הוא נתקל.



[1] אמנם, גם אם השמיטה לבדה אינה גורמת לגלות, היא ודאי משפיעה על אורך הגלות, כפי שמפורש בדברי הימים: "ויגל השארית מן החרב אל בבל, ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלֹך מלכות פרס, למלאות דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה שבתה, למלאות שבעים שנה" (דה"ב ל"ו, כ-כא). גלות בבל ארכה שבעים שנה, כיוון שהיה צורך לחכות עד שהארץ תגמור להשלים את שנות השמיטה שלא קיימה.

[2] רעיון דומה מופיע בדברי חז"ל במקומות רבים, כמו בתורת כהנים שתובא בהערה 3 ובמדרש אגדה שיובא להלן.

[3] נראה שלרעיון זה מכוונים דברי התורת כהנים: " 'אז תרצה הארץ את שבתותיה' - אני אמרתי לכם שתהו זורעים שש ומשמטים לי אחת, בשביל שתדעו שהארץ שלי היא, ואתם לא עשיתם כן, אלא עמדו וגלו ממנה, והיא תשמט מאיליה כל שמיטים שהיא חייבת לי..." (בחוקותי, ז', ב). הפסוק מציג את השמיטה כחוב של הארץ כלפי הקב"ה, אולם התורת כהנים כנראה הבינה, שאין זה אלא תיאור ציורי לחובתו של העם להכיר בבעלותו של הקב"ה על הארץ, ואם אינו מקיים חובה זו מרצון, הוא ייאלץ לִגלות ולקיים אותה בעל כורחו.

[4] עיין שיעורנו הקודם, הערה 4.

[5] "ויום השביעי שבת לה' א-להיך, לא תעשה כל מלאכה..." (שמות כ', ט).

[6] עיין במפרשי התורת כהנים, וכן ברש"י וברמב"ן ריש פרשת בהר.

[7] כעין זה ב'מדרש הגדול' כאן.

[8] רעיון דומה מופיע ברמב"ן (ויקרא כ"ה, ב), אלא שלדעתו השמיטה איננה מבטאת רק את האמונה בחידוש העולם, אלא גם את האמונה בעולם הבא. הדבר מבוסס על התפיסה הקבלית, הקושרת את השמיטה לחורבן היקום העתידי. הגמרא בראש השנה לא. אומרת, שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה וייחרב באלף השביעי, ובין המקובלים יש שהבינו, שמערכת השמיטות מסמלת את ההיסטוריה העולמית, כך שהשנה השביעית היא כנגד האלף השביעי, שבו העולם הזה ייחרב ובמקומו יהיה העולם הבא (כשם שהשבת מתקשרת ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", כדברי המשנה בסוף מסכת תמיד).

[9] הרמב"ם מזכיר גם טעם נוסף, שאותו נראה בהמשך.

[10] הסבר מעט שונה מופיע בפירוש המהר"ל לאבות (דרך חיים פ"ה, מ"ט). לדבריו, מנוחה מבטאת שלמות, ולכן ראוי לעם הנבחר שיהיה לו יום מנוחה, וכך גם ראוי לארץ הנבחרת שיהיה זמן שתנוח בו, כדי לבטא את קדושתה ומעלתה. מי שאינו מאפשר לארץ לנוח כופר במעלתה המיוחדת, ולכן אין ראוי לו לחיות בה.

[11] ייתכן שהרמב"ם נזקק לטעם זה בנוסף לטעם הסוציאלי שהובא לעיל, מאחר שהטעם החקלאי מצדיק רק את השביתה מעבודה, ואילו הטעם הסוציאלי מצדיק רק את הפקר הפירות.

[12] עיין למשל בעקידת יצחק שער שישים ותשע, ובפירושי האברבנאל והכלי יקר לתורה.

[13] יש שהציעו הבנות אחרות ברמב"ם כדי להצילו מקושיות אלו, אולם האמת היא שזו דרכו של הרמב"ם במקומות רבים במורה נבוכים, להציע למצוות טעמים מציאותיים-שכליים, המתאימים לאוכלוסייה מאוד מסויימת, ואינם תמיד תואמים את פשטות הפסוקים ודברי חז"ל. וכבר כתב הריטב"א בנוגע לטעמי המצוות במורה נבוכים, ש"לא מאשר יאמין הוא (= הרמב"ם) שהוא עיקר טעם המצוה ההיא, אלא שרצה לתת טעם בהם, עד שאפילו ההמון שבו ידע להשיב בהם גם לאפיקורוס בדברים שכליים קצת" (ספר הזיכרון, פרק ט').

[14] רעיון דומה מופיע בפירוש האבן עזרא לתהילים צ"ב, י.

[15] בעל העקידה מוסיף ומבאר את המשך הפרשה בדרך אליגורית המתקשרת לאותו רעיון. כך, למשל, חזרת העבדים והשדות לבעליהן ביובל מסמלת את העובדה שבסופו של דבר יחזור הכל למקורו: גוף האדם ישוב אל העפר, והנשמה תשוב אל בוראה. ובדיוק משום כך, אל לו לאדם להתמכר לצבירת נכסים, שהרי לאחר שישוב אל מקורו לא יהיה לכך ערך, ע"ש שהאריך.

בכיוון שונה מעט הולך הרב קוק בהקדמתו ל'שבת הארץ'. הוא לא מנסה לגמד את חשיבותה של הפעילות הכלכלית בשש השנים, אולם, לדבריו, פעילות זו מטשטשת כמה מן התכונות הבולטות של כנסת ישראל. קשה לראות את המאור הא-לוהי הטמון בעם ישראל, ואת העדינות, המוסריות והחמלה המאפיינות אותו, בשנים של עיסוק כלכלי אינטנסיבי, המלווה בהכרח בתחרות, קפדנות, עמל ודאגה. לפיכך, ישנו צורך בשנה שבה האומה כולה תתנער ממהומת החיים, תפסיק את התחרותיות והקפדנות ותנהיג שוויון כלכלי, ובתנאים אלו של שלווה ומרגוע יוכלו לבוא לידי ביטוי התכונות המיוחדות של כנסת ישראל. לאדם היחיד די ביום אחד בשבוע של עצירת חיי החול, אולם האומה כולה זקוקה לשנה שלמה כזו, שבה תכניה המיוחדים יוכלו לצאת אל הפועל במלוא זהרם.