שיעור 2 - יציאה מארץ ישראל

  • הרב חיים נבון

יציאה מארץ ישראל

האם יש איסור

מעבר לשאלה האם ישנה מצווה לשבת בארץ ישראל, ישנו איסור על יושבי הארץ לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. כך, למשל, בגמרא בכתובות מסופר על אדם שרצה לצאת לחו"ל כדי לקיים מצוַת ייבום, ור' חנינה נזף בו בחריפות:

"ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה. אתא לקמיה דר' חנינה, אמר ליה: מהו למיחת ולייבמה? אמר ליה: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו; והוא ירד אחריו?!" (כתובות קיא.).

הגמרא במועד קטן, אגב דיון בנושא אחר לחלוטין, מתחילה לפתח את הקריטריונים המבארים מתי מותר ומתי אסור לצאת מארץ ישראל:

"אמר רבא: לשוט - דברי הכל אסור, למזונות - דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרויחא; מר מדמי ליה כלשוט, ומר מדמי ליה כלמזונות" (מועד קטן יג:-יד.).

אמנם, רש"י מפרש שהסוגיה כלל אינה עוסקת בשאלת איסור היציאה מארץ ישראל. הסוגיה עוסקת בהיתר להתגלח בחול המועד, למי שחזר בתקופה זו מנסיעה ארוכה לחו"ל. רש"י מפרש שאוסרים על מי שיצא למטרות בילוי להתגלח בשובו, לא כדי להענישו אותו על יציאה לחו"ל שלא כדין, אלא כיוון שיצא מבחירתו החופשית ולא מחמת לחץ פרנסה, אי אפשר להגדירו אנוס, ובכגון זה לא התירו להתגלח בחול המועד.

אך הראב"ד פירש שמוקד הסוגיה הוא איסור היציאה מארץ ישראל:

"והראב"ד ז"ל פירש... כיוון שיצא חוצה לארץ יהא אסור לגלח, הואיל ויצא שלא ברצון חכמים... ומסתבר כהאי פירושא" (רא"ש, מועד קטן פ"ב סי' א).

להלכה, פוסק השו"ע (או"ח תקל"א, ד) שאסור להתגלח בחול המועד רק אם יצא לשוט. לפי שיטת הרא"ש והראב"ד, מכלל דבריו אפשר ללמוד שרק יציאה למטרה זו נאסרה. הראב"ד נסמך על דיוק בתלמוד הירושלמי. אך הגר"א על אתר דוחה את דיוקו של הראב"ד מהסוגיה בירושלמי, וטוען שלדעת הירושלמי אסור לצאת לחו"ל רק כאשר יש בכך סכנה, או כאשר מדובר בכוהן, שבו יש בעיית טומאת ארץ העמים.[1] הגר"א מודע לכך שבגמ' בכתובות שראינו לעיל משמע אכן שיש איסור לצאת מא"י, וטוען שיש בזה מחלוקת התלמודים.

היקף האיסור

כך נאמר בגמרא בעבודה זרה:

"אם היה כהן - מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם [= לחלץ ממון מיד גויים]... ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. א"ר יהודה: אימתי - בזמן שאין מוצא ללמוד; אבל בזמן שמוצא ללמוד - אינו מטמא. רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל... ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי" (עבודה זרה יג.).

וכך כתבו על זה התוספות שם:

"ללמוד תורה ולישא אשה - פירוש, ודעתו לחזור לא"י; דאילו אין דעתו לחזור, אמר בכתובות פ"ב - אחיו של זה נשא עכו"ם ומת, ברוך המקום שהרגו, וזה ירד אחריו לחוצה לארץ?! ודווקא בהנך מצוות שהן חשובות, ללמוד תורה - שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ואשה נמי, דכתיב (ישעיה מה) 'לא תוהו בראה'; אבל לשאר מצוות לא. והכי משמע פ"ד דמגילה (כז.). אבל בשאלתות דרב אחא מפורש - הנך דקילי, וכ"ש לשאר מצוות שהם חשובות[2]" (תוספות שם).

התוספות מדברים על מקרה שבו רובצים על האדם שני איסורים: האיסור הכללי לצאת מא"י, ואיסור נוסף המוטל על כוהנים, בגלל טומאת ארץ העמים. מתוספות משמע שאיסור טומאת כוהן כשלעצמו אינו מותר כשכוונתו לחזור, אלא שהתירוהו לצורך מצוות חשובות. וכדי לנטרל את האיסור הכללי על יציאה מארץ ישראל, חייבים להסביר שמדובר כשכוונתו לחזור. ההיגיון בדברי תוספות ברור: איסור טומאת ארץ העמים לכוהן אינו תלוי בכוונתו לחזור, כשם שאיסור טומאת מת לכוהן אינו תלוי בשאלה האם כוונתו לנגוע במת לאורך שנים או רק נגיעה קצרה. לעומת זאת, קל לתלות את האיסור הכללי לישראל על יציאה מן הארץ בחילוק האם יוצא לצמיתות או לסיור קצר. אמנם, כל זה בנוגע לכוהן; לא ברור בתוספות האם מותר לישראל לצאת כשכוונתו לחזור, גם כשאין כוונתו לקיים מצווה חשובה.

כך מכריע בזה הרמב"ם:

"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם, ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אא"כ חזק שם הרעב, עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין... ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור, היו ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום" (רמב"ם, הל' מלכים ה', ט).

כלומר, מפשט הרמב"ם משמע שגם כשיוצא וכוונתו לחזור, עדיין מותר לצאת רק לצורך מטרות אלו - ללמוד תורה, לישא אישה וכו'. לצאת להשתכן בחו"ל דרך קבע אסור אפילו למען מטרות אלו, ומותר רק כשיש רעב כבד.

מהיכן למד הרמב"ם שגם לישראל אסור לצאת לחו"ל, אף כשכוונתו לחזור (אלא אם כן הולך לקיים מצווה חשובה)? יש שהביאו בהקשר זה סוגייה בגיטין:

"אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי [= נפרדים] רבנן מהדדי, בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ" (גיטין עו:).

מכאן משמע לכאורה שגם לצאת לצורך ליווי זמני אסור. אמנם, המהרי"ט (בחידושיו לקידושין לא:, שנראה בהמשך) כתב שהחמירו על עצמם שלא לצאת ממידת חסידות, ואין מכאן הוכחה לעיקר הדין.

מהם הייעודים המתירים יציאה מארץ ישראל? הרמב"ם התיר לצאת לשם לימוד תורה, נשיאת אישה, הצלה מן העכו"ם, וסחורה. יש להעיר שהיה מחכמי זמננו מי שניסה לדייק אחרת ברמב"ם. הרב ישראל רוזן טען שהרמב"ם התייחס לנשיאת אישה וכו' רק כדוגמאות למסע קצר שמטרתו נקודתית, ושאחריו יחזור לארץ; ולמעשה הרמב"ם מיקל בכל נסיעה קצרה שאחריה חוזר לארץ.[3] וכן משמע שפירש גם בשו"ת שבט הלוי:

"מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור דעיקר האיסור הוא דווקא בדירת חו"ל... אבל לצאת ולחזור, והוא שוכן בקביעות בא"י, התירו במקום צורך אפילו סחורה, ומשמעותו - אפילו אינו חסר לו לפרנסתו; והיינו משום דשורש האיסור רק בדירת קבע... אבל בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כלשהו לא גזרו. ובטיול על פי הסברה לא נקרא צורך; ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאוד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום לצדד להקל; כמובן, צריך להפך הכל לדרך מצווה" (שו"ת שבט הלוי ח"ה קע"ג).

יש להעיר שהרב רוזן חלק על שבט הלוי בעניין ההיתר לצאת לטיול, וכתב שלעניות דעתו יש לחלק בין טיול קצר בחו"ל, לבין נסיעה ממושכת "לשוטט בעולם", ללא תאריך חזרה או מסלול מוגדר, שבה יש להחמיר.

אמנם, פירושם ברמב"ם אינו פשוט. אך ישנם פוסקים אחרים אשר היקלו יותר מהרמב"ם. כך פסק השו"ע בנוגע לגילוח בחול המועד:

"ואלו מגלחין במועד: ...וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל" (שו"ע או"ח תקל"א, ד).

כך כתב המגן אברהם שם:

"אבל יצא להרויח, או לראות פני חברו, שרי, דמקרי מצווה" (מג"א שם).

מדברי המג"א משמע שדבריו אינם מתייחסים רק לעצם היתר הגילוח בחוה"מ, אלא להיתר לצאת מארץ ישראל; והוא מתיר לצאת כדי לראות פני חברו, כיוון שגם זוהי מצווה. המג"א לכאורה יסביר שהתוספות, שצמצמו את ההיתר רק למצוות חשובות מסוימות, התייחסו דווקא לאיסור על כוהן לצאת לארץ העמים. אך ישראל פשוט, מותר לו לצאת גם לצרכים פחות חיוניים.

הרב זלמן נחמיה גולדברג טען שכשם שמקילים לצאת לחו"ל לצורך הרווחת נכסים, כך יש להתיר לצאת לחו"ל לצורך הרווחת הגוף והרווחת הנפש, היינו - לצורך נופש.[4]

הרב אהרן ליכטנשטיין אף הוא מיקל בעניין זה, מתוך הרחבה של המושג "סחורה": הרא"ל טוען, שלא מסתבר שיהיה אסור לאדם לצאת לראות דבר שאין בארץ, נופים או תרבות, ואילו לצאת כדי לעסוק בסחורה יהיה מותר, אף כשמדובר באדם העשיר כקורח. לכן הוא נוטה לומר שכל טיול המְקדם את האדם מבחינה ערכית, רוחנית ותרבותית - מותר[5].

המהרי"ט היקל ביותר בנושא זה. נקודת המוצא שלו הייתה הגמרא בקידושין לא:, שם הסתפק רב אסי האם מותר לו לצאת לחו"ל לקראת אמו הבאה אליו לארץ ישראל. כך כתב המהרי"ט:

"תימה, דמה איסור לצאת לקראת אמו, אפילו לקראת אחרים כיוון שאינו יוצא להשתקע. דאע"ג דאמרינן בשלהי כתובות: 'אסור לצאת מארץ ישראל אפילו לבבל', זהו לדור, אבל לסחורה או לעסק שיש לו שם פשיטא דמותר... ופשיטא שיהא מותר לצאת לכבוד אמא, שהוקש כבודה לכבוד המקום...
וי"ל דרב אסי כהן הוה... ולא מצי למיפק לחוץ לארץ, דגזרו טומאה על ארץ העמים" (מהרי"ט, קידושין לא:).

אם כן, המהרי"ט טוען שמותר לצאת לכל עניין כשכוונתו לחזור; ומדבריו בכתובות קיא משמע שבמקרה שנושא אישה וכו' מתיר אף לדור בחו"ל דרך קבע. לפי המהרי"ט הקריטריון היחיד המשמעותי לעניין זה הוא האם בכוונתו לחזור או להשתקע בחו"ל. וכבר ראינו שהיו שהבינו כך גם בדברי הרמב"ם.



[1] יש להעיר שהאחרונים נחלקים האם דין טומאת ארץ העמים שייך בימינו; המהרש"ל, הט"ז והש"ך כתבו (יו"ד שס"ט) שבימינו, כיוון שהכוהנים טמאי מתים ממילא, לא שייך איסור להיטמא בארץ העמים.

[2] הנצי"ב מסביר ב"העמק שאלה" (פרשת אמור, סי' ק"ג) שאין הכוונה שמצוות אלו קלות יותר, אלא שאפשר לקיימן במקום אחר.

[3] תחומין כ', עמ' 407-411.

[4] תחומין כ', עמ' 403.