שיעור 2 - לפני השואה

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 2: לפני השואה

א. יהדות אירופה לפני השואה

משברים ומהפכות: מסקירת מצבה של יהדות אירופה לפני השואה מתקבל בדרך כלל רושם של כוח חיוני ויצירתי יוצא מן הכלל. יחד עם זאת, זוהי תקופה של משברים גדולים בעולם בכלל, ובעולם היהודי בפרט. תהליכים רבי-עצמה עוברים על העולם: תקומת מדינות חדשות אחרי מלחמת העולם (להלן: מלה"ע) הראשונה, המהפכה הסובייטית, התפתחות התנועות הפשיסטיות והנאציות, והמשבר הכלכלי שהחל מיד אחרי המלחמה והגיע לשיאו לקראת 1930.

העיור ומשמעותו: תופעה חשובה במיוחד לענייננו היא האורבניזציה המסיבית של העם היהודי בתקופה הנידונה. תנועה זו החלה כמובן עוד במאה הי"ט, אבל היא הגיעה למרום שיאה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מן העיירות הקטנות - אותן 'שטעטלעך' ייחודיות - החלו יהודים לנהור אל הערים הגדולות ואל כרכי המיליון. בפולין שלפני מלה"ע הראשונה, למשל, היה רוב יהודי ב-68 ערים, ואף בשאר הערים הגדולות היה מיעוט יהודי גדול למדיי. בשנות ה-30' כבר ישב כרבע מכלל עם ישראל בכרכים בני מיליון תושבים ויותר, ועוד כרבע - בערים גדולות בנות מאה אלף עד מיליון תושבים. נמצא שבסך הכול ישבה מחצית העם בערים גדולות מאוד. לתהליך זה היו כמובן השלכות מרחיקות לכת, שכן בתנאים החדשים של העיר הגדולה היה קשה מאוד לקיים את אורח החיים המסורתי הנשען על לכידות חברתית, קהילה חזקה, וגבולות ברורים בין הקהילה היהודית לסביבה הנכרית..

הגירה: במהלך 42 השנים שקדמו למלה"ע הראשונה עזבו את אירופה כ-30% מכלל יהודיה והיגרו ליבשת אחרת: אמריקה, ארץ ישראל וכדומה. ובה בשעה שכל יהודי שלישי שינה את מושבו ליבשת אחרת, הגדילו היהודים בכל זאת את חלקם באוכלוסייה האירופית. קשה להפריז בחשיבותן של תופעות ההגירה להבנת מצבו של העם היהודי באותן שנים ועד לימינו אלה.

מספרים: ערב מלה"ע השנייה היו בכל אירופה היו בין 10 ל-12 מיליון יהודים. בפולין לבדה היו כ-3.5 מיליון יהודים.

קהילות וארגונים: ברוב מדינות אירופה התאגדו יהודים בארגונים וקהילות חזקים. במיוחד בלטה עצמת הארגון של העם היהודי בארצות מזרח אירופה כפולין והונגריה (אך לא רוסיה, שם החל המשטר הקומוניסטי להרוס את המבנים היהודיים). לארגון הקהילתי נודעה חשיבות רבה גם בקביעת סדרי החינוך של הזרמים השונים.

זרמים: באופן כללי ובחלוקה גסה ניתן להצביע על קיומם של הזרמים הבאים:

1. היהדות החרדית: חסידים, מתנגדים, וסתם יהודים נאמנים.

2. ניאו-אורתודוקסיה ואורתודוקסיה ציונית.

3. תנועות 'התיקונים' (רפורמים, קונסרבטיבים וכדומה) - ירידה במספר חבריהן באירופה.

4. היהודי 'האזרחי' - חילוני, זהות לאומית מטושטשת.

5. ציונים.

6. מתבוללים.

7. סוציאליסטים.

8. הבונד.

ב. היהדות החרדית

מובן שכל מה שעבר על הציבור היהודי כולו נוגע גם לציבור החרדי.[1] אלא שיש להצביע על כמה תהליכים ותופעות החשובים במיוחד עבור הציבור החרדי או נוגעים דווקא לו:

א. אבדן ההגמוניה - באופן כללי ניתן לומר שהיהדות החרדית חדלה להיות הכוח המוביל ביהדות סביב מלה"ע הראשונה. במערב אירופה ובמרכזה איבדה היהדות החרדית את ההגמוניה חצי מאה ויותר לפני כן, ובפולין הושלם התהליך בערך בתקופה האמורה.

ב. מלחמת העולם הראשונה הייתה טראומטית עבור היהדות כולה, ועבור היהדות החרדית בפרט. אמנם צרות חדשות משכחות את הישנות, ואחרי השואה התגמד כל מה שקרה לפניה, אך תוצאותיה של המלחמה היו מרחיקות לכת מבחינת יהדות אירופה. במהלך המלחמה איבדו יותר ממחצית יהודי אירופה את בתיהם והפכו נוודים, וקהילות רבות נחרבו או נהרסו ונשדדו. בעקבות זאת איבדו מרכזים, קהילות, בתי כנסת, ישיבות וחצרות חסידיות את בסיסי פעולתם. רבים חשבו אז שליהדות החרדית לא תהיה תקומה, אך היא השתקמה במהירות רבה אל תוך המציאות החדשה, המודרנית והעירונית של אחרי המלחמה.

ג. בין הזרמים השונים של היהדות החרדית מתרחשים תהליכים הפוכים של התפלגות והתקרבות, אך התהליך השליט הוא התהליך השני, של אסימילציה בין זרמים שונים. במיוחד אמורים הדברים כלפי ההתקרבות הגדולה שחלה בתחומים שונים בין היהדות החסידית והיהדות הליטאית-אשכנזית, כפי שיבואר להלן. ללא ספק פעל כאן סינדרום האויב המשותף, הלוא הוא ההשכלה והציונות; לאור המאבקים החדשים גילו הפלגים השונים של היהדות החרדית כי המשותף רב על השונה.

ד. אגודת ישראל - ב-1912 התכנסה בקטוביץ' 'הכנסייה' הראשונה של אגודת ישראל. תנועה זו איגדה תחת כנפיה את הבולטים מבין מנהיגי החסידות, כאדמו"רים לבית גור, אלכסנדר וסוכצ'וב, את ראשי הישיבות ומנהיגי ליטא, כמו ר' חיים סולוביצ'יק וה'חפץ חיים', ואת ראשי היהדות החרדית בגרמניה. נותרו בחוץ בעיקר צדיקי גליציה והונגריה, ובמזרח - חב"ד. אגודת ישראל יצרה את דפוס המנהיגות של היהדות החרדית עד דורנו אנו: קבלת הכרעות על ידי מועצת גדולי תורה, וביצוען ותיווכן על ידי עסקנים מטעמם.

ה. הישיבה הופכת למוסד הדומיננטי של החינוך החרדי, וממילא גם מקבלת מעמד ראשי באתוס הדתי של יהדות זו. אחרי ישיבות ליטא וישיבות המוסר קמו גם ישיבות חסידיות - תחילה בחצרות בעלז וחב"ד, ואחר כך בגור ובסוכצ'וב ובשאר העולם החסידי. זהו סממן נוסף של איחוד השורות בין הליטאים לחסידים.

ו. כניסת הבנות למעגל החינוך - ההסכמה להקמת "בית יעקב" מטעמם של ה'אמרי אמת' מגור וה'חפץ חיים' נתנה את האות לשינוי מהותי בדפוסי החינוך, תוך הכרה שהחינוך בזמן החדש אינו יכול להישען רק על אדני המסורת והקהילתיות - גורמים שאיבדו את כוחם וחיוניותם בעת החדשה. גם הישיבות וגם רשת "בית יעקב" הם ביטוי מובהק לירידת קרנם של הבית ושל הקהילה, אשר מילאו תפקיד מרכזי במציאות הישנה.

ז. מודרניזציה ושמרנות - באופן כללי הובילה המנהיגות החרדית קו שמרני. היו מי שהתירו לימוד מקצוע ושפה זרה (ה'אמרי אמת' מגור) והיו שהתנגדו למגמה זו (חב"ד, מונקטש, צדיקי בעלז וצאנז). אך ככלל אין כל התערות תרבותית מכוונת. כך להלכה. למעשה חל תהליך מהיר של מודרניזציה בבתים חסידיים רבים, והמציאות הסוציאלית החדשה (עיור), צורכי הפרנסה והטמעת ערכי הרחוב השפיעו במהרה על המצב ברחוב החרדי.

ח. ציונות - הסוגיה כבדת המשקל והטעונה ביותר מבחינה אידאולוגית היא הציונות. אגודת ישראל התנגדה לציונות הרשמית, אך נהגה גישה פרגמטית באשר לעלייה והתיישבות בארץ. האדמו"ר מגור המליץ לחסידים בעלי יכולת להגיע לארץ, והלכה למעשה נהגו כך גם רבים מצדיקי רוז'ין, סוכצ'וב ואחרים. מאידך גיסא, עבור אחדים מראשי הישיבות, כמו הרב אלחנן וסרמן, ואחדים מהצדיקים, כמו ה'מנחת אלעזר' ממונקטש והריי"צ מחב"ד, הייתה תמיכה בציונות בגדר מינות.

ג. האם צפו גדולי ישראל את השואה ונערכו אליה?

בסוגיה זו רבו הדעות והשמועות, ומפאת חשיבותה ננסה להציע עמדה מסודרת.

האם ניתן היה לצפות את השואה? לכאורה התשובה חיובית. מי שעקב אחרי דבריו של היטלר ימ"ש בעל פה ובכתב, יכול היה לדעת על כוונותיו המפורשות. וגם אם חלק מהדברים נאמרו קודם שנבחר ואפשר היה לפרשם כהצהרות פופוליסטיות בלבד, הרי משעה שאחז במושכות השלטון בגרמניה והחל להוביל את החקיקה והעשייה האנטישמיות, ניתן היה לראות את מעשיו כהמשך להצהרותיו המפורשות. ואכן, עם עלייתו לשלטון החלה הגירה מסיבית של יהודים מגרמניה לארה"ב ולארץ ישראל, אשר דעכה לקראת השנים 1935-6 אך התחזקה שוב ב-1937-8, עם התגברות המעשים האנטישמיים. האם עזיבת יהודי גרמניה היא עדות לכך שניתן היה לדעת? בסוגיה זו מרבים לצטט את זאב ז'בוטינסקי, אשר חזר שוב ושוב בנאומיו באירופה על הסכנה הנשקפת ליהודי היבשת.

למרות הכול, אני נוטה לקבל את טענתו של פרופ' יעקב כץ כי זוהי 'חכמה שלאחר מעשה', וכי שחזור אותנטי של התהליכים והמאורעות מביא למסקנה שקשה היה להעלות את השואה על הדעת כאפשרות רצינית. אנו יודעים כי המשקל שניתן להצהרות של מנהיגים ופירושן הנכון הם במידה רבה תלויי-הקשר. מי העלה בדעתו שהצהרות השיטנה של היטלר באספות של איגודים שונים הן יותר מביטויי שנאה והתרברבות גרידא, ושיש סיכוי שמישהו בעולם הנאור יניח להן להתממש, ושתהיה תכנית אופרטיבית להגשמתן, ושהוא יעלה לשלטון... כל אלה, כמו גם מחסומים רבים נוספים, מנעו את פירושם הנכון של הסימנים המוקדמים.. מי שיבדוק את הכרזותיו של ז'בוטינסקי, כמו גם של מנהיגים אחרים שצוטטו כמזהירים מפני השואה, ימצא שגם התחזיות הקודרות ביותר לא העלו על הדעת השמדת יהודים שיטתית ומקיפה בכוונה תחילה; מדובר על אסונות, גירוש, חללי מלחמה וכדומה - לא על 'פתרון סופי'. ולבסוף, הרי באמת השואה היא מן הדברים שקודם שאירעו היו בבחינת 'לא יעלה על הדעת'; ורק לאחר שהייתה למדנו שמה שלא יעלה על הדעת הוא בהחלט אפשרי במציאות...

גם בעולם הדתי מצוטטים כמה גדולי ישראל כמי שחזו את השואה, וגם במקרה זה אני נוטה לדעה שאף לא אחד מהם חזה באופן רציני את העתיד להתרחש. דיבורים בסגנון אפוקליפטי אינם נדירים בסביבת הדרשנות והשיח הדתי שלנו, ובדרך כלל אין הם נושאים אופי של הערכת סיכון בעלת משמעות אופרטיבית.

הדברים המצוטטים ביותר בהקשר זה הם אולי דבריו של הרב אלחנן וסרמן במאמרו "עקבתא דמשיחא". מאמר זה, שיצא לאור ב-1937, שנתיים לפני המלחמה, הפך בחוגים מסוימים למעין מניפסט אידאולוגי, והוא נדפס עוד פעמים רבות אחר כך כדוגמה לחזון של גדול בישראל שהקדים את האירועים וניבא אותם במדויק. הבה נקרא אפוא יחדיו מעיקרי דבריו של הרב אלחנן וסרמן.

ד. "עקבתא דמשיחא"- מאמרו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד

תולדות חייו

הרב אלחנן בונם וסרמן נולד בעיר בירז שבליטא בשנת תרל"ה (1874). בסביבות שנת תר"ן (1890) עברה משפחתו לבויסק (במחוז לטביה), משם הלך ללמוד בישיבת טלז אצל רבי שמעון שקופ ואצל הרב אליעזר גורדון. בישיבה התגלה כעילוי, ואחר מספר שנות לימוד בטלז פנה ללמוד אצל רבי חיים מבריסק.

בשנת תרנ"ט (1899) התחתן עם בתו של הרב מאיר אטלס, שהיה באותו זמן רבה של סלנט. בשנים תרס"ג-תרס"ד (1903) ייסד את ישיבת אמיצ'סלב ברוסיה. בשנת תרס"ז (1907) הגיע לראדין, למד ב'כולל קדשים' אצל ה'חפץ חיים' והפך תלמידו המובהק.

בשנת תר"ע (1910) קיבל עליו את עול הרבנות בעיר בריסק, ובשנת תרפ"א (1921) הקים את ישיבתו "אוהל תורה" בברנוביץ', שהייתה ישיבה לבחורים צעירים. היה מקורב לרבי יוסף רוזין (הרוגצ'ובר) ולרבי חיים עוזר גרודזנסקי, שהיה גיסו.

ספרו קובץ שיעורים נחשב לאחד מספרי הלימוד הקלסיים בעולם הישיבות הליטאיות.

נרצח בשואה בשנת תש"א (1941) בפורט התשיעי (המבצר התשיעי) שליד קובנה.

פועלו הציבורי: הרב וסרמן היה ממתנגדי הציונות, ואף כתב מכתב גלוי לרבני המזרחי בו הסביר את הסתייגויותיו מתנועה זו. הנאום כנגד התנועה והמכתב לרבניה פורסמו בחלק א של ספרו קובץ מאמרים, שבו ביאר את שיטתו במחשבה. התכתב בנושאים ציבוריים עם ה'חזון איש' ורבי יוסף רוזין. בהיותו בראדין הזדמן לו ללמוד תקופה קצרה עם הרב קוק, ואף שהתנגד לשיטתו, שלח איגרת לשאול בשלומו כשחלה.

היה מרבני אגודת ישראל וממנהיגיה הבולטים. ב'כנסייה הגדולה' בשנת תרצ"ו עמד בראש דעת המיעוט שהתנגדה לתכנית החלוקה; דעתו נדחתה לאחר שבדיונים הרבים התברר כי רוב הרבנים תומכים בהקמת מדינה יהודית, ולוּ בחלק קטן מארץ ישראל. ברבות הימים הפך לדמות מופת של החברה החרדית, הן בגלל מותו על קידוש ה' יחד עם תלמידיו, הן הודות לראייתו את המציאות ההיסטורית, שתוצג להלן.

לשונו מושחזת וחריפה, לעתים בוטה. הרצי"ה לא סלח לו על התבטאויות קשות כלפי הרב קוק, והקפיד לומר - כך סיפר לי אחד מתלמידיו - שהוא נזהר בכבודו של הרב וסרמן רק מפני שהוא קדוש...

עקבתא דמשיחא

ר' אלחנן הוא אחת הדמויות שעיצבו את תפיסת התקופה האחרונה של חיי עם ישראל בגלות, ובכללה גם תקופת המדינה, כ"עקבתא דמשיחא":

א) בתולדות עם ישראל אפשר לציין כמה תקופות מיוחדות: תקופת התנאים, תקופת האמוראים, תקופת רבנן סבראי, תקופת הגאונים, תקופת הרבנים וכו'. התקופה האחרונה ידועה בכתבי הקודש כ'אחרית הימים' והגמרא קוראת לה 'עקבתא דמשיחא' (סוטה מט ע"ב) או 'חבלי משיח' (כתובות קיא ע"א). המושג 'אחרית הימים' כולל את זמן ערב הגאולה והגאולה עצמה, בעוד שעקבתא דמשיחא או חבלי משיח מכוון אך ורק לימי השעבוד האחרונים (מאמר עקבתא דמשיחא).[2]

המונח העתיק שטבעו חז"ל הוא משמעותי ביותר להבנת תפיסתו ההיסטורית של ר' אלחנן, ויש להעמידו כנגד המונח השגור בציונות הדתית "אתחלתא דגאולה" או "ראשית צמיחת גאולתנו".

המונח "אתחלתא דגאולה" מבטא תפיסה של התקופה כשלב קונסטרוקטיבי בדרך אל הגאולה השלמה, מתוך ראייה חיובית של המציאות ההיסטורית והערכת התקופה כהתפתחות והתקדמות במצבו של עם ישראל לקראת הגאולה.

המונח "עקבתא דמשיחא", אף שגם הוא מצביע על קִרבת זמן יחסית לגאולה, מבטא תפיסה הפוכה בתכלית של התקופה. הסיטואציה ההיסטורית של עם ישראל בעת החדשה, ובייחוד בתקופה שבין המלחמות, נראית כשבר כללי, כמעט קטסטרופלי, במיוחד במה שנוגע למציאות הרוחנית. פירוק החברה המסורתית, אבדן הקהילתיות, ההשכלה, התיקונים בדת, ההתבוללות, ולבסוף הציונות והקומוניזם - כל אלו מהווים התקפה רב-חזיתית על היהדות הנאמנה, ומסכנים את המשך הקיום היהודי בדרך התורה והמצוות. אם נוסיף על כך את המצוקה הכלכלית, מלחמת העולם הראשונה, ההגירה והפוגרומים - ובשנות ה-30' גם את האנטישמיות הגזענית, גזֵרות השחיטה ורדיפות סטלין - נקבל תמונה עגומה מאוד, שהרב וסרמן מזהה אותה כירידה עד התהום. אלא שחז"ל, במשנה האחרונה בסוטה ובגמרא שם, כבר תיארו תקופה זו וכינו אותה בשם "עקבא דמשיחא".

ר' אלחנן מזהה את התקופה שבה אנו חיים עם תיאורם של חז"ל לא רק במובן של התאמת הסימפטומים, אלא גם בראייה היסטוריוסופית: לפני התגלות ה' וגאולת ישראל חייבת לבוא תקופה שבה ניווכח שכל השיטות האחרות המוצעות לגאולת ישראל והעולם - הבל הן. רק אחרי עלייתם של ה'איזמים' האחרים, כמו ציוניזם, ליברליזם או סוציאליזם, וביטולם מתוך ההיסטוריה, כשיוכח שתוהו הם ואין בהם להועיל - רק אז תוכל גאולת ה' להופיע:

כל הפסוקים הנ"ל קובעים כי לפני הגאולה יטעו היהודים אחרי עבודות זרות שונות ומדי עידן בעידן, ישימו באחרים כסלם. מה טיבן של עבודות זרות שסגדו להן? ראשית עלינו להבין את פשר המושג 'עבודה זרה'. כל ענין וענין הנראה לו לאדם כגורם בלתי תלוי בדעת השי"ת ויכול להטיב או להרע, הרי הוא בכלל עבורה זרה ('כך מטיבה וכך מריעה' - סנהדרין סא ע"ב).

נעבור נא בסקירה על כל העבודות הזרות שעבדו להם במאה שנים האחרונות: השכלת ברלין, או יותר נכון הסכלת ברלין, ממנה קִוו לישועה רבתי. מכיון שהתחילה רוח הליברליזמוס נושבת, מיד הזדרזו היהודים להתיצב בשורות הראשונות של מגיניה. לאחר שהליברליזם ירד מעל הפרק, פנו לדמוקרטיזם, לסוציאליזם, לקומוניזם ויתר ה'איזמים', שירדו על דורנו בשפע כה רב. לפני עבודות זרות אלו הקריבו קרבנות של רמש תרתי משמע. כולן הכזיבום, אף עבודה זרה אחת לא הגשימה את התקוות שתלו בה, ולא זו בלבד, אלא שכל ה'איזמים' האלה מתו מיתה חטופה וחלפו לפתע פתאום (שם).

המשבר של היהדות בכלל, ושל היהדות החרדית בפרט, מתחייב מהעלייה המסחררת של השיטות האחרות והצלחתן למראית עין. בשעת הצלחתן גדולים ייסורי היהדות הנאמנה - אך כל זה עתיד לקרוס, פשוט מפני שיסודו בשקר.

כיצד יש להבין את הזיקה בין המשבר הרוחני ובין האנטישמיות המתגברת והפורענויות הניחתות על ראשינו?

ראשית, אומר ר' אלחנן, ימי עקבתא דמשיחא הם ימים דחוסים. פרקי הזמן מתקצרים. כביכול רואה השר הממונה על ההיסטוריה שהזמן דוחק, ועליו לסיים את החשבונות הכללי והפרטי:

יח) ועוד אמר החפץ חיים: כיום מתחוללים בעולם במשך תקופה קצרה שנויים אשר היו לפנים זקוקים למאות בשנים, רואים אנו כי גלגל הזמן מסתובב במהירות בזק. 'מה עשה ה' לנו' (ירמיה ה', יט), למה נשתנו עלינו התנאים? על שאלות אלו ענה החפץ חיים: בשמים נתגבבו מימי בראשית עד היום הזה חשבונות עד אין מספר, טרם ביאת המשיח יש לפרוע חשבונות אלה, מפני שהגאולה תבטל את היצר הרע ועל ידי כך יחוסלו כל עסקי העולם הזה התלויים ועומדים במלחמת היצר, על כן שומה על כל נפש ונפש לפרוע את שנשארה חייבת לשמים. היות וימי המשיח קרובים מאד, הכרחי הוא לזרז את התהליך הזה. מיום שהחפץ חיים ז"ל הביע דעה זו עלה קצב השתלשלות המאורעות בעולם. בין לילה ממש אירע מה שדרש לפנים זמן של דורות רבים... דומה כאילו גלגל הזמן היה מתקדם תחת לחץ של פקודה: 'הזדרז וחוש'. כל בעל שכל יבין, כי חיים הננו בתקופה מיוחדת, אשר עתידה לשנות את כל סדרי העולם, מדי יום ביומו הולך גם הקצב וגובר (שם).

שנית, ההשגחה הא-לוהית פועלת בהיסטוריה על פי העיקרון "מידה כנגד מידה": חטאינו הופכים למקל חובלים לנו. כיצד מתקיים העיקרון הזה במציאות ההיסטורית של שנות ה-30' של המאה ה-20:

בימינו אלה בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות אשר להן יקריבו את קרבנותיהם, הרי הם: הסוציאליזם והנציונליזם. את תורת הנציונליזם החדש אפשר להגדיר בקצור נמרץ: 'נהיה ככל הגויים'. אין דורשים מיהודי אלא את ההרגשה הלאומית. השוקל את השקל והמזמר את 'התקוה', פטור מכל מצוות שבתורה. ברור, כי שיטה זו נחשבת כעבודה זרה לפי דעת התורה. שתי עבודות זרות אלה הרעילו את המוחות ואת הלבבות של הנוער העברי, לכל אחת מטה ראשי של נביאי שקר, בצורת סופרים ונואמים, העושים את מלאכתם בשלימות. קרה מעשה נסים: בשמים הרכיבו את שתי העבודות הזרות כאחת - נציונל-סוציאליזם, יצרו מהן מטה זעם איום, החובל ביהודים בכל קצוות ארץ. הטומאות להן סגדנו, הן החובלות בנו. 'תיסרך רעתך' (ירמיה ב', יט).

הזרם הלאומי היהודי, המכונה כאן בציניות "נציונליזם", תופס את הלאומיות כאלטרנטיבה לקיום היהודי הדתי. הלאומיות אינה רק פתרון היסטורי; זהו אתוס תרבותי ורוחני המוּנע על ידי המחשבה שנורמליזציה של הקיום היהודי תפתור את בעיית האנטישמיות. מאידך מציע הסוציאליזם דווקא שיטה אוניברסלית, המבטלת את חשיבותו של מרכיב הלאומיות. ר' אלחנן מזהה כאן את השקר שבהגדרת המפלגה הנאצית את עצמה: הרי סוציאליזם לאומי אינו אפשרי; הקִרבה לשעה בין סטלין והיטלר הייתה קִרבה בין שני מגלומנים פשיסטים, ולא בין הלאומניות לסוציאליזם. אך מנקודת ראות דתית, אין זו אלא האירוניה של השגחת ה', אשר יצרה משני ה'איזמים' שאחריהם נהו רבבות אלפי ישראל שיטה סינתטית אחת, שהאידאל הראשי שלה הוא האנטישמיות. הווה אומר: הנורמליזציה על ידי לאומיות והאוניברסליזם של הסוציאליזם - שניהם לא פתרו את הבעיה היהודית; אדרבה, הם יצרו מפלצת אנטישמית הגרועה מקודמותיה.

כיצד לקבוע עמדה כלפי ההיסטוריה?

ר' אלחנן פותח את מאמרו כך:

אם נרצה להשיג את מהותם של המאורעות בחיינו, עלינו לחפש אחרי פסוקים ומאמרים הנוגעים לתקופת עקבתא דמשיחא, ז.א. לתקופת המעבר בין גלות וגאולה. אם נשוה את הכתוב עם המתרחש, נראה בתורה כאילו באספקלריה מאירה את כל המוצאות אותנו ואת העילות הגורמות לידי-כך. כל הנאמר בפסוקים האלה נתגשם, וכל המתגשם נובא עליו מראש, הבה נתחיל לקרא בתורה.

באופן דומה פתח ר' אלחנן את דבריו ב'כנסייה הגדולה' של אגודת ישראל ב-1937, בצטטו את מורו ורבו ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל:

הגאון הצדיק ה'חפץ חיים' ז"ל אמר אם יבוא זמן לאדם באיזו ענין ולא יוכל להחליט מה לעשות, העצה לשאול מכסא הכבוד ולקבל תשובה מפי הגבורה. ואם נשאול היאך יוכל להיות זה? אומר ה'חפץ חיים', אשר כל איש בכוחו לשאול מפי הקב"ה ולקבל תשובה. דהיינו שיש לו התורה אשר שם תמצא פתרון לכל השאלות בעולם. למשל אם יעמוד איזו חברה ומשמיע אשר היא תביא ישועות לעם ישראל, ואחרים באו ואמרו אשר על ידי החברה זו יבוא פורעניות ח"ו לעם ישראל, היאך נדע האמת?

או למשל אדם יחידי אשר יש אנשים שאומרים בשבחו ויש אנשים שאומרים בגנותו, איך ידע האמת?

על כל שאלות הללו יש למצוא תשובה ברורה בתורה, ראשית לחקור אחרי מעשים של אותה החברה, או של אותו איש יחידי, ואחר כך לבקש בתורה על מעשים הללו.

ה'חפץ חיים' ז"ל רגיל לומר משל אם ראובן אומר לשמעון אשר פניו מלוכלך, ובא לוי ואומר אשר פניו של שמעון זוהר כפני השמש, העצה אשר שמעון ילך להמַרְאָה ואז רואה האמת, כן אם יש חלוקי דעות נלך להתורה, וזהו המַרְאָה, ונראה ברור האמת.[3]

את עמדתו של ר' אלחנן בשם ה'חפץ חיים' אפשר להציג בתמצית, כדלהלן. כל סיטואציה היסטורית מזמינה הכרעה לגביה: כיצד יש לפעול ולהגיב. את התשובות יש לחפש במקורות - בתורה, בנבואה ובדברי חז"ל והקדמונים; המציאות מעלה שאלות, והתורה מספקת תשובות. ההנחה הפשוטה היא שעל כל שאלה שמעלה המציאות ההיסטורית יש תשובה בתורה. הנחה זו נשענת על הנחה אחרת - שכל מציאות אפשרית כבר הובאה בחשבון בתורה ובחז"ל, כלומר: לא תיתכן מציאות שונה לחלוטין, בלתי-צפויה, שהרי אז נמצאו התורה והמסורת חסרות, ואנו לא נדע כיצד לנהוג. התנהגותנו נגזרת, אם כן, ממאגר המצבים המתוארים במסורת ומן ההוראות הקיימות בה זה מכבר. למציאות עצמה אין בשורה חדשה.

העיקרון המרכזי של הפירוש ההיסטורי נלקח מהתנ"ך, והוא כמובן עקרון הגמול, וליתר דיוק: "מידה כנגד מידה". הפורענויות באות מפני חטאינו - זהו ההסבר האולטימטיבי של מצבו של עם ישראל במקרא, ור' אלחנן אינו רואה סיבה לחרוג ממנו. המתודולוגיה שלו מחזירה אותו בהכרח לתבנית החשיבה הקבועה.

אופייה הקיצוני או 'הדחוס' של הפורענות מובן על פי הנבואה החז"לית על "עקבתא דמשיחא". אבל זיהוי המצב ככזה אינו מזמין תגובה מקורית מצִדנו, שהרי המשבר והסבל הם אינהרנטיים לתקופה, ורק לישועת ה' אנו מצפים. ואם כך, וכיוון שמפני חטאינו אנו סובלים, הרי שרק בתשובה ובתלמוד תורה ניגאל. המסקנה הבלתי-נמנעת היא שעם ישראל צריך לחזק את ערכיו העתיקים, להיבדל מהגויים, ולבצר את מוסדות התורה ואת קיום המצוות; או אז לא יהיה צורך בגמול, ונהיה מוכנים לגאולה העתידה.

ה. האם חזה ר' אלחנן את השואה?

מהדברים שהבאנו, כמו גם מדברים אחרים שכתב ואמר ר' אלחנן, עולה תפיסה ריאליסטית ומפוכחת מאוד של המציאות. ר' אלחנן מבין בדיוק את המצב, ומתריע על העתיד לבוא. ואכן, בעיני רבים מממשיכיו מהווים דברים אלה הוכחה לדעת התורה שלו וליכולתו לראות את העתיד.

ואולם, מתוך הערכה והתבטלות לגדלותו של ר' אלחנן, אני מבקש להעלות את השאלה הבאה. ידוע לנו שסמוך למלחמה יצא ר' זרח ורהפטיג כשליח לאירופה והציע לר' אלחנן ולתלמידי ישיבתו אישורי עלייה. הם דנו בחומרת המצב, שהייתה ידועה, אך ר' אלחנן סירב. האם היה מסרב לעלות לוּ ידע שכעבור שנתיים יירצחו הוא, בני ישיבתו בברנוביץ' וכל קהילתו? אילו ידע שיהדות פולין תחדל להתקיים - כלום לא היה דוחף את תלמידיו לעלות, ואף עושה כן בעצמו, במהלך השנים שקדמו למלחמה?[4]

הניתוח של ר' אלחנן כפי שהוצג כאן אכן קרא את המציאות כמשברית והניח שעוד נכונו לנו פורענויות. ואולם, אני מרשה לעצמי להניח שהוא חשב על קישינב או על הסופות בנגב, או אולי על משהו ממה שאירע במלה"ע הראשונה. סוף סוף, בדבריהם על ימי עקבתא דמשיחא לא תיארו חז"ל חורבן מוחלט - השמדה בפרק זמן כה קצר - ואף לא דבר מה קרוב לכך.

אינני יודע מה היה אומר לוּ היה עמנו עדיין. מה אמרו ממשיכיו, כמו למשל הרב דסלר, נראה בשיעור הבא. ייתכן שהיה מתעקש כי "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", והיה עומד על כך שבשעה שהכריע, נכון עשה; שמא היה מודה בטעות בהערכת המציאות אך עומד על משנתו; ואולי היה משנה את דעתו כליל, כפי שעשו הרב טייכטאל ואחרים. מה שוודאי קשה לי לקבל הוא הטענה כאילו ידע מראש על העתיד להתרחש; טענה שכזו אולי מייחסת לו כוח צפייה נבואי המאדיר את גדולתו, אך בה בעת הופכת את הכרעותיו לבלתי-נסבלות במישור האנושי והמנהיגותי.

נספח: מתוך תיאור הרגעים לפני מותו, מאת הרב אפרים אשרי, עד ראייה

ארשת פניו של הרב אלחנן הביעה רצינות אך שידרה רגילות, ובדיבורו לא הורגש שום שינוי במובן של הסתגרות אישית. הוא אפילו לא ניסה להיפרד מעל בנו ר' נפתלי, אלא כל כולו היה מכוון באותם רגעים לטובת הכלל. וכך אמר (הדברים מתורגמים): ''במרומים מחשיבים אותנו כנראה
כצדיקים, שכן נבחרנו לכפר בגופותינו על עם ישראל.

משום כך אנחנו חייבים לחזור בתשובה שלמה ומיד... הזמן קצר. הדרך למבצר התשיעי (מקום שבו נטבחו קדושי סלובודקא-קובנא) קרובה, ועלינו לדעת כי על ידי התשובה הקרבן שלנו יעלה יותר לרצון. אסור שתעלה בראשנו איזושהי מחשבת פסול חס וחלילה, שהרי היא כפיגול ופוסלת את הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצוה הגדולה ביותר ועל פי הנאמר: 'באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה'. האש היוקדת על גופותינו היא האש שתחזור ותקים מחדש את בית ישראל'' (הרב אפרים אשרי, שו"ת ממעמקים ח"ב סימן קע"ז)..

 
 

[1] במונח 'חרדי' כוונתי לאורתודוקסיה כולה, ללא המשמעות הספציפית יותר הנוהגת כיום (להוציא דתיים-לאומיים וכדומה).

[2] המאמר "עקבתא דמשיחא" יצא לאור במהדורות רבות. הציטוטים כאן הם מתוך המהדורה החדשה ביותר, שיצאה בהוצאת ישיבת אור אלחנן בשם: קובץ מאמרי עקבתא דמשיחא, ירושלים תשס"ב, עמ' רצא-שכח.

[3] על פי: הפרדס שנה יא חוברת ו (הנאום מתרצ"ז).

[4] יש מחלוקת גדולה באשר לסיפור הסרטיפיקטים ובאשר לאפשרות הריאלית של ר' אלחנן לעזוב, עם תלמידיו או בלעדיהם, לאחר פרוץ המלחמה. בגלל ריבוי הדעות ואי-הדיוק בחלק מהדיווחים אני מעדיף להימנע מלהכניס את ראשי בשאלה זו.