שיעור 2 - מלכות דוד בירושלים (ב) - העלאת הארון לירושלים (א)

  • הרב יצחק לוי

מלכות דוד בירושלים (ב): העלאת הארון לירושלים (א)

העלאת הארון היא המעשה הממלכתי המשמעותי הראשון שעשה דוד לאחר כיבוש ירושלים והפיכתה לעיר בירת מלכות ישראל. בשיעורינו לשנת תשס"ה הזכרנו שני חידושים גדולים הקשורים במעשה: ראשית, עצם התעוזה שבהתעניינות בארון ובלקיחתו; שנית, הבאת הארון לבירה ירושלים, ולא למשכן, אצל הבמה הגדולה בגבעון. בשיעור זה ברצוננו לדון ביחס בין התיאור בשמואל לתיאור בדברי הימים ובהבנת חטאו של דוד.

א. ההבדל בין סדרי הסיפורים בשמואל ובדברי הימים ומשמעותו

בשיעור הקודם ראינו כי בשמואל מתוארת העלאת הארון מקריית יערים בפרק אחד, הבא לאחר תיאור ההתבססות בירושלים, הרחבת משפחתו של דוד ושני הניצחונות על פלשתים, בעוד שבדברי הימים מתוארים שני שלבי העלאת הארון בשני פרקים נפרדים - העלאתו מקרית יערים עד בית עובד אדום הגתי בפרק י"ג, והעלאתו מבית עובד אדום עד עיר דוד בפרק ט"ו - וביניהם מתוארת ההתבססות המלכותית של דוד בירושלים, הגדלת המשפחה והניצחון על הפלשתים.

מה משמעות השינוי זה? במובן מסוים השאלה היא מהו הסדר הנכון של ביסוס המלכות וקביעת מקום המקדש. בברייתא בסנהדרין (כ ע"ב) הסדר הוא "להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה", דהיינו כסדר הדברים בשמואל: ביסוס המלכות בירושלים, ניצחון על פלשתים, ורק אז העלאת הארון. וכך הדעת נותנת: המלכות היא המסד, שעליו, לאחר ביסוסו, נבנה המקדש. לפיכך מבסס דוד תחילה את המלכות ומנצח את פלשתים, ורק עם השלמת המהלך הזה הוא מעלה את הארון לירושלים.

לסדר שבדברי הימים היגיון שונה: עוד לפני ביסוס המלכות נקבע היעד השלם והסופי - הקמת מקדש בירושלים - והוא שמכתיב ומוליך את ביסוס המלכות ואת הניצחון על האויבים. לפיכך מעלה דוד את הארון לירושלים מיד לאחר המלכתו, מתוך רצון שירושלים תהיה מקום המקדש העתידי, ומכוחה תתברך המלכות ותתבסס, מלמעלה למטה. ואולם, הכישלון בהעלאת הארון (שינותח בע"ה בהמשך השיעור) מחזיר את דוד אל המסלול המתואר בספר שמואל, ובסופו של דבר מושלמת העלאת הארון לעיר דוד רק לאחר ביסוס המלכות בעיר והבסת האויבים. יתרה מזאת, ייתכן שהכישלון בהעלאת הארון לעיר דוד מעורר אצל פלשתים מחשבה בדבר אפשרות לעכב את המהלך; כביכול מנסים הם לנצל איזו חולשה שנתגלתה כאן.

ברם, כדי להשיב באופן מעמיק יותר על ההבדל היסודי שבין שני התיאורים, עלינו להבין תחילה מהו שורש החטא שהביא לעצירת המהלך והפסקתו.

ב. מהו החטא שהתגלה בהעלאת הארון?

גם התיאורים של העלאת הארון עצמה, שונים הם בשני הספרים. בשמואל מתוארים הדברים בתמצות ניכר, בלי פירוט של סיבות החטא ושל תיקונו, בעוד שבדברי הימים הפירוט רב.[1] לפיכך נתמקד בהסבר התיקון לחטא על פי דברי הימים.

הבה נראה תחילה את שני התיאורים. נתחיל בשמ"ב ו':

(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: (ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: (ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: (ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: (ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: (ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי: (יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ: (יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: (יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא: (יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: (טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: (טז) וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: (יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים: (יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָ-אוֹת: (יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: (כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: (כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': (כב) וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: (כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.

וזה תיאור העלאת הארון בדברי הימים על שני חלקיו:

(א) וַיִּוָּעַץ דָּוִיד עִם שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת לְכָל נָגִיד: (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן ה' אֱ-לֹהֵינוּ נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ: (ג) וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל: (ד) וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי כָל הָעָם: (ה) וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים: (ו) וַיַּעַל דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּעֲלָתָה אֶל קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִיהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים ה' יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם: (ז) וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים עַל עֲגָלָה חֲדָשָׁה מִבֵּית אֲבִינָדָב וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ נֹהֲגִים בָּעֲגָלָה: (ח) וְדָוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים בְּכָל עֹז וּבְשִׁירִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת: (ט) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן כִּידֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶת יָדוֹ לֶאֱחֹז אֶת הָאָרוֹן כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: (י) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ עַל הָאָרוֹן וַיָּמָת שָׁם לִפְנֵי אֱ-לֹהִים: (יא) וַיִּחַר לְדָוִיד כִּי פָרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּא וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּא עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (יב) וַיִּירָא דָוִיד אֶת הָאֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר הֵיךְ אָבִיא אֵלַי אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים: (יג) וְלֹא הֵסִיר דָּוִיד אֶת הָאָרוֹן אֵלָיו אֶל עִיר דָּוִיד וַיַּטֵּהוּ אֶל בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי: (יד) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים עִם בֵּית עֹבֵד אֱדֹם בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ (דה"א י"ג).

(א) וַיַּעַשׂ לוֹ בָתִּים בְּעִיר דָּוִיד וַיָּכֶן מָקוֹם לַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֶּט לוֹ אֹהֶל: (ב) אָז אָמַר דָּוִיד לֹא לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כִּי אִם הַלְוִיִּם כִּי בָם בָּחַר ה' לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן ה' וּלְשָׁרְתוֹ עַד עוֹלָם: (ג) וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ: (ד) וַיֶּאֱסֹף דָּוִיד אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאֶת הַלְוִיִּם: (ה) לִבְנֵי קְהָת אוּרִיאֵל הַשָּׂר וְאֶחָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים: (ו) לִבְנֵי מְרָרִי עֲשָׂיָה הַשָּׂר וְאֶחָיו מָאתַיִם וְעֶשְׂרִים: (ז) לִבְנֵי גֵּרְשׁוֹם יוֹאֵל הַשָּׂר וְאֶחָיו מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים: (ח) לִבְנֵי אֱלִיצָפָן שְׁמַעְיָה הַשָּׂר וְאֶחָיו מָאתָיִם: (ט) לִבְנֵי חֶבְרוֹן אֱלִיאֵל הַשָּׂר וְאֶחָיו שְׁמוֹנִים: (י) לִבְנֵי עֻזִּיאֵל עַמִּינָדָב הַשָּׂר וְאֶחָיו מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר: (יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב: (יב) וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ: (יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט: (יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם: (טז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה: (יז) וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם אֵת הֵימָן בֶּן יוֹאֵל וּמִן אֶחָיו אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ וּמִן בְּנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם אֵיתָן בֶּן קוּשָׁיָהוּ: (יח) וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָהוּ בֵּן וְיַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי אֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ וֶאֱלִיפְלֵהוּ וּמִקְנֵיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל הַשֹּׁעֲרִים: (יט) וְהַמְשֹׁרְרִים הֵימָן אָסָף וְאֵיתָן בִּמְצִלְתַּיִם נְחֹשֶׁת לְהַשְׁמִיעַ: (כ) וּזְכַרְיָה וַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי וֶאֱלִיאָב וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּבְנָיָהוּ בִּנְבָלִים עַל עֲלָמוֹת: (כא) וּמַתִּתְיָהוּ וֶאֱלִיפְלֵהוּ וּמִקְנֵיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל וַעֲזַזְיָהוּ בְּכִנֹּרוֹת עַל הַשְּׁמִינִית לְנַצֵּחַ: (כב) וּכְנַנְיָהוּ שַׂר הַלְוִיִּם בְּמַשָּׂא יָסֹר בַּמַּשָּׂא כִּי מֵבִין הוּא: (כג) וּבֶרֶכְיָה וְאֶלְקָנָה שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן: (כד) וּשְׁבַנְיָהוּ וְיוֹשָׁפָט וּנְתַנְאֵל וַעֲמָשַׂי וּזְכַרְיָהוּ וּבְנָיָהוּ וֶאֱלִיעֶזֶר הַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְעֹבֵד אֱדֹם וִיחִיָּה שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן: (כה) וַיְהִי דָוִיד וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים הַהֹלְכִים לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מִן בֵּית עֹבֵד אֱדֹם בְּשִׂמְחָה: (כו) וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱ-לֹהִים אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' וַיִּזְבְּחוּ שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: (כז) וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁרְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים וְעַל דָּוִיד אֵפוֹד בָּד: (כח) וְכָל יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִעִים בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת: (כט) וַיְהִי אֲרוֹן בְּרִית ה' בָּא עַד עִיר דָּוִיד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: (א) וַיָּבִיאוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִיד וַיַּקְרִיבוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים: (ב) וַיְכַל דָּוִיד מֵהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה': (ג) וַיְחַלֵּק לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ כִּכַּר לֶחֶם וְאֶשְׁפָּר וַאֲשִׁישָׁה: (ד) וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן ה' מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל... (לז) וַיַּעֲזָב שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לְאָסָף וּלְאֶחָיו לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: (לח) וְעֹבֵד אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה וְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן יְדִיתוּן וְחֹסָה לְשֹׁעֲרִים: (לט) וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' בַּבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן: (מ) לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' עַל מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב וּלְכָל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת ה' אֲשֶׁר צִוָּה עַל יִשְׂרָאֵל: (מא) וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן וּשְׁאָר הַבְּרוּרִים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת לְהֹדוֹת לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (מב) וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן חֲצֹצְרוֹת וּמְצִלְתַּיִם לְמַשְׁמִיעִים וּכְלֵי שִׁיר הָאֱ-לֹהִים וּבְנֵי יְדוּתוּן לַשָּׁעַר: (מג) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ וַיִּסֹּב דָּוִיד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ (דה"א ט"ו-ט"ז).

קודם שנפרט את ההבנות השונות בדבר מהות החטא בהעלאה הראשונה, חשוב להדגיש מספר נקודות.

עצם היזמה להעלות את הארון לירושלים היא יזמה ברוכה ורצויה, כפי שרמזה הברכה ששרתה בבית עובד אדום הגתי בעבור ארון הא-לוהים. על כך מעידה גם העזרה הא-לוהית בהעלאה השנייה, ככתוב "ויהי בעזֹר הא-להים את הלוִיִם נֹשאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים" (דה"א ט"ו, כו).

בעקבות מות עוזה בנסותו למעט את ביזיון נפילת הארון מתקן דוד את מעשיו, וככל הנראה גם את יחסו הפנימי למשמעות העלאת הארון. דומה שהכתוב רומז לכך בהקבלה בין ביקורתו של דוד על שאול "ונסבה את ארון א-להינו אלינו כי לא דרשנֻהו בימי שאול" (שם י"ג, ג) לבין ביקורתו על עצמו, בעקבות מות עוזה, בדבריו לראשי האבות ללוויים "כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' א-להינו בנו כי לא דרשנֻהו כמשפט" (שם ט"ו, יג); כביכול משווה דוד בין אי-דרישת הארון בימי שאול, בהיות הארון בקריית יערים, לבין דרישתו שלו את הארון שלא כמשפט, והוא מקבל עליו בצער את האחריות. גם הביטוי "ויחר לדויד" (שם י"ג, יא), שאותו מבאר המלבי"ם "חרה על עצמו כדרך המיצר ונבהל", והפסוק הבא, "ויירא דויד את הא-להים ביום ההוא" (שם, יב), מלמדים שדוד הכיר בחטאו. וכאמור, עיקר מעלתו של דוד היא בתיקון אופן העלאת הארון מבית עובד אדום הגתי אל ירושלים, כפי שיפורט להלן.

פרשת העלאת הארון נדרשת בהרחבה בבמדבר רבה ה ח ובסוטה דף לה. אברבנאל בפירושו לשמואל מונה ארבע פשיעות גדולות בעניין זה, ובהן נדון מכאן ועד סוף השיעור.

1. הובלה בעגלה ולא נשיאה בכתף

הקב"ה הטיל על הלוויים בני קהת לשאת את הארון בכתף, "כי עבֹדת הקֹדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז', ט), אך דוד מרכיב את הארון אל עגלה חדשה.

מעשה זה משתלב בהקבלה בין העלאת הארון על ידי דוד לבין החזרת הארון לבית שמש על ידי פלשתים: בהעלאתו מקריית יערים מכונה הארון "ארון הא-להים אשר נקרא שם שם ה' צב-אות יֹשב הכרֻבים עליו" (שמ"ב ו', ב), ובהבאתו למערכה באבן העזר הוא מכונה "ארון ברית ה' צב-אות יֹשב הכרֻבים" (שמ"א ד', ד); פלשתים משיבים את הארון לישראל בעגלה חדשה (שם ו', ז), ודוד מרכיב את הארון אל עגלה חדשה (שמ"ב ו', יג). משמעותה של ההקבלה אינה ברורה: האם דוד רוצה להמשיך, במובן מסוים, את מגמתם של הפלשתים, ולהשיב את הארון למקומו באמצעים שלא נעשה בהם מלאכה "בעבור קדושת הארון" (כלשון רד"ק על שמ"א ו', ז) (דהיינו: כיחס לקדושה המיוחדת של הארון), או שמא כוונתו הייתה דווקא לתקן בצורה כלשהי את מגמת הפלשתים וליצור יחס נכון יותר אל הארון?

מכל מקום, העובדה שהנשיאה בעגלה הייתה חטא עולה במפורש מן האמור בהעלאה השנייה "וישאו בני הלְוִיִּם את ארון הא-להים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במֹטות עליהם" (דה"א ט"ו, טו).

מה משמעות הציווי לשאת את הארון בכתף?[2]

החינוך (מצווה שעט) כותב בשורש המצווה:

לפי שכל עיקר כבודן של ישראל הוא התורה שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק ה', על כן ראוי וכשר לשאת אותה בכתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבנו, ואין צורך להאריך במובן לתינוקות של בית רבן.

נראה שהוא מתייחס בעיקר לזהות נושאי הארון, ולא לדרך נשיאתו. המדרש (במדבר רבה ה ח) מנסח את משמעות הנשיאה בכתף (תוך הנגדתה לנשיאת יתר חלקי המשכן בעגלה) באופן שיסביר את החטא בהעלאת הארון לירושלים:

...ומעולין בשבט לוי משפחת קהת, שהיה בן לוי נותן משאו או הקרשים או הבריחים או האדנים או כל דבר על העגלות, אבל משפחת קהת היו טוענין בכתפיהם, שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלה שנאמר 'ולבני קהת לא נתן' (במדבר ז', ט)... הוי נמצאת אומר אף על פי שהיו גדולים מן שאר המשפחות ואין צריך לומר מן ישראל לא היתה רוחן גסה עליהן אלא משועבדין לפני הארון, למה כן לפי שאין גדולה לפני הא-להים, נמצאת אומר אף על פי שהיתה משפחת קהת פלאטיני [=בני פלטינו של מלך, בני מקדש ה', י"ל] אלא כיון שהיו באין לטעון את הארון היו טוענין בו כעבדים.[3]

יש הבדל מהותי בין לקיחת הארון בעגלה לבין נשיאתו בכתף. המוליך עגלה - ויהא המונח עליה אשר יהא - הוא המוביל אותה ומכוון אותה, ובמידה מסוימת הוא השולט בה. בנשיאת הארון, לעומת זאת, יש ביטוי מסוים של השתעבדות לו.

דומה כי להשקפה זו רומז הנביא בצטטו את תגובת דוד בעקבות נפילת הארון: "ויִרא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבוא אלי ארון ה' " (שמ"ב ו', ט). אפשר שהמילה "אלי" רומזת למעין "בעלות יתרה" שנהג דוד כלפי הארון. כביכול דוד תמה: האם אכן לקחתי את הארון לירושלים - למקום עיר המלכות, העתידה לשמש מסד לבניין בית ה' - או שמא לקחתיו אליי, לטובתי ובשירותה של המלכות?

דוד תיקן חטא זה תיקון גדול כבר בהעלאה השנייה: בהקדשת הלוויים, בנשיאה בכתף, בהקרבת הקרבנות ובשיתוף כל העם. ואולם, דומני כי התיקון הכולל והאמתי לחטא יהיה במרד אבשלום. כשעוזב דוד את ירושלים על מנת שלא להתעמת עם אבשלום בעיר, הוא מחליט להשאיר את ארון ה' בירושלים, עם אבשלום, למרות הבנתו הפשוטה של צדוק הכוהן, הרוצה לקחתו עמו, ולמרות התועלת הציבורית הגדולה שתצמח מהימצאות הארון, מקום השראת שכינה, עם דוד המלך הגולה. בכך מבטא דוד באופן חד וברור את ההשקפה כי לא הארון הוא ההולך אחר המלך - כפי שעשה הוא עצמו בהעלאת הארון מקריית יערים לירושלים ("איך יבוא אלי ארון ה' ") - אלא המלך צריך לילך אחר הארון; ואם נבחרה ירושלים לעיר מלכות המחוברת למקדש, הרי מקומו של הארון הוא בירושלים, אף אם עתה ייהנה ממנו אבשלום המורד. את כל זאת ביטא דוד בתשובתו לצדוק: "אם אמצא חן בעיני ה' והשִבני והראני אֹתו ואת נוהו ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו" (שמ"ב ט"ו, כה-כו). כביכול הפנים דוד רק בפרשה זו את מלוא המשמעות של תלותו המוחלטת בקב"ה ואת תלותה של מלכותו בהסכמה הא-לוהית, ועל כן לא לקח עוד את הארון ולא שלט בו עוד.[4]

לסיום יש לשאול: כיצד טעה דוד בדין תורה מפורש? הרד"ק בפירושו לשמ"ב ו', ו מציע הסבר זה: "כי אמר: באותו זמן במדבר צוה הא-ל, כי לפי שהיה המשכן נשא בעגלות צוה לשאת את הארון בכתף, להראות כי קדושת הארון גדולה מקדושת המשכן, אבל בזמן שלא היה שם משכן חשב שאין חטא אם ישאוהו בעגלה". המחשבה כאילו ציווי התורה לשאת את הארון בכתף תקף רק לתקופת המדבר נובעת אולי מתפיסה שנשיאת הארון על כתפי הלוויים היא נסית, ולכן אינה שייכת למדרגת ארץ ישראל, שבה מתגלה הא-ל במציאות הארצית.[5]

2. נגיעה בארון

החטא השני שמביא אברבנאל הוא הנגיעה בארון:

לפי שגם הלויים לא היה להם ליגע בארון הא-לוהים, ולא היו נושאים אותו בעצמו ונוגעים בו אבל ישאוהו במוטות, ולכן היה מהפשע אם נגעו הלויים בעצמות הארון, כל שכן שאר ישראל.[6]

היו שהסבירו כי בָּאיסור "בטבעֹת הארֹן יהיו הבדים לא יסֻרו ממנו" (שמות כ"ה, טו) ביקשה התורה להבטיח שלא ייגעו בארון בלא צורך, שכן נשיאה באמצעות הבדים אינה מצריכה כל מגע בארון עצמו.

ייתכן שהדבר נרמז גם במילים "וישלח עֻזָּא את ידו". שליחות יד היא ביטוי אקטיבי בעל מגמה שלילית.[7] אף שכוונת עוזא הייתה לטובה, למנוע את נפילת הארון, מכל מקום חטא יש כאן, כי שליחת היד מבוססת על ההנחה שיש בכוחו של אדם לשלוט בארון וביציבותו.[8] שמיטת הבקר לא במקרה הייתה,[9] ולא היה מקום לשלוח יד ולנסות לתמוך בארון - ובכך בעצם לנסות לשלוט בו. מעשה זה היווה אפוא הפרה של הזהירות המופלגת המתחייבת בכל קרבה ונגיעה אל הקודש, והוא ביטא חציה של הגבול בין מקום האדם ובין מקומו של הקב"ה. נשיאת הארון בכתף, במוטות ובבדים, בלא כל צורך לנגוע בו, מסמלת אפוא לא רק את קדושת הארון ככלי, אלא גם, במידה רבה, את האיסור לבטא שליטה אנושית בכל הקשור לקודש, ואת ההרחקה הנדרשת על מנת להתקרב כראוי אל הקודש.

3. נשיאה על ידי לוויים ולא על ידי ישראל

ההעלאה הראשונה נמסרה לידי עוזא ואַחְיוֹ בני אבינדב,[10] שלא היו כוהנים, ואין בפרשה שום רמז לתפקיד כלשהו שמילאו הכוהנים והלוויים.

תיקונו של דוד בעניין זה מתבטא בכמה מישורים. תחילה הוא מטה את הארון לבית עובד אדום הגתי, שהיה לוי (דה"א ט"ו, יח, כא, כד).[11]

אחר כך, בטרם יעלה את הארון לירושלים, "אמר דויד לא לשאת את ארון הא-להים כי אם הלוים כי בם בחר ה' לשאת את ארון ה' ולשרתו עד עולם" (דה"א ט"ו, ב), ככתוב "המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתֻהו וסביב למשכן יחנו... והזר הקרב יומת" (במדבר א', נ-נא), ואומר "בעת ההִוא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' " (דברים י', ח).

ואכן, בהעלאה השנייה מתאר הכתוב באריכות את השינוי הגדול שהתחולל בחלקם של הכוהנים והלוויים. דוד מקהיל אותם ודורש מהם להתקדש, "ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון ה' א-להי ישראל" (דה"א ט"ו, יד). בהמשך מוטלים עליהם כמה תפקידים. על הלוויים הוטל לשאת את הארון בכתֵפם במוטות (דה"א ט"ו, ב, כו); לנגן בכלי שיר להגדיל השמחה (שם, טז-כא); לשיר במקהלה לצורך החגיגה (שם, טז); ולשמש כשוערים לארון באוהל החדש (שם, כג-כד). על הכוהנים הוטל לתקוע בחצוצרות (שם, כד).

החשיבות של נשיאת הארון דווקא על ידי הלוויים מובנת. הלוויים הובדלו מעם ישראל לשרת במקדש, הם אינם נוחלים נחלה, אינם יוצאים למלחמה ואינם חולקים בשלל - "ה' א-להי ישראל הוא נחלתם" (יהושע י"ג, לג). הלוויים הם משרתי ה' בכל מהותם, ובתור שכאלה מופקדים הם על היחס הראוי למקדש וכליו. רק הם יכולים לבצע בצורה המדויקת ביותר את הציווי הא-לוהי, בידיעה שהם משרתי ה' ועבדיו.

4. מיעוט אמונה (הארון נושא את נושאיו ואת עצמו)

אברבנאל מונה חטא נוסף: בשלחו את ידו לתמוך בארון מיעט עוזא בקדושת הארון, בכך שהראה שכביכול אין הארון יכול לעמוד בעצמו, בלא נושא, וכדברי הגמרא "אמר לו הקב"ה: עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן" (סוטה לה ע"א), כלומר: אם יכול הארון לשאת את הנושאים אותו (כפי שנדרש בגמרא שם קודם לכן), לא כל שכן שיוכל לשאת את עצמו.

מדרש זה מבטא אותה נקודה מרכזית שכבר עלתה בדברינו לעיל: הארון הוא שמוביל את הנושא אותו - ולא להפך; כביכול אין הארון זקוק לשום סיוע אנושי. כשהתפיסה מתהפכת, והאדם חושב שיש בכוחו להוביל בעצמו את הארון - בעגלה ולא בנשיאה בכתף, בנגיעה ולא באמצעות הבדים, בישראל ולא בלוויים משרתי ה' ונבחריו - או אז נשמט הארון, והדבר מחייב תיקון.

סיכום

בחנו את הבדלי המגמות בין תיאורי העלאת הארון בשמואל ובדברי הימים. אחר כך סקרנו כמה הבנות של החטא בהעלאה הראשונה על פי פירוש אברבנאל, תוך ניסיון להוכיח את דבריו בפשטי המקראות. בשיעור הבא נשלים בע"ה את בחינת החטא ונתייחס להיבטים נוספים של המעשה.



[1] יש מקום להרחבה משמעותית בהשוואה בין שמואל לדברי הימים בכל הנוגע לענייני המקדש בכלל ולפרשה זו בפרט. ייתכן שהדבר קשור לתפיסת המקדש של עזרא, מחבר ספר דברי הימים (על פי בבא בתרא טו ע"א), אך לא נוכל להרחיב על כך כאן. ניתוח מעניין של הפרשה מופיע במאמרו של א' מלכיאל, "העלאת הארון מקרית יערים על ידי דוד", בתוך: ספר זיידל, כתבי התורה לחקר המקרא בישראל, עמ' 141-119.

[2] הרמב"ם הביא מצווה זו בספר המצוות עשה לד ובהלכות כלי המקדש פ"ב הי"ב; ספר החינוך הביאה במצווה שעט; והרמב"ן - בשורש השלישי של השגותיו על ספר המצוות. הם דנים בהרחבה מתי חלה המצווה ועל מי היא מוטלת - על הכוהנים או על הלוויים - ולא נרחיב בכך כאן. בהקשר שלנו נביא את דברי הרמב"ם בספר המצוות: "וכשצוה דוד לשאת הארון בפעם השנית אמר בדברי הימים 'וישאו בני הלוים את ארון הא-להים כאשר צוה משה בדבר ה' בכתפם במוטות עליהם' (דה"א ט"ו, טו). וכן כשזכר בדברי הימים חלוקת הכהנים לעשרים וארבעה משמרות ואמר אחר זה 'אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' א-להי ישראל' (שם כ"ד, יט), בארו החכמים שהוא רומז להיות עבודת הכהנים לשאת את הארון על הכתף וזה הוא 'כאשר צוהו ה' א-להי ישראל'. ולשון ספרי 'כמשפטם וכו' כאשר צוהו ה' א-להי ישראל' (ספרי במדבר פיסקא מו) - היכן צוהו? 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו' (במדבר ז', ט)".

[3] רעיון דומה מופיע במדרש משנת רבי אליעזר, עמ' 185 (מובא בתורה שלמה על במדבר ז', ט אות נט): "גדולה היא הענוה שבה נתגדלו בני קהת, שהיו מובחרים משבט לוי והיו טוענים בכתפיהן את הבדים שנאמר 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו' ".

[4] מאלפת בהקשר זה דעת חז"ל, הקושרים את החילופין בין אביתר לצדוק לפרשת הבריחה מפני אבשלום: "כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו שהרי שאל צדוק ועלתה לו אביתר ולא עלתה לו שנאמר 'ויעל אביתר עד תֹם כל העם' (שמ"ב ט"ו, כד)" (יומא עג ע"ב). אחת הבעיות בבית עלי הייתה יחסם לארון כאל כלי בעל כוח מאגי, שאינו תלוי כלל במעשי העם - יחס שהתבטא בהבאת הארון לקרב אבן העזר מתוך ביטחון שהדבר יביא לניצחונם (שמ"א ד', ג-ד). העלאת הארון הראשונה בבחינת "יבוא אלי", אפשר שהיא מהווה מעין המשך ליחס זה: ייתכן שיש כאן רמיזה עדינה כי דוד מביא את הארון לירושלים בניסיון ליהנות מכוחו. הדבר מתאים במיוחד לתיאור בדברי הימים, שלפיו קדמה ההעלאה הראשונה לביסוס המלוכה ולבניית המבנים הממלכתיים בירושלים, כפי שהוזכר בתחילת השיעור. החלפת אביתר, מבית עלי (שהם צאצאי איתמר, וזכו בכהונה הגדולה לאחר דחיית פינחס בן אלעזר ממנה בפרשת פילגש בגבעה), בצדוק, שהוא מבני אלעזר, היא אפוא חלק משינוי המגמה ביחסו של דוד לארון. לאור זאת יובן גם מדוע נקבעה דווקא משפחת צדוק כמשפחה שתתמיד בכהונה הגדולה, והיא שתשמש גם במקדש העתידי (יחזקאל מ"ד, טו).

[5] הרב סטיסקין הרחיב בנקודה זו במאמרו "לדרכו של דוד 'ארדוף אויבי ואשיגם' - לפשר פרשת העלאת הארון", ניצני ארץ ז, תש"ן. יש גם הסברים אחרים המנסים להתמודד עם הבעיה, למשל: במדבר נועד הארון להניס את האויבים ולהדריך את ישראל במסעם, ואפשר שדוד חשב כי הציווי לשאת בכתף הוא רק במצב מלחמה. אנו ניסינו, כדרכנו, ללכת על פי פשוטו של מקרא.

[6] רוב הראשונים לא מנו את הנגיעה בארון כאיסור בפני עצמו, אך רס"ג בספר המצוות שלו מונה את המגע כלאו בפני עצמו (לא תעשה ריב), ועיין בהרחבת הרב פערלא בעניין בפירושו שם.

[7] השווה למשל "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית כ"ב, יב).

[8] וזאת בלא כל קשר לסוגיית משקלו של הארון, שלא נעסוק בה כאן.

[9] והראיה: שהבקר לא שמטו כששילחו פלשתים את הארון מעקרון לבית שמש בעגלה (הטיעון שהשוני נבע רק מכך שהפלשתים אינם מצווים ובני ישראל מצווים אינו נראה מספק).

[10] כבר העירו רבים כי בשם אבינדב רמוזים שמותיהם של נדב ואביהו, שאף מותם נבע מקרבה אל הקודש שלא כראוי. יתר על כן, בשני המקומות היה החטא בעשיית דבר שה' לא ציווה. ואין כאן המקום להאריך בהקבלה זו.

[11] בהטיית הארון אל בית עובד אדום לאחר שפרץ בעוזא יש דמיון להבאתו - לאחר שהכה באנשי בית שמש בחזרו משדה פלשתים - אל בית אבינדב אשר בגבעה, "ואת אלעזר בנו קִדשו לשמֹר את ארון ה' " (שמ"א ז', א).