שיעור 2 - עליית אליהו בסערה והחלפתו באלישע (א)

  • הרב אלחנן סמט

עליית אליהו בסערה וכניסת אלישע לתפקיד נביא תחתיו מלאכים ב ב' א-יב (חלק א')

א. מבוא

1. תיחום הסיפור

תחילתו של סיפורנו בפסוק א שבפרק ב' אינה מוטלת בספק: "וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם...". אולם עד להיכן נמשך הסיפור? האם הוא מסתיים בפסוק יא, במילים "וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (ואז סיום הסיפור הוא כעין תחילתו), או שמא בפסוק שאחריו (פסוק יב), השייך עדיין לנושא עלייתו של אליהו, בתארו את תגובותיו של אלישע על כך?

מבחינה מסוימת צודק הגבול שהוצע באחרונה, משום ששנים עשר הפסוקים הללו מגובשים סביב נושא אחד מוגדר: עליית אליהו, ואילו משם ואילך מסופר על מעשיו של אלישע כשהוא לבדו. אולם בכל זאת קשה לומר כך: הרי פסוק יג: "וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ... וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְֹפַת הַיַּרְדֵּן", איננו נראה כפותח סיפור חדש. מבחינת תוכנו ואוצר מילותיו מהווה פסוק זה המשך רצוף של קודמו עד כי שמו של אלישע, נושא הפסוק, אינו נזכר בו. גם מבחינת העניין הנידון בו ובפסוקים הבאים אחריו, ממשיכה עליית אליהו להיות נידונה. אף שאליהו נסתלק מעל אלישע, הרי המסופר עליו במחצית הראשונה של הפרק, ממשיך להעסיקנו: אדרתו ממשיכה לשמש ביד אלישע ואף שמו נזכר בפי אלישע (פסוק יד) ובפי בני הנביאים (פסוק טו), ולאחר מכן (בפסוקים טז-יח) מסופר על חיפושיהם של בני הנביאים אחר אליהו.

נכון אפוא לראות כחלק מסיפור עליית אליהו גם את התיאור הבא לאחר עלייתו, עד לפסוק יח, שהרי כל המסופר בפסוקים יב-יח נובע ישירות מסיפור עליית אליהו.[1]

אלא שאף אפשרות תיחום זו נתקלת בקשיים: בפתיחת הפסקה שבפסוקים יט-כב (שנושאה ריפוי מי יריחו) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׂי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע..." ולא נאמר איזו עיר היא זו. עיר זו היא כמובן יריחו, אולם זאת יודע הקורא רק מחמת קריאתו את מה שקדם לפסקה זו על אודות ישיבת אלישע בה (פסוק יח). לכך רומז היידוע שבפסוק יט: "אַנְשֵׁי הָעִיר". נמצא כי האירוע המתואר בפסוקים יט-כב אינו יכול לעמוד אלא בסמיכות לקודמו.[2]

כיוצא בדבר זה, אף האירוע הבא, המתואר בפסוקים כג-כה (יציאת הדובים), אינו עומד בפני עצמו, שהרי הוא פותח במילים: "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל...". מניין עלה אלישע? על כרחך, מן העיר שמסופר עליה בפסקה הקודמת, והיא גם נזכרת בהמשכו של פסוק כג: "וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר...". נמצא שפסקה זו סמוכה אל קודמתה, ושתיהן יחד תלויות בידיעת שמה של העיר יריחו הנזכרת בפסוק יח שלפניהן.

שמה החסר של העיר אינו הסיבה היחידה לקשר את שתי הפסקאות הקצרות שבסוף פרקנו לסיפור עלייתו של אליהו שבתחילתו. אף כי שמו של אליהו לא נזכר בהן, הרי יריחו ובית אל - הערים הנזכרות בשתי הפסקאות הללו - הן שתיים מן התחנות בדרכו של אליהו אל מקום עלייתו. אלישע, השב ממקום עליית רבו, חוצה את הירדן במקום שבו חצה רבו קודם לכן, ממשיך דרכו אל יריחו שבה עבר רבו קודם לכן, וממנה הוא עולה לבית אל שאף בה עבר רבו בדרכו. נמצא כי אלישע אינו אלא שב על עקבות רבו ומשחזר את דרכו בהיפוך הכיוון.

ראיות אלו כולן מביאות אותנו לטעון כי פרק ב' הוא סיפור אחד, כשמסלול ההליכה הלוך ושוב הוא המעצב את מסגרתו, את מבנהו ואת אחדותו הפנימית.

נקודת ההיפוך הגיאוגרפי בסיפורנו היא בפסוק יג: "וַיָּשָׂב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן", שם מתחיל אלישע את דרכו לא רק כשהוא לבדו באין רבו עמו, אלא גם כשהוא משחזר את דרכו הקודמת עם רבו בכיוון ההפוך. ובכך נחלק הסיפור לשתי מחציות שוות: בפסוקים א-יב אליהו ואלישע הולכים אל מקום עלייתו של אליהו, ובפסוקים יג-כה אלישע לבדו שב על עקבות הליכתו עם רבו. פסוקים יג-יח, המתארים את התגובות השונות על עלייתו של אליהו, שייכים אפוא למחציתו השנייה של הסיפור, אולם כל חלקי פרקנו מצויים תחת קורת גג סיפורית אחת.

כוונתו של אלישע לשחזר את הדרך שהלך בה עם רבו בולטת לעין בסיפור חציית הירדן. אלישע חוצה את הירדן באותו מקום שחצה בו קודם לכן בהיותו עם אליהו, ובאמצעות אותה האדרת של אליהו, ואף בהזכרת שמו של רבו. לא ייפלא אפוא שבני הנביאים, אשר ליוו קודם את אליהו ואת אלישע בדרכם לירדן והמתינו על שפתו לשובו של אלישע, רואים בשחזור זה את ההוכחה לכך כי "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע".

אלישע אינו יכול להמשיך בדרכו כיורש תפקידו של רבו וכשב על עקבותיו, עד אשר יתברר כי עלייתו של אליהו היא בלתי הפיכה (בשלב ההיסטורי הנוכחי). על כן הוא נעצר ביריחו ויושב בה, עד אשר יודו בני הנביאים השייכים לעיר זו כי חיפושיהם אחר אליהו עלו בתוהו (פסוק יח).

השתהותו של אלישע ביריחו הולידה את פניית אנשי העיר אליו לפתור את בעיית המים, ולאחר שזו נפתרה, ממשיך אלישע לשוב על עקבות רבו, והוא עולה מיריחו לבית אל. בעלייתו זו מתרחש סיפור הנערים המתקלסים בו, וביקועם על ידי שתיים דובים.

שייכותן של שתי הפסקאות האחרונות לכוונת השיבה על עקבותיו של אליהו, אינה כה גלויה כמו מה שסופר קודם להן, והיא זקוקה לביאור. כאן נרמוז רק שהמפתח להבנת משמעות המסופר בהן תלוי בהכרה כי זהו המשך סיפור השיבה על עקבות אליהו, ודמות הרב ועובדת עלייתו זה עתה השמיימה, הן הרקע למה שמתרחש בהן.

העובדה שהסיפור כולו מסתיים בהליכת אלישע אל הר הכרמל (ומשם לשומרון), ולא בשיבתו אל הגִלגל שהיא נקודת המוצא של הסיפור, לא רק שאינה סותרת את טענתנו המרכזית, אלא אף מתחייבת ממנה.

אילו היה אלישע שב על עקבות הליכתו הקודמת עם רבו עד לנקודת המוצא, עד לגלגל, היה מבטא בכך את ההפך הגמור מכוונתו, שכן 'שיבה על העקבות' פירושה בתפיסה המקראית, בדרך כלל, ביטול משמעה של ההליכה הקודמת.[3] בשוב אדם על עקבותיו עד למקום היציאה הרי זה כאילו לא יצא משם מעולם, כאילו המצב הראשון חוזר לקדמותו. וודאי שלא זו היא כוונת אלישע השב על עקבות רבו, אלא כמעט ההפך מכך: כוונתו לבטא את היותו יורש תפקידו של אליהו: באותם מקומות שהופיע בהם אלישע זמן קצר לפני כן כתלמיד וכמשרת של רבו הגדול, הוא מופיע עתה לבדו כנביא היורש את מקום רבו שהסתלק.[4]

על כן, בִמקום לסיים את דרך שיבתו על עקבות רבו בנקודת המוצא, המאפיינת את מצבו של אלישע בטרם ירש את תפקיד רבו, הוא ממשיך לשוב על עקבות רבו, אך על עקבות שנטבעו בתקופה מוקדמת יותר: הוא הולך אל זירת הפעילות הלאומית החשובה ביותר של רבו, אל הר הכרמל. שם נחל אליהו את הגדול בניצחונותיו במלחמתו על נפש העם. במעשה זה מסמל אלישע בדרך חד משמעית את היותו יורש תפקידו של אליהו.[5]

2. מבנה הסיפור

על פי העקרונות שהנחו אותנו בתיחומו של הסיפור, עולה מאליה חלוקתו לשתי מחציות כמעט שוות באורכן.[6] אורך הסיפור כולו עשרים וחמישה פסוקים.[7] מחציתו הראשונה היא מפסוק א עד יב ונושאה: עליית אליהו בסערה השמיים. הנושא מופיע בכותרתה של מחצית זו, והוא שב במילים דומות קרוב לסיומה:

וַיְהִי       בְּהַעֲלוֹת ה'         אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם... (א)

            וַיַּעַל                  אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. (יא)

בפסוק יב מתוארת תגובת האבל של אלישע על הסתלקות אליהו מעליו. אמנם זהו הפסוק הראשון בסיפור שבו נותר אלישע לבדו, ובכל זאת יש לראותו כמסיים את המחצית הראשונה, משום שנוכחותו של אליהו עדיין ניכרת בפסוק זה בתחילתו: "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה... וְלֹא רָאָהוּ עוֹד". אף חלקו השני של פסוק זה, "וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם...", מתאר את תגובת אלישע על עלייתו של אליהו שנידונה בפסוק הקודם, ולכן יש לראות גם אותו כשייך לתיאור עלייתו של אליהו, היינו למחציתו הראשונה של סיפורנו.[8]

מחציתו השנייה של הסיפור, מפסוק יג עד פסוק כה, היא בת שלושה עשר פסוקים. נושאה של מחצית זו הוא: תחילת דרכו העצמאית של אלישע כנביא היורש את תפקיד אליהו רבו, ומידת ההכרה בו ככזה. דברי בני הנביאים בראותם את אלישע חוצה את הירדן באותה דרך שבה חצה אליהו קודם לכן, ראויים לשמש כותרת לחלק זה (פסוק טו): "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע".

יש להדגיש שאף במחצית הראשונה של הסיפור העוסקת בעליית אליהו, נידון בהרחבה נושאה של המחצית השנייה - ירושת אלישע את תפקידו של אליהו. אלישע מוזכר במחצית הראשונה של הסיפור בכל פסוק מפסוקיה, ולא רק כַּתלמיד וכַמשרת הנאמן של רבו, אלא בעיקר כמי שמתעתד לרשת את רבו. ירושת אלישע את אליהו נידונה בדרכים שונות במחצית זו של הסיפור לכל אורכה: הליכת אלישע ביחד עם אליהו בדרכו למקום עלייתו, וההבחנה בעניין זה בינו לבין שאר בני הנביאים, מרמזות על כך, ובצורה מפורשת נידונה שאלת הירושה בדו-שיח שבין אליהו לאלישע בפסוקים ט-י. אלישע רואה את עליית אליהו, ובכך מתקיים התנאי "אִם תִּרְאֶה..." ותוצאתו "יְהִי לְךָ כֵן" - פי שניים ברוחו של אליהו אליו.

כוונתה של המחצית השנייה של סיפורנו אינה רק ללמדנו שאלישע אכן ירש את תפקידו של אליהו, אלא לברר אגב כך עוד שני נושאים המתחייבים מכך: א. מהי מידת ההכרה שלה זכה אלישע מצד קבוצות חברתיות שונות, שעמן בא במגע בראשית דרכו, כיורשו של אליהו וכנביא הדור, ומה נעשה כדי לחזק הכרה זו ולהתגבר על הפכה;
ב. האם אלישע כנביא מתחיל הולך בדרכו של רבו, או שמא דרך עצמאית לו, השונה מזו של רבו.[9]

כל אחת משתי מחציות הסיפור נחלקת לארבע פסקאות. השיקול המרכזי בחלוקה הפנימית הזאת, הוא המיקום הגיאוגרפי של האירועים. מעבר לכך, שונות שתי מחציות הסיפור זו מזו במבנה הפנימי שלהן.

מחציתו הראשונה של הסיפור בנויה על פי הדגם הספרותי הנפוץ הרבה במקרא 'שלושה וארבעה'. שלוש פעמים במחצית זו חוזר על עצמו הדו-שיח שבין אליהו לאלישע, והקורא אינו חש בהתקדמות משמעותית בין הפעם הראשונה לשלישית. אולם שלוש היחידות הראשונות הללו, מובילות אל היחידה הרביעית, המהווה שיא ותכלית המסופר לפניה - אל הדו-שיח שבין אליהו לאלישע בעבר הירדן בטרם עלות אליהו, ואל תיאור עצם עלייתו השמיימה.

אלו הם אפוא ארבעת חלקי המשנה של המחצית הראשונה:

1. א-ג מן הגלגל לבית אל, דו-שיח ראשון.

2. ד-ה מבית אל ליריחו, דו-שיח שני.

3. ו-ח מיריחו לירדן ולעבר הירדן, דו-שיח שלישי.

4. ט-יב בעבר הירדן (בקשת אלישע, תשובת אליהו, עליית אליהו, תגובת אלישע).

דיון מפורט במבנה זה יֵעשה להלן בעיון ב סעיפים 6-5.

על המבנה של המחצית השנייה נעמוד בע"ה לכשנגיע אליה.

ב. מסעו של אליהו אל מקום עלייתו

1. תוואי מסעו של אליהו

בראש פירושו לפרקנו שואל ר"י אברבנאל את השאלה הבאה (השאלה השלישית):

מה ראה אליהו קודם לקיחתו ללכת אל הגִּלגל ואל בית אל ואל יריחו? ואם אמרנו שציווהו ה' על זה[10], אשאלך: ומה היה הצורך בציווי ההוא ובהליכתו שמה?

על שאלה זו יש להוסיף: נראה כי תכלית מסעו של אליהו היא להגיע אל עבר הירדן המזרחי - אל ערבות מואב שעל ירדן יריחו. ובכן, מדוע נקבע דווקא מקום זה כמקום הילקחו, "ולמה לא נלקח בהלכו בדרך (- עד לשם), או באחד מאותם המקומות אשר הלך שמה?".[11]

בטרם נדון בטעמו של מסע זה שעשה אליהו, עלינו לדון בתוואי של מסע זה.

ראשיתו של המסע ביציאתם של אליהו ושל אלישע מן הגלגל (פסוק א). גלגל זו, היכן היא נמצאת?

'גלגל' הוא שם החוזר במקרא ביחס למקומות אחדים בארץ (ואף בפיהם של ערביי הארץ נשתמרו שמות של כמה אתרים המזכירים את השם המקראי גלגל)[12]:

1. כך קרוי המקום "בקצה מזרח יריחו", שבו חנו ישראל לאחר חצותם את הירדן (יהושע ד', יט).

2. בדברים י"א, ל נזכרת גלגל הסמוכה לשכם: "הלא המה (- הר גרזים והר עיבל) בעבר הירדן... מול הגלגל אצל אלוני מֹרה".

3. ביהושע ט"ו, ז, בתיאור גבול יהודה, נאמר: "ועלה הגבול... אל הגלגל אשר נכח למעלה אֲדֻמִּים" והרי זו גלגל שלישית, מזרחית לירושלים.

4. ביהושע י"ב, כג, ברשימת שלושים ואחד המלכים, נזכר: "מלך גוים לגלגל", ולפי ההקשר הגיאוגרפי שם נראה שגלגל זו מצויה בצפון הארץ.

הגלגל שבסיפורנו, נראה שהיא סמוכה לבית אל, ויורדים ממנה לבית אל, כנאמר בפסוק ב: "וירדו בית אל". ברור אפוא שאין זו גלגל המפורסמת - זו שליד יריחו, שהרי ממנה עולים עלייה תלולה וקשה עד לבית אל. אף המסלול הגיאוגרפי שהלכו בו אליהו ואלישע לא יהא סביר אם נזהה את גלגל שבסיפורנו בסמוך ליריחו, שכן אז תהא הליכתם הלוך ושוב בלא טעם.

נראה שהגלגל שבסיפורנו אינה אחת מאלו שמנינו למעלה. מפרשים וחוקרים רבים[13] מציעים לזהותה עם מקום באזור הכפר הערבי גִ'לגִ'ליה, המצוי סמוך למעלה לבונה, ארבעה עשר קילומטרים צפונית לרמאללה ושנים עשר קילומטרים צפונית לבית אל המקראית (המזוהָה בכפר הערבי ביתין).[14]

זיהוי זה של הגלגל מצפון לבית אל ולא הרחק ממנה, עשוי לכאורה לסייע לענות על שאלתו של רי"א שהוצגה בראש העיון. נראה כי מטרתו של אליהו הייתה להגיע אל מקום הילקחו בעבר הירדן המזרחי, מול יריחו (ועל סיבת דבר זה עדיין יש להשיב). אדם המצוי בגלגל שמצפון לבית אל, אכן ילך באותו המסלול המתואר בפרקנו כדי להגיע למחוז חפץ זה: הוא ידרים לבית אל, ממנה יפנה מזרחה בדרך העתיקה היורדת ליריחו,[15] ומשם יפנה לירדן הסמוך כדי לחצותו.

אלא שתשובה זו באמת אינה מספקת: אליהו אמר לאלישע (פסוק ב) "כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל", וחזר ואמר (פסוק ד) "כִּי ה' שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ". מפשטות דבריו משמע, שהופעתו בשתי הערים הללו תֵעשה בשליחות ה', לשם עצמן של אותן ערים, ולא רק כתחנות במסעו לעבר הירדן המזרחי. ועוד יש לשאול: מה עשו אליהו ואלישע בגלגל זו עד ששימשה להם נקודת מוצא למסעם?

2. סיבת הופעתו של אליהו בגִלגל

גלגל זו שאליה בא אליהו בראשית הסיפור, שבה ומופיעה פעם נוספת בהמשך הסיפורים על אלישע. לאחר סיפור החייאתו של בן השונמית על ידי אלישע (פרק ד') אנו קוראים:

וֶאֱלִישָׁע שָׂב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו... (ד', לח)

ובכן, מניין 'שב' אלישע, ומדוע בואו לגלגל הוא בגדר 'שיבה'?

בסיפור אלישע והשונמית מצאנו את אלישע (בחברת נערו) 'עובר' בשונם ומצוי בהר הכרמל. אולם רק בגלגל אנו מוצאים אותו בחברת בני הנביאים היושבים לפניו, ובהמשך פרק ד' (בפסוק מג) מסתבר שמספרם הגיע למאה איש. אלישע מתואר בסיפור זה כמי שדואג לפרנסתם.

בדומה לשמואל, אף אלישע הוא נביא המצוי בתנועה בין ערי ישראל ויישוביהם. וכשם שנאמר על שמואל (שמ"א ז', טז-יז): "וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה... וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׂם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' ", נראה כי ניתן לומר בדומה אף על אלישע: 'וסבב שומרון ושונם והר הכרמל, ותשובתו הגלגלה כי שם ביתו'. 'ביתו' - פירושו כאן בראש וראשונה 'משפחתו' - אשתו וילדיו החיים בביתם.[16] אך בנוסף לכך, שם היה בסיסו 'המקצועי' כנביא: לשם נקבצו בני הנביאים אשר ישבו לפניו ושלכלכלתם הוא דאג. על כן, לאחר שתוארו פעולותיו השונות של אלישע בשונם ובהר הכרמל, במסגרת 'סיבובו' בערי ישראל, נאמר (ד', לח): "וֶאֱלִישָׁע שָׂב הַגִּלְגָּלָה... וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו...".[17]

בדיון זה הקדמנו את המאוחר: בסיפורנו שבפרק ב' עדיין אין בני הנביאים יושבים לפני אלישע, ונראה שבגלגל אין בשלב זה בני נביאים כלל. ואין תימה בכך: בשלב זה אלישע עדיין אינו נביא, אלא אך משרתו של אליהו נביא הדור. אף על פי כן נוכל להניח שכבר בשלב המוקדם הזה קבע אלישע את ביתו בגלגל. שם מצויה משפחתו, וכאשר הוא אינו מצוי בחברת אליהו רבו הוא מצוי בביתו שבגלגל.[18]

אם השערתנו זו (הנסמכת בעיקרה על המסופר בפרק ד' פסוקים לח-מד) צודקת, נוכל לענות באמצעותה על פשר הופעת אליהו בגלגל והליכתו של אלישע עמו משם: אליהו הגיע לגלגל ביום עלותו בסערה השמיימה כדי להיפרד מעל תלמידו ומשרתו המצוי באותה עת בביתו שבגלגל. אלישע עוזב את ביתו ואת עירו כדי ללוות את רבו, ואליהו מנסה להשאירו שם באמרו לו (פסוק ב): "שֵׁב נָא פֹה (- בעירך ובביתך) כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל". אולם אלישע, היודע את פשר הופעת אליהו בגלגל ואת טעמה, נחרץ בהחלטתו להמשיך עם רבו עד מקום הילקחו.

לכשיבסס אלישע את מעמדו כנביא היורש את אליהו, יזרמו אל עירו בני הנביאים, ואז יהא מספר היושבים לפני אלישע בגלגל כפול ממספר בני הנביאים שהיו ביריחו (השווה ד', מג לפסוקים ז וְ-טז בפרקנו).

3. סיבת הגעתו של אליהו לבית אל וליריחו

בירור זה שעשינו ביחס לנקודת המוצא למסעו של אליהו - הגלגל, אפשר שייתן בידינו כיוון גם לטעמו של המשך המסע, דרך בית אל ויריחו. מסתבר שתכלית כניסתו של אליהו לערים אלו קשורה בדבר היחיד שהכתוב מתאר שאירע בעת כניסתו אליהן. בשתי הערים הללו היו מצויים בני נביאים, והם ניגשו אל אלישע וניהלו עמו דו שיח זהה (פסוקים ג וְ-ה):

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ?
וַיֹּאמֶר: גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ!

נראה אפוא כי מעברו של אליהו בערים אלו בשליחות ה' נועד להוות אקט של פרֵדה מבני הנביאים.[19] כפי שנוכחנו מן הסיפורים על שמואל (בשמ"א י"ט) ועל אלישע (בפרק ד' בספרנו), נחשב נביא הדור לרבם של בני הנביאים שבדורו. ואף שאליהו כפי הנראה לא עמד בראש עדה של בני נביאים כמו שני הנביאים האחרים שהוזכרו (אולי משום שלא נהג להתגורר במקום אחד בדרך קבע), נחשבים בני הנביאים שבדור זה כולם לתלמידיו, ועליו אפוא להיפרד מהם בטרם יילקח מעמם.

כאן יש לשאול בצדק: היכן נרמזת פרֵדה כלשהי שאליהו נפרד מאלישע בגלגל או מבני הנביאים שבבית אל ושביריחו? הרי בני הנביאים בשני המקומות הללו אינם מדברים כלל אל אליהו, ואף הוא אינו דובר אליהם דבר!

על הדו-שיח התמוה שמנהלים בני הנביאים עם אלישע הן בבית אל והן ביריחו ועל המשתמע ממנו שואל ר"י אברבנאל:[20]

מי הגיד אל בני הנביאים כולם, אשר בבית אל ואשר ביריחו, שיהיה נלקח אליהו ביום ההוא? ואם בא אליהם בנבואה, איך השיגוה כולם?... ומה היה התועלת והצורך בהתוודעות ההוא אליהם?

נראה כי התשובה על שאלותיו אלו של רי"א כרוכה בדיוננו אודות מטרת כניסתו של אליהו לבית אל וליריחו.

הידיעה על עלייתו הקרובה של אליהו בסערה השמיימה אמנם ניתנת לנו, הקוראים, כבר בפסוקו הראשון של סיפורנו, אולם, היא מהווה סוד שאין שחים בו בטרם אירע הדבר, ואין מפרשים את פרטיו אף לאחר מכן. במצב זה עלולה פרֵדתו של אליהו מאלישע ומבני הנביאים להיות חד-צדדית ועל כן חסרת משמעות: אליהו אמנם יודע שהוא בא לחלוק כבוד לאלישע ולבני הנביאים בהיפרדו מהם בטרם הילקחו מעמם, אך כיוון שהם אינם יודעים זאת (ואליהו לא יגלה להם כמובן את סודו) יהא מעברו של אליהו בגלגל, בבית אל וביריחו תמוה וחסר פשר בעיני אלו שאליהו אמור להיפרד מהם.

כדי למנוע מצב זה, באה הנבואה מראש, וגילתה הן לאלישע ("גם אני ידעתי") והן לבני הנביאים שבשתי הערים שבהן עתיד אליהו לעבור בדרכו, כי 'היום ה' לוקח' את אליהו מעליהם. אפשר שנבואה זו ניתנה לכולם, ואפשר שניתנה לאחד מהם, או לאחדים, וכך נתפרסם הדבר בכל קהלם.

אפס, גילוי נבואי זה - סוד יצוק בו, ובני הנביאים אינם מעיזים לאמרו בפני אליהו עצמו, שהסוד אמור בו, מפני יראת הכבוד הרבה שיש להם מפניו, וביותר ביום נורא הוד זה. על כן מופיעה לפנינו פרֵדה משונה: אקט הפרֵדה מצדו של אליהו הוא בעצם הופעתו באותן ערים שבהן מצויים בני הנביאים, ואילו אקט הפרֵדה של בני הנביאים מתממש בדו-שיח הנרגש שהם מנהלים עם אלישע, ושבו הם מגלים את ידיעתם בדבר היות מפגשם זה עם אליהו מפגש של פרֵדה.

הכול יודעים אפוא מדוע בא אליהו אל התחנות הללו במסעו - אליהו עצמו, אלישע ואף בני הנביאים - אולם אווירת הסודיות מונעת העלאה מפורשת של ידיעה זו בדו-שיח גלוי עם אליהו, ואף אלישע, התלמיד הנאמן, אינו מבטא את ידיעתו זו בדברו עם אליהו.[21]

4. סיבת הילקחו של אליהו בערבות מואב מול יריחו

לאחר שהתברר לנו פשר הופעתו של אליהו בגלגל ופשר מעברו בבית אל וביריחו בטרם נלקח מעם תלמידיו, נוכל לדון בפשרו של המסע כולו ובמטרתו - להגיע אל עבר הירדן המזרחי, אל ערבות מואב מול יריחו, שם יילקח אליהו.[22]

מפרשים אחדים נתנו טעם ללקיחתו של אליהו דווקא במקום זה בראותם בכך המשך למגמת הדימוי שבין אליהו למשה שמצאנוה בסיפור ההתגלות בהר חורב (מל"א י"ט).[23] הנה דברי רד"ק בביאורו לפסוק א:

מה שהיו הולכים מעבר הירדן, נראה כי כן נאמר לו לאליהו בנבואה כי מעבר לירדן יילקח. אולי היה הילקחו במקום אשר נאסף משה רבנו, לכבודו. כי מעלתו הייתה קרובה למעלת משה רבנו. וכן הראה לו הכבוד בהר חורב כמו שהראה לו למשה רבנו; וצם ארבעים יום וארבעים לילה כמו שצם משה רבנו.

ואכן, כמו בפרק י"ט במל"א, גם בסיפורנו בולטת מגמת הדימוי בין משה לאליהו בכמה סעיפי השוואה.[24] אולם מאחרי סעיפים אלו מסתתרת דווקא ההבחנה העקרונית בין שני הנביאים, ואפשר שהיא המטרה של ההשוואה ביניהם: על משה נאמר בפירוש, שלאחר שסיים את משימת חייו, מת ונקבר, ואילו על אליהו לא נאמר שמת ולא שנקבר. נמצא ששני האישים הללו אינם מסיימים את פרשת חייהם בדרך זהה, ורק המיקום הגיאוגרפי והמסתורין האופף את דרך הסתלקותם הם היוצרים את ההשוואה.

עיקר ענייננו עתה הוא בשאלת המקום שבו נלקח אליהו, ובטעם הדבר שעליו היה לערוך מסע ארוך זה המתואר בסיפורנו. נראה כי הדימוי למשה אמנם יכול לסייע בידנו, אך על דרך ההיפוך.[25] הנסיבות לסיום פרשת חייהם של שני האישים באותו מקום עצמו ממש הפוכות: משה הנהיג את ישראל בדרכם אל ארץ ייעודם עד לערבות מואב שעל ירדן ירחו, המקום שממנו יֵצאו בני ישראל בעוד זמן קצר כדי לחצות את הירדן ולכבוש את הארץ; אליהו, לעומת זאת, מגיע למקום זה מהכיוון ההפוך - מלב לבה של ארץ ישראל המיושבת, מהר אפרים, מארץ בנימין ומיריחו, והוא חוצה את הירדן מזרחה, אל המקום שבו חנו ישראל בטרם נכנסו לארץ.

יוצא אפוא כי מסעו של אליהו הוא היפוך מסע כיבוש הארץ בימי יהושע: מן הגלגל שבהר אפרים הולך אליהו לבית אל, ומשם ליריחו[26], ומיריחו הוא חוצה את הירדן מזרחה באזור שבו עברו ישראל את הירדן מערבה. באזור שבו נערכו ישראל לקראת כיבוש הארץ, בערבות יריחו, עוזב אליהו את ישראל - את העם ואת הארץ.

בסעיפים הקודמים של עיון זה עלה בידנו כי מסע זה של אליהו הוא מסע פרֵדה שלו ביום הסתלקותו. שיערנו שבמסעו זה התכוון אליהו להיפרד מאלישע תלמידו המצוי בגלגל, ומבני הנביאים שבבית אל וביריחו, שאף הם תלמידיו. עתה אנו מרחיבים טיעון זה אף ביחס למסע בשלמותו עד בואו אל תכליתו: זהו מסע פרֵדה של אליהו מן הדור שהוא חי בקרבו, פרֵדה מן הארץ שבה פעל ופרֵדה מן התהליך ההיסטורי שהמקרא מתאר את מימושו - תהליך כיבוש הארץ וההתנחלות בה.

ובכן, מה פשר מסע הפרֵדה הזה של אליהו, המבטא פרישה מעם ישראל ומארצו?

מסתבר כי המסע שעורך אליהו לקראת עלייתו - מסע של עזיבת העם והארץ - הוא מסע של פרֵדה זמנית: הנפרד בדרך זו מתכוון לשוב אל מושא פרֵדתו בעתיד רחוק יותר.

5. הופעת התבנית 'שלושה וארבעה' בסיפורנו ומשמעותה

תיאור מסעו של אליהו עד מקום הילקחו ותיאור מה שאירע לאחר מכן בנויים בתבנית ספרותית כפולה של 'שלושה וארבעה'. בתבנית זו נוצקו אף חלקים נוספים בפרקי אליהו, והראינו זאת בספרנו "פרקי אליהו".[27]

המעיין בתיאור שבפסוקים א-ח ייווכח שהוא בנוי משלוש חוליות החוזרות על עצמן, והן הן החלק המכין את הופעת החוליה הרביעית בסיפור, שיאה של היחידה הספרותית הבא החל מפסוק ט.

להלן טבלת ההקבלות בין שלוש החוליות הראשונות לבין החוליה הרביעית:

א

ב

ג

ד

מן הגלגל לבית אל

מבית אל ליריחו

מיריחו לירדן

מן הירדן אל מעבר לו

(א) ... וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל.
(ב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל אֱלִישָׁע:
שֵׁב נָא פֹה, כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל.
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ
אִם אֶעֶזְבֶךָּ
וַיֵּרְדוּ בֵּית אֵל.



(ד) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ: אֱלִישָׁע,
שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ.
וַיֹּאמֶר: חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ
אִם אֶעֶזְבֶךָּ
וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ.



(ו) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ:
שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה.
וַיֹּאמֶר: חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ
אִם אֶעֶזְבֶךָּ
וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם.



(ט) וַיְהִי כְעָבְרָם
וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע:
שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם
בְּרוּחֲךָ אֵלָי...
(יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר
וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. (יב) וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה...

בבית אל

ביריחו

על הירדן

שוב על הירדן

(ג) וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל
אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:
הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ
אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ?
וַיֹּאמֶר: גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ.





(ה) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ
אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:
הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ
אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ?
וַיֹּאמֶר: גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ.





(ז) וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים
הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק
וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן.
(ח) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם
וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה
וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה.


(יג) ... וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן
(יד) וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ...
וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה
וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע.
(טו) וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים
אֲשֶׁר בִּירִחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ:
נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע
וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה.

 מן הטבלה ניכר שהתבנית 'שלושה וארבעה' בסיפורנו היא כפולה, כלומר כל אחת משלוש החוליות הללו בנויה משני חלקים: בחלק הראשון חוזר דו-שיח בין אליהו לאלישע, והחזרה בכל שלוש החוליות היא סטריאוטיפית: "שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי... חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ". הדו-שיח הזה מסתיים בכל שלוש החוליות בהליכתם של אליהו ואלישע עד לתחנה הבאה במסע.

חלקה השני של כל אחת משלוש החוליות מתאר את פעילותם של בני הנביאים, היודעים את סוד מסעו של אליהו אל מקום הילקחו ביום הזה. בניגוד לחלק הראשון שבכל חוליה, המתאר דו-שיח בין אליהו לאלישע תוך כדי תנועה ממקום למקום, הרי פעילותם של בני הנביאים קשורה במקום אחד: בבית אל, ביריחו או בירדן. בשתי החוליות הראשונות מתואר באותן מילים ממש דו-שיח נרגש בין בני הנביאים לאלישע: "הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ? וַיֹּאמֶר: גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ!". אולם בחוליה השלישית אין עוד חזרה על דו-שיח זה. חסרונו של דו-שיח זה מתחייב מנסיבות העלילה: התחנה שאחרי יריחו היא הירדן, שאינו מקום יישוב, ואין מצויים בו ברגיל בני נביאים כמו בבית אל וביריחו. בכל זאת, אף על הירדן מצויים עתה בני נביאים שיש להם עניין רב בלקיחתו הקרובה של אליהו (פסוק ז): "וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק". מניין הלכו? כמובן, מיריחו. חמישים בני הנביאים הללו הם הם בני הנביאים של העיר יריחו שתוארו קודם לכן בחוליה השנייה.[28] מובן אפוא שעל הירדן אין כל טעם בחזרתו של הדו-שיח שנערך כבר בין בני הנביאים הללו לבין אלישע בהיות כולם ביריחו.

ובכן, לשם מה באו חמישים בני הנביאים הללו אל הירדן? הם באו להיות נוכחים במקום הקרוב ביותר שהם מעיזים להגיע אליו - "מנגד מרחוק" למקום הילקחו של אליהו מעבר לירדן. ממקום עמידתם זה הם ראו את אליהו חוצה את הירדן באמצעות אדרתו ועובר אותו בחרבה ביחד עם אלישע. או אז כנראה נעלמו שני האישים הללו מעיניהם.

תיאור פעולתם של בני הנביאים בחוליה שלישית זו שונה אפוא מתיאור פעולתם בשתי החוליות הקודמות: שם הם ניהלו דו-שיח עם אלישע, ואילו כאן הם צפו בדממה באליהו ובאלישע העוברים את הירדן לאחר חצייתו בדרך נס. הצד השווה בכל שלוש החוליות הוא בכך שבני הנביאים, הנרגשים מידיעתם "כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ" את אליהו מעליהם, מנסים להתקרב אל האירוע המסתורי הזה בדרכים שונות, ונותרים מוגבלים בניסיון ההתקרבות הזה. בבית אל וביריחו הם עושים זאת באמצעות הדו-שיח הנרגש שהם מנהלים עם אלישע, המצווה עליהם "החשׁוּ!", ואילו על הירדן הם עושים זאת בעמידתם הדוממת "מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק" למקום שבו עברו אליהו ואלישע את הירדן, ובהתבוננם בשני האישים הללו המתרחקים מהם. ועוד דבר: בכל שלוש החוליות נוכחים בני הנביאים כי אלישע, לא זו בלבד שיודע כמותם את סוד מסעו של אליהו ביום זה, אלא שהוא היחיד המורשה ללוות את אליהו במהלך מסעו מתחנה לתחנה. בחוליה השלישית אף מתעצמת ידיעתם: הם רואים את אלישע הולך עם אליהו אל מקום הילקחו הנסתר מעיניהם.

עתה נעבור לדון בחוליה הרביעית בסיפור, המהווה את שיאן של שלוש קודמותיה.

כשם ששלוש החוליות הראשונות נחלקות לשני עניינים שונים - הדו-שיח שבין אליהו לאלישע ותיאור פעילותם של בני הנביאים - כך גם החוליה הרביעית המשלימה את קודמותיה חוליה כפולה היא.

ההשלמה לחלק הראשון שבכל שלוש החוליות - לדו-שיח החוזר שלוש פעמים בין אליהו לאלישע - היא בתיאור הדו-שיח הרביעי והאחרון שביניהם בפסוקים ט-יב. אף דו-שיח זה, כמו קודמיו, נעשה תוך כדי תנועה של השניים: "וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע..." (פסוק ט); "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ..." (פסוק יא).

שלא כבשלוש החוליות הראשונות, הליכתו של אלישע עם אליהו בחוליה הרביעית נעשית ללא כל ניסיון התנגדות של אליהו, ותוכנו של הדו-שיח שביניהם הפוך ממה שהיה בשלוש הפעמים הקודמות. אליהו גומל לאלישע על הליכתו עמו ושואלו: "מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ", ובקשתו של אלישע: "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" ניתנת לו לבסוף משנתמלא התנאי: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ - יְהִי לְךָ כֵן".

תיאור עליית אליהו בסערה השמיים והדו-שיח בינו לבין אלישע שקדם לכך, אינו קשור בבני הנביאים (כלומר, לחלקן השני של שלוש החוליות הקודמות): הרי אירוע זה היה נסתר מעיניהם, ואין לנוכחותם על הירדן בחוליה השלישית כל תרומה למה שהתרחש בין אליהו לאלישע במקום עלייתו של אליהו.

מהו אפוא החלק המשלים את תיאור פעילותם של בני הנביאים בשלוש החוליות הקודמות? נראה כי חלק זה הוא תיאור חזרתו של אלישע אל עבר הירדן המערבי - מקום ההמתנה של בני הנביאים, שבו ערכו לו הללו קבלת פנים, המתוארת בפסוקים יג-טו.

נוכחותם של בני הנביאים על הירדן וצְפייתם באליהו ובאלישע העוברים את הירדן המתוארות בחוליה השלישית, מהווֹת הכנה נחוצה לחוליה רביעית זו. תיאור חציית הירדן על ידי אלישע לבדו בחוליה הרביעית, מקביל באופן ברור לתיאור חצייתו על ידי אליהו בחוליה הקודמת. אך מה שחשוב הוא, שכשם ששם נעשה הדבר לעיני בני הנביאים, כך גם בחוליה הרביעית, נעשתה חציית הירדן על ידי אלישע לעיניהם (פסוק טו): "וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִחוֹ מִנֶּגֶד".

הקבלה זו בין החוליה הרביעית לחוליה השלישית במה שנוגע לראייתם של בני הנביאים, נשלמת בהקבלת החוליה הרביעית גם לשתי החוליות הראשונות. מה בשתיהן נסוב דברם של בני הנביאים על הקשר שבין אליהו לאלישע: "הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ?", אף בחוליה הרביעית דיברו על כך: "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע"; מה בשתי החוליות הראשונות נאמר 'ויצאו / ויגשו בני הנביאים אשר בית אל / ביריחו אל אלישע' אף בחוליה הרביעית נאמר "ויבאו לקראתו". אלא ששם ניגשו בני הנביאים אל אלישע כדי לדבר עמו, ואילו בחוליה הרביעית, כמו גם בשלישית, אין מתנהל כל דו-שיח בינם לבינו: "וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׂתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה" - בדממה.

6. משמעות הופעת התבנית הכפולה

בכל מקום במקרא שבו נעשה שימוש בתבנית הספרותית 'שלושה וארבעה' יש לשאול, מה תרומתה של תבנית זו לנושא היחידה שבה היא מופיעה. בסיפורנו, שבו מופיעה התבנית בכפל עניינים, יש לשאול: האם כפילות זו משמשת מטרה אחת או שמא שתיים?

חזרת אירוע בסיפור המקראי שלוש פעמים ברציפות מפקיעה מהנפשות הפועלות את האפשרות לפרשו כמקרה, ויוצרת 'חזקה'. החזרה המשולשת משנה את תודעתן, ומכינה אותן לקראת האירוע שיבוא בחוליה הרביעית.[29] כמו כן, חזרת אירוע פעם אחר פעם יוצרת השהייה במהלך העלילה, ומאפשרת הבשלה של תהליך, לקראת מעשה הזקוק להבשלה איטית זו, ואשר יופיע בחוליה הרביעית, בשיאה של היחידה.

עתה הבה נבחן כל חלק בתבנית הכפולה שבסיפורנו:

ההבדל בנושאם של שני חלקי התבנית ניכר: החלק הראשון בתבנית מתאר את מערכת היחסים שבין אליהו לאלישע, ואילו החלק השני מתאר את מערכת היחסים שבין בני הנביאים לבין אלישע.[30]

ובכן, ראשית עלינו לדון בחלקה הראשון של התבנית. נראה כי החזרה שלוש פעמים על הדו-שיח שבין אליהו לאלישע נועדה לקבוע את החלטיותו של אלישע ואת עמידתו בניסיון שאליהו העמידו בו פעם אחר פעם. דבר זה הוא שזיכה את אלישע בשינוי יחסו של אליהו כלפיו בחוליה הרביעית, והוא שהביא את אליהו לראות באלישע את יורש תפקידו כנביא הדור. (נרחיב את הדיון על כך להלן בעיון ג2).

שינוי זה ביחסו של אליהו לאלישע החל לתת את אותותיו כבר בחוליה השלישית: לאחר שאלישע נשבע את שבועתו בשלישית לא נאמר 'ויבואו הירדנה', בדומה למה שנאמר בשתי החוליות הקודמות, אלא נאמר: "וַיֵּלְכוּ שְׂנֵיהֶם" (ו), משמע: מתוך הסכָּמה. וכן משמע מהנאמר שוב בחוליה זו: "וּשְׂנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן " (ז); "וַיַּעַבְרוּ שְׂנֵיהֶם בֶּחָרָבָה" (ח). הסכמה רמוזה זו, אשר הושגה בעקבות עקשנותו של אלישע להילוות לרבו, נותנת את פֵּרותיה בחוליה הרביעית, בדו-שיח שבין אליהו לאלישע. דו-שיח זה אופיו הפוך מאופיים של אלה שהתקיימו ביניהם בחוליות הקודמות, והוא שהוביל לבסוף לקביעת אלישע כיורש פי-שניים ברוחו של רבו.

עתה נעבור לדון בחלק השני של התבנית 'שלושה וארבעה'. בחלק זה של התבנית נידונים, כאמור, יחסיו של אלישע עם בני הנביאים. בשתי החוליות הראשונות ניגשים בני הנביאים שבבית אל וביריחו אל אלישע ושואלים אותו: "הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ?". נראה כי שאלתם לא הייתה אלא דרך להיכנס עם אלישע בדברים, ולגלות לו ברוב התרגשות כי הם מודעים לפשר הופעת אליהו בעירם. תשובתו של אלישע להם: "גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ!", כמו כל עצמו של מפגש זה שבינו לבינם, מעידים על עדיפותו של אלישע על פני בני הנביאים: אלישע הוא זה שהגיע עם אליהו לעריהם של בני הנביאים (בית אל ויריחו), והוא היחיד שעוזב אותן כמלווהו של אליהו.

בחוליה השלישית, בני הנביאים שביריחו העיזו לצאת מעירם בעקבות אליהו ואלישע, וללכת אחריהם אל הירדן תוך שמירת מרחק. חוליה זו מקדמת אפוא את קרבתם של בני הנביאים אל האירוע הסודי שבו יילקח אליהו. האם אף מעמדו של אלישע נתעלה בחוליה זו בעיניהם? נראה שכך הדבר. על שפת הירדן ראו בני הנביאים כי "וּשְׂנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן" וכי "וַיַּעַבְרוּ שְׂנֵיהֶם בֶּחָרָבָה". מתברר להם אפוא כי הליווי שליווה אלישע את אליהו רבו אינו מסתיים בירדן, אלא נמשך אל מעבר לו - אל מקום הילקחו של אליהו. אפס, את מה שאירע במקום ההוא - את עלייתו של אליהו בסערה השמיים ואת קבלת אלישע פי שניים ברוחו - את זאת לא יכלו לראות.

נוכחותם של בני הנביאים על הירדן בחוליה השלישית מכינה את ההתרחשות בחוליה הרביעית, המשנה באופן מהותי את יחסם של בני הנביאים לאלישע. עד עתה התגלתה עדיפותו של אלישע על פניהם, מפני היותו משרתו הנבחר של אליהו, המלווה אותו אל מקום הילקחו. אולם בראותם אותו חוזר לבדו אל הירדן, ומחולל נס כמו זה שחולל קודם לכן אליהו, באדרת אליהו שבידיו, הבינו בני הנביאים כי המשרת הפך לנביא הדור, וכי בהילקח אליהו מן העולם, נחה רוחו על אלישע תלמידו.

החוליה הרביעית היא זו שמעדכנת אפוא את יחסם של בני הנביאים אל אלישע, ומשלימה את מה שלא היה בידם לראות - את שאירע במקום עלייתו של אליהו. אף שלא שמעו את בקשת אלישע מאליהו: "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" ואת אישורה המותנה בדברי אליהו: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן", ואף שלא ראו את התקיימות התנאי: "וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם, וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה", הסיקו ממה שראו עיניהם, ואף ביטאו זאת בפיהם כי: "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע".

כמו בשתי החוליות הראשונות, הם ניגשים אף עתה אל אלישע, אלא שעתה אין הם רואים בו את המשרת, שניתן להיכנס עמו בדברים בעניין המרגש אותם, אלא בדממה הם משתחווים לו ארצה, ובכך הם מביעים בלא אומר ודברים את הכרתם בו כנביא החדש של דורם.

כך משמשת התבנית 'שלושה וארבעה' בחלקה השני כמסגרת לתיאור השינוי שחל ביחסם של בני הנביאים לאלישע עד שקיבלוהו עליהם כנביא היורש את רבו. בראשית התהליך, בשתי החוליות הראשונות, ניכר יחסם אליו כמשרתו של אליהו. בחוליה השלישית נתעלה מעמדו עוד יותר בעיניהם, מבחינת זיקתו לרבו, והוכנה התשתית למהפך בתפיסתם אותו כיורשו של אליהו. המהפך הושלם בהופעתו לפניהם בחוליה הרביעית, כנביא הבא של הדור.

ג. אליהו ואלישע בדרכם לירדן (א-ח)

פעמיים מתאר המקרא את אליהו ואת אלישע כשהם מצויים יחדיו: לראשונה במפגשם הראשון בשדות אבל מחולה, בעת שאליהו נטל עמו את אלישע מבית אביו, ואלישע הלך אחריו לשרתו (מל"א י"ט, יט-כא); ובשנייה בפרקנו, במפגש האחרון ביניהם, כשאלישע מלווה את רבו עד עלייתו בסערה השמיימה. חוץ משני תיאורים אלו, אין אנו מוצאים עוד את השניים יחדיו. בין שני המפגשים הללו פעל אליהו (בכרם נבות - מל"א כ"א, ולפני אחזיהו ושלוחיו - מל"ב א') לבדו, באין אלישע עמו. אין להסיק מכך שאלישע לא שהה בחברת רבו בתקופת הזמן שבין שני המפגשים. הרי בסיומו של המפגש הראשון נאמר: (י"ט, כא) "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ", ובעת שאלישע כבר שימש כנביא, לאחר עליית רבו השמיימה, הוא מתואר על ידי אחד מעבדי מלך ישראל כ"אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" (מל"ב ג', יא). אין זאת אלא שאליהו היה נוטה לפעול את פעולותיו כנביא כשהוא לבדו,[31] ואפשר שאף כשלא פעל פעולה מסוימת, היה אליהו נוטה להתבודד לעתים.

את שני תיאורי המפגשים הללו (וביותר את התיאור שבפרקנו) יש לראות כצמתים רבי חשיבות שבהם מתחולל המעבר מתקופת נבואתו של אליהו לתקופת נבואתו של אלישע. במפגשים אלו בא לידי ביטוי מובהק היחס הדיאלקטי בין הרב לתלמידו, יחס שיש בו הערצה מופלגת של התלמיד לרבו וחפץ עז להיות ממשיך דרכו מחד, אך מאידך, עמידה של התלמיד על אישיותו העצמאית שהיא כה שונה מזו של רבו. דבר זה הוא שהופך את המפגשים המרתקים הללו למלאי מתח ודינמיות. במפגשים הללו טמון המפתח לא רק להבנת היחס שבין שני האישים, אלא גם ליחס שבין שתי התקופות, זו שבה שימש אליהו כנביא הדור, וזו שבה שימש אלישע בתפקיד זה.

1. "שֵׂב נָא פֹה..."

בעיון שהוקדש למפגשם הראשון של אליהו ואלישע בשדות אבל מחולה, הראינו כי למרות 'המשיכה המגנטית' שנמשך אלישע אחר אליהו שנתגלה לו לפתע, יש במפגש זה מתיחות בין שני האישים שאופיים כה שונה ומנוגד. אלישע, המתעכב מללכת אחר רבו עד אשר יישק לאביו ולאמו ועד אשר יערוך סעודת פרֵדה לבני עירו, זוכה בתגובה אירונית של דחייה מצד אליהו: "לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִֹיתִי לָךְ" (י"ט, כ).

האם מפגשם האחרון של השניים הולך למישרין מבחינת היחס ההדדי שביניהם? לאו דווקא. אף כאן אנו מוצאים מעין דחייה שדוחה אליהו את אלישע, לאחר שבא לגִלגל, מקום ישיבתו של אלישע, על מנת להיפרד ממנו. שלוש פעמים - בגלגל (פסוק ב), בבית אל (פסוק ד) וביריחו (פסוק ו) - מנסה אליהו להינתק מתלמידו הנאמן באומרו לו: "שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי...". מה פשר הדבר? הן גם הרב וגם תלמידו יודעים את סוד הליכתו של אליהו למקום הילקחו, ואם כן, שואל ר"י אברבנאל:[32]

למה השתדל אליהו שישָאר אלישע בגלגל או בבית אל או ביריחו, ולא יראה בעת הִלקחו? והנה הוא היה משרתו ותלמידו, והיה ידוע [יודע] שישתלם בראייתו, ויהיה אם כן מונע טוב מבעליו.

בעיון ב נוכחנו כי מסעו זה של אליהו הוא מסע פרֵדה בטרם הילקחו: פרֵדה מן הארץ ופרֵדה מבני הנביאים המצויים בתחנות שבדרכו. אולם כוונת אליהו הייתה להיפרד גם מאלישע. ספק