שיעור 2 - פתיחת שפתיים

  • הרב עזרא ביק

פתיחת שפתיים

היחידה הבסיסית של התפילה היא הברכה. תפילת שמונה עשרה נקראת כך מפאת היותה מורכבת (במקור) משמונה עשרה ברכות. על פי ההלכה ברכה פותחת ב"ברוך" ומסיימת ב"ברוך" (חוץ מרשימה ארוכה של יוצאים-מן-הכלל) וכך גם הברכה הראשונה של תפילת העמידה, שפותחת במלים "ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו". מאחר שמבנה הברכה יסודי במערך התפילה, בהמשך השיעורים נעסוק במידה רבה בניתוחה. אם כן, לכאורה איתרנו את נקודת ההתחלה של התפילה במלה "ברוך" אשר בה נפתחת הברכה הראשונה. אך לפני מילה זו מופיע פסוק, אמירה שאינה במבנה של ברכה, ובהבנת משמעות חריגה זו נתחיל את שיעורינו.

א. ה' שפתי תפתח

לפני תחילת הברכה הראשונה של שמונה עשרה, מופיע בסידור פסוק אחד, הלקוח מספר תהילים (נא, יז): "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". בתפילת מנחה ובמוסף מופיע פסוק נוסף - "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו", ובספרות ההלכה מופיעים פסוקים אחרים, כדוגמת "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" ובנוסח ספרד "סוף דבר הכל נשמע" או "תכון תפילתי קטורת לפניך". אך יש הבדל בין פסוק "ה' שפתי תפתח" לבין האחרים. הבדל זה בא לידי ביטוי מובהק בתפילות שחרית וערבית שאין לאמר בהן כל פסוק חוץ מה' שפתי תפתח. ולמה? כפי שראינו בשבוע שעבר, יש צורך להצמיד את ברכת גאל ישראל לתפילת העמידה, לסמוך גאולה לתפילה. לכן אין להוסיף כל דיבור בין ברכת הגאולה לבין תפילת שמונה עשרה. הלכה זאת נוהגת רק בתפילות שנאמרת בהן "גאולה". מאחר שקריאת שמע נוהגת "בשכבך ובקומך", כלומר, בבוקר ובערב, כך גם "גאולה", אחת מברכות קריאת שמע, נוהגת רק בשחרית וערבית. משום כך במנחה אין מניעה להוסיף כל מה שרוצים לפני העמידה. אך בשחרית וערבית, אסור להפסיק. ולכן אף שבמנחה או מוסף ניתן להוסיף פסוקים כגון: "כי שם ה' אקרא", ו"שומע תפילה", בשחרית ובערבית פסוקים אלו יפסיקו בין גאולה לתפילה ולכן אין להוסיפם.

אך כאמור, "ה' שפתי תפתח" נאמר גם בשחרית וערבית. נראה שזה סותר את הכלל של סמיכות גאולה לתפילה. הגמ' עומדת על בעיה זאת.

שחרית היכי מצי סמיך (איך יכול הוא לסמוך גאולה לתפילה בשחרית)? והא אמר רב יוחנן: בתחילה הוא אומר "ה' שפתי תפתח", ולבסוף הוא אומר "יהיו לרצון אמרי פי"? אלא התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפילה אריכתא דמיא (כיון שתקנו חכמים לאמר ה' שפתי תפתח, זה דומה לתפילה ארוכה). (ברכות ד':).

אין לראות בפסוק הזה קישוט לתפילה, מעין הקדמה, שאינה באמת חלק מהתפילה עצמה, שאם כן לא ניתן היה לאומרו בתפילת שחרית כיוון שהיה מהווה הפסק בין גאולה לתפילה. הגמרא מסבירה שפסוק זה הוא תקנת חכמים, ועל כן הוא נחשב לחלק אינטגרלי של התפילה עצמה, למרות שאיננו חלק מברכה. על אף הגדרת התפילה כמערך של ברכות, תוספת פסוק זה לפני הברכות מהווה "תפילה אריכתא". בכך נפתרה בעיית סמיכות גאולה לתפילה, מאחר שברכת הגאולה אכן סמוכה וצמודה להתחלה האמיתית של התפילה, הפסוק "ה' שפתי תפתח". קביעה זו מחייבת אותנו להבין את משמעות אמירת הפסוק הזה ולמה ראו חז"ל צורך לתקן את אמירתו ולסנפו לתפילה עצמה. מה כל כך חשוב ונחוץ בפסוק זה?1

ב. ההיתר להתפלל

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.

לדעתי, אין כאן בקשת עזרה בפעולת התפילה. לא שאין האדם זקוק לעזרה מהבורא כדי להפעיל את שפתיו - אך אין לו צורך בעזרה בתחום הזה יותר מאשר שהוא צריך עזרה להניע את רגליו או ידיו. גם כדי לנשום אנו זקוקים לעזרת הבורא, אדון כל. אין צורך כזה מצדיק הקדמת פסוק זה לפתיחת התפילה עצמה. לדעתי, אין כאן בקשת עזרה אלא בקשת רשות. כשהאדם ניגש להתפלל, להוציא ולבטא בשפתיו תהילותיו של בורא עולם, להכריז ולקיים את מלכותו ורוממותו של מלך מלכי המלכים, הוא מיד מכיר שעצם המחשבה הזאת היא בלתי מתאימה. מי אני ואיך אני מעיז שכבוד הדר מלכותו של האלוקים ינשא על שפתי הדלות, החוטאות. או - אם ננסח שאלה זאת במסגרת המושגים של השיעור הקודם, שבו הסברנו שהתפילה היא שירות ועבודת המלך - מי אני שאמנה בין עבדי המלך. עבדות נתפסת אצלנו כמובן כמשהו פחות ערך וכהשפלה, אך בנוגע לעבדי המלך אין הדבר כן. עבד ה' הוא תואר כבוד, וברור שאין אדם נושא תואר זה בלי שהמלך יעניק לו אותו. הבעיה כאן איננו היכולת הפיזית לדבר ולהגיד, אלא הרשות לקחת לעצמנו מעמד בעל משמעות קוסמית, להימנות על עבדי מלך המלכים ואדון העולמים. לזה אדם צריך להתקבל. אדם שעומד בפני קונו הוא אילם, שפתותיו נעולות, עד שיושיט המלך את שרביט הזהב ויגע בראשו, ובכך יפתח את שפתיו כדי שיוכל להגיד את תהילות ה'.

ה' שפתי תפתח - כלומר, ה' תעניק לי הזכות לדבר בפניך, להגיד תהילותיך, להימנות על עבדיך ומשרתיך, כי אחרת אני נשאר דומם ואילם.

בכך אנו חוזרים לפרדוקס שתארתי בשיעור הקודם. לשרת ולעבוד את האלוקים הוא לקבל ממנו תוכן של צלם אלוקים. ביטול לפניו פירושו קיום והתעצמות. אין האדם העובד את ה' מפסיד מכבודו, אלא אדרבא, הוא זוכה להיות אדם במובן האמיתי, בעל צלם אלוקים. כך גם בתפילה, העבודה שבלב. לעבוד את הקב"ה בתפילה הוא להתעצם ולקבל מעמד של עבד ה' - צלם אלוקים. לפני שאמרתי מלה, לפני שנסחתי אפילו בקשה אחת, עצם עמידתי לפניו כעבד מהווה בקשה עצומה לעיקר העיקרים, להיות עבד ה' ובכך להיות בעל משמעות, להיות מוכן לקבלת משמעות, תוכן, מצוות, הכל; שממנו בא הכל ואין מקור אחר. חז"ל בחרו במלותיו של דוד המלך לבטא את הבקשה הזאת, שקודמת לכל בקשה פרטית ולכל תפילה ספציפית. ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

ג. היכולת להתפלל

מה פירוש המלים "שפתי תפתח"? פתיחת שפתיים היא כמובן מטפורה לדיבור, אך יש לנו להבין מה יש במטפורה הזאת ומה משמעותה. נדמה, שגלום במטפורה יסוד במשמעות הבסיסית של המושג "צלם אלוקים".

כשאני אומר, "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", אני כאילו רומז שהתהלות נמצאות כבר, מוכנות אך סתומות בפנים, חתומות על יד נעילת שערי השפתיים. אין צורך לנסח במלים ולחבר תפילות ארוכות ומסובכות, יש רק צורך לפתוח את השערים הנעולים וממילא פי יגיד תהילתך. משמעות הדבר היא שיש פער עצום בין הערכים הצפונים בפנימיותי לבין הביטוי החיצוני שאני נותן להם. במעמקים, במעמקי הלב שגם תודעתי אולי לא מודעת להם, יש עולם שלם של קשר עם הקב"ה, יש ערכי קדושה וטהרה, יש חיבור ישיר עם האין-סוף. אך ברגע שאני מנסה להביע את כל זה, יוצא משהו דליל ונטול הוד והדר. רק כחו של האלוקים יכול לעזור לי לגשר על פער זה.

למה קיים פער זה? מושג "צלם אלקים" שבו נברא האדם מתייחס לפוטנציאל. האדם נברא בצלם, כלומר, אין תכנית, תאור, או דגם לאדם שיגביל אותו, אלא האלקים. כל דבר נברא לפי תכנית שמפרטת את תכונותיו וסגולותיו. הכלב, לדוגמא, נברא לפי הדגם של "כלב", שבו נרשם מהן יכולותיו ותכונותיו של כלב. האדם נברא בדגם שנקרא "אלוקים". במציאות, בביטוי הממשי לצלם האלקים, כל אדם ברגע נתון איננו יותר מאשר המצב המוגדר והמוגבל שאליו הגיע. המצלמה מקפיאה את המצב האדם באותו רגע. אבל הגדרת האדם אינה סופית ומוגבלת, תכנית וצלם האדם אינם להיות רק אדם. בהגדרה, האדם נברא מבראשית בצלם אלוקים, אין לו תקרה סופית שמגבילה את יכולתו. צו הבריאה היה שהאדם יהיה "כזה!" - כמו התכנית והדגם, לא פחות מאשר האלוקים. אם כן, המשמעות הפנימית של האדם, מה שאנו קוראים צלם האלוקים, הוא להיות תמיד בשאיפה להתעלות על עצמו, להיות יותר ממה שהוא. כתוצאה מכך, קיים פער מתמיד בין המשמעות הפנימית של האדם, הפוטנציאל להגיע עד האלוקים, לבין המציאות האובייקטיבית החיצונית. הפוטנציאל הפנימי "כלוא" בפנים, טמון ומוכמן במעמקים. האדם המוגבל, במציאות החיצונית אינו יכול להגיד תהלות ה'. לא רק שאינו ראוי, אלא שאינו יכול, הוא בכלל איננו עומד ביחס כזה שמאפשר הבנה של האלוקות ותשבחותיו. אבל אם יפתחו השפתיים, ימצאו בפנים המלים שטמונות בצלם אלוקים שבאדם. האדם אומר לפני הקב"ה: מה בקשתי אם לא שתפתח ה' את שפתי, תפתח את המנעולים, ופי יגיד תהלתך האצורה בתוכי.

מי שלא מתפלל, או מי שמתפלל לעצמו, יכול להיות שווה לעצמו, להיות בשר ודם, עפר ואפר. הוא יכול לבטא במלים מה שממילא הוא מבטא במעשים. מי שמתפלל למלך, מי שנכנס לשירות המלך ומשתעבד לו ועל ידי כך מכיר בו כמקור לכל ערכיו ולמשמעות חייו, נעשה בעל ערך אין-סופי. אדם כזה מתקרב בתנועה מתמדת לערך עליון ומבטא את אישיותו הפנימית והאמיתית כהשתקפות של האמת הטמונה בבריאתו, של צלם האלוקים.

ד. הדעת להתפלל

יש להוסיף עוד נקודה אחת בנוגע לעזרה שאנו מבקשים מה' כדי שנוכל להתפלל. חוץ מההיתר לעמוד ולשרת, וחוץ מהיכולת לעמוד ביחס כזה שהתפילות והתהילות שלי תהיינה משמעותיות, קיימת גם בעיה של ניסוח, בעיה של הדעת להתפלל בצורה הנכונה.

קיימות שתי צורות של תפילה. הראשונה היא ספונטנית, בוקעת מעמקי הלב, אמיתית וכנה, בלי עריכה ובלי למדנות ופלפול. כשהאדם נמצא בצרה או מצוקה, אין תפילתו ביטוי לעבודת ה' אלא לצרכיו הקיומיים והמיידיים. במקרה כזה לא קיים סדר תפילה וסדר עבודה, אלא זעקה. תפילה נערכת בבית המלך, זעקה בוקעת ועולה מתוך המערה, מבין המצרים.

משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה
קולי אל ה' אזעק, קולי אל ה' אתחנן
אשפך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד
בהתעטף עלי רוחי. ואתה ידעת נתיבתי
בארח זו אהלך טמנו פח לי.
הביט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי
זעקתי אליך ה'
אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים. (תהילים קמ"ב)

אין האדם בתוך המערה מחפש את ארמון המלוכה לשרת שם לפני המלך, אלא את המחסה לברוח שם מפני אויב. מתוך חשכת הנשמה אדם קורא וצועק אל האלוקים להצילו. במקרה כזה, אין צורך בהכנות ולא בניסוחים פורמליים המתאימים לפרוטוקול המלכותי. לא נדרש להיות חכם או מלומד, ולא לנסח תפילה מתאימה. בעצם, אין צורך "לנסח" את התפילה כלל במקרה כזה. אין מגבלה של זמנים נכונים או של מקומות מיוחדים, אין צורך במנין עשרה ואין חיוב להיצמד לתכתיבים מדויקים של הקדמות שבח או חתימות הודאה. ההצדקה לזעקה נמצאת בלבו של הזועק.

אך התפילה היומית, העבודה שבלב, אחרת היא. אין עבודת המלך בוקעת מבית בוער, אלא משתלבת בחצר המלך, כחלק מהעבודה והשירות. הרמב"ם מסביר (פ"א מהל' תפילה ה"ג) שחז"ל נסחו את התפילה בגלל שהאדם הפשוט, עילג השפה, לא הצליח לנסח תפילה הגונה בכוחות עצמו. בעבודת המלך, יש חוקים ונהלים - מה להקדים ומה לאחר, איך לעמוד ומתי להשתחוות, באיזו שעה ובאיזה מקום. ההיתר לתפילה הוא בהיותה עבודת המלך ולכן יש לעשותה בצורה הנכונה והמתאימה למלך מלכי המלכים. לבית המלך יש פרוטוקול התנהגותי, וכל המבקר בו חייב לשמור על החוקים. בתפילה כזאת, חז"ל שקלו כל מילה, והתבססו על המקרא כדי לזכות בלגיטימיות לנוסח, וכדי לנסח תפילה מושלמת. במקרה זה, התפילה היא "סדר", "סידור", אין זועקים אותה אלא עורכים אותה.

אין זה קל לדעת איך להתפלל בצורה מסודרת כזאת. איך אדע מה לומר? האם עלי לפנות לאלוקים כ"רחום" או כ"חנון"? כ"אב רחום" או כ"מלך גיבור"? בבקשת צרכי, מה עלי להקדים ומה עלי לאחר, ובכלל, מה עלי לכלול? לרוב, חז"ל העמידו את נוסח התפילה על עדני הנבואה, על פסוקים מתוך המקרא. במלים אחרות, חז"ל הסתמכו על מקור אלוקי כדי לדעת מה לומר לפניו. גם לצורך כך יש לנו להקדים - ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.

בהמשך עיוננו בנוסח השמונה עשרה נחקור את המקורות לכל ברכה. כפי שנראה, חז"ל תפרו בגד שלם מתוך המטבעות המקראיים. אחת הדרכים היסודיות שנשתמש בהן להבנת הברכות תהיה עיון במקורות הברכות כדי להאיר מן המקרא על התפילה. ההנחה שאין התפילה מביעה רק מה שמתאים למצוקת הנשמה ולצרכי האדם הדחופים, אלא מה שראוי להיאמר בפני המלך, מחייבת שנבקש ראשית שהמלך יפתח את שפתינו כדי שפינו יגיד את התהילות שלו, שמתאימות לו, ולא שמתאימות לנו.

ה. הברכה

עכשיו אנו מוכנים להתחיל ולהיכנס לגוף התפילה עצמה. בשיעור זה אצטמצם לפן המילולי של התפילה. יש גם מעשים בתפילה, הראשונים הם כבר בראש התפילה - שלשה צעדים קדימה, והשתחוויה בתחילת הברכה הראשונה. את משמעות המעשים אני משאיר לכם לפענח לבד, לאור הגדרתנו את התפילה כעבודת המלך. בשיעור הבא אנו נמשיך לטקסט של הברכה הראשונה, ברכת "אבות".



1 על בסיס הגמרא הזאת, היה מקפיד מורי הגרי"ד זצ"ל שגם בחזרת הש"ץ החזן יחזור ויאמר את הפסוק הזה. אם אמירת הפסוק הייתה בגדר הקדמה שנאמרה לפני התפילה, היה אפשר לסמוך על אמירתה לפני תפילת הלחש גם בעד חזרת הש"ץ. אך מאחר שהפסוק איננו בגדר הקדמה, אלא חלק אינטגרלי מן התפילה עצמה, החזן החוזר על כל תפילת העמידה, מחויב לומר - ובקול רם - גם פסוק זה לפני שיפתח ב"ברוך". (עיין שולחן ערוך קי"א, ב' ובמג"א שם ס"ק ד'.)]