איסור סחורה בפרות שביעית

20 - איסור סחורה בפרות שביעית

לאחר שעסקנו באופנים המותרים לשימוש בפרות שביעית, נפנה כעת לאיסור סחורה בפרות אלו. בפ"ז מ"ג מביאה המשנה את האיסור הבסיסי לסחור בפרות שמיטה. הגמרא במסכת עבודה זרה (סב.) מביאה את המקור להלכה: " 'לאכלה' (ויקרא כ"ה, ו) - ולא לסחורה". דרשה זו מעלה שאלה עקרונית: היש קשר מהותי בין אכילה ובין סחורה?

במבט ראשון נראה שאין כל קשר כזה. יש חיוב (או אפילו מצווה) לאכול פרות שמיטה או לעשות בהם את השימושים המיוחדים המותרים, ובמקביל קיים איסור אחר לעשות בהם סחורה או אפילו לנהוג בהם באופן דומה. אמנם הגמרא לומדת את האיסור מהמילה "לאכלה", אך עדיין מדובר בשתי הלכות נפרדות.

ברם, רמב"ן טוען כי איסור סחורה נובע מחיוב אכילה. רמב"ן, כזכור משיעורים קודמים, הוא הראשון היחיד הטוען כי יש מצווה לאכול פרות שביעית. לדעתו, יש למנוע כל מעשה שיגרע מאכילת הפרות. למשל, המשנה בשביעית אוסרת רכישת מוצרים שאינם אכילים (ביגוד, אוכל שאינו כשר) בפרות שמיטה, משום שהחלפת פרות שמיטה בדברים כאלה מחליפה את האפשרות לאכלם בחפצים שניתן ליהנות בהם בסחורה, ולא באכילה. לדעת רמב"ן, איסור סחורה נובע מכך שאין היא מקדמת או מאפשרת את אכילת הפרות. בעולם העסקים משמשים חומרי גלם לעשיית רווח, ולא לצריכה אישית. על אף שהסחורה אינה מקפחת את הסיכוי להפיק תועלת מן היבול, היא אסורה - היות שהיא פוגעת ביכולת לאכול מהם.

לסיכום, נראה כי ישנן שתי דרכים להבנת איסור סחורה: א. שזהו איסור עצמאי הנובע מקדושת שביעית; ב. כי הוא נובע מכך שסחורה מנוגדת לאכילה או לצריכה - ייעודם העיקרי של פרות שביעית.

עניין זה נידון גם בגמרא במסכת בכורות. בנה הבכור של האתון (פטר חמור) חייב להיפדות בבהמה טהורה, אשר ניתנת לכוהן במקום החמור הצעיר ומוקרבת. המשנה (בכורות פ"א מ"ג) פוסקת כי ספק בכור צריך להיפדות, אך הבהמה הטהורה אינה ניתנת לכוהן אלא נשארת ברשות הבעלים. הגמרא (שם יב ע"ב) דנה אם מותר לפדות ספק בכור בבהמת שביעית (בהמה שנקנתה בדמי פרות שביעית - ובכך נתקדשה בקדושת שביעית): מצד אחד, זהו שימוש בבהמת שמיטה למטרות סחורה (פדיית פטר חמור); מאידך, הפדיון אינו מונע את צריכת הבהמה, שהרי היא נאכלת לבעליה. דומה שהגמרא מסתפקת בשאלתנו, אם איסור סחורה בפרות שמיטה הוא איסור עצמותי או שמא הוא נובע מהקטנת האפשרות לאכול מהם. אם האיסור נובע מייעודם הבסיסי של הפרות לאכילה, כי אז אין לאסור פדיון ספק בכור בבהמת שמיטה, שהרי לאחר הפדיון אוכל אותה הבעלים ונהנה ממנה. מסקנת הגמרא, שמותר לפדות ספק בכור בבהמת שביעית, תומכת, אם כן, בדעת רמב"ן, כי איסור סחורה נובע מהפניית הפרות לשימושים שאינם אכילה או הנאה.

שאלה דומה עולה בסוגיה במסכת קידושין (נב ע"ב) הדנה אם מותר לקדש אישה בפרות שביעית - האם יש בכך משום איסור סחורה. אם איסור סחורה הוא איסור פורמלי, אין מקום לאסור קידושין, שכן פעולת הקידושין אינה חלק מעולם המסחר והעסקים; אם האיסור נובע ממניעת אכילת הפרות, יש לאסור גם קידושין. בפירושו מסביר רמב"ן גם את המשנה בשביעית האוסרת לפרוע חוב בפרות שביעית. לדעתו, האיסור נובע מכך שהלווה אינו מקבל כל תמורה עבור פרות השביעית שנתן למלווה. בלא חליפין, אין כל חפץ שעליו יכולה קדושת השביעית לחול, על כן שקולה פעולה זו כנגד מתן פרות שביעית תמורת דברים שאי אפשר לאכלם, אשר מבטלת את האפשרות לאכול את הפרות או ליהנות מהם. באופן דומה, אדם שמקדש אישה בפרות שביעית אינו מקבל בתמורה דבר שניתן להשתמש בו מבחינת קדושת שביעית, ועל כן יש לאסור פעולה זו. למסקנה מתירה הגמרא לקדש בפרות שביעית, ובכך מצדדת בהגדרתו הפורמלית של איסור סחורה. רמב"ן מביא ירושלמי שפוסל קידושין אלו, והוא טוען כי גם הבבלי הכשיר אותם רק בדיעבד. בהתאם לשיטתו, רמב"ן אוסר כל דבר שיבטל את פוטנציאל השימוש בפרות: במקרים מסוימים(תשלום חוב, קידושין) נובע ביטול פוטנציאל האכילה מכך שבעל הפרות אינו מקבל תמורתם דבר; במקרה הקלסי של סחורה, בטל פוטנציאל האכילה בגלל הפניית הפרות לעולם המסחר והעסקים.