שיעור 20 - חביבין הגרים (א)

  • הרב אליהו שי

חביבין הגרים (א')

הקדמה

בשיעור זה נעסוק בדרשות הדנות בענייני הגרים. הדרשה אותה נלמד היא ארוכה למדי, ומורכבת מדרשות קצרות רבות, חלקן הלכתיות וחלקן אגדיות. בספרי המדרש דרשות מסוג זה מודפסות ברצף אחד ארוך ללא חלוקה גראפית ביניהן או עיצוב חיצוני כלשהו, ואופן הצגה זה יכול להציב משוכה מסויימת בפני המבקש להבין את הדרשות הללו על בוריין. כדי שנלמד להתמודד גם עם סוג כזה של דרשות, בחרתי להציג את הדרשה בה נעסוק כמעט באותו אופן שבו היא מוצגת בדפוסי המדרש, ורק לאחר מכן נציג אותה באופן נוח יותר. על כן, כאשר אנו נתקלים בדרשות מן הסוג הזה, בשלב הראשון עלינו להתבונן בדרשה במבט כולל 'מלמעלה', ולעמוד על החלקים השונים המרכיבים אותה. רק לאחר שקיבלנו תמונה כוללת, נוכל לבחון את הפרטים.

המקורות

נאמר בתורה בפרשת משפטים:

"וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". (שמות כב, כ)

פסוק זה נדרש במכילתא דר' ישמעאל (פרשה יח):

"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. לא תוננו, בדברים, ולא תלחצנו, בממון, שלא תאמר לו אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי; ומנין שאם הוניתו שהוא יכול להונך, תלמוד לומר כי גרים הייתם, מכאן היה רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחבירך.

חביבין הגרים שבכל מקום הוא מזהיר עליהם וגר לא תלחץ, וגר לא תונה ואהבתם את הגר, ואתם ידעתם את נפש הגר. רבי אליעזר אומר, גר לפי שסיאורו רע לפיכך מזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה. - רבי שמעון בן יוחאי אומר, הרי הוא אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וכי מי גדול מי שאוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו, הוי אומר מי שהמלך אוהבו, שנאמר ואוהב גר. -

חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל; נקראו בני ישראל עבדים, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, ונקראו גרים עבדים, שנאמר לאהבה את שם יי' להיות לו לעבדים; נקראו ישראל משרתים, שנאמר ואתם כהני יי' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם, ונקראו הגרים משרתים, שנאמר ובני הנכר הנלוים על יי' לשרתו; נקראו בני ישראל אוהבים שנאמר ואתה ישראל עבדי יעקב וגו' זרע אברהם אוהבי, ונקראו הגרים אוהבים שנאמר ואוהב גר; נאמר בישראל ברית, שנאמר והיתה בריתי בבשרכם, ונאמר בגרים ברית, שנאמר מחזיקים בבריתי; נאמר בישראל רצון, שנאמר לרצון להם לפני יי', ונאמר בגרים רצון, שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי; נאמר בישראל שמירה, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ונאמר בגרים שמירה, שנאמר יי' שומר את גרים; אברהם קרא עצמו גר, שנאמר גר ותושב אנכי עמכם; דוד קרא עצמו גר, שנאמר גר אנכי בארץ, ואומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה, ואומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי.

חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנים, שאלו מל בן עשרים או שלשים, לא היה גר יכול להתגייר אלא בפחות מבן שלשים, לפיכך גלגל המקום עמו עד שהגיעו לתשעים ותשע שנים, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים, וליתן שכר ימים ושנים, לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר יי' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר; וכן אתה מוצא בארבע כתות שהן עונות ואומרות לפני מי שאמר והיה העולם, ליי' אני, שנאמר זה יאמר ליי' אני וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה; ליי' אני, ואל יתערב בי חטא, וזה יקרא בשם יעקב, אלו גרי צדק וזה יכתוב ידו ליי', אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים".

חלוקת המדרש

במבט כולל, נראה שלדרשה ארוכה זו ארבעה חלקים מרכזיים: החלק ראשון - המסתיים בדברי ר' נתן "מום שבך אל תאמר לחבירך". מכיל דרשות הלכתיות, הדורשות במישרין את לשון הפסוק "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". ההמשך - "חביבין הגרים שבכל מקום הוא מזהיר עליהם...", הוא כבר נושא חדש - רעיון אגדי המפליג מהפסוק עצמו לדיונים רחבים יותר. לאחר חלק זה מתחילה דרשה נוספת על חביבות הגרים: "חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל...". ולסיום מובאת דרשה שלישית על חביבות הגרים: "חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו...".

עולה, אם כן, שהמבנה הכללי של הדרשה הוא: דרשות הלכתיות בפתיחה, ושלוש דרשות אגדיות ארוכות על חביבות הגרים, כאשר בתוך כל אחד מן החלקים הללו ישנה הסתעפות פנימית לדרשות נוספות.

נצלול כעת פנימה לתוך הדרשה, ונלמד אותה על פי סדרה.

הדרשות ההלכתיות

"'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים': 'לא תוננו' - בדברים, 'ולא תלחצנו' - בממון,
שלא תאמר לו אמש היית עובד לבל קורס נבו[1], והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי?
ומנין שאם הוניתו שהוא יכול להונך?
תלמוד לומר 'כי גרים הייתם'.
מכאן היה רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחבירך".

על דרשה זו יש להעיר מספר הערות:

1. המשפט "שלא תאמר לו אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי" מובא מיד אחרי הביטוי "ולא תלחצנו - בממון", אולם מתוכן הדברים נראה שהוא מוסב על "ולא תוננו - בדברים" שנזכר קודם, שהרי משפט זה מבאר את תוכנה של אונאת הדברים שנאסרה. יוצא, אם כן, ש"ולא תלחצנו - בממון" קוטע את רצף הדרשה על אונאת דברים.

ואמנם, בילקוטי מדרשים המצטטים דרשה זו "ולא תלחצנו - בממון" מופיע רק בסופה של הדרשה, לאחר הדיון על אונאת דברים. ונראה ברור למדי שהם העבירו משפט זה לסוף הדרשה מחמת הקושיה הנזכרת, העברה הפותרת את החספוס המסויים בלשונה של הדרשה.

אולם, בשיעורים קודמים עמדנו על העיקרון היסודי - שכל שינוי שהוא בנוסח חייב להיבחן לאורם של כתבי היד האמינים והמוסמכים של המדרש. הגהה של נוסח המדרש על פי שיקול דעת אישי, בניגוד לנוסח כתבי היד היא בעייתית: שיקול דעת שכזה עלול לא אחת להיות סובייקטיבי ולהטעות, בניגוד לאובייקטיביות היחסית שבהסתמכות על כתבי היד.

להגהה זו של הילקוטים בדרשתנו אין שום בסיס בכתבי היד של המכילתא ועל כן אין לקבל אותה. על כן, נצטרך להסביר שהדרשן ביקש לבאר קודם את משמעותו של הציווי הכפול 'לא תונה' זה בדברים, ו'לא תלחצנו' זה בממון, ורק אחר כך ניגש להרחיב את היריעה.

2. "שלא תאמר לו אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי?": מדוע הדרשן שם בפי המתריס כלפי הגר "ואתה מדבר מילין כנגדי?" דווקא את האמירה "והרי חזירים בין שיניך"? לכאורה ניתן להזכיר לגר חטאים רבים נוספים מעברו, ומדוע נבחרה דווקא ההאשמה באכילת חזיר?

נשים לב, שלצורך ההתרסה "ואתה מדבר מילין כנגדי?" מזכיר המתריס חטא הקשור לאותו עניין: חטא אכילת החזיר הוא חטא מובהק של הפה ("בין שיניך"), כלומר, אתה הגר חטאת עד היום בפיך, אז איך אתה משתמש בפה חוטא זה כדי לדבר כנגדי?

לדרשה זו ישנה מקבילה בפסיקתא זוטרתי:

"הפה שהיה אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים עכשיו הוגה טעמי תורה? עד עכשיו היו חזירין נושרין מבין שיניך והיית עובד לבל..."

הפסיקתא מנסחת באופן מפורש וחד מה שקיים במובלע גם בדברי המכילתא.

אולם, בהקשר זה עלינו להעיר הערה מתודולוגית. הפסיקתא זוטרתי היא מדרש מאוחר יחסית למכילתא, שהיא מדרש תנאי מובהק. פעמים רבות, מדרשים מסוג זה נוטלים דרשות שמקורן במדרשי התנאים, מפתחים אותן ומוסיפים להן דרשות נוספות. פיתוח זה הוא לא אחת עיבוד מחודש של הדרשות המקוריות, באופן שלא תמיד עולה בקנה אחד עם המשמעות וההקשר המקוריים. מסיבה זו, כשאנו משווים דרשות מקבילות מסוג זה, עלינו להיזהר מלפרש באופן אוטומטי את מדרשי התנאים על פי מדרשים מאוחרים יותר. במקרים כאלה יש להפעיל שיקול דעת זהיר, ורק לאחר מכן להחליט אם שני המקורות אמרו דבר אחד. במקרה זה, דומה שהן המכילתא והן הפסיקתא מביעות את אותו הרעיון, אלא שבפסיקתא הוא מובע באופן חד וברור יותר.

3. על פי פשוטו של מקרא הגר הנזכר בפסוק זה ובפסוקים נוספים הוא לא בהכרח "מתגייר", אלא גר תושב - נכרי הגר (=חי) בקרב ישראל: "חוקה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות יב, מט). מכיוון שגר תושב זה הוא מקופח באופן טבעי בשל היעדר משפחה ובגין מצב כלכלי ירוד, ולא היה לו חלק בנחלת השבט - הוצרכה התורה להגן עליו ועל מעמדו, בדיוק כפי שהיא עושה ביחס לכלל החלשים והעניים מישראל. בפסוק הבא נזכרים גם היתום והאלמנה:

"(וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים). כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעק יצעק אלי - שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". (שמות כב, כ-כג)

הנימוק המוסרי לאיסור זה - "כי גרים הייתם בארץ מצרים" משתלב היטב ברעיון זה: אתם סבלתם את סבל הגר בארץ נכריה, וידעתם את נפש הגר, ולפיכך היזהרו מלמרר את חיי הגר הגר בתוככם כשם שהייתם רוצים שלא ימררו המצרים את חייכם כשישבתם בתוכם[2].

אולם על פי הדרשן, לגר הנזכר ישנה משמעות נוספת - מתגייר, שקיבל על עצמו את תורת משה ונכנס תחת כנפי השכינה. על פי הבנה זו, יש להבין אחרת את משמעות הפסוק: מכיוון שלדעת הדרשן הפסוק עוסק בגר צדק ולא סתם בגר תושב, הרי שאיסור האונאה הנזכר בפסוק הוא לא סתם איסור לצער אותו, אלא איסור להזכיר לו את עברו המפוקפק, לפני שנכנס לברית!

אולם, על פי פירוש זה, כיצד יבאר הדרשן את הנימוק "כי גרים הייתם בארץ מצרים"? שהרי לא יתכן להסביר שישראל היו 'גרי צדק' במצרים!

יתכן שלדעת הדרשן משפט זה רומז למעשיהם של ישראל במצרים, קודם לכניסתם לברית בשלב מאוחר יותר. ישראל עבדו לעבודה זרה במצרים, ובמובן זה ניתן לראות אותם כגרים. לרעיון זה ישנם ביטויים מסויימים כבר במקרא עצמו. ביחזקאל כ, ז-ח מפורש שישראל עסקו בעבודה זרה במצרים, ואף כי עבירה זו כמעט מנעה מהם להיגאל:

"ואמר אליהם: איש שיקוצי עיניו השליכו, ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' א-לוהיכם. וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו, ואמר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים"[3].

ניתן לחזק הצעה זו מהמשכה של דרשתנו: "ומנין שאם הוניתו שהוא יכול להונך? תלמוד לומר 'כי גרים הייתם'. מכאן היה רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחבירך". מהו מום זה שהיה גם לישראל, אותו אין אנו יכולים להזכיר לגר? בראשית הדרשה נזכרה העבודה הזרה לבל קורס נבו. כלומר, ישראל לא יכולים להזכיר לגר שהיה עובד עבודה זרה, משום שהם בעצמם היו כאלה! וזה נלמד מהפסוק "כי גרים הייתם בארץ מצרים" - שם, כאמור, הם עסקו בעבודה זרה.

לשאלות, תגובות, והארות: [email protected]l

מקורות לשיעור הבא

בשיעור הבא נעסוק בהמשך הדרשה, בחלק האגדי שבו.


[1] בל ונבו הם שמותיהם של אלילים בבליים מפורסמים. הביטוי "בל קורס נבו" מקורו בישעיהו מו, ב: "כרע בל, קורס נבו, היו עצביהם לחיה ולבהמה, נשואותיכם עמוסות משא לעייפה".

[2] וברור שישראל, שהיו "גרים" במצרים, היו גרים במובן של גר תושב ולא "מתגיירים".

[3] וזו דוגמא נוספת לעיקרון עליו עמדנו פעמים רבות מאד, שברקע של דרשות רבות ישנן פסוקים ממקומות אחרים, שהדרשנים לא מציינים להם במפורש.