שיעור #20: נגד מזבח בית אל וכהניו (י"ג, א-לב; מל"ב כ"ג, טו-כ) א. מבוא: גבולות הסיפור, חלקיו ומגמתו (המשך)

  • הרב אלחנן סמט

3. שלוש המערכות בסיפורנו

לאחר שהגדרנו בחלקו הראשון של העיון (שיעור 19) את גבולות הסיפור, נתבונן בחלקים המרכיבים אותו. בסעיף זה ובבא אחריו אין בכוונתנו לדון ב'מבנה' הסיפור, במשמעות שאנו רגילים להשתמש במונח זה בעיונינו. את הדיון במבנה הסיפור נשאיר לסיום סדרת עיונים זאת, והוא ישמש אותנו כמבט מסכם על הסיפור. בסעיף הנוכחי נתאר אך את הרכבו של הסיפור, את חלקיו הגדולים והניכרים לעין, ובסעיף הבא נדון ביחס ביניהם.

סיפורנו נחלק בבירור לשלוש 'מערכות', וכך הצגנו אותו בראש החלק הראשון של עיון זה:

מערכה ראשונה: פסוקים א-י: במערכה זו ניצב איש הא-לוהים מול ירבעם, כאשר ברוב העימותים שבין שתי הדמויות איש הא-לוהים הוא בעל היזמה, ובכולם ירבעם יוצא ו'ידו' על התחתונה. מערכה זו סטטית מבחינת ממד המקום: היא מתרחשת לכל אורכה במזבח בית אל. בראש המערכה מצוין כי "אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל", ובסיומה נאמר "וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר, וְלֹא שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל", גם זאת בדבר ה' (כמבואר בפסוק ט), ואם כן סיום המערכה הוא כנגד הפתיחה. לולי ההתפתחויות שיחולו במערכה הבאה ניתן היה לחשוב שזהו סיפור קצר שהסתיים בסיום פורמלי אופייני.

מערכה שנייה: פסוקים יא-לב: זוהי המערכה הגדולה, המורכבת והדרמטית שבכל הסיפור. במערכה זו ניצב הנביא הזקן מבית אל מול איש הא-לוהים, כאשר היזמה עוברת מאיש הא-לוהים לידי הנביא הזקן. יזמתו של הנביא הזקן במהלך העלילה ניכרת הן בחייו של איש הא-לוהים והן לאחר מותו. ניתן לומר כי בעימות בין השניים יוצא איש הא-לוהים וידו על התחתונה, אולם בפסוק האחרון של מערכה זו, פסוק לב, מאשר הנביא הזקן את נבואת איש האלו-הים. נראה כי בכך מודה הנביא הזקן בבכורתו של איש האל-לוהים, ובאמת תהליך זה החל עוד קודם לכן, והוא נרמז לקורא בדרכים שונות.

מבחינה גיאוגרפית המערכה השנייה דינמית מאוד: המערכה נפתחת בבית אל (פסוקים יא-יג); נמשכת מחוץ לעיר במקום סמוך לבית אל (יד-יח); שוב חוזרת המערכה לבית אל, לביתו של הנביא הזקן (יט-כג); ושוב היא יוצאת אל מחוץ לעיר בסמוך אליה (כד-כה1) וחוזרת אליה שנית (כה2-כז); שוב יוצאת ההתרחשות אל מחוץ לעיר (כח-כט1) ושבה אליה סופית (כט2-לב). תנועה מתמדת זו של העלילה בציר הגיאוגרפי הלוך ושוב (שש פעמים!), משקפת את אופייה הספרותי של המערכה הזאת, רבת התהפוכות וההפתעות. אולם על אף התנודתיות הזאת, מתרחשים כל אירועי המערכה השנייה בבית אל או בסביבתה הקרובה.   

המערכה השנייה נחלקת בבירור לשלוש פסקאות, כפי שהצגנו אותן בחלק הראשון של עיון זה:

פסקה 1: פסוקים יא-יט: הנביא הזקן יוצא להחטיא את איש הא-לוהים בהשבתו לבית אל, ומצליח בכך.

פסקה 2: פסוקים כ-כו: בשורת העונש שיקבל איש הא-לוהים, התגשמותו בפועל ופרסומו בבית אל.

פסקה 3:  פסוקים כז-לב: קבורתו של איש הא-לוהים בקבר הנביא הזקן בבית אל.

כל פסקה מן השלוש נפתחת בעיר בית אל, נמשכת ביציאה מן העיר – באמצעות רכיבה על חמור – ומסתיימת בשיבה לבית אל.[1]

פסקה 1 מתארת את חטאו של איש הא-לוהים, ואילו פסקאות 2-3 מתארות את עונשו, המורכב משני שלבים: שלב ראשון (בפסקה 2) מתאר את מותו שלא כדרך הטבע; שלב שני (בפסקה 3) מתאר את קבורתו שלא בקבר אבותיו. שתי פסקאות 'העונש' הללו הן מימוש הנבואה על עונשו של איש הא-להים (שנאמרה לנביא הזקן בראש פסקה 2 בפס' כא–כב).

אך בד בבד עם העונש הניתן לאיש הא-לוהים, ניתן לו גם כבוד: בפסקה 2 ניתן לו כבוד מידי שמים: השליח המעניש – האריה – אינו אוכל את הנבלה, ואף נותר לעמוד אצלה ביחד עם החמור כמשמר כבוד; בפסקה 3 ניתן לאיש הא-לוהים כבוד מאת הנביא הזקן, המביא את נבלתו לקבורה מכובדת. ואם בפסקה 2 גובר מוטיב העונש על מוטיב הכבוד, הרי שבפסקה 3 מתהפכים היוצרות.

מערכה שלישית: מל"ב כ"ג, טו-כ: במערכה זו מצויה היזמה בידי יאשיהו מלך יהודה. כמו איש הא-לוהים שקדם לו בשלוש מאות שנה, גם הוא בא מיהודה לבית אל. בבית אל הוא מקיים את נבואת איש הא-לוהים בלא שהוא מודע לה. לכאורה, שונה מערכה זו משתי קודמותיה, שכן יאשיהו פועל בה כדמות יחידה, וחסר בה עימות בין שתי דמויות שאפיין את הסיפור עד כה.

אולם דבר זה אינו מדויק: אל מול דמותו של יאשיהו ניצבת דמותו של איש הא-לוהים, שהוא הדמות הראשית בסיפור כולו. בראשית המערכה הזאת ניצבת דמותו של איש הא-לוהים רק בתודעת הקורא, היודע את מה שיאשיהו אינו יודע עדיין, כי במעשיו בבית אל הוא מקיים את נבואתו הקדומה של איש הא-לוהים. אולם במרכז המערכה הזאת משתנה המצב: אנשי בית אל מספרים ליאשיהו, הניצב מול קברו של איש הא-לוהים, על עצם קיומו של איש זה בעבר, ועל הנבואה שנשא על בית אל, שאותה קיים עתה יאשיהו במעשיו. יאשיהו, הנפעם מן הידיעה החדשה הזאת, מצווה לנהוג כבוד בקבר איש הא-לוהים.

נוכחותו של איש הא-לוהים המת במערכה השלישית, מתקיימת אם כן באמצעות קברו הישן. ואף שהוא נוכח במערכה כמת, נוכחותו פעילה. נוכחותו מאצילה על יאשיהו את הצידוק ואת המשמעות למעשיו, תחילה בלא יודעין, ואחר כך מתוך מודעות לנבואתו של איש הא-לוהים. ועוד: נוכחותו של איש הא-לוהים באמצעות ציון קברו, פועלת להצלת העצמות שלו עצמו ושל עמיתו – הנביא הזקן.

 

4. היחסים בין מערכות הסיפור

לאחר שהצגנו את שלוש המערכות של הסיפור, נעיר בסעיף זה הערות אחדות ביחס לקשרים ולזיקות המתגלים בין חלקיו.

אחדות הסיפור

ראשית, הבה נתבונן בסיפורנו בשלמותו ונשאל, מה הם היסודות המקנים לו אחדות.[2] ממד הזמן אינו אחד מהם: בין שתי המערכות הראשונות של הסיפור (המתרחשות ככל הנראה במהלכו של יום אחד בלבד) ובין המערכה השלישית ישנו פער זמן עצום, של כשלוש מאות שנה!

אף הופעת הדמויות במהלך סיפורנו אינה מקנה לו אחדות: אמנם דמותו של איש הא-לוהים מופיעה בכל שלוש המערכות (ובשלישית – באמצעות קברו), אך מלבדו, בכל מערכה מצויה דמות ראשית נוספת, והללו מתחלפות בלא שניכר קשר ביניהן. במערכה הראשונה ניצבת דמותו של ירבעם כדמות ראשית מול איש הא-לוהים; במערכה השנייה – דמותו של הנביא הזקן ניצבת מולו, ולכאורה בלא כל זיקה לדמותו של ירבעם מן המערכה הקודמת; במערכה השלישית מופיעה דמותו של יאשיהו, ואף היא נטולה כל זיקה לדמויות מן המערכות הקודמות – לירבעם ולנביא הזקן.

ובכן, מהו היסוד המגשר על פער הזמן בין שתי המערכות הראשונות של הסיפור למערכה השלישית שלו, ומהו המגשר בין הדמויות המתחלפות בו? היסוד המקשר בין שלוש מערכות הסיפור הוא הנבואה על מזבח בית אל ודמותו של איש הא-לוהים הנושא אותה. נבואה זו מתגשמת בדייקנות, על אף שלוש מאות השנים שחלפו מאז שנאמרה. היא מגולמת במערכה השלישית בשני סוגי קברים עתיקים שנכרו עוד בימים שבהם נאמרה הנבואה: קבריהם של כהני המזבח בבית אל, שמהם מוציא יאשיהו את העצמות ושורפן על המזבח; וקברו של איש הא-לוהים, הגורם לפרסום מחדש של נבואת האיש הקבור בו, ולהבאתה לתודעת יאשיהו. ביחס לקבר זה נוהג יאשיהו בכבוד. הנבואה העתיקה המתקיימת לבסוף, והקברים העתיקים שנותרו על עומדם מאז אותה תקופה וזכו לפתע להתייחסותו של יאשיהו – יוצרים את אחדות העלילה בסיפור.

ממד נוסף המלכד את סיפורנו בדרך מרשימה הוא ממד המקום: כל שלוש המערכות בסיפורנו מתרחשות בבית אל ובסביבתה הקרובה. בית אל היא סדן הארץ לאירועים כולם. שש עשרה פעמים נזכרת בית אל במהלך סיפורנו, בכל שלוש המערכות שלו, מהן תשעה אזכורים בשמה,[3] ושבעה – בשלושה כינויים.[4]

ובתוך בית אל ניצב העֶצֶם, אשר סביבו נעה רוב עלילת הסיפור, ושקיומו ברצף לאורך כל שנות הסיפור אף הוא מגשר על קפיצת הזמן שבו – מזבח בית אל. הוא המושא העיקרי לנבואת איש הא-לוהים במערכה הראשונה (שבה הוא נזכר שמונה פעמים)[5]; והוא המושא העיקרי לפעולותיו של יאשיהו במערכה השלישית (שבה הוא נזכר חמש פעמים)[6]. ורק במערכה השנייה נדמה שהוא נעדר – אך לא כן: הוא מופיע בה במפתיע פעם אחת – בפסוק האחרון שלה, פסוק לב.

 

ההקבלה בין המערכה הראשונה למערכה השלישית

ניכר בבירור שישנה הקבלה בין שתי המערכות העוטפות את הסיפור. ראש לכול, זוהי הקבלה בין נבואה להתגשמותה, ודבר זה מתבטא גם במוטיבים המופיעים דווקא בשתי המערכות הללו: המילה 'מזבח' כמילה מנחה[7]; שריפת עצמות אדם עליו; קריאת דבר ה'.

ועוד: במערכה הראשונה, שהדמות הראשית בה (הניצבת מול איש הא-לוהים) היא דמותו של ירבעם, נזכר פעם אחת שמו של יאשיהו (פסוק ב); במערכה השלישית, שהדמות הראשית בה היא זו של יאשיהו, נזכר שמו של ירבעם (בפסוק טו).[8] ואילו במערכה השנייה והארוכה משתיהן – לא נזכרים כלל שמותיהם של מלכים אלו.

מבחינת אופי העלילה בכל אחת משתי מערכות אלו, ההקבלה ביניהן ניגודית: בשתי המערכות ניצבת דמות מלך אל מול דמותו של איש הא-לוהים. במערכה הראשונה קיים עימות בין המלך לאיש הא-לוהים, ואילו במערכה השלישית אין כל עימות, אלא אדרבה, קיימת ביניהם השלמה עמוקה: יאשיהו משמש שליח לקיום נבואתו של איש הא-לוהים, והוא אף אחראי להגנה על קברו ולמתן כבוד לעצמותיו.

יתרה מכך: מעשיו של יאשיהו מהווים תיקון לכישלונו של איש הא-לוהים. לאחר שנשא איש הא-לוהים את נבואתו, חטא כנגד שליחותו שלו כששב לבית אל לאכול ולשתות בה, ובכך השלים עם אנשי העיר ועם פולחנם. יאשיהו אינו משלים עם פולחנה של בית אל, אלא נוהג בקנאות ובמלוא החומרה, בהתאם לנבואה שניבא איש הא-לוהים בטרם נכשל.

מחמת כן לא זכה איש הא-לוהים לשוב ליהודה לאחר שליחותו, אלא מצא את מותו בסמוך לבית אל, ובה גם נקבר (בסמוך למזבחה!). יאשיהו, לעומתו, סיים את שליחותו בבית אל ואת מעשיו הראויים בה – "וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלָ‍ִם".

 

המערכה השנייה על שלוש פסקאותיה

הפסקה הראשונה במערכה זו קשורה בקשר אמיץ למערכה הראשונה, הן מבחינת השתלשלות העלילה והן מבחינת התוכן והסגנון. ההתרחשות בפסקה זו היא תוצאת ההתרחשות במערכה הראשונה. בראש הפסקה הזו חוזרים בניו של הנביא הזקן באוזניו על ההתרחשות המתוארת במערכה הראשונה, על "כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית אֵל, אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ". בהמשך הפסקה בני הנביא מראים לו את הדרך שבה הלך איש הא-לוהים, זו הדרך שנידונה בסוף המערכה הראשונה בפסוקים ט-י שלה. ובסיום הפסקה, חוזר איש הא-לוהים באוזני הנביא הזקן על נבואתו שהשמיע באוזני ירבעם בסוף המערכה הראשונה: הוא חוזר על האיסור לאכול לחם ולשתות מים בבית אל ועל האיסור לשוב אליה. לבסוף, מפר איש הא-לוהים את ההוראות שניתנו לו בדברי נבואתו אלה.

 

הפסקה השלישית במערכה השנייה קשורה בקשר אמיץ למערכה השלישית, והיא מכינה את ההתרחשות בה. ניתן לומר כי כל חלקה השני של המערכה השלישית – פסוקים יז-כ במל"ב כ"ג, הוא תוצאה של האירועים שאירעו בסוף המערכה השנייה:

ראשית, סיפור קבורתו של איש הא-לוהים בבית אל הוא התשתית לתיאור המפגש של יאשיהו עם קבר זה, המצוי במוקד המערכה השלישית. ומפגש זה הוא שחושף את יאשיהו למשמעות מעשיו כמגשימים נבואה עתיקה.

שנית, מאמציו של הנביא הזקן לקבור את איש הא-לוהים בקברו שלו וצוואתו לבניו – נושאים פרי במערכה השלישית (פסוק יח) "וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן".

שלישית, דברו של הנביא הזקן החותמים את צוואתו לבניו בסיום הפסקה השלישית (פסוק לב) " כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן" – דברו זה מתקיים במלואו, על שני חלקיו, במערכה השלישית באמצעות מעשיו של יאשיהו.

מבחינה סגנונית, נקשרות הפסקה השלישית במערכה השנייה והמערכה השלישית באמצעות ההופעות החוזרות בשתיהן של השורש קב"ר, והשם קֶבֶר.[9]

הפסקה השנייה במערכה השנייה, המצויה במוקד הסיפור השלם כולו, עומדת במידה רבה בפני עצמה. היא כמובן קשורה אל מה שלפניה ואל מה שאחריה, אך האירועים המתוארים בה – הנבואה הניתנת במפתיע לנביא הזקן ובה גזרת עונשו של איש הא-לוהים, והתגשמותה המהירה – אירועים אלה עומדים בפני עצמם וחשיבותם בעלילת הסיפור מכרעת.

נמצא כי ההקבלה בין המערכה השלישית של סיפורנו למערכה הראשונה, מכילה יסודות המתאפשרים רק הודות לתיווך של המערכה השנייה, המקשרת בין שתי המערכות הסובבות אותה. מפגשו של יאשיהו עם קברו של איש הא-לוהים וההתוודעות שלו לנבואתו של הלה, וממילא למשמעות מעשיו שלו – מתאפשרים רק מפני האירועים המתוארים במערכה השנייה.

 

5. מהי הבעיה שסיפורנו בא להתמודד עמה?

בשלב זה נשאל, מהי מגמתו של סיפורנו על כל שלוש מערכותיו?

הצגת שאלה זו כבר בעיון המבוא לסדרת העיונים העוסקת בסיפורנו נראית כמקדימה את זמנה: סיפורנו מעורר שאלות פרשניות ותמיהות קשות ביותר, בייחוד במערכה השנייה שבו. לכאורה יש צורך לקרוא תחילה את הסיפור כולו בקריאה צמודה, תוך התמודדות עם כל הקשיים העולים במהלך קריאתו. רק כשנוכל לומר שהסיפור מפורש כהלכה והוא מובן לנו ככל האפשר, יגיע השלב שבו נוכל להידרש לשאלת מגמת הסיפור בשלמותו.

אולם נדמה שדווקא עתה, כשהסיפור השלם נפרש לפנינו על כל שלוש מערכותיו, ולאחר שהתוודענו לכך שהוא סיפור מפוצל, והוכחנו את שייכותה האורגנית של המערכה השלישית אודות מעשי יאשיהו בבית אל לסיפורנו, דווקא עתה ניתן וחשוב לברר אם ניכרת בסיפור מגמתו.

אנו מתעלמים עתה במודע מן הבעיות הכרוכות בהבנת המערכה השנייה, מתוך הנחה שפתרונן לא ישנה את מה שמסתמן כבר עתה כמגמת הסיפור, ומתוך נכונות מראש לשנות את מסקנותינו במידת הצורך, לאחר שנבאר את כל השלבים בסיפור דבר דבור על אופניו.

 

בסוף מאמרו על סיפורנו כותב פרופסור אוריאל סימון:[10]

אין בידינו מידע היסטורי מספיק כדי לשער מהי הבעיה האֶמוּנתית המיוחדת, שהייתה אקטואלית באחת התקופות שאחרי ימי יאשיהו, ושסיפורנו בא להשיב עליה, באמצעות סיפור נבואי על חורבן מזבח בית אל. לפיכך הסתפקנו בבירור לקחו העל-זמני של הסיפור הזה...

ובכן, נראה כי מידע היסטורי דווקא ניתן בסיפורנו, והוא מספיק כדי לענות על שאלתנו, מהי מגמת הסיפור ומה הייתה הבעיה האקטואלית שסיפורנו נועד להתמודד עמה.

לשם כך עלינו לדון תחילה בזמן שבו נכתב הסיפור. המערכה השלישית של הסיפור קובעת את הזמן המוקדם ביותר האפשרי לכתיבתו. מעשיו של יאשיהו באותם ימים שבהם פעל לביעור הבמות ופולחני עבודה זרה בירושלים וביהודה, נעשו כמסתבר בזמן סמוך לביעור הבמות בבית אל ובערי שומרון,[11] ואם כן סיפורנו נכתב לא לפני השנה השמונה-עשרה למלכותו. לדברי סימון נכתב סיפורנו "באחת התקופות שאחרי ימי יאשיהו". אין אנו רואים סיבה לאחר את זמן כתיבתו של סיפורנו לתקופה שאחרי ימי יאשיהו.

מסתבר שהסיפור נכתב זמן לא רב לאחר המאורע המתואר בסיומו, בימיו של יאשיהו, כדי להתמודד עם 'בעיה אמונתית' (כלשון סימון) שהייתה אקטואלית בזמן זה דווקא.

כפי שראינו בסעיף הקודם, מזבח בית אל הוא האובייקט העומד במוקד הסיפור ומגשר על פערי הזמן ועל חילופי הדמויות בו. נראה כי קיומו של מזבח בית אל עד לימיו של יאשיהו הוא גם המפתח להבנת מגמתו של הסיפור. [12]

פעולתו של יאשיהו לטמא את מזבח בית אל ולנתוץ אותו התרחשה כמאה שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל – ועדיין בית אל קיימת, עדיין חיים בה תושביה הישראלים,[13] עדיין ניצב בה המזבח שבנה ירבעם, ונראה שהוא עודנו פעיל. מטרתו של יאשיהו הייתה להפוך את המקדש בירושלים למה שנועד להיות – "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" – המקום הבלעדי לפולחן ראוי לה'.

 

עתה, יכולים אנו לשער מה הייתה הבעיה האקטואלית באותו דור – דורו של יאשיהו. בני דורו של יאשיהו היו עדים לפעילותו הנמרצת של מלכם לביעור הבמות בכל רחבי ארץ ישראל, והתקשו בשאלה, כיצד ייתכן שלצד בית המקדש בירושלים התקיים במרחק לא רב בית מקדש מתחרה, ועד עתה לא נעשה עמו דבר? כיצד הסכימו המלכים שמלכו בירושלים והנביאים שניבאו בה, לקיומו המתריס של פולחן בבית הבמות בבית אל, שהתקיים במקביל לירושלים, כמעט משעה ראשונה לבניין בית המקדש, ועד עצם היום הזה שבו מולך יאשיהו?

ואין לדמות את מזבח בית אל לבמות שפעלו ביהודה לאורך כל אותה תקופה, שגם אותן לא ניסו מלכי יהודה למגר לאורך הדורות. ראשית, הבמות היו מרכזי פולחן קטנים, טפלים למקדש שבירושלים, ולא טענו להיות תחליף אליו. שנית, בדרך כלל נבנו הבמות במקומות רחוקים מירושלים, וסיפקו צורך דתי לאלו שלא יכלו לעלות לעתים קרובות להקריב קרבנותיהם בירושלים. לא כן המזבח בבית אל, שנועד משעה ראשונה להתחרות בירושלים ולשמש לה תחליף, והוא גם קרוב לירושלים, מהלך יום אחד בלבד!

המקדש בבית אל עמד על תִלו לכל אורך קיומה של ממלכת ישראל, כמאתיים שנה, במקביל לקיומו של המקדש בירושלים. אך גם כשחרבה ממלכת ישראל, המשיך המקדש שלה בבית אל להתקיים ולתפקד עוד כמאה שנה נוספות לצדה של ירושלים – ואיש לא פצה פה! רק עתה נחלץ יאשיהו למחות את החרפה – הייתכן? ובסגנונו של יפתח (שופטים י"א, כו) נשאל בשינוי לשון המתחייב: 'בשֶבת אנשי יהודה בירושלים ובבנותיה שלוש מאות שנה – ומדוע לא הצלתם (את בלעדיותו של המקדש) בעת ההיא?'[14]

 

קושי זה – עמידתו של מקדש בית אל על תלו לאורך שנים רבות, כביכול כמקדש לגיטימי, ללא כל התנגדות– הוא שעומד ביסוד סיפורנו. ובכן, כיצד מתמודד סיפורנו עם הקושי הזה?

סיפורנו פותר קושי זה באופן מורכב: הפולחן שעל מזבח בית אל אינו לגיטימי כלל, והוא זכה להתנגדות נבואית תקיפה משעה ראשונה להופעתו. משעה שירבעם עלה לראשונה להקטיר על המזבח בחג הסוכות הדחוי שקבע לאנשי ישראל, הופיעה ההתנגדות הנבואית בדמותו של איש הא-לוהים שבא מיהודה, ובנאומו הנבואי התקיף שהיה מלווה במופתים. קריעת המזבח במעמד זה סימלה את יחסה של הנבואה כלפיו, וחורבנו בעתיד של המזבח נקבע כבר באותה שעה.

אולם לא ניתן היה ליישם את הנבואה על המזבח בימי ירבעם עצמו ולא בימי המלכים שבאו אחריו. כוחות רבים וכבדי משקל פעלו לאורך הדורות כנגד הנבואה הזאת, כוחות השייכים לממדים שונים של התנגדות. לפיכך לא קלה הייתה דרכה של נבואה זאת לצאת לפועל, ודורות רבים חלפו עד שהתנאים והנסיבות ההיסטוריות הבשילו ואפשרו את קיומה.

ההתנגדות הראשונה לנבואה נגד מזבח בית אל, התנגדות המתוארת בסיפורנו, היא זו של ירבעם מלך ישראל. אינטרסים מדיניים כבדי משקל עמדו ביסוד מעשיו של ירבעם כשהקים את מקדש בית אל כאלטרנטיבה פולחנית לתושבי ממלכתו. האינטרסים הללו המשיכו להיות רלוונטיים כל ימי קיומה של ממלכת ישראל, והם הסיבה המדינית לקושי במימוש הנבואה.

ההתנגדות השנייה לנבואה באה מצדו של הנביא הזקן תושב בית אל. מניעיו של איש זה עוד יתבררו בהמשך סדרת עיונים זו, אך בשלב זה ניתן לומר שעצם היותו 'נביא', ואף אם נביא שקר, מעידה על התנגדות דתית שהייתה בישראל כלפי הנבואה שבאה מיהודה. ובכן, תפיסות דתיות עתיקות ומושרשות (שמייצג אותן בסיפורנו נביא זקן) עומדות אל מול הנבואה היהודאית.

הקמת המקדש ('בית במות') בבית אל עוררה קושי עבור נביאי האמת בישראל. הסיבה לכך היא שקדושתה של בית אל קדמה בהרבה לזו של ירושלים, ויסודה במזבח שבנה בה אברהם בבואו לארץ כנען (בראשית י"ב, ח) ובקשר המתמשך של יעקב אליה. בית אל שימשה כמקום קדוש לבני ישראל הרבה לפני פילוג הממלכה, עוד בטרם הוקם המקדש בירושלים (שופטים כ', כו-כח; שמ"א י', ג). לא בכדי בחר ירבעם להקים דווקא בבית אל – המקום המקודש בתודעת העם מדורי דורות והסמוך כל כך לירושלים – את אחד משני המקדשים הראשיים שלו. לימים יכנה אמציה כהן בית אל את מקדש בית אל "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ" ו"בֵית מַמְלָכָה" (עמוס ז', יג). פסילתו הגמורה של מקדש בית אל כשלעצמו כמקום קדוש (ולא מחמת חטאים אחרים שאיימו על קיומו, וראה הערה 14) לא הייתה מתקבלת על דעת רבים מישראל.[15]

ההתנגדות השלישית היא המפתיעה מכולן: אף איש הא-לוהים עצמו, נושא דבר ה' כנגד מזבח בית אל, כנראה אינו שלם עם נבואתו, ובהתנהלותו במערכה השנייה הוא למעשה מסתייג מנבואתו שלו וגורם להכשלתה. אמנם הוא פועל בשגגה, אך שגגתו מלמדת אף היא על מידה מסוימת של התנגדות לנבואה או חוסר הזדהות עמה, ובשלב זה נתאר התנגדות זאת כהתנגדות חברתית.

אמנם אין בכוחם של כל הגורמים הללו לבטל את דבר ה' הניתן בנבואה. אך משמעותה של 'חזית ההתנגדות' הזאת היא כי בעת הקמת מקדש בית אל לא בשלו התנאים והנסיבות לקיום הנבואה, ורק לאחר דורות רבים הוכשרו התנאים ההיסטוריים, הפסיכולוגיים והחברתיים לקיומה. או אז קמה הדמות החיובית היחידה בסיפורנו,[16] והתגברה על כל כוחות ההתנגדות, ומימשה את דבר ה' הקדמון ללא כל הסתייגות, ביד חזקה ובזרוע נטויה.

אז יתברר לאותה דמות, יאשיהו מלך יהודה, שעל אף האיחור הגדול במעשיו, אין הוא אלא המוציא לפועל של תכנית א-לוהית נבואית קדמונית שהוא לא ידע עליה, אך היא זו שקבעה את גורל מזבח בית אל המתריס כנגד המקדש בירושלים, עוד משעה ראשונה שעלה מזבח בית אל על במת ההיסטוריה.

 



 

 

*חלק שני זה של עיון המבוא מתבסס על תצוגת הסיפור המובאת בראש חלקו הראשון.

[1] בפסקה 1 ובפסקה 3 היוצא מן העיר הוא הנביא הזקן, והוא גם זה השב אליה, לאחר שמילא את משימתו ביחס לאיש הא-לוהים המצוי מחוץ לעיר: בפסקה 1 הוא משיבו לבית אל לסעוד עמו, ואילו בפסקה 3 הוא משיב את נבלתו לעיר על מנת לקברה. בפסקה 2 היוצא מן העיר הוא איש הא-לוהים, והשבים אליה הם עוברי אורח, המביאים אל אנשי העיר ואל אוזני הנביא הזקן את דבר המוות הפלאי שראו בדרכם.

[2] ראה דברינו בעיון לפרשת לך לך בסדרה השנייה עמוד 41.

[3] במערכה ראשונה: פסוקים א, ד, י; במערכה שנייה: פסוקים יא (פעמיים), לב; במערכה השלישית: מל"ב כ"ג פסוקים טו, יז, יט.

[4] שלוש פעמים בכינוי 'המקום' (ח, טז, כב); פעמיים בכינוי 'העיר' (כה, כט); ופעמיים בכינוי הרומז 'שם' (יז; מל"ב כ"ג, טז).

[5] הקריאה בפי איש הא-לוהים בפסוק ב "מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ" נמנית כאחת, כמשפט מקומות נוספים במקרא שבהם נכפלת מילה מנחה ונספרת כאחת.

[6] אחת מהופעות אלו נזכרת בהשלמת פסוק טז בנוסח תרגום השבעים, ראה הערה 8 בחלקו הראשון של עיון זה. את התיבה "הַמִּזְבְּחוֹת" בפסוק כ אין אנו מונים, משום שאינה מתייחסת למזבח בית אל.

[7] במערכה המרכזית מופיעה מילה זו פעם אחת בלבד – בפסוק לב.

[8] ופעם נוספת בנוסחת פסוק טז בתרגום השבעים, ראה הערה 8 בחלקו הראשון של עיון זה.

[9] שם העצם 'קבר' אינו מופיע כלל במערכה הראשונה, ואילו במערכה השנייה הוא מופיע מחוץ לפסקה השלישית פעם אחת בלבד, בנבואה הניתנת לנביא הזקן ביחס לאיש הא-לוהים (פסוק כב) "לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ".

[10] בתוך: 'קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים' עמוד 188 (ראה הערת כוכבית בראש חלקו הראשון של העיון).

[11] כך עולה בבירור מן התיאור במל"ב כ"ג בשלמותו. אף שתיאור המעשים של יאשיהו בבית אל נכנס לפרק זה באמצעות מעשה עריכה, שניתֵק תיאור זה מן הסיפור שאליו הוא שייך, אין לפקפק בשייכות המעשים הללו למעשים הדומים להם שעשה יאשיהו ביהודה ובירושלים.

[12] מבין כל 'חטאות ירבעם', פעילותו של המזבח האסור בבית אל היא החטאת היחידה שסיפורנו מתמודד עמה. ביחס לחטאות ירבעם האחרות לא ניתנה נבואה מיוחדת: בסיפורנו אמנם נזכר שירבעם עומד על המזבח להקטיר, וגם זה חטא מחטאות ירבעם (ראה עיון ג4 בסדרה הקודמת, סעיף ו). אך יש לשים לב שהנבואה של איש הא-לוהים אינה מכוונת כלל כנגד ירבעם, גם לא כנגד המעשה הזה שלו, המשמש כרקע להופעת איש הא-לוהים לשאת את נבואתו על המזבח. הכהנים אמנם נזכרים בנבואת איש הא-לוהים, אך הם אינם מואשמים בכך שהם אינם משבט לוי, אלא בכך שהם מקטירים על המזבח בבית אל (פסוק ב). עגלי הזהב כבר לא היו קיימים בשעה שנכתב סיפורנו, בדורו של יאשיהו (כנראה נלקחו על ידי מלכי אשור עם חורבן ממלכת ישראל). שאר חטאיו של ירבעם ושל מלכי ישראל שבאו אחריו, כגון מניעת ישראל מלעלות לירושלים, או החג שנעשה בחודש השמיני – כל אלו עברו מן העולם עם ביטולה של ממלכת ישראל.

[13] ראיה לכך בפסוק יז: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר: הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה, וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל". ובכן, אנשי העיר מחזיקים בידם מסורת בת שלוש מאות שנה ביחס לציון הקבר בעירם, ויודעים לא רק מי הוא שקבור בה אלא גם מה הייתה הנבואה שבפיו.

[14] מצאנו אמנם נביאים אחדים שיצאו נגד מקדש בית אל, בייחוד בדור האחרון לקיומו, הלא הם הושע ועמוס. אולם אף הללו, לא מכוחה של ירושלים ניבאו על חורבנו הקרב, אלא מחמת חטאים שונים שהאשימו בהם את ממלכת ישראל. הושע מכוון כמה מנבואותיו לפולחן העגל שהתקיים בבית אל (וראה הושע ח', ה-ו; י', ה-ח ושם טו; י"ג, ב). עמוס פועל כנראה בסביבות מקדש בית אל, ושם הוא נושא חלק מנבואותיו, ועל כן מנסה אמציה כהן בית אל לגרשו משם באמרו לו (עמוס ז', יב-יג) "חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה...וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא, כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא, וּבֵית מַמְלָכָה הוּא".

הנה נבואות עמוס על מקדש בית אל: "כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו, וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל, וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ" (ג', יד). נבואה זו נראית קרובה לנבואת איש הא-לוהים בסיפורנו. ולא היא: נבואת איש הא-לוהים פוקדת על מזבח בית אל את עוון עצם קיומו הפסול, ואילו עמוס מנבא על חורבן המזבח הזה מחמת חטאים שונים של תושבי ממלכת ישראל, והרי נבואתו דומה לנבואת נביאים שפעלו בירושלים וניבאו על חורבן המקדש בה בגלל חטאי אנשי יהודה. נבואה נוספת: "...דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ. וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן. דִּרְשׁוּ אֶת ה' וִחְיוּ פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין מְכַבֶּה לְבֵית אֵל" (ה', ד-ו). וכן: "וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ" (ז', ט) ו– נבואה זו והמשכה היא שקוממה את אמציה כהן בית אל כנגד עמוס.

[15] מעשה העגלים, לשם השוואה, שהיה החטא החמור ביותר בין חטאות ירבעם (ראה ראש עיון ד בסדרה הקודמת, וכן סעיף 6 באותו עיון) לא עורר אותו קושי בעבור הנבואה. סטייתו של מעשה זה מן הפולחן הראוי לה' ודמיונו החיצוני לפולחן אלילי הקלו על הנביאים את ההתנגדות לו.

 

 

[16] שלוש הדמויות האחרות הפועלות בסיפורנו זוכות לשיפוט שלילי או מורכב: ירבעם הוא דמות שלילית, מראשית הופעתו בסיפורנו ועד לשעה שבה הוא מסתלק מזירת האירועים ועד בכלל, בסיום המערכה הראשונה; איש הא-לוהים הוא דמות חיובית, אלא שבמהלך המערכה השנייה הוא חוטא והופך לדמות שלילית הראויה לעונש חמור. קיום העונש אמנם מכפר על חטאו, אך דמותו נותרת מורכבת; הנביא הזקן מבית אל הוא דמות שלילית, הפועלת בכחש ובמרמה להכשיל את חברו, אך במהלך המערכה השנייה הוא עובר שינויים אחדים שמשנים את השקפתנו עליו, ועוד נעמוד על כך במהלך סדרת עיונים זו. רק יאשיהו הוא דמות חיובית ללא כל דופי, והוא מקיים את דבר ה' מתוך מניע פנימי.