שיעור 20 - תולדות השראת שכינה (י) - קדושת הר סיני: מעמד הסנה ומתן תורה

  • הרב יצחק לוי

תולדות השראת שכינה (י): קדושת הר סיני: מעמד הסנה ומתן תורה

א. מעמד הסנה

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים (שמות ג', א-ו).

קדושת המקום

מעמד הסנה הוא ההתגלות הראשונה בתורה המתייחסת לקדושת מקום. עד עתה לא הייתה כל התייחסות לכך, לא במעמד העקדה ולא בהתגלויות אחרות.

אמנם בעקדה בחר הקב"ה בהר המוריה, אך המקום לא הוגדר כקדוש. ייתכן שההסבר לכך הוא שהבחירה בעקדה הייתה בבחינת מעשה אבות סימן לבנים, אך לא בגדר קביעת ההר כבעל משמעות ליצחק ויעקב ובניהם. לוּ נתקדש כבר בימי אברהם, היה הופך מקום קבוע לקדושה, בעוד שהתורה תדבר בספר דברים בלשון עתיד על "המקום אשר יבחר ה' " ו"לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב, ה); לפיכך לא נתקדש המקום, על מנת להותיר בשלמותן את דרישתו ובחירתו האנושית העתידית על ידי עם ישראל.

נמצא שגילוי קדושת מקום בעולם מתחיל בעצם בהר סיני - בהתגלות בסנה ובהמשכה במעמד מתן תורה[1] - ומקדים את כל עניין הקדשת משה לנביא ולמנהיגם של ישראל. שיעורנו זה יתמקד, אם כן, בסוגיית קדושת המקום.[2]

כך כותב הרמב"ן בפירושו לפס' ה:

'כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא'... כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה שנאמר 'ויבא אל הר הא-להים חֹרבה' (פס' א), והסנה היה בראש ההר, והנה כֻּלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל וכך אמרו (שמות רבה ב יג) בכל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע (ה', טו), וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים.[3]

מבחינת מקום ההתגלות ואופייה, מקביל מעמד הסנה למעמד הר סיני. לדעת הרמב"ן, הסנה היה בראש ההר, המקום שעליו ירד ה' ושאליו עלה משה במתן תורה (שמות י"ט, כ); וגם שם, עם רדת השכינה אל ראש ההר נתקדש ההר כולו והוגבל, ובני ישראל הוזהרו שלא להתקרב אליו כלל ולהיטהר לקראת המעמד (שם, י-יב).

מלבד זאת מקביל הרמב"ן את הציווי "של נעליך מעל רגליך" לציווי הדומה ליהושע בהתגלות שר צבא ה' אליו ביריחו ולאיסור נעילת הסנדל במקדש.

שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ

הרמב"ן מזכיר את איסור נעילת הסנדל הנגזר מקדושת המקום, וכפי ששנינו: "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו" (ברכות פ"ט מ"ה; וראה בגמרא שם סב ע"ב). מה משמעות השלת הנעליים? הברייתא במסכת זבחים (כד ע"א) אומרת:

דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.

המקום שה' מתגלה בו - רצפת המקדש, כמוה כאדמת הר סיני - מקדש את העומד עליה כעין כלי שרת, ועל כן לא תיתכן חציצה בינו ובינה.

וכדברי רש"ר הירש על אתר: "חליצת הנעל מבטאת התמסרות גמורה לערכיו של אתר, בִּסוס האישיות עליו בלבד ובצמוד אליו, ורכישת עמידה ומעמד מתוכו". חליצת הנעליים מבטאת התבטלות כלפי המקום המקודש והתמסרות מוחלטת לקב"ה, המגלה את נוכחותו בקידוש המקום.[4]

ההקבלה להתגלות ביריחו

כאמור, הרמב"ן מקביל את ציווי השלת הנעליים להתגלות שר צבא ה' ליהושע ביריחו. וכך נאמר שם:

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ. וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן (יהושע ה', יג-טו).

יריחו היא שערה המזרחי של ארץ ישראל, נקודת הכניסה אליה, מעבר גבול בין חו"ל לארץ; לפיכך מקופלת בה כביכול קדושת הארץ כולה. היא גם המקום הראשון שנכבש בארץ, והיא נכבשת באופן נסי והופכת כולה חרם - תרומתה של ארץ ישראל.[5] קידוש אדמת יריחו בהתגלות זו הוא אפוא גילוי של קדושת ארץ ישראל כולה.

מלבד היותה מייצגת את ארץ ישראל, מצאנו גם ביטויים רבים לקשר בין יריחו לירושלים והמקדש. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא המרת שטח המקדש בדושנה של יריחו, כמבואר בספרי:

כשהיו ישראל מחלקים את הארץ, הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, אמרו: כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו (ספרי במדבר פיסקא פא).

המשנה במסכת תמיד גם מוצאת קשרים רבים בין יריחו לעבודת המקדש:

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעין קול המגריפה. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעין קול החליל. מיריחו היו שומעין קול הצלצל. מיריחו היו שומעין קול השיר. מיריחו היו שומעים קול השופר, ויש אומרים: אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים. מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת; אמר רבי אליעזר בן דגלאי: עזים היו לבית אבא בהר מכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת (תמיד פ"ג מ"ח).

ולקשר זה הייתה גם משמעות מעשית בעבודת המשמרות:

תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות בארץ ישראל... שתים עשרה מהן ביריחו. הגיע זמן המשמר לעלות, חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים, וחצי המשמר היה עולה מיריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים (תענית כז ע"א).

הנה כי כן, כבר בשערה המזרחי של ארץ ישראל, בראשית כיבושה, יש קשר ישיר אל לִבָּהּ - ירושלים והמקדש. זהו הקשר הפנימי בין מעמד הסנה, מעמד הר סיני וההתגלות ביריחו, שכולם קשורים במהותם למקדש.

ב. מעמד הר סיני

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם (שמות י"ט, א, י-יג, טז-כד).

וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים. וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שם כ"ד).

לאחר שנגלתה למשה לבדו בסנה, נחשפת קדושת הר סיני לעיני כל ישראל במתן תורה. שלושה ימים קודם המעמד מצטווה העם להתקדש והעלייה בהר נאסרת עליו, והיא נאסרת עליו בשנית לאחר השראת שכינה על ההר ועליית משה שמה. ברור מן הכתובים כי יש קשר אמיץ בין קדושת העם וקדושת ההר, וכי זהו נושא מרכזי במעמד:

לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר... וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ...

רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת... וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'.

ספורנו בפירושו כאן (שמות י"ט, כג) עומד על הקשר שראינו לעיל בין מעמד הר סיני למעמד הסנה: "וקדשתו - באמור להם 'אם בהמה אם איש לא יחיה' כעניין 'אדמת קדש הוא' ". להלן נעמוד, אם כן, ביתר פירוט על אופייה של קדושת המקום בהר סיני.

קדושת הר סיני וקדושת המקדש

קדושת הר סיני מתגלה כקדושת מקדש. בהר סיני נקבע כבר מקדש בתבניתו ההלכתית: האנשים שישרתו בו; המזבח, הכלים והלכות הבאת קרבן; סדרי הכניסה למשה, לכוהנים ולישראל והתחומים האסורים בכניסה. אנו מוצאים כאן גילוי שכינה באש ובענן (יחד עם קולות וברקים); מזבח ומצבות (ראה שיעור 19); וקרבנות - המהווים אולי דגם לקרבן התמיד העתידי, כנאמר "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי" (במדבר כ"ח, ו).

כל תפקידי המקדש - עבודה והשראת שכינה, נבואה וסנהדרין - ראשיתם במעמד הר סיני. במובן זה שימש הר סיני כמעין מקדש למן ראשית ההתגלות עליו במעמד הר סיני ועד הקמת המשכן בראשית השנה השנית ליציאת מצרים; משם ואילך עוברים כל ההיבטים הללו למשכן, הממשיך את מעמד הר סיני עד בואו להר המוריה בימי דוד ושלמה.

לא נפרוט כאן לפרטים את כל ההקבלות בין הר סיני והמשכן.[6] נציין רק כי מנקודה זו ואילך מתחיל מסלול של התגלות בְּמקום לעם שלם. אמנם גם קודם לכן היו בני ישראל עדים למורא הגדול, ליד החזקה ולזרוע הנטויה אשר עשה ה' במצרים ובים סוף ולנסי המדבר. אך זוהי ההופעה הראשונה של מקום מקודש מרכזי המיועד להתגלות לכל ישראל; וכאמור, בתפקיד זה שימש בהמשך המשכן לתחנותיו, עד בואו אל הנחלה - אל הר המוריה. צורת ההתגלות ואופייה משתנים בתחנות השונות, בהתאם למקום ובהתאם למצבו הרוחני של העם, אבל עצם הגילוי הא-לוהי לעם ישראל במקום מרכזי שבו נמצאים הכול ואליו מגיעים הכול - דבר זה נתחדש בהר סיני.

מבין הראשונים, המייצג הבולט ביותר של תפיסת המשכן כהנצחת מעמד הר סיני - ומצדו השני של המטבע, ראיית הר סיני כראשיתו של המשכן - הוא הרמב"ן בפירושו לתורה. בסוף ספר שמות עומד הרמב"ן על ההקבלה בין תיאור השראת שכינה על הר סיני לבין תיאור השראתה במשכן בסוף הספר (שם מ', לד-לח):

'וכבוד ה' מלא את המשכן' (שם, לד) - כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני 'אל הערפל אשר שם הא-להים' (כ', יז)... והטעם, שלא יבא שם [- משה, י"ל] בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני 'ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן' (כ"ד, טז), ואמר 'ויבא משה בתוך הענן' (שם, יח).[7]

ובהקדמתו לספר במדבר הוא מקביל בין הגבלת המשכן להגבלת הר סיני:

...ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם, צוה 'והזר הקרב יומת' (במדבר א', נא) כאשר אמר שם 'כי סקול יסקל' (שמות י"ט, יג), וצוה 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו' (במדבר ד', כ) כאשר הזהיר שם 'פן יהרסו אל ה' לראות' וגו' (שמות י"ט, כא), וצוה 'ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח' (שמות י"ח, ה) כאשר אמר שם 'וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' והכהנים והעם' וגו' (שמות י"ט, כב, כד).

ברם, התייחסותו העקרונית והמפורטת ביותר לנושא היא בפירושו הידוע לציווי על מלאכת המשכן (שמות כ"ה, ב):

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם 'וישכן כבוד ה' על הר סיני' (שמות כ"ד, טז), וכתיב 'הן הראנו ה' א-להינו את כבודו ואת גדלו' (דברים ה', כא), כן כתוב במשכן 'וכבוד ה' מלא את המשכן' (שמות מ', לד)... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה' (דברים ד', לו), כך במשכן כתיב 'וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו' (במדבר ז', פט)... והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש...

מעמד הר סיני היה מעמד חד-פעמי לעיני כל ישראל, בעוד שההתגלות במשכן היא קבועה ונסתרת; אך המשכן הוא המשך ישיר של מעמד הר סיני.

דרגות הקדושה בהר סיני ובמקדש

בהמשך לתפיסה זו, מבחין רבנו בחיי (בפירושו לשמות י"ט, יז) בארבע מדרגות קדושה שהיו בהר סיני, ובמקביל במקדש:

ויתיצבו בתחתית ההר. למטה מן ההר וחוץ לגבול שהוזהרו להתרחק ממנו.

ודע כי הכבוד היה בראש ההר שנאמר 'וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר', וכתיב 'ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר'. וכל ישראל עמדו בסוף ההר שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר'. ומשה זכה לעלות אל ההר לבא בתוך הענן, שנאמר 'ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר', וזכה עוד שנתקרב אל עב הענן, הוא שכתוב 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן', ו'עב הענן' הוא 'הערפל אשר שם הא-להים'...

ולפי זה היו ד' מדרגות זו למעלה מזו וזו לפנים מזו, ואלו הם: תחתית ההר, וראש ההר, וענן, ועב הענן. ומצינו דוגמתם בבית המקדש: שער העזרה כנגד תחתית ההר; והעזרה עצמה כנגד ההר עצמו; וההיכל לפנים כנגד פנימיות הענן; בית קדשי קדשים שהוא לפנים מן ההיכל הוא כנגד עב הענן, הוא 'הערפל אשר שם הא-להים'.

ובמדרש הגדול על שמות כ"ד, ט:

'ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל'. משה מחיצה בפני עצמו... אהרן מחיצה בפני עצמו... נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל כל אחד מחיצה בפני עצמו.

לאור זאת מציע הרב אריאל (עמ' 80 במקור המצוין בהערה 4) לחלק את אזורי הקדושה השונים כך: משה נכנס למחיצת קודש הקודשים, לעב הענן אשר בראש ההר; אהרן נכנס למחיצת ההיכל; נדב ואביהוא, הלוא הם הכוהנים, נכנסו למחיצת העזרה; וזקני ישראל - על פתח המשכן (ובבית המקדש מקום מושבם בלשכת הגזית). כל אחת מן הקבוצות הגיעה, אם כן, בהר סיני לאזור הקדושה המתאים לה במשכן.[8]

אופייה הזמני של קדושת הר סיני

הכתוב קובע: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות י"ט, יג). וביאר רש"י: "כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות". לאור זאת מבחין המשך חכמה (שם, יב-יג) הבחנה ברורה בין קדושת העם, שהיא לעולם, לבין קדושת ההר, שהיא לשעה:

'והגבלת את העם סביב לאמר': הענין דהכבוד הא-לקי והנבואה היה עד מקום שישראל עומדים נגד ההר, וכמו שאמר (דברים ה', ד): 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר'. וכמו שבעזרה אמר בתורת כהנים (ריש תזריע) שמותר בנגיעה ואסור בביאה, משום שהכתלים הם חוצצים בין משכן ה' לחוצה, כן כאן היו ישראל המחיצות החוצצים בין גלוי כבוד א-לקים לזולתו. ולכן ההר היה אסור נגיעה שלא כלתה מקום הכבוד מן ההר, ולכן אמר כי הכבוד יש לו גבול, ומה גבולו? זה העם סביב. וזה 'והגבלת' - במה? 'את העם' - עם 'העם סביב', שהם יהיו המגבילים. לכן - 'השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וכו' ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות' (פסוק כא) - זהו על ההבטה הנבואית יותר מכח א-לקי השופע עליהם שיעמיקו להביט אל הדברים שכיסה עתיק יומין. 'ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות' - למעלה נבואה כזו - 'אל הר סיני כי אתה העדות בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו' (פסוק כג). 'ויאמר ה' אליו לך רד ועלית' - פירוש שלא תדמה כי הכבוד והגלוי יהיה רחוק ממקום ישראל, לא כן כי פנים בפנים ידבר עמהם, והגלוי יהיה סופו עד מקום שעומדים העם, והם יהיו המחיצות למקום הכבוד, וההר הוא כמו ההיכל, ואצל העם הוא כמו עזרה. וכמו שאמרו במנחות (כז ע"ב) שקדושת ההיכל אינו רק כשנכנס דרך עזרה, כן קדושת ההר אינו רק למי שנכנס דרך מקום שעומדים העם. לכן 'לך רד ועלית' וגו' - כי אז תחול הקדושה אליך ביתר שאת - 'והכהנים והעם אל יהרסו' וכו'. ובמנחות דף כז ע"ב הוא אצל הנכנס לבית הכפורת, דממעט דרך משופש אפילו בדרך ביאה, כמו שפירשו בתוספות שם יעויין ודו"ק.

ולכן כיון שישראל המה היו מחיצות הכבוד והמה היו משכן לא-לקות, כן נשאר קדושתו לעולם, וכמו שאמר 'ושכנתי בתוכם' (שמות כ"ח, ח), וכמו שכתוב 'היכל ה' המה' (ירמיה ז', ד). ולכן 'גלו לבבל שכינה עמהם' (מגילה כט ע"א), וכמו מחיצות וקדשי המשכן. אבל ההר, קדושתו לשעה, וכמו כל מקום שעמד המשכן, לכן בהר כתוב ההיתר תיכף 'במשוך היובל המה יעלו בהר' (פסוק יג) שמעיקרא לא נתקדש רק לשעה. אבל ישראל קדושתן לעולם, לכן אחר זמן התיר להם 'שובו לכם לאהליכם' (דברים ה', כז).

וזה ביאור הילקוט (יתרו שא) 'ויעמד העם מרחוק' - מבית הבחירה נדבר עמו, דכתיב 'וירא את המקום מרחוק' (בראשית כ"ב, ד), שישראל היו הן המחיצות לההר וקדושתן קדושת עולם, לכן היה משפט ההר כמו בית הבחירה (משך חכמה שם, יב).

כי אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך. וזה שאמרו שלא תדמו כי ההר הוא ענין קדוש ובסיבתו נגלה השם עליו - לא כן בני ישראל. כי 'במשוך היובל המה יעלו בהר', והוא מעון חיות ובהמות. רק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא יתברך שמו. לכן אמר (תענית כא ע"ב) כי לא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו וכו'. וזה רעיון נכבד, ולכן בבית עולמים שקדושתן לעולם לכן שלא ידמו שיש קדושה בעצם הבנין, לכן מותרים ליגע כל הטמאים אף טמאי מתים מאחוריו, וכמו שדרשו בתורת כהנים פרשת תזריע (פרק א, ד) מ'לא תבא' (ויקרא י"ב, ד) דמאחורין מותרין ליגע בו כל הטמאים, להראות דרק ממי ששכן שמו בתוך הבית הזה אתה ירא, ובפנים ממנו קודש, לא מאחוריו, שמפנים הלוחות והעדות ומשכן הכבוד (שם, יג).

המשך חכמה מקביל בבירור בין ההיכל להר (שבו יצרו בני ישראל עצמם את המחיצה סביב גילוי הכבוד הא-לוהי); ומאידך הוא מבחין הבחנה ברורה בין ישראל, המהווים משכן נצחי לא-לוהות וקדושתם קדושת עולם, לבין ההר, שקדושתו לשעה - רק כל זמן ששורה עליו שכינת הא-ל. וזהו עיקרון חשוב נוסף העולה מדבריו - "אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך": קדושתו הזמנית של הר סיני אינה קדושה עצמית, אלא היא תלויה בהתגלות עליו בפועל, ומרגע שפוסקת התגלות זו, פוסקת גם קדושת ההר, והעם יכול לחזור לעלות בו.

מתי נתקיים "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר"? הראשונים העלו הצעות שונות, וכאן נציין רק את דברי אבן-עזרא בפירושו הארוך שם:

כי הכבוד היה תמיד על ההר עד שנעשה המשכן דכתיב 'וכבוד ה' מלא את המשכן' (שמות מ', לד). אז דבר עם משה באוהל מועד. אולי אז תקע משה בשופר, ונתן לו רשות לעלות בהסתלק הכבוד.

כלומר: הקדושה הזמנית של הר סיני נותרה בתוקפה עד הקמת המשכן, ואז נפסקה ועברה למשכן. דברים אלו תואמים היטב את תפיסת הרמב"ן על היות המשכן המשך קבוע להתגלות החד-פעמית בהר סיני.

עם זאת, אופייה הזמני של קדושת הר סיני משקף גם את אופייה של קדושת המשכן, שאף היא לא נמשכה לעולם. רש"ר הירש הגדיר את המשכן כ"סיני מיטלטל", ולעיל ראינו במשך חכמה כי "ההר, קדושתו לשעה, וכמו כל מקום שעמד המשכן". המשכן הנו מבנה זמני מעצם מהותו, והעיקרון שהתברר בהר סיני, כי קדושת המקום תלויה בהתגלות, ועם הפסקת ההתגלות פוסקת אף הקדושה, תקף גם ביחס לתחנות המשכן, לדוגמה: גם לוּ יכולנו להצביע במדויק על מקום המשכן בשילה - אין במקום זה שום קדושה, אף על פי שהמשכן שכן שם 369 שנה!

שונה בתכלית קדושת הר המוריה, שאינה תלויה בזמן ובנסיבות, ולדעת חלק מהראשונים היא נצחית: "במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא... לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה" (רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז).[9]

* * *

בחנו בשיעור זה את קדושת הר סיני ממעמד הסנה ואילך. ראינו כי קדושתו זמנית, וכך גם קדושת תחנות המשכן - עד ההגעה להר המוריה, ששם קדושת המקום נצחית.

בגלל הזיקה ההדוקה בין מעמד הסנה למעמד הר סיני הקדמנו את העיסוק במעמד הר סיני ודנו בשניהם בשיעור זה. השיעור הבא יוקדש בע"ה לרמזים למקדש בשירת הים.



[1] כך קושר למשל תרגום יונתן בן עוזיאל לפס' ה בין התגלות זו למעמד הר סיני: "ואמר לא תקרב הלכא שלוף סינך מעל רגלך ארום אתרא דאנת קאים עלוי אתר קדיש הוא ועלוי אנת עתיד לקבלא אורייתא למלפא יתה לבני ישראל".

[2] מעמד הסנה ומעמד הר סיני הם כמובן נושאים נרחבים הצריכים שיעורים לעצמם.

[3] ובחזקוני שם: "כל מקום שתמצא שכינה מקדמת בו לדבר אל נביאיו כמו כאן שקדמה בסנה, וגבי יהושע (יהושע ה', יד-טו), וגבי מתן תורה (שמות י"ט, כא-כז), שם תמצא המקום מקודש, אבל בשאר מקומות שנגלה עליהם כמו שמצינו בהרבה נביאים אין המקום מקודש".

[4] ובכלי יקר שם ביאר (בעקבות רבנו בחיי) את השלת הנעליים בעניין "הרחקת הגשמיות... הן זיכוך כח השכלי... הן זיכוך כח החומרי... ושֵם 'מקום' מורה על המדריגה, ואמר כי המדריגה אשר אתה עומד בה היא שאפילו חלק האדמה שבך קודש הוא".

[5] עיין במדבר רבה יד א: "אמר ר' יודא הלוי בר שלום: לימד לישראל מה שאמר הקב"ה 'ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה' (במדבר ט"ו, כ), אמר יהושע: הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש את כל שללה לגבוה". ובראב"ד בפירושו לתמיד (פ"ג): "...וכמו דתרומת דשן צריך לתרום, כן נתרמה ארץ ישראל עצמה ובשביל כך התרימה יהושע להיות קודש". ובאברבנאל על יהושע (שם) כתב כי בהגדרת המקום כקודש רמז שר צבא ה' ליהושע על החרמת העיר קודש לה'.

[6] במחזור המקדש לחג השבועות (עמ' 73-88) הקדיש לכך הרב אריאל פרק נרחב, ובו פירט שמונה עשרה הקבלות בין הר סיני למקדש. חלקן קשורות במזבח, בכלי השרת ובקרבנות; חלקן קשורות בקדושת המקום; וחלקן - בייסוד הסנהדרין. בדברינו כאן נתייחס רק למשמעויות השונות של קדושת המקום כפי שנתגלתה בהר סיני.

[7] וכן כתב בקיצור גם בפירושו לויקרא א', א.

[8] ההתאמה מובהקת בעיקר על פי תורה שבכתב. עם משה נדבר הקב"ה מקודש הקודשים, כנאמר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז', פט). אהרן, הכוהן הגדול, נכנס לקודש הקודשים רק ביום הכיפורים ועל ידי הכנה מיוחדת, ועיקר תפקידו על פי תורה שבכתב הוא בקודש, בהיכל. ואילו מטלותיהם של בני אהרן הכוהנים הן במזבח העולה שבחצר המשכן, קרי: בעזרה.

[9] על ההבדלים בין קדושת הר סיני לקדושת הר המוריה הרחבנו בשיעור 17.