שיעור 21 - מבנה אומנותי

  • פרופ' יונתן גרוסמן

שיעור 21 - מבנה אומנותי

מהו מבנה אומנותי?

ישנם סיפורים המעוצבים במבנה ארכיטקטוני, כך שאיבר אחד בסיפור ניצב בהקבלה לאיבר אחר בסיפור, ומתוך בחינת שלל ההקבלות שבין רכיבי הסיפור עולה 'מבנה ארכיטקטוני' לסיפור. שלא כמבנה העלילתי עליו עמדנו בשיעורים האחרונים, המבנה האומנותי אינו נסמך בדווקא על חומרי העלילה. אומנם, גם המבנה האומנותי יכול להסתמך על זיקות עלילתיות בין רכיבים שונים בסיפור, אולם לעתים קרובות המבנה מורגש מבעד למרקם המלים של הסיפור היוצר הקבלות לשוניות המעצבות בסופו של דבר מבנה.

מאחר שאנו תרים אחר הקבלות שונות בתוך הסיפור המעצבות את הסיפור כבעל חלקים שונים ודומים, הרי שניתן להבחין בסיפורים בעלי מספר הקבלות שונות: סיפורים בעלי שתי מחציות מקבילות; שלושה חלקים מקבילים, ארבעה וכו'. ייתכנו כמובן סוגי מבנים מגוונים אולם הרווחים ביותר הם מבנה שנוצר מהקבלה קלאסית בין חלקי הסיפור (א-ב-ג / א1-ב1-ג1); מבנה הנשען על הקבלה כיאסטית (א-ב-ג / ג1-ב1-א1) ולעתים המבנה מושתת על הקבלה קונצנטרית (א-ב-ג-ד-ג1-ב1-א1). כל מבנה כזה מזמין חוויית קריאה שונה כפי שיתברר להלן.

שלושה צעדים לקראת מבנה אומנותי

בפתח דברנו יש לציין, שאם מדובר רק בזיקה אקראית בין רכיבים שונים בסיפור, אין לראות בדבר 'מבנה ספרותי' גם אם יש ערך ספרותי לאותה זיקה ספרותית. ואכן, לעתים נדמה כי הפרשן כופה על הסיפור מבנה כזה או אחר אך המבנה המוצע מתעלם מרכיבים חשובים בסיפור מפני שאינם מתיישבים עם המבנה המוצע.

למעשה, על מנת לעמוד על 'מבנה אומנותי' של סיפור על הקורא לצעוד שלושה צעדים:

* ראשית, יש לתחום את הסיפור לתמונות קטנות, לרכיבים מוגדרים.

* שנית, יש לבחון האם ישנן זיקות לשוניות או עלילתיות בין התמונות הקטנות הבונות את הסיפור, והאם זיקות אלו יוצרות 'מבנה ארכיטקטוני'.

* לבסוף, לנתח את משמעות המבנה ואת תרומתו למסרים הנסתרים של הסיפור.

כך למשל, המבקש לעמוד על מבנה ספר יונה צריך בתחילה להכריע כיצד הוא מחלק את הספר לתמונות משנה. החלוקה המקובלת של הספר היא על פי התמונות הבאות:

הטלת השליחות על יונה; יונה בספינה; תפילת יונה במעי הדג; הטלת השליחות על יונה בשנית; הליכת יונה לנינווה; יונה והקיקיון; תשובת ה' ליונה החותמת את הספר. ניתן כמובן להציע כותרות שונות לתמונות אלו, כותרת אשר ישפיעו באופן ניכר על הצעות המבנה השונות. למשל, את תמונת 'יונה בספינה' ניתן לכנות 'גויים שבים בתשובה בעקבות יונה', כותרת שכמובן תסייע ביצירת הזיקה בין תמונה זו לתמונת התשובה של אנשי נינווה.

לאחר תיחום התמונות השונות (ונתינת כותרת) על הקורא לבחון האם קיימות זיקות בין התמונות השונות והאם זיקות אלו יוצרות מבנה מסודר. במקרה של ספר יונה נראה שאכן יש מבנה ברור (אם נאמץ את הכותרות שיוצעו להלן):

צו ראשון ליונה (פר' א'-ב')

צו שני ליונה (פר' ג'-ד') 

צו ה' ליונה ללכת לנינווה

צו ה' השני ליונה ללכת לנינווה 

תשובת מלחי האוניה בעקבות יונה

תשובת אנשי נינווה בעקבות נבואת יונה 

תפילת יונה ממעי הדג

תפילת יונה בקיקיון היבש 

 

מענה ה' ליונה

מכאן, על הקורא להכריע מהי המגמה המבוטאת מבעד למבנה זה. בהקשר ספר יונה ניתן לעמוד על כמה תרומות של המבנה למגמת הסיפור. לצורך דיוננו כעת די להזכיר את החריגה שבמחצית השנייה של הסיפור, עת מופיע רכיב רביעי - תשובת ה' ליונה, רכיב החסר במחצית הראשונה של הסיפור. לשון אחר, כל עוד יונה בורח מאת ה' (פר' א'-ב') אין דיאלוג בין ה' ליונה וה' אינו מבאר את הנהגתו לנביאו הבורח. לעומת זאת, במחצית השנייה - עת יונה מקיים את צו ה' אליו - זכאי יונה לביאור מאת ה' מדוע הוא מקבל את תשובת אנשי נינווה. במקום בו יונה מקיים את דרישות ה' אליו יכול להתנהל דיאלוג (גם אם דיאלוג כועס), אולם כל עוד יונה בורח מהשליחות שהוטלה עליו, לא יתנהל דיאלוג מבאר שכזה.

שלושה בורות

בעמידה על מבנים אומנותיים מורגשת לעתים הכרעתו הכפויה של הפרשן על הטקסט. כלומר, ישנן כמה בורות שבנקל יכול הקורא ליפול בהם בחושבו שלפניו מבנה אומנותי כשלמעשה, הקורא החיל את המבנה על הטקסט אך אין מדובר בכוונה מודעת של המחבר.[1] ניתן לעמוד על כמה מכשלות בולטות שכאלו:

1. קביעת כותרות שרירותיות לתמונות המשנה של הסיפור:

מאחר שפעמים רבות הזיקות שבין רכיבי הסיפור נשענות על הגדרת הנושא שלהן, הרי שעל הקורא להכריע מהו הנושא המלובן בכל תמונה ולעתים ישנה תחושה שניתנות 'כותרות כפויות לצורך המבנה'.

הבה ניקח באופן אקראי את סיפור צרעת מרים (במדבר י"ב) וננסה לארגן את הסיפור כבעל מבנה אומנותי על פי כותרות התמונות המעצבות אותו:

א. הגעה לחצרות (י"א, לה).[2]

ב. מרים לועגת למשה על שהכניס לביתו "אשה כושית" (י"ב, א).

ג. מרים ואהרן מזלזלים בנבואת משה; אך "האיש משה ענו מאד" (י"ב, ב-ג).

ד. גערת ה' במרים ובאהרן וצרעת מרים (י"ב, ד-י).

ג1. אהרן ומרים נזקקים לנבואת משה על מנת לרפא את מרים; משה מתפלל (י"ב, יא-יג).

ב1. מרים יוצאת מחוץ למחנה מפני שהיא "מצורעת כשלג " (י"ב, יד-טו).

א1. עזיבת חצרות (י"ב, טז).

למען הסר ספק ברצוני לומר גלויות שלטעמי המבנה המוצע-המומצא כאן אינו יציב ואינו רציני. במבט ראשון הוא נראה אולי משכנע אך אין זאת אלא בשל הכותרות שנתתי לתמונות הסיפור (די להזכיר שבדברי מרים על משה לא נאמר 'שהכניס' אישה כושית, ושהכתוב אינו אומר על מרים שהיא "מצורעת כשלג" בשלב ב1 של הסיפור אלא קודם לכן, בשלב ד). עם זאת, נתינת כותרות ליחידות המשנה של הסיפור תישאר תמיד סובייקטיבית ויהיה קשה להתווכח על נכונות הכותרות.

2. מציאת זיקות לשוניות שאינן מכוונות:

סכנה נפוצה 'במציאת' מבנה ספרותי היא ההסתמכות על מילים טריוויאליות הנזכרות לרוב בתנ"ך ואינן באות לשם יצירת מבנה. אומנם איש-בשת, לדוגמא, טוען בפני אבנר "מדוע באתה אל פילגש אבי" (ש"ב ג', ז), אולם דבר זה אינו מוכיח שלתמונה זו יש זיקה לתמונה אחרת בהמשך הסיפור שם נעשה שימוש חוזר בפועל בו"א, בדברי דוד לאבנר: "לא תראה את פני כי אם לפני הביאך את מיכל בת שאול בבואך לראות פני" (ג', יג).[3]

3. קפיצה על רכיבים בסיפור שלא משתלבים במבנה המוצע:

אם אומנם יש לסיפור מבנה אומנותי מכוון הרי שהמבנה אמור לכלול את כל רכיבי הסיפור. ניתן כמובן להתעלם ממשפטי קישור שאינם מהווים תמונות של ממש, אך ההתעלמות מרכיבים חשובים בסיפור לצורך הצגת מבנה ארכיטקטוני מוכיחה שאין מדובר בכוונת מכוון אלא בדמיונו של הקורא.

על רקע מגבלות אלו הבה נבחן כמה אפשרויות למבנים אומנותיים.

הקבלה קלאסית

כאמור, סיפור בעל מבנה אומנותי הוא סיפור שיש בו הקבלה מסודרת בין חלקי הסיפור. המבנה הפשוט ביותר הוא סיפור בעל שתי מחציות המקבילות זו לזו, ולמבנה זה נקדיש את שיעורנו הנוכחי. מעקב אחר היחס שבין שתי המחציות המקבילות יכול לתרום להבנת המגמה הנסתרת של הסיפור.

סיפור ירידת המן

נבחן את הדברים מבעד לסיפור ירידת המן (שמות ט"ז). כרקע לדברים נבחן תחילה את תשובת ה' לתלונת העם:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה
הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ
לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (ט"ז, ד-ה).

כיצד יש להבין את משמעות ההיגד "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" שבדברי ה'? ניתן להבין שהניסיון המוזכר כאן מוסב על ההיגד הקודם - "דבר יום ביומו". כלומר, הניסיון הוא שישראל ילקטו מן רק לצורך אותו היום (וכך פירשו במקום הראשונים (ראב"ע: "שיצטרך אלי בכל יום"; רמב"ן: "כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון"; ורשב"ם: "מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי"). פירוש זה נשען גם על דברים ח', טז.[4] אולם, ניתן גם להבין שזהו פסוק המכין את ההיגד הבא בעקבותיו - "והיה ביום השישי". כלומר, הניסיון הוא שביום השישי יצטרכו לאסוף מנה כפולה של מן מפני שבשבת ה' ישבות מלהמטיר מן.

על רקע התלבטות זו הבה נפנה למבנה סיפור ירידת המן. אני מבקש להתמקד בתיאור ליקוט המן, ועל כן אני מתעלם מתלונת העם ומתשובת ה' למשה הפותחים את הסיפור:[5]

התרחשות

(יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. (יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ:

(כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד

תגובת ישראל

(טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא

וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה. 

ביאור משה

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם

הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה.

(טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.

(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם

הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר

אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר 

מעשה ישראל לאור דברי משה

(יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. (יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.

(כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ.

צו משה לישראל

(יט) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם

אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

(כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה

אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

הפרת הצו

(כ) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר

(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט

אי ההצלחה בהפרת הצו

וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ

וְלֹא מָצָאוּ.

כעס משה / ה'

וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם משֶׁה.

(כח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי. (כט) רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. 

שמירת הצו

(כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס.

(ל) וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

מסתבר, שהסיפור כולו מעוצב באופן מקביל לחלוטין מבחינת התקדמות העלילה. בשני חלקי הסיפור ישנה התרחשות מיוחדת ופלאית ההופכת להיות ניסיון לעם. בשני חלקי הסיפור תחילה העם אינו עומד בניסיון (מותירים מן המן ליום המחרת; יוצאים ללקט גם בשבת) ועל כן יש כעס עליהם, אך שני חלקי הסיפור מסתיימים בחזרה למצב מאוזן בו ישראל שומרים על הצו ועומדים בניסיון - מלקטים כל יום "איש כפי אכלו" ואינם יוצאים ללקט ביום השביעי.

מבנה הפרשה מציב זה כנגד זה 'שני ניסיונות' המשולבים בירידת המן: ליקוט המן הנצרך לאותו היום בלבד (מחצית ראשונה) ואי ליקוט המן בשבת (מחצית שנייה). מבחינה זו אנו רשאים לשוב אל דברי ה' למשה בראש הפרשה ולפענחם באופן כפול: הניסיון אותו הזכיר ה' למשה אכן מפוענח כדברי הראשונים כניסיון לליקוט המן 'דבר יום ביומו', אך במקביל הוא רומז לניסיון נוסף - ליקוט המן הכפול ביום השישי ואי ליקוטו בשבת. לקריאה כפולה זו רמז רש"י בפירושו לפסוק: "למען אנסנו הילך בתורתי - אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו, ולא יצאו בשבת ללקוט" (רש"י על ט"ז, ד).[6]

אני מבקש לנצל את הדיון בסיפור להבלטת השרירותיות שלעתים מורגשת בדיון במבנה הספרותי. שלא כהצעתנו למבנה שהובא לעיל, טען גאלביאטי שלחלקו הראשון של הסיפור (א-כא) יש מבנה כיאסטי באופן הבא:[7]

[א-ג: מבוא]

א. ה' מכריז על המן ונותן הוראות (ד-ה)

ב. משה ואהרן מודיעים על שני הניסים במלים לא ברורות (ו-ז)

ג. משה מבאר במלים מדויקות את העתיד להתרחש (ח)

ד. התגלות (ט-י)

ג1. ה' מודיע על שני הנסים במלים לא ברורות (יא-יב)

ב1. מימוש הנסים (יג-טו)

א1. משה נותן הוראות (טו-כא)

זוהי דוגמה טובה בה ניתן לראות כיצד הענקת כותרות באופן שרירותי משרה תחושה של מבנה, אולם למעשה אין זיקה פנימית בין הרכיבים עליהם מדובר. לדעתו של גאלביאטי, יש בסיפור משחק בין הודעות ברורות והודעות שאינן ברורות. לטעמי, משחק זה אינו עולה כלל מתוך הכתובים ואין אלו אלא כותרות של החוקר.[8] כך גם הכותרת המוצעת לרכיב א1 - 'משה נותן הוראות' - אינה מדויקת דיה, שהרי בתמונה זו יש גם הוראות של משה, גם הפרת דרישותיו ותיאור כעס משה. כותרות שאינן מדויקות עלולות לסנוור את עיני הקורא לבל ישים לב לזיקות הברורות העולות מתוך העלילה עצמה ודווקא הן לא יבואו לידי ביטוי במבנה המוצע. כך למשל הזיקה שבין דברי משה ואהרן לעם שהם עתידים לראות את כבוד ה' (פס' ו-ז), לבין מימוש התוכנית (פס' י) נעדרת מהמבנה המוצע.

מבנה סיפור הבריאה

עם זאת, לעתים נושאי היחידות הקטנות אכן רומזות למבנה אומנותי. כך למשל ניתן לתאר את מבנה סיפור הבריאה (בראשית א'):[9]

פתיחה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

 
 

היום הראשון - בריאת האור

 

היום הרביעי - בריאת המאורות

 

היום השני - הבדלה בין מים לשמים

 

היום החמישי - בריאת חיות המים וחיות השמים

 

היום השלישי - בריאת היבשה (והצומח)

 

היום השישי - בריאת חיות היבשה (וייעוד הצומח לאכילתם)

 

חתימה: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם".

 
 
       

המבנה המוצע מסתמך על הכותרות שנותן הקורא לבריאות השונות, אולם מאחר שמדובר בכותרות סבירות אכן המבנה המוצע נראה יציב.

ששת ימי הבריאה נחלקים לשתי שלשות: במקביל לבריאת האור ביום הראשון נבראו המאורות ביום הרביעי; לאחר שביום השני נוצרה הבדלה בין המים העליונים למים התחתונים נבראו החיות שהמים והשמים הם מרחב מחייתם, כך שביום החמישי נמלאו השמים והמים חיים ותנועה; ובדומה - במקביל ליום השלישי בו נראתה היבשה, נבראו החיות המהלכות עליה ביום השישי. אומנם לאדם יש מעמד מיוחד ביום זה (מאמר אלוקי בפני עצמו), אך גם הוא נברא ביום השישי שהרי הוא מהלך על היבשה. יושם לב, ששתי מחציות הסיפור מסתיימות (ביום השלישי וביום השישי) באמירה כפולה ("ויאמר אלוקים"), וממילא, גם בשיפוט כפול - "כי טוב", דבר שמשווה להם פן של חתימה מיוחדת ומעודד את החלוקה המוצעת. מה תרומת מבנה זה למשמעות סיפור הבריאה?

בהקשר הנידון ראוי להעיר כי עצם המבנה המאורגן תורם לחוויית הקריאה המאורגנת. אחת התמות הבסיסיות של תיאור הבריאה שבפרק א' היא בריאת עולם מאורגן ומסודר: העולם נברא בחלוקה ברורה של ימים המייצגים שלבים שונים במציאות; לכל בריאה קדם תכנון (= אמירה אלוקית) ובסופו ראה אלוקים "כי טוב". כחלק מטענת הסיפור שנברא 'עולם מסודר' הסיפור עצמו מאורגן במבנה יציב של שתי מחציות מקבילות.

אולם, מעבר לתרומת המבנה לעצם הרגשת הארגון בקריאת הסיפור, המבנה מציע גם מעקב אחר שני שלבים בסיסיים בבריאת המציאות: בשלושת הימים הראשונים נבראו 'חומרים' המתאפיינים בסטטיות; ואלו בשלושת הימים האחרונים נבראה התנועה והדינאמיות שבתוך חומרי הגלם שנבראו קודם לכן. זהו הרי היחס שבין 'האור' המופשט של היום הראשון לבין המאורות של היום הרביעי המתאפיינים בתנועה מתמדת, ועל כן יכולים להיות גם "לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בר' א', יד). כך גם היחס שבין היום השני בו הובדלו השמים מהמים התחתונים, ליום החמישי בו התמלאו השמים בעופות והמים בחיות. דבר דומה מתרחש גם ביחס לחשיפת היבשה שביום השלישי ליצורים הרבים המתהלכים עליה החל מן היום השישי.

חלוקה זו שבין שתי השלשות של ימי הבריאה נוגעת גם בהיפרדות המדורגת של המציאות מבוראה. בשלושת הימים הראשונים אלוקים הוא הפועל והבורא. החל מן היום הרביעי האחריות למציאות ולהתנהלותה עוברת בהדרגה לנבראים עצמם.[10] על המאורות שנבראו ביום הרביעי נאמר "וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ" (יז-יח). גם אם אין מדובר בשולטים בעלי חירות ובחירה, לשון 'ממשלה' אומר כמובן דורשני, כמו גם 'ההבדלה' עליה אחראים מעתה המאורות ולא אלוקים בעצמו כפי שהיה עד כה. ביום החמישי וביום השישי מגמה זו מתחזקת עת לשון הבריאה משתנה: "ישרצו המים" (א', כ); "תוצא הארץ" (א', כד), והתחושה שמתקבלת היא שהמים בעצמם משריצים את חיות המים והארץ בעצמה מוציאה את בעלי החיים שמתהלכים עליה.[11] אין צורך לומר ששיאו של תהליך זה מגיע עם בריאת האדם המקבל לידיו באופן גלוי את השליטה במציאות כולה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (א', כח). פסוק זה מתייחס לכל חלקי העולם תוך מינוי האדם כאחראי וכשליט עליהם: 'מלאו את הארץ וכבשוה' - כנגד חשיפת הארץ ביום השלישי; 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים' - כנגד בריאת הדגים והעופות ביום החמישי; 'ובכל חיה הרמשת על הארץ' - כנגד בריאת בעלי החיים ביום השישי.

כך אם כן, מתוך מעקב אחר מבנה הפרשה המציג את בריאת העולם בשתי שלשות, עולה שלצד החלוקה הגלויה של סיפור הבריאה לששה שלבים המיוצגים בימים, רמוזה חלוקה נוספת של הבריאה לשני שלבים בעלי רציפות והקבלה: חומרי הגלם שנבראו על ידי אלוקים מזה, והתנועה והדינאמיקה שבמציאות הנפעלת על ידי חומרי הגלם שבמציאות עצמה.

מבנה זה ראוי לדיון רחב יותר ממה שיריעה זו מאפשרת ועל כן נסתפק בהערות אלו. אולם לא ניתן שלא לומר שגם השבת מקבלת את מעמדה המיוחד דווקא נוכח המבנה הכפול, עוד יותר מאשר מעקב אחר ששת ימי הבריאה. שהרי, בקריאת הסיפור על פי ימיו, השבת מוצגת כ'יום השביעי' - עוד יום ברציפות הבריאה (גם אם יום שונה לחלוטין המתאפיין בחוסר בריאה!), ואילו על פי קריאת הסיפור כבעל שני שלבים ניכר שהשבת מוצגת כיום שמעבר לתבנית הבסיסית, מחוץ למסגרת ימי הבריאה, וכחותמת את מה שעלה במחשבה בתחילה.

את השיעור הבא נקדיש אי"ה למבנים קונצנטריים וכיאסטיים. חג שבועות שמח לכל הקוראים.



[1] כפי שהעיר בצדק: D. A. Dorsey, The Literary Structure of the Old Testament: A Commentary on Genesis-Malachi, Grand Rapids 1999, pp. 33-34.

[2] נתון זה אומנם סוגר את הסיפור הקודם אך ניתן לראות בו גם מעבר ופתיחה לסיפור החדש.

[3] ועוד ניתן היה להרחיב ולומר ששני הפסוקים עוסקים בנשים הקשורות בשאול: רצפה בת איה - פילגש שאול; ומיכל - בת שאול.

[4] כפי שכבר העיר רמב"ן במקום.

[5] חלוקה זו שבין הפתיחה של הסיפור לעיקרו המתאר את ירידת המן מקובלת בקרב רבים. כך כבר אצל: M. Noth, Exodus, OTL (Translate by: J. S. Bowden), London 1962, pp. 133-137.

[6] קריאה כפולה דומה עולה גם בפירושו של צ'ילדס לפרשייה: B. S. Childs, Exodus: A Commentary, OTL, London 1974, p. 286 ("Actually the two directives belong together").

[7] E. Galbiati, La Struttura letteraria dell' Esodo, Milan 1956, p. 167

[8] ביקורת זו הושמעה על המבנה שהציע גאלביאטי כבר על ידי צ'ילדס בפירושו לשמות (שהוזכר לעיל), עמ' 277.

[9] ראו למשל בפירושו של קאסוטו לפרשה בספרו על בראשית, בדיון על סיפור הבריאה בחוברת: בראשית שמות - דפים למעיין ולמורה, מכללת הרצוג, אלון שבות, ואצל: M. Fishbane, Text and Texture: Close Reading of Selected Biblical Texts, New York 1979, pp. 10-11. הצעה אלטרנטיבית ימצא המעיין אצל הרב מ' ברויאר, פרקי בראשית, אלון שבות תשנ"ט, עמ' 73­-81.

[10] הרוצה להרחיב בקריאה זו מוזמן לעיין במאמרי: "באה שבת באה מנוחה", עלון שבות 146 (תשנ"ו), עמ' 65­-76.

[11] בהקשר זה בולט ייחוד בריאת הצומח שביום השלישי. על פי שני הפרמטרים שהזכרנו ראוי היה הצומח להיברא במחצית השנייה של תיאור הבריאה - הצומח מייצג כבר תנועה של המציאות שהרי הוא גדל ומתפתח, ואף לשון בריאתו היא: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" (א', יא). אין כאן המקום להאריך בדיון זה ,רק אעיר שבמקביל לבריאת הצומח ביום השלישי ניצב ביום השישי ייעוד הצומח לאכילה. ראו על סוגיה זו בדפי בראשית שמות שהוזכרו בהערה מס' 9.