שיעור 21 - מחלוקת (א) - אש התורה ומֶי המחלוקת

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 21 - מחלוקת (א): 'אש התורה ומֵי המחלוקת'

למעשה, סיימנו את העיסוק בפיסקה ג' שבתורה סד העוסקת בדיבור ובשתיקה. והנה ניצב לפנינו בפיסקה הבאה נושא חדש לחלוטין - המחלוקת.

נדמה לי כי עלינו להתבונן בשני היבטים על פיסקה זו.

הראשון, הוא הנסיון לבחון פיסקה זו ביחס לפיסקאות הבאות שבתורה זו, ולשאול את עצמנו האם ישנה עקביות בתבנית ובמתווה שבונה ר' נחמן.

השני, הוא הנסיון להבין לעומקה את תפיסתו הכללית של ר' נחמן ביחס לשאלת המחלוקת. תפיסה המשתקפת בתורות רבות ובעצם גלומה היא בכל מסכת חייו, כפי שהיא מוצגת בפנינו על ידי תלמידו ר' נתן, בספרות הביוגרפית המקיפה שמעבר לליקוטי מוהר"ן.

ביחס להיבט זה, נציין כי חוקרים רבים עסקו בשאלת המחלוקת אצל ר' נחמן,[1] אולם המשותף לרובם הוא הנסיון לזהות בין האמירות התיאולוגיות - פילוסופיות, לבין המאורעות שליוו את חייו והתפתחותו של ר' נחמן, שהיו רווים במחלוקות ובמלחמות בינו לבין הסובבים אותו. נסיון זה, לעניות דעתי, איננו משביע את הדעת וודאי שאיננו משביע את הנפש!

בנסיון זה ישנה אף חתירה תחת העיון המעמיק ברובד ההשקפתי, שהרי אם נרצה לומר כי ר' נחמן באמירות התיאולוגיות מכסה על אמירות 'פוליטיות', הרי שאין ענין לברר את האמירות התיאולוגיות ולבחון את הקורלציה בינן לבין שאר תורתו. ואם נרצה לומר כי המציאות ה'פוליטית - חברתית' של ר' נחמן היא זו שהולידה את תפיסתו התיאולוגית ביחס למחלוקת, גם כך באים אנו לצמצם את תוקפה של האמת המחשבתית, בהכניסנו אותה לסד של הקונטקסט ההיסטורי וההקשר החברתי.[2]

אנו, בשיעורים הבאים, ננסה כמיטב יכולתנו ובסיעתא דשמיא, להעמיק בתפיסה ובהגות, כשהביוגרפיה ניצבת ברקע, אך איננה שותף פעיל בדיון, ולאחר שננסה להתוות קווים כלליים לתפיסתו של ר' נחמן בשאלה זו, נחזור לתורה סד וננסה לבחון שם את הדברים לאור הפיסקאות הקודמות.

ננסה ללכת בעיקבותיו של ר' נחמן מן החוץ אל הפנים. מן הביטויים החיצוניים ביותר של המחלוקת שגם בם עוסק ר' נחמן, ועד לשורשה העליון ההופך אותה כמעט לתשתית העולם.

צמיחתה של המחלוקת

נפתח את דיוננו בתורה קצרה ותמציתית המהווה 'קריאת כיוון' בכל מה שקשור לשיטתו של ר' נחמן ביחס למחלוקת:

הַמַּחֲלקֶת מַגְבִּיהַּ וּמֵרִים אֶת הָאָדָם, 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה' (דְּבָרִים כ), וְהִנֵּה עֵץ הַמֻּנָּח עַל הָאָרֶץ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ, כִּי-אִם עַל יְדֵי שֶׁבָּאִין עָלָיו מַיִם שׁוֹטְפִין אֲזַי הַמַּיִם מְרִימִין וְנוֹשׂאִין אֶת הָעֵץ, וְהַמַּחֲלקֶת נִקְרָא מַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פ"ח): "סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד" (ליקוטי מוהר"ן קמא קסא).

הטענה כי 'המחלוקת מגביה ומרים את האדם', יכולה להיות נשמעת ומובנת, וניתן להולמה ברבדים שונים. מכל צרה ומכל נפילה, האדם יכול להתרומם ולצאת מחוזק, ובכלל זה אף המחלוקת יכולה להפוך לקרש קפיצה ולמנוף רוחני להתפתחות והתקדמות. אולם, במשל שר' נחמן נותן, הוא קופץ קפיצת מדרגה מן ה'בדיעבד' אל ה'לכתחילה': 'אי אפשר לו להגביה את עצמו, כי אם על ידי שבאין עליו מים שוטפין...'.[3]

המחלוקת מופיעה, לפי המשל, לא כקרש קפיצה וכאפשרות להתקדמות, אלא כגאולה לאדם מן המבוי הסתום שבו היה נתון, בהיותו 'מונח על הארץ' ומחכה לדבר שישא אותו אל על.

נדמה לי שככל שנעמיק ברבדים השונים, נגלה כי המחלוקת מקבלת מעמד של לכתחילה יותר ויותר, אולם בראשית דברנו נתייחס למחלוקת הצומחת מתוך פגם באדם:

וְאֵלּוּ הַמַּיִם, הֵם בְּחִינַת מַחֲלקֶת, בְּחִינַת (בַּמִּדְבָּר כ): 'מֵי מְרִיבָה'[4] וְעַל כֵּן מַחֲלקֶת נִקְרָא פְּלֻגְתָּא, בְּחִינַת (תְּהִלִּים ס"ה): 'פֶּלֶג אֱלקִים מָלֵא מָיִם'. כִּי מִכָּל מַחֲלקֶת נַעֲשֶׂה סֵפֶר, בְּחִינַת שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת. כִּי הַמַּחֲלקֶת הִיא שְׁאֵלָה וְקֻשְׁיָא, שֶׁמַּקְשִׁין וְשׁוֹאֲלִין עָלָיו, וְהוּא שָׁב בִּתְשׁוּבָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה הוּא מֵשִׁיב וּמְתָרֵץ הַשְּׁאֵלָה, וְנַעֲשֶׂה מִזֶּה בְּחִינַת סֵפֶר שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת. כִּי עַל-יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, עַל-יְדֵי-זֶה נִתְחַדְּשִׁים אֶצְלוֹ כַּמָּה סְפָרִים. כִּי יֵשׁ כַּמָּה סְפָרִים עַכְשָׁו, וְגַם עֲתִידִים לִהְיוֹת עוֹד כַּמָּה סְפָרִים, וְכֻלָּם צְרִיכִים לְהָעוֹלָם. וּבַתְּחִלָּה כְּשֶׁלּא הָיָה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, אֲזַי הָיוּ כָּל הַסְּפָרִים אֶצְלוֹ כְּלא, כִּי הָיָה מַלְעִיג עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהֶלֶת י"ב): 'עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה וְכוּ'', דְּהַיְנוּ שֶׁמַּלְעִיג עַל רִבּוּי סִפְרֵיהֶם, וַאֲזַי כֻּלָּם כְּלא אֶצְלוֹ. וּכְשֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה עַל-זֶה, אֲזַי נִתְחַדֵּשׁ אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם סֵפֶר, כִּי חוֹזְרִים וְנֶחֱשָׁבִים אֶצְלוֹ כָּל הַסְּפָרִים שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ בְּעֵינָיו כְּלא. וּמִתְבּוֹנֵן בְּהַמַּחֲלקֶת, מִפְּנֵי מָה הֵם חוֹלְקִים כָּךְ, בְּאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים, וְלא בְּאפֶן אַחֵר, וְעַל-יְדֵי-זֶה מִתְבּוֹנֵן אֵיךְ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וּלְתַקֵּן הָאֱמוּנַת חֲכָמִים כִּי מִשָּׁם נִמְשַׁךְ הַמַּחֲלקֶת, עַל-יְדֵי שֶׁפָּגַם בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים. וּלְפִי הַתְּשׁוּבָה, לְפִי הַמַּחֲלקֶת, כֵּן הוּא חוֹזֵר וְשָׁב אֶל אֱמוּנַת חֲכָמִים וּכְמוֹ כֵן נִתְחַדֵּשׁ אֶצְלוֹ סֵפֶר, כִּי חוֹזֵר וְנֶחֱשָׁב בְּעֵינָיו מַה שֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה בְּעֵינָיו כְּלא. וְכֵן בְּכָל פַּעַם לְפִי הַמַּחֲלקֶת, כֵּן הַתְּשׁוּבָה, שֶׁשָּׁב וְחוֹזֵר אֶל הָאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּכְמוֹ כֵן נִתְחַדֵּשׁ אֶצְלוֹ סֵפֶר אַחֵר, כִּי חוֹזֵר וְנֶחֱשָׁב בְּעֵינָיו עוֹד אֵיזֶה סֵפֶר אַחֵר, שֶׁבִּתְחִלָּה הָיָה מַלְעִיג עָלָיו, וְהָיָה בְּעֵינָיו כְּלא כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן, עַל-יְדֵי הַמַּחֲלקֶת נַעֲשֶׂה סֵפֶר. וְזֶה בְּחִינַת (אִיּוֹב ל"א): 'וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי', שֶׁעַל-יְדֵי רִיב וּמַחֲלקֶת נַעֲשֶׂה סֵפֶר. וְיֵשׁ צַדִּיקֵי הַדּוֹר שֶׁאֱמוּנָתָם שְׁלֵמָה בְּוַדַּאי, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן יֵשׁ עֲלֵיהֶם מַחֲלקֶת, הוּא בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה נ"ג): 'וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְכוּ'', (שָׁם): 'וַעֲווֹנווֹתָם הוּא יִסְבּל'. הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחֲלקֶת בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם. וְעַל-יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, עַל יְדֵי זֶה מְתַקֵּן הָאֱמוּנַת חֲכָמִים אֵצֶל הַהֲמוֹן עָם. וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם מַחֲלקֶת, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם אֱמוּנָה בְּעַצְמָן, וְאֵינָם מַאֲמִינִים בְּחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁלָּהֶם שֶׁהֵם מְחַדְּשִׁים, וְאֵינָם מַאֲמִינִים שֶׁיֵּשׁ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מֵחִדּוּשִׁים שֶׁלָּהֶם, וְעַל-יְדֵי-זֶה שֶׁאֵין לָהֶם אֱמוּנָה בַּחִדּוּשִׁים שֶׁל עַצְמָן, עַל- יְדֵי-זֶה הֵם מִתְרַשְּׁלִין בְּהַחִדּוּשִׁין שֶׁלָּהֶם וְעַל כֵּן בָּא עֲלֵיהֶם מַחֲלקֶת, וְעַל-יְדֵי-זֶה הֵם שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה, וְחוֹזְרִים וְנֶחֱשָׁבִים אֶצְלָן חִדּוּשִׁין שֶׁלָּהֶם, וְחוֹזְרִים וּמְחַדְּשִׁים, וְנַעֲשֶׂה מִזֶּה סֵפֶר. וְלִפְעָמִים נַעֲשֶׂה מִזֶּה סֵפֶר לְמַעְלָה, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה שֶׁזֶּה שׁוֹאֵל וּמַקְשֶׁה, וְזֶה שָׁב בִּתְשׁוּבָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה מֵשִׁיב וּמְתָרֵץ עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה סֵפֶר לְמַעְלָה, בִּבְחִינַת (מַלְאָכִי ג): 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמַע וַיִכָּתֵב סֵפֶר' (ליקוטי מוהר"ן קמא סא, ה).

ר' נחמן משתמש בכפל משמעותה של המילה 'תשובה'. התשובה היא המענה לאותה השאלה, הקושיה והטענה שהופנתה כלפי האדם על ידי חולקיו, ובד בבד התשובה היא החזרה והתיקון שעושה השב בתשובה.

במקרה זה, קובע ר' נחמן, מתן התשובה לחולקים הוא הוא החזרה בתשובה לאותו האדם, ואף חטאו גלוי וידוע לפנינו.

המחלוקת כביטוי לניתוק

החסרון באמונת חכמים, ולגלוגו של הנ"ל בספרים איננו 'פגם מקומי' הנוגע לעצם ענינו בלבד. מי שנעדרת ממנו אמונת חכמים ומי ש'ארון הספרים היהודי' איננו מהווה עבורו מקור השראה, יניקה, וראוי להוסיף - אף סמכות, מעצב לעצמו עולם אמוני-ערכי הנשען על עצמו בלבד, ואולי אף על הרוחות הנורמטיביות המנשבות סביבו.

כתוב אחד מצווח ואומר 'עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר' אך כנגדו באים התנאים הקדמונים ופורשים בפנינו במשנה קצרה ותמציתית את סודה של המסורת היהודית: 'משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' עד אחרוני הזוגות. ומשם נמשיך אנו במשנת אבות משלנו: ומהם לתנאים ומהתנאים לאמוראים ולסבוראים ולגאונים ולראשונים ולאחרונים עד ימינו אנו.

כל מסירה כזו, מצמיחה סביבה 'עשות ספרים הרבה'. הנסיון ליטול מרבותינו את אוצרה של תורה, להבינה, להתאימה למציאותנו, ובסופו של דבר - להכשירה למעבר הלאה, מוליד שאלות ותשובות: הלא הם ה'שותי"ם'. והספריה הולכת ומתמלאת, וכפי שמצהיר ר' נחמן: 'כי יש כמה ספרים עכשיו, וגם עתידים להיות עוד כמה ספרים וכולם צריכים להעולם'.

הנסיון של אדם לנתק את עצמו משושלת המסורת והקבלה, בין אם זה מתוך יגיעה, כפי שזו מודגשת בקהלת, ובין אם זה מתוך זלזול, כפי שזה מודגש בתורה הנ"ל, מבטא את התנתקותו מאותה רוח חיה המפעמת בבתי המדרשות סביב שולחן הלימוד מראשית הוויתנו הרוחנית-תרבותית.

המחלוקת הבאה על אדם זה, היא התזכורת עבורו מנין הוא בא ולאן הוא הולך. ויש לשים לב כי ר' נחמן אינו מדבר על ייסורים מכפרים או מעוררים, הוא עוסק בתוכנה של המחלוקת! היא נושאת בקרבה שאלות רבות והן תובעות את המענה.

את הקושיה המובנית בתוך תפיסה לוגית או אמונית ניתן להדחיק, אולם מן הקושיה המוטחת אל עבר פניו של המאמין הוא איננו יכול לברוח, ומנקודת מבט זו התוכן הוא קריטי. כל נושא שיותקף, כל בנין שיאויים ליפול, יחייב את המותקף לתמוך יתדות ולהעמיק יסודות, ובעל כורחו ישוב הנחלק אל הארון. הדפים המצהיבים שהמתינו בקרן זוית, ישובו להאיר בנשמתו של האיש, וגדולי ישראל, הנושאים בקרבם את האור האלוקי, מהר סיני דרך ימי הביניים ועד העת החדשה, ישובו ליטול חלק בשיח הרוחני-מחשבתי של אותו האדם. תשובתו של האדם היא חיבורו המחודש אל מקור היניקה, והיא התשובה למחלוקת שצמחה מתוך אותו הפגם.[5]

יוצא לפי דברים אלו, כי המחלוקת הראשונה, אותה מצייר ר' נחמן לפנינו, היא מחלוקת הנוגעת לתוכן ולרעיון, ועצם קיומה מלמד על חסרון והתרשלות ברעיון ובתוכן.[6]

'הלא כה דברי כאש'

דברים דומים ובלשון אחרת אומר ר' נחמן באחת מתורותיו החשובות:

דַּע שֶׁיֵּשׁ נְשָׁמָה בָּעוֹלָם, שֶׁעַל-יָדָהּ נִתְגַּלֶּה בֵּאוּרֵי וּפֵרוּשֵׁי הַתּוֹרָה, וְהִיא מְסֻבֶּלֶת בְּיִסּוּרִין. 'פַּת בַּמֶּלַח תּאכַל, וּבְמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, כִּי כָּךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה' (אָבוֹת פֶּרֶק ו). וְכָל מְפָרְשֵׁי הַתּוֹרָה הֵן מְקַבְּלִין מִזּאת הַנְּשָׁמָה, וְזאת הַנְּשָׁמָה, כָּל דְּבָרֶיהָ כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל וְלִשְׁאב מֵימֵי הַתּוֹרָה, אֶלָּא מִי שֶׁדְּבָרָיו כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, בִּבְחִינַת (יִרְמְיָה כ"ג): 'הֲלוֹא כה דְבָרִי כָּאֵש'. וּכְשֶׁהַנְּשָׁמָה הַזּאת נוֹפֶלֶת מִבְּחִינַת 'הֲלוֹא כה דְבָרִי כָּאֵש'", וְאֵין דְּבָרֶיהָ כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, וּדְבָרֶיהָ נִצְטַנְּנִין, אֲזַי נִסְתַּלֶּקֶת. וּכְשֶׁנִּסְתַּלֶּקֶת, אֲזַי נִסְתַּלֵּק בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה הַנִּמְשֶׁכֶת עַל- יָדָהּ, וַאֲזַי כָּל מְפָרְשֵׁי הַתּוֹרָה אֵין יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג שׁוּם בֵּאוּר הַתּוֹרָה, וְאָז נִתְעוֹרֵר מְרִיבָה עַל הַצַּדִּיקִים. כִּי עִקַּר הַמַּחֲלקֶת שֶׁבָּעוֹלָם נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי הִסְתַּלְּקוּת בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה, כִּי הַבֵּאוּר הוּא תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיוֹת וּמְרִיבוֹת. וְזֶה בְּחִינַת (בְּמִדְבַּר כ): 'מִדְבַּר צִין', שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּבּוּר מְצֻנָּן, שֶׁשָּׁם מֵתָה מִרְיָם, בְּחִינַת הַנְּשָׁמָה הַסּוֹבֶלֶת מְרִירוּת הַשִּׁעְבּוּד עַל הַתּוֹרָה, וְאָז נִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר, הַיְנוּ בְּחִינַת בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה, וְאָז: 'וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה', הַיְנוּ בְּחִינוֹת הַמְּרִיבָה שֶׁנִּתְעוֹרֵר כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא כ, א).

לא נכנס לעובי הקורה של תורה זו, העוסקת בלימוד תורה והוראתה, אלא נסתפק בהנחות היסוד המונחות בתשתית הציור שר' נחמן מצייר כאן.[7]

בתורה זו, הוא מתאר את מקורם המוחלט והבלעדי של כל באורי התורה השייכים לכל מפרשי התורה. ויש לשים לב לתיאור זה. לא מדובר בגאון פנומנלי, ואפילו לא בצדיק בעל יכולת חידוש ויצירה, כי אם ב'נשמה מסובלת ביסורין שפת במלח תאכל ומים במשורה תשתה'.

גם תורתה, שר' נחמן איננו חוסך בתיאורה, אינה מאופיינת בחדשנות, יצירתיות, היקפיות וכל מה שהיינו מצפים ממקור ההשראה של כל מפרשי התורה. תכונה אחת מרכזית יש לתורתה: 'שכל דבריה כגחלי אש'. תכונה זו היא היא התנאי ההכרחי, ומסתבר שאולי גם המספיק, לקבלת באורי התורה. 'כי אי אפשר לקבל ולשאוב מימי התורה אלא מי שדבריו כגחלי אש'. את מימי התורה, קובע ר' נחמן, מקבלים ושואבים. לא יוצרים ומחדשים! ואפילו לא חושפים ומבררים! והקבלה והשאיבה אינן שלמות ואינן מתאפשרות כי אם על ידי דברי גחלי אש.

את גחלי האש נבין יותר, מתוך הקורה לאותה הנשמה כשאלו נעלמים - הצטננות, 'מדבר צין שהוא בחינת דיבור מצונן'. יכול לעמוד מרצה בפני תלמידיו, וללמד תורה, תוך הפגנת שליטה מדהימה בהיקף עצום של חומר, כשהוא שוזר רעיון לרעיון ומהלך למהלך, בתפירה המגלה חדשנות ויצירתיות למכביר - והדברים, צוננים הם!

יוצא, כי ההתרשלות עליה ר' נחמן מדבר, איננה רק בקישור אל המקורות אלא גם בצורת הקשר. גם קורס מבוא למחשבה היהודית מן המקרא ועד העת החדשה איננו ערובה לחיבור אל החיות המפכה בתורה ובמסורה. וכשחיבור כזה אינו נעשה - תיוולד המחלוקת. המריבה על הצדיקים, קובע ר' נחמן, היא תוצאה של הסתלקותם של באורי התורה שזה פרי הסתלקותה של אותה הנשמה.

בטרם ננסה להעמיק בהבנת רעיון זה, נרחיב את היריעה במעט, בתורה נוספת של ר' נחמן, בה מברר ר' נחמן שני מושגים, טוב וחסד:

אִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹש (תרומה קמח) 'הַיְנוּ טוֹב הַיְנוּ חֶסֶד, אֶלָּא טוֹב - טוּבֵהּ כְּלִיל בְּגַוֵּהּ, חֶסֶד - דְּאִתְפַּשַּׁט לְבַר'. וְזֶה בְּחִינַת שְׁנֵי צַדִּיקִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִשּׁרֶשׁ אֶחָד, רַק שֶׁזֶּה בְּחִינַת טוֹב, שֶׁטּוּבֵהּ כְּלִיל בְּגַוֵּהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מְגַלֶּה תּוֹרָתוֹ לַאֲחֵרִים, וְהַשֵּׁנִי הוּא בְּחִינַת חֶסֶד, דְּאִתְפַּשַּׁט לְבַר, שֶׁמְּגַלֶּה תּוֹרָתוֹ לַאֲחֵרִים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חֶסֶד, בְּחִינַת: 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ', וְעַל-יְדֵי-זֶה יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מַחֲלקֶת. וְזֶה בְּחִינַת הַמַּחֲלקֶת שֶׁהָיָה בֵּין שָׁאוּל וְדָוִד, שֶׁשְּׁנֵיהֶם הָיוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הָיָה בֵּינֵיהֶם מַחֲלקֶת, הַיְנוּ מֵחֲמַת בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, כִּי זֶה הָיָה בְּחִינַת טוֹב, וְזֶה הָיָה בְּחִינַת חֶסֶד, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עֵרוּבִין נג): 'דָּוִד דִּגְלֵי מַסֶּכְתָּא כְּתִיב בֵּהּ: יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ, שָׁאוּל דְּלָא גְּלֵי מַסֶּכְתָּא כְּתִיב בֵּהּ: אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ'. הַיְנוּ כַּנַּ"ל כִּי 'שָׁאוּל דְּלָא גְּלֵי מַסֶּכְתָּא', זֶהוּ בְּחִינַת טוֹב 'דְּטוּבֵהּ גְּנִיז בְּגַוֵּהּ' אֲבָל דָּוִד דִּגְלֵי מַסֶּכְתָּא, שֶׁהָיָה מְלַמֵּד תּוֹרָתוֹ לָרַבִּים, זֶהוּ בְּחִינַת חֶסֶד דְּאִתְפַּשַּׁט לְבַר, בְּחִינַת 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ'. וּמֵחֲמַת זֶה הָיָה בֵּינֵיהֶם מַחֲלוֹקֶת כִּי הַמַּחֲלקֶת הוּא בְּחִינַת רְעָמִים כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּסִימָן נו), וְאִיתָא שֶׁהָרְעָמִים נַעֲשִׂין עַל-יְדֵי שֶׁיּוֹצְאִין אֵדִים חַמִּים כְּמוֹ אֵשׁ, וְהָעֲנָנִים שׁוֹאֲבִין אוֹתָן הָאֵדִים חַמִּים, וּמֵחֲמַת שֶׁשּׁוֹאֲבִין אוֹתָם הָאֵדִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהַחֲזִיקָם בְּתוֹכָם, עַל-יְדֵי-זֶה נִבְקָע הֶעָנָן, וּמִזֶּה נַעֲשִׂין רְעָמִים, וְזֶה בְּחִינַת מַחֲלקֶת הַנַּ"ל, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁהִיא בְּחִינַת אֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה כ"ג): 'הֲלא כה דְבָרִי כָּאֵש וְכוּ', הִיא עֲצוּרָה בְּלִבּוֹ כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מְגַלֶּה אוֹתָהּ, עַל-יְדֵי-זֶה בּוֹקַעַת וְיוֹצֵאת בִּבְחִינַת רְעָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַחֲלוֹקֶת כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (עֲבוֹדָה זָרָה י"ט): 'שִׂיחָתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי- חֲכָמִים צְרִיכִין לִמּוּד', הַיְנוּ כָּל הַשִּׂיחוֹת שֶׁל הַתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים שֶׁמְּשִׂיחִין וְחוֹלְקִין זֶה עַל זֶה, לָזֶה צְרִיכִין לִמּוּד, כִּי עִקַּר הַמַּחֲלקֶת הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן הַלִּמּוּד, מֵחֲמַת שֶׁאֵין מְלַמֵּד תּוֹרָתוֹ לַאֲחֵרִים וְטוּבֵהּ גְּנִיז בְּגַוֵּהּ כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁהַמַּחֲלקֶת שֶׁל צַדִּיקִים, הוּא נִמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. אֲבָל יֵשׁ מַחֲלקֶת שֶׁל הָרְשָׁעִים, שֶׁאֵינוֹ נִמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה כְּלָל, וְזֶהוּ שֶׁהָיָה קוֹבֵל דָּוִד לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ(תְּהִלִּים קי"ט): 'כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לא כְּתוֹרָתֶךָ', שֶׁהֵם מְשִׂיחִין וְחוֹלְקִין עָלַי שֶׁלּא עַל-פִּי הַתּוֹרָה כְּלָל. וְזֶה שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד (שָׁם כ"ג): 'אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי', שֶׁבְּכָל עֵת שֶׁיִּהְיֶה עָלַי רְדִיפוֹת וּמַחֲלקֶת, שֶׁיִּהְיֶה הַמַּחֲלקֶת רַק מִשָּׁם, מִבְּחִינַת טוֹב וָחֶסֶד כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא רפג).

ר' נחמן מדבר על שני צדיקים או שני תלמידי חכמים שחצובים מאותו שורש, אולם אופי שונה לכל אחד מהם. הראשון הוא בחינת טוב, האוצר את כל תלמודו בקרבו ואיננו מגלה לאחרים. והשני הוא בחינת חסד, המשפיע את תורתו ואת השגותיו לרבים. אולם בל נטעה! לא האופי השונה הוא הגורם למחלוקת. ר' נחמן נוקט בעמדה שיפוטית, בהציגו את בעל האופי הראשון כנושא בקרבו תכונה שאיננה עולה בקנה אחד עם טבעה של התורה ההולכת ונערמת בקרבו. ושוב לא נפסח על המשל בו ר' נחמן משתמש: 'כי מחמת שהתורה היא בחינת אש'! הפעם לא הדיבורים הם כגחלי אש, אלא התורה עצמה.[8]

ושוב למשל יש תפקיד חשוב בהבנת הנמשל, במקרה זה - התורה. התלמיד החכם לומר תורה, אולם לא מדובר באינפורמציה ובידע ההולך ונצבר. התורה איננה מורכבת מאותיות של דיו על גבי נייר, אלא מאותיות של אש שחורה על גבי אש לבנה. האש בוערת, מפעפעת ובעיקר - מבקשת להתפשט.

וכך מתאר ר' נחמן את התהליך המתחולל בקרבו של האיש 'הטוב'.[9] האש מתלקחת ובוערת והאדים העולים ממנה הולכים ומתעבים עד שברגע אחד, הם נבקעים בקול רעם גדול, ומה שר' נחמן משמיט בתורה זו, נשלים אנו מתורה אחרת: ואותם אדים מתפרצים החוצה בשטף של יורה, ושוצפים וקוצפים סביב כל דבר הנקלע בדרכם: מחלוקת - בחינת מים, בחינת: 'אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו' (תהילים קכד, ד).

המחלוקת הזו, לפי דברי ר' נחמן, מקורה בתורה: 'נמצא שהמחלוקת של הצדיקים נמשך מהתורה'.[10] אולם מחלוקת זו על פי ר' נחמן היא כמו גשמי הזעף, המוטחים ארצה לאחר בצורת ארוכה, בה הלכו ונצטברו המים בקרבם של העבים.

המחלוקת מחמת חסרון הלימוד

תיקונה של מחלוקת זו קובע ר' נחמן הוא בלימוד: 'שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד', כלומר, דורש ר' נחמן, 'כי עיקר המחלוקת הוא מחמת חסרון הלימוד'. אלא שבפרשנות שנותן ר' נחמן למשפט זה הוא הופך את הקערה על פיה. אך בטרם נתהפך עם ר' נחמן, נעצור במשפט זה, ונראה את הפשר המתבקש ממנו, המייצג תפיסה שונה מזו של ר' נחמן ביחס למחלוקת, וכך מובא אצל הרמב"ם:

אבל מה שאמרו: 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל' - ענין זה מבואר: שכל שני אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון, ובידיעת העיקרים שיוצא מהם הסברות, לא תיפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים. ואם נפלה תהיה מעוטה, כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זו לזו בכל מה שהוציאו בדרך סברא. והעיקרים, כמו כן, הנתונים לזה כמו העקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם כנגד סברת הלל ושמאי רבותיהם - נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ולפי מה שיש בידו מן העיקרים (שמונה פרקים, עמ' לט, הוצאת מוסד הרב קוק).

ההנחה העומדת בטבורה של שיטת הרמב"ם, קובעת כי התורה הינה אמת רציונלית ולוגית העוברת מדור לדור. ובשילוב של מסורת ויכולת רציונלית, יוכל הלומד לקלוע יותר ויותר לאותה האמת.

הרמב"ם מפרש את דברי הגמרא בסנהדרין פח: על תלמידי הלל ושמאי בצורה רציונלית לחלוטין. המחלוקת היא תוצאה של רפיון התלמידים בשקידה על החכמה, ובהחלשות הסברה.

בעצם, הנחתו של הרמב"ם היא כי המחלוקת היא החטאה לאמת. וההגעה לאמת מבוססת על יכולת שכלית, שקידה ועיון, וידיעת העיקרים.

יש לשים לב כי הרמב"ם מכניס את העיקרים - רוצה לומר, מסורת הלימוד - כחלק מהתנאים להשגת האמת ולביטולה של המחלוקת. נציין כי ר' סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות, מתייחס אף הוא לגמרא זו ודבריו אף קיצוניים יותר:

ואמרו חכמי ישראל במי שלא השלים עניני החכמה: 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת'. למדונו דבריהם אלה שאם התלמידים השלימו למודיהם לא תהא ביניהם מחלוקת ולא וכוחים (אמונות ודעות, הקדמה י').

רס"ג אף הפליא יותר מהרמב"ם בשומטו כל מרכיב של מסורת הנדרש כדי להגיע לאמת ולבטל את המחלוקת ובכך הוא מניח את מלוא כובד המשקל על ההליך ההכרתי-רציונלי, וככל שזה יהיה מדוייק יותר, כך תצטמצמנה הטעויות והמחלוקות.

אך מתבקש, לפי תפיסות אלו, להניח את כל מרכז הכובד על ההכשרה הרציונלית של הלומד, לפחות בכל מה שקשור ל'באורי התורה'. הרגשנות והחוויה אולי נאים הם בעולמו הדתי של האדם, אולם הלימוד עצמו חייב להיות נקי מכל סרך של רגש כדי לאפשר לאמת הרציונלית ללכת ולהחשף.

זוהי הפרשנות המתבקשת וההגיונית למשפט שר' נחמן עצמו לא מהסס לומר: 'כי עיקר המחלוקת הוא מחמת חסרון הלימוד', אולם ר' נחמן בדרכו מלאת האבסורדים וההפתעות, מבקש מאיתנו לצעוד עד כדי פסיעה מחצרותיהם של הרמב"ם ורס"ג ועל סף הפתח, הוא שומט את הקרקע[11] - 'מחסרון הלימוד, מחמת שאין מלמד תורתו לאחרים'.

כאשר ניצבים לפנינו מים רבים, שפע אלוקי, רוח חיים מנשבת - הדגשים משתנים, הכלים מוחלפים והמגמה עושה תפנית. המחלוקת איננה תוצאה של העדר ידע או של חוסר שימוש בו. המחלוקת לובשת אצל ר' נחמן, בהקשר זה, שני לבושים: תוצאה של ניתוק מן השפע האלוקי, או תוצאה של בלימתו.

כשאין מקורות מים, האדמה מאיימת להתייבש, וקולות הזעקה של כל היצורים המשוועים למים, מתלבשים בדמותה של המחלוקת על הצדיקים. ומאידך כשתלמיד חכם איננו משפיע את השפע המגיע אליו והוא אוצרו בקרבו, התפרצותו של השפע בעולם, מתלבשת בדמותה של מחלוקת הצדיק עצמו על חברו.[12]

'חסרון הלימוד' אצל ר' נחמן איננו מוביל ל'טעות' או 'שגיאה', כפי שהיו מנסחים זאת רס"ג והרמב"ם, כי אם ל'צמאון' ול'הצטננות'. 'צמאה נפשי לאלקים' אצל ר' נחמן, איננה מחוות תפילה, אלא עמדה נפשית החובקת את כל עולמו הדתי של האדם ובתוכו ודאי וודאי גם עולם הלימוד.

המחלוקת, מנקודת מבט זו של ר' נחמן, איננה וויכוח אנליטי קר ומנוכר בין שתי אידיאות המיוצגות על ידי המתווכחים, כי אם זעקת שבר של הצמא לרוח חיים מחד. ומאידך, קולות מים רבים אדירים משברי ים המבקשים לספר לעולם כולו כי 'אדיר במרום ד'.



[1] עיין יוסף וייס, מחקרים בחסידות ברסלב, עמ' 5-66; מנדל פייקאז', חסדות ברסלב עמ' 68-75; א.י. גרין, בעל היסורים עמ' 96-130 (ביוגרפיה המלווה בפרשנות).

[2] נציין כי הגבול בין החוג להיסטוריה לבין החוג לפילוסופיה בעולם המדע, נחצה לא מעט משני הכיוונים, וכך אנו מוצאים היסטוריונים שחוקרים הגויות פילוסופיות, דרך נקודת המבט ההיסטורית, וההיפך. דוג' מובהקת לכך היא המחקר המקיף של ההיסטוריון הנודע, דובנוב, על תורת החסידות, שחיצי הביקורת המרכזיים שהופנו כלפיו על ידי מיטב החוקרים, נגעו לנסיון להעניק לכל ההגות ולכל התופעה, הסבר הנשען על המציאות ההיסטורית. גם אם יש בכך אמת, קובעים המבקרים, אין בכך די כדי לנתח ולהסביר את ההגות, שהרי אף התגובה למאורע היסטורי זה או אחר, יכולה להשתנות מאחד לשני.

כך גם כאן, נאמר, כי יתכן שהעיסוק המרובה של ר' נחמן בשאלת המחלוקת, נובע מקיומה של המחלוקת באופן אינטנסיבי בחייו, אולם האופן שבו הוא בוחר להתמודד עמה ולנתחה, היא עצמה פרי הגותו ותוצאת תפיסתו הפילוסופית העקרונית שבה ובעיקר בה, אנו מתענינים.

[3] משל אחר נותן ר' נחמן באיגרת שכתב לאחיו בה הוא מתייחס למחלוקות שיש עליו: "כי כל זה לגדל אותך ולהרבות כבודך ולגדל שכלך, כי כמו שאי אפשר לכל מיני זרעונים לבוא לתכלית גידולם אלא עד שנותנין מתחילה הגרעין בעפר, ואחר כך הגרעין נתבלה, ואחר בלותו יפרח ויציץ ונעשה אילן גדול, כן הדבר הזה, שעל ידי זה שמשפילין אותך עד עפר, על ידי זה תתגדל ותציץ ותפרח בעולם." (חיי מוהר"ן, נסיעתו לנאווריטש יד, קסה).

גם כאן, בולטת נימת ה'לכתחילה' שבדבריו, שהרי 'אי אפשר לכל מיני זרעונים לבוא לתכלית גדולם' - ההגעה לתכלית חייבת לעבור דרך המחלוקת.

[4] נשים לב ששוב משתמש ר' נחמן במים כמשל למחלוקת וכן "וכל צדיק קודם שמגיע למדרגתו יש עליו מחלוקת כי אמרו רז"ל האי תגרא דמיא לבדקא דמיא. נמצא שהמחלוקת הוא בחינת מים, והמים הינו המחלוקת מרימין אותו, אבל אני צריך שיהיה עלי מחלוקת תמיד, כי אני הולך בכל פעם ובכל רגע מדרגא לדרגא" (חיי מוהר"ן, ענין המחלוקת שעליו י, תא-תב) והדברים אינם במקרה, ונתייחס לכך בהמשך.

[5] ר' נחמן עוסק בענין זה בעוד שתי קטגוריות.

האחת, היא עבור הצדיקים ושלמים באמונתם שהמחלוקת עליהם נועדה לתקן את פגם אמונת החכמים המצוי בהמון העם. נדמה לי כי ר' נחמן איננו מדבר רק על הרובד המיסטי שבו נושא הצדיק את עוון העולם כולו ומכפר עליו ביסוריו, אלא גם על אמת רוחנית - חברתית. הצורך להגן על הצדיק כשחולקים עליו, הוא האופן שבו קונה מחדש המון העם, הקנאי לכבודו של אותו הצדיק, את אמונת החכמים. וכך כותב ר' נחמן: "ודע, שעיקר המניעה, שמונעין את מי שאינו זוכה, שאין מניחין אותו לילך להצדיק האמיתי לקבל תיקון, הוא רק מה שמדיחין ומסיתין אותו מזה ומבלבלין אותו בכפירות והסתות שאין בהצדיק ממש... על כן העיקר ליקח זאת בדעתו לבלי להניח עצמו לפתות ולהסית אותו שם רק יעמוד על דעתו שם בחזק לילך דיקא להצדיק האמת, ואז בודאי יניחוהו". (חיי מוהר"ן, מעלת המתקרבים אליו יט, שי).

ואף למעלה מזה! עצם הנכונות של המון העם להשאר נאמן לצדיק כלשהו, חרף החרפות והגידופים יוצרת ומחזקת את אמונת החכמים שבקרבו. רעיון דומה אומר ר' נחמן ביחס למגיירים גרים: "דַּע שֶׁכְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִסְתַּכֵּל בַּנְּשָׁמָה שֶׁתּוּכַל לְהַחֲזִיר בְּנֵי אָדָם בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲשׂוֹת גֵּרִים, אֲזַי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל מְבַקֵּשׁ וְרוֹאֶה שֶׁיִּהְיֶה מַחֲלקֶת עָלָיו, כִּי 'אֵין מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וְלא בִּימֵי שְׁלמה' (יְבָמוֹת כד) מִשּוּם שֻׁלְחַן מְלָכִים, כִּי אָז אֵינָן מִתְגַּיְּרִין מֵאַהֲבָה, רַק מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִין גְּדֻלַּת יִשְׂרָאֵל. וְעִקַּר הַגֵּרִים הוּא כְּשֶׁמִּתְגַּיְּרִין בְּעֵת שֶׁיִּשְׂרָאֵל סְחוּפִים בְּענִי וָדחַק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נ"ד): 'מִי גָר אִתָּךְ' - בַּעֲנִיּוּתֵךְ וְכוּ' (שָׁם בַּגְּמָרָא). וְעַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה מַחֲלקֶת עַל מִי שֶׁמַּחֲזִיר בְּנֵי אָדָם לְמוּטָב וּמְגַיֵּר גֵּרִים, כְּדֵי שֶׁלּא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם שַׁלְוָה, כִּי אָז מִי שֶׁמִּתְקָרֵב אֵלָיו הוּא בֶּאֱמֶת, וַאֲזַי יָכוֹל לְגַיֵּר גֵּרִים בֶּאֱמֶת לא מִשּׁוּם שָׁלוֹם וָנַחַת כַּנַּ"ל" (ליקוטי מוהר"ן קמא רכח).

השניה, היא עבור בני האדם שאינם מאמינים בחידושים שלהם עצמם. 'ההתרשלות' בחידושים עליה מדבר ר' נחמן, היא העדר החיות הצומחת מתוך אמונה. האדם המאמין בחידושיו, ממלא אותם בחיות אלוקית הצומחת ממקור גבוה יותר אליו הוא מחובר, אולם בהעדר אמונה, אין חיות ובהעדר חיות, אין טעם לחידושים. ושוב באה המחלוקת התוכנית, לעמת את האדם מול החידושים ולהעניק להם משמעות מחודשת ומלאת חיים.

[6] צריך להעיר כי החולקים עצמם לא בהכרח מודעים לתפקידם החשוב כמו שמעיר ר' נחמן: "אמר, בואו ונחזיק טובה לרמאים שעל ידי המחלוקת שחולקים עלינו באנו לדברים גדולים והם עושים לנו טובה גדולה, כי כן הדבר, שעל ידי המחלוקת באים ומשיגים דברים גדולים" (חיי מוהר"ן, גדולת נוראות השגתו מח, רפח), וכן "אילו היו יודעין אלו הרשעים מזה, בודאי לא היו מבזין אותך, כי כל כוונתם לרע" (חיי מוהר"ן, נסיעתו לנווריטש יד, קסה).

[7] יש לציין כי תורה זו, נאמרה על ידי ר' נחמן כמעין 'פירוש' למחזה או חלום שצפה בו, ותלמידו ר' נתן הביאו בפרוטרוט בחיי מוהר"ן, סיפורים חדשים ג, פג. המבקש ללמוד תורה זו, מוכרח לפני כן לעיין בחלום.

[8] ר' נחמן משתמש באותו הפסוק בו השתמש בתורה כ': 'הלוא כה דברי כאש' ובאותו הביטוי 'גחלי אש', אך בהמשך נסביר מדוע בתורה זו, התורה עצמה היא האש.

[9] אולי ר' נחמן מדבר כאן על טוב בבחינת 'טוב - שמור לבעליו'.

[10] בסוף התורה, מחלק ר' נחמן בין מחלוקת הצדיקים למחלוקת הרשעים ואנו נתייחס לכך בהמשך השיעורים בנושא זה.

[11] מתודה דומה, נקט ר' נחמן בתורה א על 'השכל שבכל דבר' ואכמ"ל.

[12] בתורה אחרת, עוסק ר' נחמן בגורמים למחלוקת, ושם הוא מביא לידי ביטוי פרמטרים אחרים, אולם נצטט משם את השורות הנוגעות לנקודה שבה עסקנו, והמעונין, יכול לעיין בתורה זו בפרוטרוט: "כִּי הַמַּחֲלקֶת לא יִמְנַע מִשְּׁנֵי פָּנִים, אוֹ מֵחֲמַת שֶׁחֲבֵירוֹ גָּדוֹל מִמֶּנוּ בְּמַעֲלָה, וְעַל כֵּן חוֹלֵק עָלָיו עַל שֶׁלּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָתוֹ, וַאֲזַי צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיַּגִּיעַ הוּא גַּם כֵּן לְמַדְרֵגַת חֲבֵרוֹ, בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, וַאֲזַי לא יִהְיֶה מַחֲלקֶת. אוֹ לִפְעָמִים לְהֵפֶךְ, שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, וְהַמַּחֲלקֶת מֵחֲמַת שֶׁחֲבֵרוֹ מִתְקַנֵּא בּוֹ עַל שֶׁלּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָתוֹ, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת, וּבָזֶה הוּא מַעֲלֶה חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, וְאָז הֵם בְּמָקוֹם אֶחָד, הַיְנוּ בְּמַדְרֵגָה אַחַת, וַאֲזַי בְּוַדַּאי לא יִהְיֶה מַחֲלקֶת, כִּי הַמַּחֲלקֶת הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁהֵם מְשֻׁנִּים זֶה מִזֶּה, אוֹ שֶׁחֲבֵרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, כַּנַּ"ל, אֲבָל אִם יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד, בְּמַדְרֵגָה אַחַת, בְּוַדַּאי לא יִהְיֶה מַחֲלקֶת, כִּי בְּדָבָר אֶחָד אֵין שַׁיָּךְ מַחֲלקֶת" (ליקוטי מוהר"ן קמא קלו).

שוב ר' נחמן איננו רואה בתוכן עצמו ובהבנתו את הסיבה והגורם למחלוקת, אלא במקום אחר. המחלוקת לפי תורה זו הינה פרי חוסר ההתאמה במדרגות הרוחניות של המתדיינים. 'בדבר אחד אין שייך מחלוקת', קובע ר' נחמן, ושוב משתמש הוא בטרמינולוגיה לוגית, אולם אין היא אלא לבוש לרעיון הרוחני המושתת ביסוד תפיסתו של ר' נחמן, כי המחלוקת הינה תוצאה של ריחוק מן המקור האלוקי. יש לשים לב, כי תוכנה של המחלוקת בדברים אלו, אינו רלוונטי. לו היתה בידנו הצלע השניה בלבד של 'שני הפנים' עליהם מדבר ר' נחמן, היינו קובעים כי ר' נחמן מאשים את רוב החולקים שאין הם עושים זאת אלא מפאת קנאתם בחבריהם הגדולים מהם במעלה, אולם הצלע הראשונה בה מדבר ר' נחמן על החולק על חברו משום שהוא עצמו - החולק, גדול מחברו, מלמדת אותנו כי לא בקנאה מדובר אלא בפער רוחני, המלמד על העדר חיבור למקור השפע האלוקי. המדרגות השונות בין בני האדם הן פריו של עולם הפירוד, בו מרוחק האור האלוקי מבני האדם, וכל אחד מתקרב כמידת יכולתו. לכן גם הפתרון למחלוקת איננו בבירור רציונלי אלא בנסיון לצמצם את הפער הרוחני ולהגיע למדרגה רוחנית משותפת, או על ידי עליה למדרגת החולק, במקרה הראשון, או על ידי העלאת החולק למדרגתי במקרה השני. שוב, מחדדים דברים אלו את ההבדל בין הרמב"ם ורס"ג לבין ר' נחמן ביחס להגדרת מושג המחלוקת, מקורות צמיחתו והתנאים לקיומו.