שיעור 22 - אלישע והשונמית (ג)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע והאישה השונמית (ד', ח-לז)


ד. המחצית הראשונה של הסיפור

2. פסקה שנייה (יב-יז): שכרה של הכנסת האורח - לידת הבן

א.

בבוקרו של יום, לאחר שאלישע שכב וישן בעליית הקיר שנבנתה לשמו, ובטרם יצא לדרכו, זימן אלישע את השונמית אל העלייה באמצעות גיחזי נערו - "ותעמד לפניו" (יב).

אלישע אינו מדבר אל השונמית ישירות, על אף שעמדה לפניו. הוא פונה בדבריו אל גיחזי - "אמר נא אליה…", אך תוכן דבריו הוא דיבור ישיר אל השונמית - "הנה חרדת אלינו… מה לעשות לך…". יש להניח שגיחזי לא היה צריך לחזור על שאלת רבו, והשונמית הגיבה בתשובתה ישירות לדברי הנביא: "בתוך עמי אנכי ישבת" (יג).[1] מהו אפוא טעמה של פניית אלישע אל השונמית בדרך כה מוזרה?[2]

התשובה על כך היא שאלישע נוקט בצעד זה כדי למנוע כל יחס אישי בינו לבין השונמית. דבר מעין זה לא מצאנו ביחסו של אלישע אל אלמנת אחד מבני הנביאים בסיפור הקודם (שם לא נזכר כלל קיומו של נער הנביא). אולם באמת הסיטואציות אינן דומות כלל: היחס בין האלמנה ההיא לבין אלישע היה מלכתחילה תכליתי. האלמנה באה "לצעוק" אל הנביא, והנביא פעל כדי לפתור את המצוקה שעליה צעקה. לעומתה, יחסה של השונמית אל אלישע אינו לשם השגת מטרה כל שהיא. השונמית מאד מעריכה את אלישע כ"איש א-להים קדוש", ועל כן היא חפצה שיהיה אורח בביתה בכל עת שיעבור בשונם. מחמת סיבה זאת עצמה חש אלישע צורך לשמור מרחק בינו לבינה, לבל תהפוך הכנסת האורחים הנדיבה לבסיס לקשר חברתי, אף לא מינימלי.[3]

ב.

תגובתה של השונמית לשאלתו של אלישע: "בתוך עמי (- משפחתי) אנכי ישבת" מלמדת את מה שידענו אנו מתחילת הסיפור: הכנסת האורחים המופלגת שנהגה באלישע הייתה שלא על מנת לקבל פרס. עוד מלמדת תגובתה על היותה 'אישה גדולה', כפי שאכן הוצגה בפסוק הראשון של סיפורנו: היא אינה חסרה דבר ואינה זקוקה להתערבות הנביא לטובתה בחוגי השלטון; חייה יציבים ומוגנים בקרב משפחתה - אישה מאושרת.[4]


ג.

השונמית עזבה את עליית אלישע וחזרה לביתה ולעיסוקיה, ואלישע פונה אל גיחזי נערו בנימה של חוסר אונים: "ומה לעשות לה?"

תשובתו של גיחזי מיידעת את הנביא לאשר לא ידע עד עתה:

וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי: אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן. (יד)

לו ידע זאת אלישע קודם לכן, ודאי היה מקדים את דבריו בפסוק טז, "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן", ולא היה נותר חסר אונים מול תשובתה הקודמת.

במקום זה מתעוררת שאלה חמורה בסיפורנו: היותה של אישה חשוכת בנים הוא הדבר הגורלי ביותר בחיי אותה אישה. הדבר נכון במידה רבה גם בימינו, אך שבעתיים נכון הדבר ביחס לאישה בתקופת המקרא. נראה כי מעמדה החברתי של האישה חשוכת הבנים והדימוי העצמי שלה היו נמוכים מכל אדם אחר בחברה.[5] והנה בראש סיפורנו מוצגת השונמית כ"אשה גדולה", בלא לרמוז כלל להיותה חשוכת בנים!

בעיה זו חמורה במיוחד, שהרי המשך הסיפור עוסק בפקידתה של השונמית בבן, ואם כן מדוע אין הסיפור מציג לפנינו את העובדה המכרעת ביחס לנושא סיפור זה עצמו - שהדמות המרכזית בסיפורנו היא אישה שאין לה בן!

סיפורנו הוא האחרון בסדרת סיפורים במקרא על נשים עקרות שנפקדו בפרי בטן. אולם בכל הסיפורים הקודמים הוצגה האישה מיד בתחילת הסיפור כחשוכת פרי בטן, ובכך הכניסנו כל אחד מן הסיפורים הללו מיד לבעיה המרכזית שבה עוסק הסיפור,[6] ולא כך הדבר בסיפורנו.

לא רק על מדיניותו של הסיפור יש להקשות, שלא ציין כבר במצג את העובדה המכרעת בנוגע לשונמית, אלא גם עליה עצמה יש להקשות: מדוע לא העלתה את מצוקתה לפני הנביא, לא ביזמתה, ואף לא בתשובה לשאלתו "מה לעשות לך"? והרי יודעת היא כי "איש א-להים קדוש הוא"!

ולבסוף נשאל על אלישע: הרי הנביא היה מתארח בבית זה לעתים מזומנות. כיצד אפוא נתעלמה ממנו עובדה כה מכרעת ביחס לגורלה של אישה זו ושל משפחתה - שהבית הזה שבו הוא מתארח הוא בית שאין בו ילדים?

אלישע נפגש עם עובדה זו, ויחד עמו גם אנו קוראי הסיפור, רק בפסוק יד (הפסוק השביעי בסיפור), מפיו של גיחזי, שמספר זאת לתומו ובמידה רבה של מקריות (רק מפני שאלת אלישע "ומה לעשות לה"). ואנו מופתעים מאד מפגישתנו המאוחרת עם העובדה שהיא אולי החשובה ביותר להבנת הסיפור.

אף שאלות חמורות אלו (בנוסף לשאלה שהוצגה בעיון ג2) ימתינו לתשובתן בהמשך סדרת עיונים זאת.

ד.

מששמע אלישע את דברי גיחזי "אבל בן אין לה ואישה זקן", נדמה כי רווח לו: עתה יודע הוא כיצד יוכל לגמול עם השונמית גמול שישווה ל'חרדה שחרדה' למענו, והוא מצווה על גיחזי לשוב ולקרוא לשונמית.

כפי שהסברנו לעיל (בהערה 3), השונמית עומדת בפתח כיוון שבכך נענתה למה שחשה בפעם הקודמת - כי הנביא חפץ בשמירת מרחק מודגשת בינו לבינה. אולם אפשר שקיים לכך טעם אחר, או טעם נוסף: מן העובדה שזמן קצר לאחר שנסתיים הדו-שיח בינה לבין הנביא היא נקראת שוב לעליית הנביא, הסיקה השונמית שוודאי שכח הנביא לומר לה דבר מה, ועל כן הוא מזמנה שנית להשלמת דבריו. לפיכך היא עומדת בפתח - עמידת עראי, כמזומנת לשמוע את הפרט שנשכח קודם לכן, וכמוכנה להמשיך מיד בעיסוקיה שהופרעה מהם זאת הפעם השנייה.

ובמצב זה, של עמידת עראי בפתח עלייתו של הנביא, נוחתות עליה מילותיו המרעישות של הנביא, שלהן לא ציפתה כלל:

לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה[7] אתי (אַתְּ) חֹבֶקֶת בֵּן.

מה רבה העצמה המתגלה בדברו זה של הנביא! וכך ביאר רד"ק את דבריו אלו של אלישע:

אמר מלבו ובטח בא-ל יתברך שיקיים דברו, כמו שכתוב באדם הצדיק (איוב כ"ב, כח) " וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ".[8] וכן בשמואל הנביא (שמ"א ג', יט) "ולא הפיל מכל דבריו ארצה". וכן אמר בדרש (פרקי דרבי אליעזר, ל"ג ) "רצון יראיו יעשה - עשה הקב"ה רצונו של נביא, והרתה וילדה".[9]

מיוחד הוא סיפורנו בכך, שהנסים שחולל אלישע המתוארים בו, אינם שינויים הנעשים בחומר (כמו בסיפור הקודם בפרקנו), לא בחוקי הטבע ולא בידיעת העתיד (כמו בסיפור שבפרק ג'), אלא שניהם נוגעים במתן חיים: חיים חדשים של בן הניתן לשונמית חשוכת הבנים, וחיים המושבים לבן הזה, לאחר שניטלו ממנו.

האם מתן חיים, אף הוא בתחום הראוי לפעולתו של הנביא? האם רשאי הנביא לגזור על לידת בן, כפי שעשה במקומנו? והאם הוא רשאי לבקש מאת ה' השבת חיים למת, כפי שעשו אליהו ואלישע בשני הסיפורים אודותם? נתינת חיים או נטילתם הם מן התפקידים המיוחדים לבורא עולם, אשר בידו נפש כל חי, ואשר ברא את האדם ונפח באפיו נשמת חיים. האם מעניק הבורא לנביאיו את הכוח ואת הסמכות להתערב בשיקולים של נתינת חיים לאדם?

בראש מסכת תענית (ב ע"א) מובאים דבריו של ר' יוחנן:

שלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה (- יולדת) ומפתח של תחיית המתים.[10]

המכנה המשותף ל'שלושת המפתחות' הללו הוא שהם המפתחות לחיים בעולם, ואם כן נראה שלדעת ר' יוחנן תחום נתינת החיים הוא בסמכותו הבלעדית של ה', ואינו ניתן לשליח - אפילו נביא במשמע.

אולם הסיפורים על אליהו ועל אלישע הרי מכחישים זאת! וכך אכן מקשים התוספות באותו המקום בד"ה שלושה מפתחות:

ואם תאמר: והא אמרינן (במסכת סנהדרין קיג ע"א) דמפתח הגשמים נמסר לאליהו וכן מפתח של תחיית המתים[11], וכן לאלישע. ויש לומר, דהא דקאמר 'שלא נמסרו לשליח' אינו רוצה לומר שלא נמסרו מעולם, דהא של תחיית המתים ושל גשמים נמסרו, אלא לא נמסרו לשליח להיות לעולם ממונה עליהם.

תירוצם של התוספות מכוון לדברי מדרשים אחדים. כך נאמר בדברים רבה (י, ג):

כל מה שהקב"ה עושה הצדיקים עושין. כיצד - הקב"ה פוקד עקרות, ואלישע פקד את השונמית… הקב"ה מחיה מתים, ואלישע החיה את בנה של השונמית.

ובמדרש תהילים למזמור ע"ח (מהדורת בובר עמ' 346) נאמר:

שלושה מפתחות הן, שלא מסרן הקב"ה ביד שליח: מפתח של רחם… מפתח של קברים בתחיית המתים… מפתח של גשמים… וכשרצה הקב"ה נתן להן לצדיקים: של עקרה מסר לאלישע… של תחיית המתים מסר לאליהו… ובנה של השונמית על ידי אלישע… .

נמצא אפוא כי על פי דברים אלו אין לראות בדברי ר' יוחנן בראש מסכת תענית רמז של ביקורת על אלישע ועל הנסים שחולל בסיפורנו. אלישע אינו נוטל מפתח של חיה ולא מפתח של תחיית המתים כדי "להיות לעולם ממונה עליהם", אלא הוא משתמש בהם לפי שעה, בהתאם לצרכי נבואתו.[12] הקב"ה רצה לתתם לו, ועל כן התקיימה גזרתו, ולשונמית נולד בן "למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע". על כן גם השיב ה' את נפש הילד המת אל קרבו על פי תפילתו של אלישע ובהתאמה למאמציו.

ואדרבה, סיפורנו מעורר בלב קוראו השתוממות על כוחו העצום של איש הא-להים לפעול במציאות האנושית פעולות המיוחדות לה'. הוא מצטרף אל מסקנת מדרש דברים רבה כי "כל מה שהקב"ה עושה, הצדיקים עושין" הן בפקידת עקרה והן בהחייאת המת.

אמנם בסיפורנו מתעוררות בלב הקורא כמה שאלות, בחלקן כבר פגשנו, ואחרות עוד נפגוש בהמשך קריאתנו את הסיפור. אך ברי כי אין לחפש תשובה לשאלות אלו בתחום הביקורת הדתית על אלישע - בכך שחרג בגזרתו מן הגבולות הראויים לנביא, ונכנס לתחום הראוי רק לבורא עולם. ביקורת מעין זו, לפי קריאתנו סיפור זה ודומיו, זרה לרוח הסיפורים על אליהו ועל אלישע.[13] אם ישנה ביקורת על הנביא בסיפורנו (ובסיפורים אחרים על אליהו או על אלישע) היא נוגעת להיבטים האנושיים בפעילותם. אך אל נקדים את מה שראוי לבוא רק בהמשך סדרת עיונים זו.

ה.

תגובתה של השונמית למשמע דבריו המרעישים של הנביא

וַתֹּאמֶר: אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ (ט"ז)

מעוררת תמיהה: מדוע היא סבורה שאיש הא-להים מכזב בה - אומר לה דברי כזב - דברים שאינם אמת? והרי היא מכירה בו כ"איש א-להים קדוש", מדוע אפוא לא תאמין באפשרות התקיימותם של דבריו? והרי בהמשך סיפורנו היא מאמינה ביכולתו של אלישע לחולל נס גדול מזה - להחיות את בנה המת.[14]

לכאורה, ניתן לענות על כך, שאין לדרוש מן השונמית להיות מאמינה גדולה יותר מאמנו שרה. הרי גם שרה, כששמעה את דברו של מלאך ה' (בראשית י"ח, י) "שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה בן לשרה אשתך" הגיבה בצחוק של חוסר אמון (שם יב): "ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלתי היתה לי עדנה, ואדני זקן?" ואף ננזפה על כך (שם יג-יד): "למה זה צחקה שרה לאמר… היפלא מה' דבר?"

אלא שבאמת אין הנידון דומה לראיה: נראה כי שרה לא ידעה שהדובר אל אברהם הוא מלאך ה'. היא ראתה בו עובר אורח, שבזכות הכנסת האורחים שזכה בה באהל אברהם, הוא מברך את המארח שיזכה במה שחסר לו - בבן, ועל ברכה זו היא מגיבה בצחוק של חוסר אמון.[15] נראה כי רק בדברי הנזיפה של מלאך ה' הכירה בהיותו מלאך, שהרי היא צחקה בקרבה, והאורח ידע את אשר בלבה, ואף ששרה כיחשה ואמרה "לא צחקתי", עמד על דבריו וענה "לא, כי צחקת!".[16] אולם השונמית ידעה מתחילה מי הוא שלפניו היא עומדת: אמנם אין הוא מלאך ה', אולם אף נביא ה' יש בכוחו לשנות את המציאות ולגזור גזרה שעתידה להתקיים. מדוע אפוא פקפקה השונמית בכך?

אף תמיהה זו מצטרפת אל התמיהות הקודמות שהעלינו במחצית הראשונה של סיפורנו, ויחד עמן היא ממתינה לתשובה.

אלישע, על כל פנים, אינו מתרשם מפקפוקה של השונמית, ואינו מגיב כלל על דבריה, ואף דבר זה מעורר תמיהה.

ברם, יהא הסבר פקפוקה של השונמית אשר יהא, דברו של הנביא מתקיים כפי שגזר:

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. (י"ז)

בכל זאת, הבדל קל, זעיר ממש, מתבלט בין דברי הנביא בפסוק טז לתיאור התקיימותם בפסוק שאחריו: הנביא אמר:

לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי (אַתְּ) חֹבֶקֶת בֵּן

ואילו בפועל מתואר הדבר במלים שונות במקצת:

וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה…

האם ישנה משמעות להבדל זה? האם לידת בן אינה כוללת ממילא את חיבוקו? אף דבר זה נותיר בינתיים ב'צריך עיון'.

* * *

הנה הגענו אל הפסקה האחרונה במחצית זו של הסיפור - אל פסוקים יח-כא, שבהם מתואר מות הילד. אלא שפסקה זו כבר נידונה בעיון ג לעיל: מותו של הילד נתבאר מן ההיבט הריאלי הכרוך בו, ואילו מן ההיבט הדתי-אלוקי הוא עורר את שאלתנו, השאלה הגדולה בסיפורנו: מדוע מת הילד?

אף את פעולתה של השונמית, אשר השכיבה את בנה המת על מיטת איש הא-לוהים, ביארנו בעיון ב לעיל, ובהמשך אותו עיון ביארנו אף את פסוקים כב-כד, המהווים 'ציר מרכזי' בסיפורנו.

בעיוננו הבא נחל לעסוק אפוא במחצית השנייה של סיפורנו.


[1] אין אנו טוענים זאת על סמך זאת שאין בכתוב חזרה של דברי גיחזי על שאלת אלישע. בחזרה כזאת אין כל צורך, אף לו הייתה נעשית במציאות. הסגנון האליפטי של המקרא משאיר השלמות מעין אלו לדמיונו של הקורא. לעתים הקורא אף אינו שם לב לכך שהוא משלים מדעתו חוליה חסרה במהלך האירועים. סגנון זה, מלבד היותו קצר יותר, שומר על דינמיות העלילה. דוגמה נאה לכך נמצאת בסיפורנו עצמו: בפסוק כו מצוה אלישע על גיחזי: "רוץ לקראתה ואמר לה: השלום לך, השלום לאישך, השלום לילד?" ומיד באה תשובת האישה "ותאמר: שלום", והקורא משלים מבלי משים, כי גיחזי אכן רץ ושאל את האישה את שלוש השאלות הללו, ועליהן היא ענתה לגיחזי "שלום". רק אחר כך נאמר: "ותבא אל איש הא-להים…".

ובכן, גם במקומנו ניתן היה לטעון שאת התשובה "בתוך עמי אנכי ישבת" ענתה השונמית לגיחזי כשחזר על שאלת רבו. אולם במקומנו אין הדבר מסתבר: הרי השונמית שמעה באזניה את השאלה מפי אלישע, ולא היה כל צורך אמיתי בחזרת גיחזי על דברי רבו.

[2] אלישע מדבר בסיפורנו עוד פעמיים אל השונמית, ובשתיהן הוא מדבר אליה ישירות ולא דרך גיחזי: בפסוק טז הוא אומר לה "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן", ובסיום הסיפור הוא אומר לה בפסוק לו "שאי בנך".

[3] מדוע אפוא דיבר אלישע ישירות אל השונמית בשתי הפעמים האחרות הנזכרות בסיפורנו, ואשר צוינו בהערה הקודמת? התשובה היא כי בשתי הפעמים הללו לא היה צורך באותה שמירת מרחק מופגנת, שכן בשתיהן בפי אלישע דברים קצרים וחד-צדדיים - אין הוא מצפה לתגובה מצד השונמית (אף שתגובה כזאת אכן ניתנה בשני המקומות). לעומת זאת במקומנו מפנה אלישע שאלה אל השונמית, והוא מצפה ממנה לתשובה. מלבד הבדל זה, יש בכל אחד משני המקומות סיבה מיוחדת לפנייתו הישירה של אלישע אל השונמית: כשקרא אלישע אליה באמצעות גיחזי בשנית, נאמר "ותעמד בפתח", בעוד שבפעם הראשונה נאמר "ותעמד לפניו". נראה שהשונמית הפנימה את חפצו של אלישע לשמור על מרחק רשמי ביניהם, ועל כן לא נכנסה הפעם אל העלייה. עמידתה בפתח, תוך שמירת מרחק ממשי בינה לבינו ואי-כניסה לתחומו, אפשרה לאלישע לדבר אליה ישירות; בסיום הסיפור אומר אלישע לשונמית שתי מלים: "שאי בנך". לו היה אומר זאת לגיחזי שיאמר לשונמית, הייתה רוממות הרגע נפגעת באופן אנוש.

[4] ראה את דברי ר' יעקב פידנקי שהובאו בסוף עיון א בסדרה זו.

[5] ביטוי למעמדה הטרגי של האישה העקרה מצוי בדרשת חז"ל בב"ר, ע"א, א, על הפסוק "כי שֹמע אל אביונים ה', ואת אסיריו לא בזה" (תהילים, ס"ט, לד): "אלו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהן ועלובות, וכיוון שהקב"ה פוקדן בבנים הן נזקפות". ובהמשך שם (ב) דרשו אף את הפסוק "סמך ה' לכל הנפלים" (תהילים, קמ"ה, יד) - "אלו העקרות שהן נופלות בתוך בתיהן". בב"ר, מ"ה, ב, נאמר: "כל מי שאין לו בן כאילו הוא מת, כאילו הוא הרוס" ושם הובאו פסוקים מפרשיות רחל ושרה המוכיחים זאת. הביטוי המושלם ביותר במקרא למצבה השפל של האישה העקרה הוא בסיפור חנה (ובהארות חז"ל לסיפור זה).

[6] שרה: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו" (ט"ז, א). פסוק זה משמש פתיחה לכל מה שקשור בהמשך לעובדה זו: נתינת הגר לאברהם והמשתלשל מכך; הבטחת ה' לאברם בברית המילה ביחס לשרה: "וגם נתתי ממנה לך בן" (י"ז, טו); דברי המלאך לאברהם: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך" (י"ח, י); וכן פקידת ה' את שרה בתחילת פרק כ"א. עובדת עקרותה של שרה נזכרה כבר עם הופעתה הראשונה בסוף פרשת נח: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד" (י"א, ל). רבקה: "ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה הוא" (כ"ה, כא), רחל: "… ורחל עקרה" (כ"ט, לא). אשת מנוח: "… ואשתו עקרה ולא ילדה" (שופטים, י"ג, ב); חנה: "… ולחנה אין ילדים" (שמו"א, א', ג).

[7] הצירוף "כעת חיה" מופיע במקרא רק בנוגע לאברהם ושרה ובסיפורנו: הוא מופיע פעמיים בראש פרשת וירא (בראשית י"ח, י ושם יד) וכן פעמיים גם בסיפורנו. פירושים שונים הוצעו לצירוף זה, אולם כוונתו ברורה מהקשרו: "תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת" (בראשית י"ז, כא). אף במקומנו זאת הכוונה: 'בעוד שנה בדיוק את חובקת בן', וכך אכן אירע (יז) "ותלד בן למועד הזה כעת חיה, אשר דבר אליה אלישע".

[8] רד"ק רומז כאן לדרשת חז"ל במסכת תענית כג ע"ב ביחס לחוני המעגל: "ותגזר אמר - אתה גזרת מלמטה, והקב"ה מקיים מאמרך מלמעלה".

[9] אמנם בפירושו הראשון לדברי אלישע כתב רד"ק: "אפשר שנאמר לו באותה העת בנבואה". אולם לנבואה זו אין כל רמז בסיפורנו, ואכן הדעה הרווחת במדרשי חז"ל ובדברי רוב המפרשים היא כפירוש רד"ק המובא בגוף העיון.

[10] בהמשך הגמרא מובאים פסוקים המאשרים כל אחד משלושה דברים אלו, ונוסף שם (בעמוד ב): "במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה… ור' יוחנן… אמר לך - גשמים היינו פרנסה".

[11] התוספות פותחים בשאלה על סתירה בין דברי ר' יוחנן לבין דברי הגמרא בסנהדרין אודות אליהו (ולא בסתירה מן הפסוקים עצמם כפי שיעשו בהמשך דבריהם) משום שהגמרא בסנהדרין משתמשת באותו מינוח ביחס לאליהו, ואף מזכירה את המאמר בעניין שלושת המפתחות (הדברים מובאים בתרגום לעברית): "ביקש רחמים ונתנו לו מפתח של מטר ועמד והלך… ביקש רחמים שיתנו לו מפתח של תחיית המתים, אמרו לו: שלוש מפתחות לא נמסרו לשליח… יאמרו שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב, תן זה וקח זה". וראה דברינו על מאמר חז"ל זה בספר 'פרקי אליהו' עמ' 82-81.

[12] "צרכי נבואתו" של אלישע; במובן הרחב, כוללים אף השבת גמול למי שמיטיב עמו בפעולתו הנבואית, כמעשה האישה השונמית. בהכנסת האורחים שהיא נוהגת בו היא מאפשרת לו לקיים את פעולותיו כנביא, תוך כדי נדידה בין ערי ישראל. היענותו של אלישע לדרישתה, שיבוא לביתה וישיב את בנה לחיים, ודאי שהיא מצרכי נבואתו של אלישע - הנביא הפועל למען נזקקים בחברה הראויים לכך.

[13] וכפי שראינו, אף חז"ל בדבריהם אודות שני הנביאים הללו, מבטאים השקפה הפוכה של התפעמות מן הכוח הניתן להם על ידי ה' לפעול אף בתחומי פעולתו המובהקים של ה'. ואף על פי כן חשפו חז"ל לעתים בסיפורים אודות שני הנביאים הללו ביקורת סמויה על התנהלותם. אלא שביקורת זו מעולם לא נגעה בתחום הנידון למעלה - החריגה שלא ברשות מן האנושי אל הא-לוהי.

בדברים אלו אנו מביעים הסתייגות מדרך קריאתו של מ' סבתו את סיפורנו, במאמרו 'סיפור השונמית', מגדים טו עמ' 52-45. הוא כותב שם (עמ' 46): "בשעה שגזר אלישע 'למועד הזה כעת חיה את חובקת בן' עבר בזה את הגבול שבין המשלח לשליח, ובין האדם - ואפילו הוא נביא - לא-לוהיו". בחריגה זו של אלישע מגבולו האנושי רואה סבתו את הסיבה למות הילד: לידתו לא נועדה אלא כדי לחנך את אלישע ולהמחיש לו, שגזרת נתינת החיים שגזר אינה בת קיום. על פי דבריו יוצא, שהשונמית (שדווקא לא הייתה שותפה לאלישע ב'טעותו'), הפכה להיות אובייקט שעל גביו מתרחש תהליך חינוכו של הנביא. דבר זה אין הדעת סובלתו.

[14] את דברי השונמית "אל תכזב בשפחתך" פירשו המפרשים (רש"י, רד"ק באחד מפירושיו, רלב"ג, ר"י אברבנאל, מצודות, מלבי"ם ועוד) כבקשה שהבן שייוולד יהיה בן של קיימא, ודבריה הם בבחינת "ניבאה ולא ידעה מה ניבאה". את הפועל 'כזב' (שבכל מקום במקרא משמעו קרוב ל'שקר' 'רמה') פירשו מלשון הפסקת דבר: "כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו" (ישעיה, נ"ח, יא; אף שגם שם הכוונה בהשאלה, שהמים לא 'ירמו'). הסיבה לפירוש זה, היא כנראה רצונם של המפרשים למנוע אמירה בוטה של השונמית שיש בה חוסר אמון בדברי הנביא וביטוי פוגע בו. את פירושם זה חיזקו המפרשים על פי פסוק כח: "הלא אמרתי לא תשלה אתי".

אולם פשוטם של דברי השונמית אכן מבטא חוסר אמון באפשרות התגשמותם של דברי הנביא. לא ניתן ליחס לשונמית ידיעה כמעט נבואית של מה שיקרה בעוד שנים - של מות בנה. גם לא ניתן לפרש את דברי אלישע, "את חבקת בן", כפי שפירשם מלבי"ם (ואף פרשנים שקדמוהו כמו בעל המצודות): "שזה מורה רק שתחבוק אותו, לא שיאריך ימים" ועל כן הגיבה השונמית בדבריה על רמז זה בדברי אלישע. כל הפירושים הללו מתרחקים מן הפשט. אף דברי השונמית בפסוק כח "הלוא אמרתי לא תשלה אתי" אינם מלמדים על פירוש שונה של דבריה הראשונים "אל תכזב". השורשים כז"ב ושל"ה מתחלפים במקרא, ומשמעם אחד: להטעות, לומר דבר שאינו אמת. כוונת השונמית בפסוק כח היא אפוא כדברי רד"ק: "לא תשלה אתי - כמו שאמרה 'אל תכזב'… כלומר שלא תטעה אותי, ומה לי לבן, אם לא יחיה?" כלומר, השונמית טוענת שצדקה בדבריה הראשונים, אולם לא על פי כוונתה אז. שכן, אז התכוונה שלא יטעה אותה הנביא בעניין הלידה, ואילו בדיעבד התברר שאמנם ילדה, אך מה ערך בלידת בן שמת כילד?

נמצא אפוא שאת דברי השונמית במקומנו יש לפרש כפשוטם, ולנסות לענות על השאלות המתעוררות כתוצאה מכך.

[15] קיים הבדל נוסף בין שני המצבים: שרה הייתה באותה שעה בת תשעים שנה "ואברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה ארח כנשים". ואכן, בצחוקה היא אומרת בקרבה "אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן?" (פסוקים יא-יב שם). על השונמית לא נאמר שהיא 'זקנה באה בימים' ושחדל להיות לה אורח כנשים. מפי גיחזי אנו שומעים רק זאת: "בן אין לה ואשה זקן". את כוונת גיחזי הסביר רד"ק: "כלומר, אם תאמר: אין לה עתה, יהיה לה בן לזמן שיבא - 'אישה זקן', ולא ידע יום מותו, כי קרוב לפרקו הוא, ואם תוכל שיהיה לה בן ממנו, זו תהיה לה טובה גדולה". נראה שפירש כך, משום שהאיש יכול להוליד גם בזקנתו. על כל פנים ברור, שאפשרות הלידה של השונמית הייתה קרובה יותר מזו של שרה.

[16] ראה מה שכתבתי בעיון לפרשת וירא סדרה שנייה עמ' 66 הערה 13.