דילוג לתוכן העיקרי

עמידה לפני ה'

קובץ טקסט

עמידה לפני ה'

בשיעור שעבר ראינו כיצד תפילה היא עבודת ה'. כאשר אדם פונה לקב"ה על מנת שיסייע לו עם כל צרכיו, ובכך הוא מראה תלות גמורה בקב"ה, הוא זוכה, בו זמנית, לעבודת ה' ולחירות אנושית. אם אדם תלוי רק במי שאין לו צרכים אישיים, אין השירות מביא לידי ניצול. להיפך, דרישתו של הקב"ה מהאדם היא, שהוא יפתח את מלוא הפוטנציאל שטמון בו בכדי להידמות לקב"ה, להיות יותר מושלם. הפנייה לקב"ה, קבלת כל מה שהוא יכול להציע, את טובו ואת ערכיו, היא היא פעולת התפילה.

השבוע, ברצוני לבחון את מבנה תפילת השמונה עשרה והלכותיה.

א. כיצד להתפלל

הרמב"ם, בפרק ד' מהלכות תפילה, מונה חמש הלכות שמעכבות את התפילה. אלו הם התנאים ההכרחיים לקיום התפילה:

1. טהרת ידיים:

"טהרת ידים כיצד? רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל. היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין שהם שמונת אלפים אמה הולך עד מקום המים ורוחץ ואח"כ יתפלל, היה בינו ובין המים יותר על כן מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל". (שם הלכה ב)

2. כיסוי הערוה:

"כיסוי הערוה כיצד? אף על פי שכסה ערותו כדרך שמכסין לקריאת שמע, לא יתפלל עד שיכסה את לבו ואם לא כסה לבו או שנאנס ואין לו במה יכסה הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא. ולכתחלה לא יעשה". (שם הלכה ז)

3. טהרת מקום התפלה:

"טהרת מקום התפלה כיצד? לא יתפלל במקום הטנופת ולא במרחץ ולא בבית הכסא ולא באשפה ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד... המתפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל חוזר ומתפלל במקום טהור. היה עומד בתפלה ומצא צואה כנגדו אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות יהלך ואם לאו יסלקנה לצדדין ואם אינו יכול יפסיק. גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר ולא בבית שיש בו מורייס בעת עפושו מפני שריחו רע אף על פי שהמקום טהור" (שם הלכות ח-ט)

4. דברים החופזים אותו:

"דברים החופזים אותו כיצד אם היה צריך לנקביו לא יתפלל ... ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויבדוק נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל הדבר הטורדו ואחר כך יתפלל". (שם הלכה י)

5. כוונת הלב:

"כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים. ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה". (שם הלכות טו-טז)

מהו המכנה המשותף של כל ההלכות האלו? תפילה היא פעולה שנעשית רק לאחר הכנה ראויה. גופו של האדם, בגדיו, מקומו, ולבסוף גם ליבו, צריכים להיות "טהורים" (כלשון הרמב"ם) בטרם יבוא לדבר עם הקב"ה. לדעתי, המפתח הוא במשפט שאמר הרמב"ם בפסקה האחרונה -"ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה". קודם עלינו להבין את הכינוי לק-ל במשפט זה - "השכינה".

שכינה היא השם שניתן לקב"ה על כך שהוא שוכן בעולם, והוא מציין את נוכחותו של הקב"ה בתוכנו. בתורה, כאשר קבל עם ישראל את התורה, ובנו את המשכן - כבוד ה' שכן בו. משמעות הכינוי איננה במובן של כוחו של הקב"ה כפי שמופיע בטבע, אלא לבית שכל יחיד ויחיד בונה לאלוקים ע"י מעשיו. עד שבנו היהודים את המשכן, לא היתה שכינה בעולם. כשהרמב"ם מגדיר את התפילה כעמידה לפני השכינה, הוא מלמדנו שהתפילה מחולל מהפך באדם המתפלל. בלי קשר לתוכן הדברים, הם נאמרים לנוכחותו של הקב"ה שבאותו רגע שוכן בתוך המתפלל. כאשר ניגשים לקב"ה בתפילה ועבודה, האדם נעשה בסיס לשכינה. מובן, אם כן, שזה דורש ממנו שיכין את עצמו. נשים לב לביטויים בהם משתמש הרמב"ם בהלכות אלו - פעמיים הוא משתמש במילה טהרה, כביטוי לניקיון פיסי. הדרישה היא בעצם לא להיות נקיים, אלא להיות טהורים, לא רק בגופו של האדם, אלא אף במקומו. אתה, המקום שבו אתה עומד, נעשים לפרק זמן קצר האתר בו נמצאת השכינה - ומעבר זה דורש מהאדם הטבעי היטהרות והכנה, בין כלפי פנים, ובין כלפי חוץ.

האדם המתפלל שונה מהאדם הטבעי. על המתפלל לטהר את גופו וסביבתו, לעשות הפרדה בינו לבין ההסחות הטבעיות של גופו, וחשוב מכל, עליו להשקיט את ליבו ומוחו, ועליו להיפתח, על מנת לקבל את נוכחותו של הקב"ה. הכוונה עליה מדבר הרמב"ם - אין פירושה הכוונה להבנת המילים שאדם מוציא מפיו - על זה אין שאלה כלל. הרמב"ם לא כתב שצריך לשים לב לפירושם של המילים, אלא שעל היחיד לראות עצמו כמי שעומד לפני השכינה.

מתוך הדברים עולה עקרון מאוד חשוב ביהדות. היכן נמצא הקב"ה, בעולם הזה? הוא נמצא בכל מקום בו האדם מפנה לו מקום להיות בו. אם תפנה את ליבך, ותטהר אותו בשביל שישמש כסא עבור השכינה, אזי כך באמת יהיה. נראה שיש כאן טיעון לוגי מעגלי. כל אדם צריך לראות עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. אך האם כך הם הדברים באמת? כן - אם אדם מתפלל עם כוונה (כלומר, מתוך הבנה שהוא עומד בפני הקב"ה), אזי הוא אכן בנוכחותו של הקב"ה. הסיבה לכך מאוד פשוטה. נשמה שמוכנה ומוכוונת כלפי הקב"ה היא נשמה קדושה. זו בדיוק נוכחותו של הקב"ה, ואין לו לקב"ה מקום מתאים מזה בעולם שלנו.

נעבור לפרק הבא ברמב"ם. בפרק ה' מונה הרמב"ם שמונה דברים ש"צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן- אין מעכבין":

* עמידה.

* תפילה בכיוון ירושלים - "היה עומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נכח ארץ ישראל ומתפלל. היה עומד בארץ מכוין את פניו כנגד ירושלים. היה עומד בירושלים מכוין פניו כנגד המקדש...". (הרמב"ם מוסיף שמי שלא יודע באיזה כיוון נמצאת ירושלים, ועל כן הוא לא יודע לאיזה כיוון להתפלל- "יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל". דעות אחרות הן שיכווין את ליבו כנגד ירושלים).

* תיקון הגוף - שתי הרגליים יחד, עיניו כלפי הקרקע "ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים ומניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד ולא יניח ידיו על חלציו".

* תיקון המלבוש - צריך להתלבש בגדים ראויים. כדוגמא ללבוש לא הולם, מזכיר הרמב"ם: "באפונדתו ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולות, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגלים (= נעליים)".

* תיקון המקום - צריך להתפלל במקום נמוך, אל מול הקיר. אם יש חלונות, הם צריכים להיות פתוחים (כלומר לא מוגפים), ומכוונים לירושלים. אסור להתפלל במקום גבוה או על סולם.

* השוויית הקול - התפילה צריכה להיות בלחש, אך האדם צריך לשמוע מה שהוא מוציא מפיו.

* כריעה - בחמישה מקומות - בתחילת ובסוף הברכה הראשונה, בתחילת ובסוף הברכה השבע עשרה (מודים), ובסוף התפילה כולה, צריך המתפלל להתכופף ולכרוע.

* השתחויה - "אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה" (בשבוע שעבר דנו באופי הפורמלי של התפילה. חלק זה של התפילה, שבא בסופו, מתמקד בפן האישי הפחות פורמלי. כפי שקורה פעמים רבות, גם כאן יש בסידורים טקסט קבוע, אך בעקרון, זהו המקום ליצירתיות של לב פתוח, בקשה וחנינה, והשתפכות של הלב הבודד). קטע זה של התפילה נקרא "תחנון", ולפי הרמב"ם זו לא סתם תוספת לתפילה, אלא דרישה בלתי נפרדת של התפילה עצמה.

מה ההבדל בין רשימה זו, של דרישות שאינם מעכבות, לבין הרשימה הקודמת שהבאנו? קטיגוריות רבות כאן מופיעות, לכאורה, גם ברשימה שבפרק הקודם - למשל, דאגה לגוף, לבגדים ולמקום. נשים לב שבפרק הנוכחי משתמש הרמב"ם בלשון תיקון במקום טהרה. נדמה לי שרעיון המאחד את כל הסעיפים הוא זה שצוטט בסעיף השלישי - עליו לעמוד "כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד". כל ההלכות האלה נגזרות מההגדרה של תפילה כעמידה לפני המלך. המתפלל צריך להתלבש בצורה הולמת, כמקובל כש"עומדים בפני הגדולים", והוא צריך לעמוד זקוף, רגליו צמודות, במקום הראוי לתפילה, לא במקום גבוה שיכול לגרום לאדם להיתפס לגאווה. חלק מהתפילה היהודית היא הדרישה להשתחוות, להשפיל עצמך, להראות כבוד לקב"ה. התפילה היא עבודה - כעבד לפני רבו.

ישנו הבדל דק מאוד בין שני הרעיונות האלה - בין עמידה לפני השכינה לבין עמידה לפני המלך. במקרה הראשון הדגש הוא עליך, הדרישה היא לטהר את עצמך - להיות, כפי שהגדרתי זאת, אחר לגמרי. במקרה השני הדגש הוא כלפי חוץ, על כך שיהיה לך היחס הנכון כלפי הקב"ה - יחס של יראת כבוד וצייתנות. הראשון דורש מהאדם להשתנות, להתעלות מעל הטבע. השני מחייב את האדם להראות גישה נכונה. ה"אדון" הוא מחוץ ל"עבד". העבד נכנס לתחום נוכחותו של האדון. בניגוד לכך, השכינה היא בתוכי, נחה עליי.

ניקח לדוגמא את הנושא של הבגדים הראויים. בפרק ד' הדרישה היא להשתמש בבגדים בכדי לחצוץ בין החלק הטבעי התחתון של האדם, ושמופנה לבין החלק הפונה אל האלוקים. בפרק ה' יש דרישה פורמלית להתלבש בצורה, שבהקשר החברתי, מראה כבוד והערכה.

גם אם נקבל את החלוקה החשובה, שפרק ד' מונה דרישות הכרחיות, ואילו פרק ה' מונה רק המלצות הלכתיות, הרי ששני הפרקים יחד נותנים את המסגרת ההלכתית של התפילה. אנו, עבדי הקב"ה, שלוש פעמים ביום עומדים לפניו בהערצה וביראה, ובתוך כך אנו יוצרים מקום בתוכנו לשכינה. ממילא נוצר לה מקום בעולם. אם בשבוע שעבר ניסיתי להסביר איך עבודת ה' היא שחרור, היום אנו יכולים לראות כיצד עבודת ה' לא מובילה את האדם לביטולו, אלא למהפך שהוא עובר בדרך להיותו הבסיס, "המרכבה", לנוכחות השכינה הקודשה בעולם.

ב. מה לומר

במעט הזמן שנותר, ברצוני לשרטט במהירות את המבנה של שמונה עשרה, כפי שאנו אומרים כל יום.

התפילה נקראת שמונה עשרה כי יש בה תשע עשרה ברכות (למזלי, לא מותקן לי במחשב "בודק הגיון" לצד בודק האיות, אחרת המשפט הזה לא היה עובר, והיה מתוקן מיד).

למעשה, במקור (כלומר, לפני כאלף ותשע מאות שנה) היו רק שמונה עשרה ברכות בתפילת שמונה עשרה. הברכה התשעה עשר (זו הברכה השנים עשר לפי סדר התפילה) הוספה מאוחר יותר, אך הכינוי המקורי נשאר. השם "שמונה עשרה" איננו גם השם הרשמי, מה שמראה עד כמה אנו עם משועבד מסורת - לא השתלם לשנות את השם רק בשביל אלפיים שנה.

ברכות אלו מחולקות לשלושה חלקים. הברכות הראשונות הם שבח. פירושו שאנו עדיין לא מבקשים כלום מהקב"ה - רק פונים אליו בדברים. ניתן לומר שבחלק זה יש מעין "הקדמה" - אנו אומרים מיהו הקב"ה, ובדרך מסובכת קצת, ("א-לוקינו, וא-לוקי אבותינו, א-לוקי אברהם, א-לוקי יצחק וא-לוקי יעקב"), מי אנחנו (בניהם של אברהם, יצחק ויעקב). שלוש עשרה הברכות האמצעיות בנויות מבקשות, לכל הדברים שחשובים לקיום האדם, בין רוחניים ובין פיסיים, אישיים ולאומיים. שלוש הברכות האחרונות מוגדרות כברכות הודאה - אם ביקשנו ונענינו, ותמיד אנו מקבלים משהו - עלינו להודות לקב"ה. מבין שלוש ברכות אלו, רק הברכה האמצעית היא ממש ברכת הודאה. הברכה הראשונה היא שתתקבל תפילתנו כקרבן במקדש, והברכה השלישית היא ברכת השלום. נראה כי רעיונות אלו אינם נכללים בסדר של הבקשות האישיות. ביקשנו לקבל - כעת אנו מבקשים שמה שהתפללנו, תהיה תפילה ראויה בעיניו. אין כאן בקשה שהוא יקבל את דרישותינו, אלא שהבקשות שלנו מהקב"ה יקבלו מעמד של עבודת ה', ולא רק סיפוק הצרכים המיידים שלנו. הבקשה האחרונה, ברכת השלום, איננה בקשה לפתרון פוליטי כלשהו, אלא שהתפילה תהיה בסיס לנוכחות של הקב"ה בתוכנו. השורה האחרונה של התפילה היא (מיד לאחר סוף שמונה עשרה הברכות) "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". שלום הוא המצב האמיתי בשמים, מצב של טהרה ואחדות. נתינת שלום וקבלת שלום היא הדרך בה היהודים מברכים אחד את השני כאשר הם נפגשים ונפרדים, וכך גם מהקב"ה. חז"ל אומרים ששלום הוא משמותיו של הקב"ה. אם עמד מישהו בנוכחותו של המלך, וכן אם עמד לפני השכינה, עליו להיפרד באמירת שלום. זה מה שאדם לוקח איתו כאשר הוא חוזר לעולם הטבעי, כאשר חוזרים לעולם הטבעי, הנשלט ע"י פקודותיו של הקב"ה לטבע ולמדע, עולם של מריבות וקונפליקטים. מקור המילה שלום הוא בשלימות. הבקשה לשלמות היא בקשה להידמות לקב"ה, בקשה שנמשיך להיות א-לוקיים, אפילו כאשר אנו חוזרים לעולם הטבעי.

סיום תפילה, העמידה בפני המלך, מתבצעת בדרך הבאה:

* במילים "עושה שלום במרומיו" ישתחווה המתפלל ויפסע שלושה פסיעות לאחור (בעודו כפוף).

* "הוא יעשה שלום עלינו" - המתפלל פונה לשמאלו - בעוד כפוף.

* "ועל כל ישראל" - פונה לימין.

* "ואמרו אמן" - הזדקפות.

* המתפלל ממתין מעט ופוסע חזרה למקום בו התפלל. בכך הסתיימה תפילת שמונה עשרה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)