שיעור 22 - שמיטת כספים

  • הרב משה טרגין

22 - שמיטת כספים

מפרשת שמיטת כספים (דברים ט"ו, א-ו) עולה כי יש בכללה של מצווה זו עשה ולא-תעשה: עשה - "מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו"; לא-תעשה - "לא יִגֹש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה' ". קל להבין מהו הלאו: התורה אוסרת לתבוע מן הלווה חובות שנשמטו בשמיטה. אך מה מובנה של מצוות העשה "שמוט כל בעל משה ידו"? אם מכל מקום לא ניתן לגבות את הכסף, איזה מעשה מצווה יש כאן?

א. הגדרת העשה

הרמב"ם (ספר המצוות עשה קמא; ריש פ"ט מהלכות שמיטה) אכן מונה כאן מצוות עשה, וכפי שצוין לעיל, דבר זה מעורר קושי גדול: היות שהחוב כבר הופקע על ידי השמיטה, למלווה אין למעשה בררה - הוא אינו יכול לדרוש מן הלווה להשיב את החוב - ואם כך, איזה מעשה מחייבת בעצם מצווה זו, אם בכלל? שמא עלינו לומר כי אף שכך או כך תיוותר התביעה ללא מענה, מכל מקום מצוּוה המלווה שלא לתבוע את החוב כלל?

דעה קיצונית בעניין זה מובאת בספר היראים סימן רעח. בעל היראים טוען כי גם לאחר השביעית אין הלווה רשאי לעכב ברשותו את כספו של המלווה ללא הסכמתו של האחרון; עליו להזמין את המלווה לבית דין ולתת לו הזדמנות למחול על חובו באמירת "משמט אני"; ואם יסרב המלווה לוותר על החוב, יכול בית דין לכופו לכך (כשם שבית דין כופין על מצוות אחרות). עמדה זו גורסת כי החובות אינם בטלים בשביעית באופן אוטומטי, אלא הם קיימים ועומדים עד שהמלווה ימחל עליהם. לפי תפיסה זו יש למלווה תפקיד פעיל בביטול חיוב ההשבה, ועל כן יש מקום להחיל עליו מצוות עשה. דעה זו אינה מופיעה בדברי ראשונים נוספים, והיא אף עומדת בסתירה לגמרות מפורשות האומרות כי שמיטה משמטת חובות כספיים גם ללא הסכמת המלווה. אין זה סביר אפוא שהרמב"ם אימץ דעה זו, וראה באור זרוע (עבודה זרה סימן קח), החולק על דעת היראים.

היראים למד את שיטתו מן המשנה פ"י מ"ח: "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו: משמט אני. אמר לו: אף על פי כן - יקבל ממנו, שנאמר 'וזה דבר השמיטה' ". כלומר: אם הלווה רוצה להשיב את חובו בשביעית (ובעצם לאחר השביעית, כאשר חלה שמיטת החובות) צריך המלווה לומר לו 'משמט אני'; ואם הלווה מתעקש לשלם בכל זאת, למרות מחילת המלווה, רשאי הלה לקבל ממנו את כספו בחזרה. החידוש העיקרי במשנה זו הוא כי המלווה רשאי לקבל כסף מן הלווה אם זה חפץ לשלם לו, ומכאן למד היראים כי יש מצוות עשה לשמוט את החוב, וכי המלווה יכול לגבותו אם ההשמטה לא התבצעה בפועל.

לאחר שהוא חולק על היראים, מפרש האור זרוע כי אם המלווה אינו מוכן לומר 'משמט אני' יכולים בית דין לכפותו לומר כן, כשם שכופין על שאר מצוות עשה. אף שהוא חולק על היראים וסובר כי החוב בטל מאליו, מסכים גם הוא כי יש מצוות עשה לבטל את ההלוואה על ידי מחילת המלווה. זהו, אם כן, מקרה מיוחד, שבו יש מצוות עשה לומר דבר שמבחינה ממונית אין לו כל משמעות (שהרי ההלוואה בטלה באופן אוטומטי). נראה שהרמב"ם אימץ אף הוא תפיסה זו וסבר כי העשה רלוונטי על אף שביטול ההלוואה אינו תלוי בהתרצות המלווה לכך.

ב. שמיטת כספים בימינו

הברייתא (מובאת בגטין לו ובמועד קטן ב ע"ב- ג ע"א) מוצאת זיקה בין שמיטת כספים ושמיטת קרקע: "דתניא, רבי אומר: 'וזה דבר השמיטה שמוט' - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים: בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים".

הרמב"ם והתוספות בגטין מבינים כי "שמיטת קרקע" שהוזכרה כאן היינו יובל (שבו מושבות הקרקעות לבעליהן כשם שההלוואות בטלות, דבר הקרוי אף הוא בשם 'שמיטה').. כיוון שבימינו אין היובל חל - שכן התנאי לחלותו הוא "כל יושביה עליה", כלומר, ישיבת העם היהודי כולו בארץ ישראל - נמצא שלפי שיטות אלו אין שמיטת כספים חלה בזמן הזה מן התורה. מכל מקום, לפי הגמרא בגטין נוהגת שמיטת כספים גם בזמן הזה מתקנת חכמים (המבוססת על העיקרון "הפקר בית דין הפקר"). זו עמדת הרמב"ם, הרמב"ן ורוב הראשונים.

לעמדה מקובלת זו יש שני חריגים בולטים. ראשית, העיטור (חלק א, אות פרוזבול) פוסק כי שמיטת כספים בזמן הזה דאורייתא. בפירושיו הוא מפתח את המהלך הבא: א. יש קשר בין היבטיה החקלאיים של מצוות שמיטה ובין שמיטת כספים, אך לא בהכרח בין שמיטת כספים ובין יובל; ב. השמיטה החקלאית (וממילא גם שמיטת כספים) אינה תלויה ביובל, ועל כן יכולה שמיטת כספים להיות דאורייתא גם כאשר אין היובל נוהג. זו עמדתם של רבנן, החולקים על הקשר שקשר רבי בין יובל ושמיטה (עיין גטין לו ע"א ומועד קטן ב ע"ב); ג. היות שהשמיטה החקלאית חלה בזמן הזה מדאורייתא, חלה אף שמיטת כספים מדאורייתא. דעת העיטור היא דעת מיעוט, שנדחתה על ידי רוב הראשונים.

הראב"ד (בפירושיו על הרי"ף במסכת גטין) מעלה דעה אחרת, שלפיה שמיטת כספים תלויה ביובל לחלוטין ואינה נוהגת בזמן הזה כלל - אף לא מדרבנן. לדעתו, תקנת חכמים אינה חיוב החל על הכול כי אם מידת חסידות בלבד. הרמב"ן (בספר הזכות שם) דוחה את הסברו של הראב"ד בראיות שונות, ומן הגמרא בגטין אכן משמע ששמיטת כספים נוהגת כחיוב גמור מדרבנן גם לאחר ביטול היובל.

מבחינה היסטורית, בתקופות רבות (בעיקר בימי הביניים) הייתה התעלמות מוחלטת משמיטת כספים; אפילו פרוזבולים לא נכתבו. השולחן ערוך (חושן משפט סימן סז) מביא את הדעה השלטת בקרב הפוסקים, כי שמיטת כספים חלה בזמן הזה מדרבנן; הרמ"א שם מציין את דעתו החולקת של הראב"ד כהסבר להתעלמות מהלכות אלו. למעשה, ראשונים רבים (ובהם הרא"ש, המהרי"ק ותרומת הדשן) חיברו תשובות המתייחסות להתעלמות משמיטת כספים, מה שמוכיח על שכיחות התופעה. הרא"ש עשה מאמצים מתמשכים לחדש את ההקפדה על שמיטת כספים, כנראה ללא הצלחה.