שיעור 23 - אלישע והשונמית (ד)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע והאישה השונמית (ד', ח-לז)

ה. המחצית השנייה של הסיפור (כה-לז)

1. פסקה ראשונה (כה-כז): השונמית מגיעה לאלישע

א.

בעיון ב ("תיחום הסיפור ומבנהו") ציינו את הזיקה הניגודית בין פתיחת המחצית הראשונה של הסיפור לבין פתיחתה של המחצית השנייה שלו: בראש המחצית הראשונה בא אלישע אל שונם והוא סר לביתה של השונמית ואילו בראש המחצית השנייה באה השונמית אל מקומו של הנביא - אל הר הכרמל. כהמשך לפירושנו בפסקה הפותחת את הסיפור (בעיון ד1) אנו יכולים לומר עתה אף יותר מזאת: כשם שבפסקה הפותחת מוזכר בואו של אלישע לשונם פעמיים - לפני המצג, ושוב אחריו - והכוונה לאותו ביקור עצמו בשונם, כך הדבר אף בפסקה הפותחת את המחצית השנייה, בתיאור בואה של השונמית אל אלישע. הבה נשווה:

(ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם ...

(כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל...

(יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה...

(כז) וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הָהָר...

אף במקומנו ברור שאין מדובר בשתי הזדמנויות שונות שבהן באה השונמית אל הנביא אל הר הכרמל, אלא באותו אירוע עצמו. מדוע אפוא מוזכר דבר בואה פעמיים?[1]

התשובה במקומנו היא שמדובר בשני שלבים של התקרבות האשה אל הנביא: בפסוק הראשון(כה) מתואר דבר בואה לסביבתו של הנביא, אך היא עדיין מרוחקת ממנו, כנאמר בהמשך הפסוק "ויהי כראות איש האלהים אתה מנגד…"; בפסוק השני(כז) מתוארת הגעתה עד הנביא עצמו , כמו שנאמר בהמשך הפסוק "ותחזק ברגליו".[2]

ב.

המכנה המשותף בין שני התיאורים של שלבי התקרבותה של השונמית אל אלישע הוא בכך שבשניהם אומר אלישע כי אינו יודע את סיבת בואה המפתיע אליו להר הכרמל. כאשר מזהה אלישע את האישה מרחוק, הוא אומר לגיחזי נערו "הנה השונמית הלז" ומיד שולח אותו לגשש אחר סיבה אפשרית לבואה:

עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ: הֲשָׁלוֹם לָךְ? הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ? הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד? (כ"ו)

דהיינו, אלישע משער שהיא באה אליו בגלל מצוקה כל שהיא הקשורה בה עצמה או באחד מבני משפחתה הקרובים, והוא מנסה לברר דבר זה.

אפס, נסיונו זה של אלישע לברר את סיבת מצוקתה אינו עולה יפה: השונמית עונה על שאלתו המשולשת של גיחזי[3] תשובה קצרה אחת (שאינה אמת): "שלום!".

מדוע עונה השונמית תשובה שאינה אמת לשאלותיו של גיחזי? מדוע לא תאמר לו כי בנה מת, ועל כן היא באה אל הנביא?

שאלה זו אולי הייתה צריכה להישאל כבר במחצית הראשונה: אף שם הסתירה השונמית את דבר מות בנה מבעלה, ועל שאלותיו (בפסוק כג) "מדוע את הלכת אליו היום, לא חדש ולא שבת?" היא עונה כפי שתענה לגיחזי בהמשך: "ותאמר: שלום!" ובכן "שלום , שלום" - בפי השונמית ובאמת "אין שלום".

אף בבואה עד אלישע לא אמרה לו השונמית במפורש כי בנה מת. דבריה היו (כח) "השאלתי בן מאת אדני? הלוא אמרתי לא תשלה אתי!". מדברים אלו ניתן אמנם להסיק כי בנה מת, וכך אכן הסיק אלישע כפי שמסתבר מהוראתו לגיחזי, אך דבר זה לא נאמר על ידה במפורש. ואף אלישע נמנע מלומר דבר זה.

ובכן, מדוע נמנעת השונמית פעם אחר פעם מלומר את מה שנאמר לנו בלשון הכתוב (בפסוק כ) "וימת"?

רבי משה אלשיך בפירושו 'מראות הצובאות' עמד על שאלותינו, וכך ענה עליהן (בפירושו לפס' יט):

ועשתה בחכמה להסתיר דבר (-מבעלה), שלא להזכיר עליו שם מוות, כי הדיבור מזיק בעניינים כאלו, לבלתי יתקן, וכן הנביא… באומד הדעת נתן אל לבו כי מת הילד… היא לא אמרה (-לנביא) 'מת הילד', כי אם "השאלתי בן" וכו'… ולא אמרה כי מת הילד, בל תוציא מפיה תואר זה, בל יצא עליו שם מוות.[4]

דברי ר"מ אלשייך אמנם עונים על כל שאלותינו, ובכל זאת יש להבחין , אף לפי פירושו, בין דבריה לבעלה ולגיחזי - "ותאמר: שלום!" - לבין דבריה אל הנביא, שבהם רמזה על מות בנה, בלא לומר זאת בפירוש.

ברור שהשונמית חפצה להסתיר את דבר מות בנה מבעלה (וכך אכן כתב ר"מ אלשייך), וניתן לתת לכך טעמים נוספים מלבד אלו שנתן ר"מ אלשייך.[5] לעומת זאת, תשובתה לגיחזי לא נועדה להסתיר ממנו את דבר מות בנה, שהרי הלה ישמע על כך מיד, כשתדבר אל אלישע. כוונת תשובתה בת המילה האחת לגיחזי היא למנוע עיכוב בדרכה אל הנביא, וכן להבטיח שהנביא יהיה הראשון שישמע ממנה ברמז על דבר מות בנה, שהרי עליו, ורק עליו, היא מטילה את האחריות.

ג.

בבוא השונמית אל הנביא, נאמר עליה "ותחזק ברגליו". אף בראש המחצית הראשונה של סיפורנו, כאשר בא הנביא לשונם, נאמר עליה (ח) "ותחזק בו לאכל לחם". מובן שאין משמעות התיבה "ותחזק" שווה בשני המקומות: בראש המחצית הראשונה זוהי מטאפורה, ופירושה הוא כדברי רלב"ג שם: "אחשוב שהשתדלה בכל עוז שיאכל לחם אז בביתה, ושיבוא בכל עת שיהיה בעיר שונם". לעומת זאת, במקומנו מתכוון הכתוב לומר שהחזיקה ברגלי אלישע ממש, "להשתחוות לו, ולהתחנן לפניו בעד בנה" (רלב"ג).

נמצא כי אף בכך כוונת הכתוב להנגיד את ראש המחצית הראשונה לתחילתה של השנייה: כאשר בא אלישע לשונם, והיה נצרך לגמילות חסד של הכנסת אורחים,[6] "החזיקה" בו השונמית, בהיותה 'אישה גדולה' ורבת חסד; ואילו עתה מתהפכים היוצרות: עתה באה השונמית אל הר הכרמל, ו'מחזיקה' ברגליו כדי להביאו לידי כך שיגמול עמה חסד ויפעל להשבת בנה אליה כשהוא חי.

גיחזי מזדרז למלא את חובתו כנער הנביא, ולשמור על כבוד רבו, בכך שישמש חציצה בין רבו לבין האישה. כדברי רלב"ג: "אולי עשה זה לכבוד אלישע, כי יודע שאין רצונו שתתקרב אליו אישה כל כך". מניין יודע זאת גיחזי? מפנייתו של אלישע אל השונמית בעת שעלתה לעלייתו באמצעותו של גיחזי (יג): "אמר נא אליה: הנה חרדת אלינו…"[7]

ד.

אלישע חש בסערת הנפש ובאותות המצוקה הניכרים באישה שלפניו, ומבין שלא זאת השעה לתבוע מן האישה לנהוג על פי הגינונים המקובלים. על כן הוא פוקד על נערו:

הַרְפֵּה לָהּ
כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ
וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי. (כ"ז)

וכאמור, אי ידיעתו של אלישע את סיבת מצוקתה של השונמית ניכרה כבר בדבריו הראשונים לגיחזי, כששלחו לשאול בשלומה ובשלום אנשי ביתה. בפסוקנו (כז) מבטא אלישע את אי ידיעתו במילים ברורות, ונימה של צער ניכרת בהן: "וה' העלים ממני ולא הגיד לי".

מה פשר העלמה זו מן הנביא, של מה שצריך היה לדעת?[8] אמנם הנביאים אינם יודעי כול, אלא רק מה שהקב"ה מיידעם.[9] ראיה לדבר - מתחילת סיפורנו: אלישע אינו יודע על היות האישה מחוסרת בן.[10] אולם ישנם מצבים שבהם נראית אי ידיעתו של הנביא תמוהה, והיא מהווה חיסרון במילוי תפקידו כנביא. במקומות אלה, יש לחפש את הסיבה להעלמה.[11] המקרה שלנו, ודאי שייך לאותם מקומות שצריכים הסבר: מדוע אין אלישע זוכה לנבואה ביחס לגורלו של הילד שהוא גרם את בואו לעולם, והוא זה שעתיד להחיותו בנס? מדוע דווקא חוליית ביניים זו, של מות הילד, נעלמת ממנו?[12] תמיהה זו מעלה אלישע עצמו באומרו בצער: "וה' העלים ממני ולא הגיד לי". "העלים" - משמעו: 'פעל בכוונה שיהא הדבר נעלם ממני'. משמע שלולי כן, ראוי היה שאדעהו.[13]

כל הסיטואציה הזאת עומדת בניגוד לנאמר בעמוס (ג', ו - ז): "אם תהיה רעה בעיר, וה' לא עשה? כי לא יעשה ה' א-להים דבר, כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים".[14]

שאלה זו מצטרפת אל השאלות הקודמות שהעלינו ביחס לסיפורנו, במחצית הראשונה שלו, ומצפה אף היא לפתרונה.

2. פסקה שנייה (כח - לא): השונמית משיבה את אלישע לביתה

א.

כששמעה השונמית את אלישע אומר לגיחזי (כז) "נפשה מרה לה, וה' העלים ממני ולא הגיד לי", הבינה כי עליה ליידע את הנביא באשר לגורל בנה. מאידך, אין השונמית מוכנה להעלות על שפתיה את המילים 'מת הילד'.[15] כיצד תעשה?

וַתֹּאמֶר: הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי?
הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי! (כ"ח)

מדבריה אלו משתמע בבירור כי מת הילד, שכן אם אך חולה הוא, לא הייתה השונמית שבה בדבריה למצב שבו הייתה לפני שאלישע הבטיח לה בן. במקרה כזה, הייתה מבקשת בפשטות שאלישע יפעל להבראת בנה. בדבריה הנוכחיים טוענת השונמית כי מפני מה שאירע, ולא נאמר על ידה במפורש, עדיף היה מצבה הראשון - כשהייתה חשוכת בנים. דבר זה יכול להיאמר רק כאשר מת הילד בקטנותו.

עוד מוסיפה השונמית וטוענת, כי הדברים שאמרה לנביא בשמעה את דברו "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן" - "אל אדני איש הא-להים, אל תכזב בשפחתך", מתבררים עתה כנכונים: דברי הנביא נתבררו בדיעבד ככוזבים, כדברים שאינם אמיתיים, ואם כן הוא 'השלה' - הטעה אותה.[16] אמנם אז אמרה את מה שאמרה משום שלא האמינה כי תזכה ללדת בן.[17] בכך מתברר כי טעתה: הרי הרתה וילדה "למועד… אשר דבר אליה אלישע". אולם עתה, כאשר מת הילד הרך, מה ערכה של התקיימות גזרת הנביא? היא נתקיימה רק באופן פורמלי, אולם מבחינתה מהותית נתבררה למפרע כהטעיה של האישה האומללה, וטוב היה לה להישאר חשוכת בנים, מאשר לאבד את בנה הקט.

ב.

אלישע, כדרכו לאורך רוב סיפורנו, אינו מדבר אל השונמית, אלא מגיב על דבריה בפנותו אל גיחזי:

וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי: חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ
כִּי תִמְצָא אִישׁ, לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ, לֹא תַעֲנֶנּו
וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר. (כ"ט)

פנייתו של אלישע אל גיחזי נובעת במקום זה מטעם נוסף: מהרגשת הדחיפות בעשיית מעשה שישיב את הילד לחיים. זוהי אותה הרגשת דחיפות שחשנו בה גם במעשיה של השונמית, החל מפסוק כב ועד להופעתה אצל הנביא בפסוק כז. כנגד תיאור מעשה השונמית (כד) "ותחבש האתון" מצווה אלישע על גיחזי "חגר מתניך".[18] כנגד הוראת השונמית לנערה "נהג ולך, אל תעצר לי לרכב…" מצווה אלישע על נערו "…ולך, כי תמצא איש לא תברכנו, וכי יברכך איש לא תעננו". דברי נימוסין כאלו יש בהם כדי לעכב את הליכתו המהירה של גיחזי אל יעדו. אפשר שלהוראתו זו של אלישע ישנם טעמים נוספים, מלבד הבהילות שהוא רואה בהגעת גיחזי אל הנער המת: אפשר שהוא דורש מגיחזי להתרכז במשימה המוטלת עליו, ולא להסיח דעתו ממנה אף לא בדברי נימוסין.[19] ועוד אפשר, שאלישע מעוניין להצניע את מטרת הליכתו של גיחזי, שכן לנס מעין זה, ראויה הצנעה. כניסתו של גיחזי בשיחה עם מכריו עלולה לחשוף בפניהם את מטרת הליכתו, ובכך לפגוע בצנעת הנס.[20]

המעשה עצמו שעליו מצווה אלישע, ושבעקבותיו אמור הנער לשוב לחיים, הוא "ושמת את משענתי על פני הנער", ועל כן מצווה עליו אלישע עוד קודם לכן "חגר מותניך, וקח משענתי בידך". לא מצאנו עוד את אלישע מחולל נס באמצעות משענתו, ועל כן מסתבר כי טעמה של הוראה זו של אלישע הוא שמשענתו מהווה ייצוג של הנביא עצמו במקום שאין הוא נוכח.[21] כשם שהוא עתיד לשים את פיו על פיו של הנער ואת עיניו על עיני הנער (פס' לד), כך הוא מצווה לעשות זאת קודם לכן באמצעות שימת המטה על פני הנער.

האם אלישע היה סבור שאין צורך כלל בבואו אל שונם ועל כן יכול הוא להישאר בהר הכרמל, או שמא שלח את גיחזי לפניו כדי לא לאבד זמן, שכן גיחזי צעיר מרבו, ומיטיב ללכת במהירות ממנו?

מן הפסוק הבא, פס' ל, נראה שהתשובה הראשונה היא הנכונה: אלישע היה סבור שהוא יישאר במקומו. כך הבינה על כל פנים השונמית, ועל כן היא משביעה אותו:

חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ

ורק בעקבות דרישתה הנחרצת הזאת , המלווה בהשבעת אלישע, הוא נענה לה:

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ.

ובכן, מדוע עמדה השונמית על בואו של אלישע עמה, ולא סמכה על הוראתו של איש הא-להים לנערו? מדוע חשבה שאין די בכך כדי להשיב את בנה אל החיים?

המפרשים על אתר, ראשונים ואחרונים, לא עמדו על טעמה של השונמית בהשביעה את אלישע. אפשר משום שהדבר נראה בעיניהם פשוט: השונמית מעריכה כבר בשלב הזה כי גחזי ייכשל במשימה שהטיל עליו אלישע, או על כל פנים חוששת שדבר זה אפשרי. לפיכך היא "כופה" על אלישע להתלוות אליה בחזרה אל שונם. אולם מניין לשונמית חשש זה? וכי נביאה היא ? וכי עדיפה היא בראייתה למרחוק מן הנביא עצמו?

אפשר שבאמת כך הדבר: השונמית חשה במה שלא חש הנביא עצמו, והיא באמת עדיפה עליו בקריאת המצב. אולם לא בנבואה היא עדיפה עליו אלא בראיית הלב שלה. היא מבינה, כי לאלישע ישנה אחריות אישית להתרחשות כולה: הוא זה שגזר על הולדתו של בן זה "כעת חיה", ולאחריותו נזקף גם מותו של הבן. להבנתה זו נתנה השונמית ביטוי, עת השכיבה את בנה המת על מיטת איש האלוקים ובכך ששמה פעמיה אל איש האלוקים בהר הכרמל לפני כל דבר אחר.

והנה להפתעתה מתברר לה מדברי אלישע עצמו כי ה' העלים את דבר מות בנה מן הנביא ולא הגיד לו. כישלון כפול זה של אלישע - עצם מותו של הבן שנולד בגזרתו ואי ידיעתו על כך, מצריכים לדעת השונמית את טיפולו האישי בהחייאת בנה. בטיפול זה יביע אלישע בשפת המעשים את נטילת האחריות שהוא נוטל על עצמו למעשה זה. בשליחותו של גיחזי עם משענת הנביא, אין את אותה קבלת אחריות אישית שתהא בעצם נוכחותו של אלישע שוב בעלייתו ובמעשים שיעשה שם. המשך ההתרחשות אכן מוכיח עד כמה צדקה השונמית בראיית הלב שלה ונראה כי אף אלישע הקם והולך אחריה (פס' ל) מסכים בדיעבד להשקפתה זו של השונמית.

ג.

שלשה יוצאים לדרך מהר הכרמל אל שונם: השונמית ואלישע ההולך אחריה, וגם גיחזי אשר "עבר לפניהם". בהיותו נער צעיר, הוא מחיש את צעדיו לפניהם כדי למלא את שליחות רבו ולא לאבד רגע מיותר. גיחזי עושה כאשר ציווה עליו רבו, ושם את המשענת על פני הנער אך לפעולה זאת אין כל תוצאה: "ואין קול ואין קשב".22 גיחזי אינו ממתין לבואו של אלישע כדי לדווח לרבו על כישלונו, אף שהוא יודע שרבו מצוי בדרך הנה, שהרי יצא עמו באותו זמן מהר הכרמל. הוא ממהר לשוב לקראת אלישע כדי להקדים ולהגיד לו: "לא הקיץ הנער".23 אפשר שידיעה זו נחוצה לאלישע מוקדם ככל האפשר כדי שיתכונן לפעולה חלופית בבואו לבית השונמית. מעשהו זה של גיחזי מעיד על חריצותו הרבה ועל נאמנותו לרבו.

במקום זה אנו עומדים לפני תמיהה גדולה בסיפורנו, האחרונה בסדרת תמיהות שהעלינו תוך כדי קריאה שיטתית של הסיפור: מדוע נכשל ניסיונו הראשון של אלישע להחיות את הילד באמצעות המטה? האם כוחו הנבואי של אלישע לחולל ניסים אינו גדול דיו כדי לפעול בדרך שהתכוון אליה בראשונה, והוא טעה בכוח שייחס לעצמו? דבר דומה לא מצאנו בסיפורי המופתים שלו ושל רבו. או שמא אשם מישהו, ואשמתו היא שגרמה כישלון זה? אם כך, מיהו האשם ומה אשמתו?

חז"ל במדרשיהם והמפרשים שהלכו בעקבותיהם ייחסו את סיבת הכישלון להתנהגותו של גיחזי. גיחזי לא עמד בהוראות רבו (כט). רבו ציווה עליו: "כי תמצא איש לא תברכנו, וכי יברכך איש לא תעננו", והוא לא כן עשה, "אלא לכל השואלו הוא אומר: רבי שלחני להחיות את המת" "ואין זה כבוד הנס להתהלל בו מי שבא על ידו". אלו דברי רש"י ובדומה לו רלב"ג בפירושו הראשון.

יש המחמירים עם גיחזי יותר, ומפרשים שלא האמין כלל באפשרות תחיית הילד המת, וליגלג באזני הבריות על שליחות רבו שהוטלה עליו. כך בפרקי דרבי אליעזר פל"ג: "וגיחזי היה כשוחק בעיניו, וכל אדם שהיה פוגע היה אומר לו: התאמין שהמשענת הזה מחיה, לפיכך לא עלתה בידו". וכן הוא בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב, וגם רד"ק מביא מדרש זה כביאור לכישלון גיחזי.[22]

יש התולים את הכישלון בעצם אישיותו של גיחזי. גיחזי אינו ראוי כלל להיעשות נס על ידו. כך בזוהר בשלח (מ"ד, ב) השואל על דברי השונמית "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" (ל): "אמאי, כיוון דגיחזי הווה אזיל? אלא היא ידעת אורחוי דההוא רשע גיחזי, דלא איהו כדאי דישתכח ניסא על ידוי" [תרגום: מדוע (-נשבעה כך), הרי גיחזי הלך? אלא היא ידעה דרכיו של אותו רשע גיחזי, שאינו כדאי שיימצא הנס על ידו]. בדומה לכך, פירש רלב"ג בפרושו השני (פסוק כט): "וידמה גם כן שלא היה גיחזי ראוי שיעשה זה העניין על ידו. וזה יתבאר ממה שחטא בו בדבר נעמן".

כל הפירושים הללו - אף כשאינם אומרים זאת במפורש - נובעים מעצם השאלה, מדוע נכשל ניסיון ההחייאה הראשון, או מתבססים על הפרק הבא, שבו מתגלה חטאו החמור של גיחזי בפרשת נעמן.

אולם ע"פ פשוטי המקראות בפרקנו, אין בכתוב שום רמז התולה את הכישלון בגיחזי או בהתנהגותו. אין צריך לומר שאין מסופר כלל שעבר על הוראות רבו או לעג להם. אם כך היה הדבר, היה הכתוב צריך להשמיענו זאת, ולו ברמז. על ההתבססות על הפרק הבא יש לטעון, כי כאן בפרקנו, עדיין כשר היה, והרי לימדונו חז"ל כי "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה השעה" (ר"ה טז ע"ב). ואם כך בדין שמים, כאשר מעשיו הרעים של האדם גלויים וידועים, כל שכן בארץ, כאשר הקורא בסיפור זה אינו אמור לדעת כלל מה מסופר בפרק הבא.[23]

בעיון הבא ננסה לפתור את הקושיות שהעלנו עד עתה במהלך קריאתנו את הסיפור, ונשלב את הפתרון הזה עם עיון בפסקה האחרונה של הסיפור (פסוקים לב - לז).


[1] במקומנו הרי אין 'מצג', המחייב לחזור על התיאור הפותח, כשם שהדבר בפסקה שבראש הסיפור.

[2] במדה מסוימת קיים יחס כזה גם בפתיחה הכפולה של סיפורנו: בפסוק ח מתואר בואו של אלישע לשונם "ויעבר אלישע אל שונם", ואילו בפסוק יא מתואר בואו אל בית האישה אשר בשונם "ויבא שמה ויסר אל העליה". אלא שבפתיחת הסיפור אין מדובר בשני שלבים שונים של התקרבות כמו שהדבר במקומנו, אלא באותו מעשה עצמו. מפני אי ידיעתו של הקורא מהי אותה "עלייה" שאליה סר אלישע, צריך להקדים את ההסבר במאמר מוסגר - הוא המצג; רק אז ניתן לתאר את בואו של אלישע לעלייה שבבית השונמית.

[3] אמנם לא נאמר בכתוב שגיחזי אכן שאל את השונמית את שלוש השאלות הללו, אולם, כפי שהסברנו בעיון הקודם (ד2 הערה 1), דבר זה נובע מן הסגנון האליפטי של המקרא: המקרא מקצר, והקורא משלים בדמיונו את החוליה החסרה. ברור אפוא שאת תשובתה "שלום" ענתה האישה לגיחזי. רש"י במקומנו כינה את התופעה "מקרא קצר".

[4] כבר קדם את ר"מ אלשיך בפירוש זה רלב"ג בביאורו לפס' כו. הוא כתב בקיצור נמרץ: "ותאמר שלום - לא רצתה לפתוח פיה לרע."

[5] אפשר שלו הייתה רומזת לבעלה על דבר מות בנם, היה הלה מרבה עמה שיחה על כך, ובכך היה מעכבה בדרכה אל הנביא. ייתכן כי אף היה מעלה על שפתיו את מה שהשונמית כה חפצה שלא ייאמר במפורש. אפשר גם שהשונמית חפצה להסתיר זאת מבעלה כדי להגן עליו מפני הידיעה ומפני הזעזוע הנפשי שתגרום לו.

התנהגותה זו מזכירה את המסופר על אשת ר' מאיר (מדרש משלי, פרשה לא, על הפסוק "אשת חיל מי ימצא"):

מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו. מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש לביתו. אמר לה: היכן שני בני? אמרה: לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר היכן שני בני? אמרה לו הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך. לאחר שבירך אמרה לו: רבי…אמר: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.

בשני המקרים הנשים מגיבות על האסון בקור רוח ומתוך התגברות עצמית גדולה, ומסתירות אותו מבעליהן. אולם מטרותיהן הפוכות: אשת ר' מאיר עושה זאת כדי לסייע לבעלה להצדיק את הדין, ואילו השונמית מתנהגת כך כדי לאפשר את שינוי גזר הדין.

[6] ראה דברי המהרש"א שהבאנו בהערה 8 בסוף העיון הקודם "שכל אדם עני הוא בדרך מכלי תשמישים הצריכים לו".

[7] ראה מה שכתבנו על כך בעיון ד2 בתחילתו.

[8] ושמא מחמת קושיה זו פירש רד"ק: "העלים ממני. עד עתה. כי באותה שעה שנפלה לרגליו, נאמר לו בנבואה". אולם קשה להבין: היכן מצא רד"ק רמז בכתוב לנבואה זו? ואכן בעל המצודות פירש את פסוקנו אחרת מן הרד"ק ובמגמה ברורה לחלוק עליו: בד"ה "הרפה לה" כתב: "כי עושה זאת בעבור מרירות נפשה, ולא ידעתי מה היא, כי ה' העלים ממני בעת נהייתה, וגם עתה לא הגיד לי". ואפשר שרד"ק הסיק את קיומה של הנבואה, מכך שהשונמית בעצם לא אמרה כלל לאלישע שבנה מת (אלא רק באה בטרוניה אליו "השאלתי בן מאת אדני…" [כח]), ואלישע יודע שבנה מת (כמסתבר מהוראתו לגיחזי), אף שהדבר לא נאמר לו בפירוש. אולם הפירוש הנאות לזאת הוא פירושו של ר"מ אלשיך שכבר הובא לעיל, כי האישה "לא אמרה (-לנביא) 'מת הילד'…בל יצא עליו שם מוות…ובאומד הדעת נתן אל לבו כי מת הילד".

אגב, באותו קטע מנסה האלשיך לענות גם על שאלתנו, בעניין סיבת ההעלמה מאלישע: "ואמר: וה' העלים ממני ולא הגיד לי. כלומר העלים ממני טרם יהיה, ולא הוגד לי אחר העשותו. כלומר: וטוב הוא כי אוכל לתקן, כיוון שלא הגיד שהוא מת פן תוחלט מיתתו ויאבד תיקונו". אולם בעוד פירושו ביחס לאישה שאינה רוצה להזכיר בפירוש את מות בנה עומד על נקודה פסיכולוגית מסתברת בהתנהגות האישה, ולכן יכול להיחשב פשט, הרי פירושו ביחס להעלמה שהעלים ה' מאלישע מבוסס על תפיסה מסתורית, שהעלמה זו של עובדת המוות היא התנאי לאפשרות החייאת הבן. קשה לראות בכך את פשוטו של מקרא. מה עוד שהמספר עצמו לא חשש לקבוע בפירוש (כבר בפסוק כ) את העובדה "וימת", ולא חשש שקביעה זו בסיפור, תפריע בהמשך להחייאתו. והשווה לתפילת אליהו במלכ"א, י"ז,כ.

[9] על הפסוקים בשמו"א ט', טו - יז: "וה' גלה את אזן שמואל…כעת מחר אשלח אליך איש…ומשחתו לנגיד…ושמואל ראה את שאול וה' ענהו הנה האיש…", נאמר במדרש תהילים למזמור קי"ט (על הפסוק "גל עיני"): "אף על פי שהיה שמואל נביא, לא היה יודע כלום עד שגלה הקב"ה את אוזנו".

[10] ואף שלעיל, בבעיה שהעלינו בעיון ד2, תמהנו על אי ידיעתו זו של אלישע, לא הייתה תמיהתנו על כך שאלישע כנביא אינו יודע עובדה זו, אלא על כך שבמציאות החיים בביתה של השונמית לא הייתה עובדה זו בולטת וניכרת לעין, עד שיכלה להיעלם מעיניו של אורח תדיר כאלישע.

[11] דוגמאות לדבר זה:

א. שמואל אינו יודע מי מבניו של ישי מיועד למשיחה וטועה בכל שבעת בניו, עד בואו של דוד (שמו"א, ט"ז), ורק אז נאמר לו בנבואה "קום משחהו כי זה הוא" (שם, יג). הסיטואציה המתוארת מביכה ומהווה פגיעה בתפקודו של שמואל ובכבודו. טעותו באליאב אף זוכה לביקורת ה' "אל תבט אל מראהו…כי לא אשר יראה האדם…" (שם, ז). הצורך להסביר העלמה זו משמואל בולט במיוחד נוכח הסיפור הקודם שבו נצרך שמואל למשוח מלך, בפרק ט'. עיין בפסוקים המובאים בהערה 9.

ניתן להסביר העלמה זו משמואל בשתי דרכים: אפשר שמטרתה הייתה להבליט את העובדה, שהבחירה האלוהית אינה מתחשבת בשיקולים אנושיים של בכורתו של הנבחר, יופיו וגובהו, אלא חלה דווקא על הבן שאינו נוכח כלל במעמד ושאיש אינו חושב עליו והוא "הקטן" (שם, יא), שכן הוא הראוי לפני ה' הבוחן לבבות. ואפשר שההעלמה משמואל נובעת מן המתיחות בין הנביא לא-לוהיו, כתוצאה ממאיסת שאול למלך, כמבואר בסוף פרק ט"ו ובתחילת ט"ז. שתי האפשרויות הללו קשורות זו בזו ואין זה המקום להאריך.

חז"ל ראו בהעלמה זו משמואל עונש על דבריו בפרשה המנוגדת, פרשת משיחת שאול (ט'), שבה ה' גלה את אוזנו ביחס לשאול (הן לפני בואו והן בשעת בואו). על שאלת שאול משמואל שם (יח): "הגידה נא לי אי זה בית הראה" עונה שמואל (יט): "אנכי הראה". ועל כך אומרים חז"ל (ספרי דברים, סוף פסקא יז): "אמר לו הקב"ה אתה הוא רואה? אני מודיעך שאי אתה רואה, אימתי הודיעו…'ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו' (שמו"א, ט"ז, ז) אמר לו הקב"ה: לא אמרת אנכי הרואה? 'אל תבט אל מראהו'". תשובת חז"ל אינה בהכרח שונה מן התשובות הקודמות שהצענו להעלמה משמואל, ושוב אכמ"ל.

ב. בשמו"ב, ז', פונה דוד לנתן הנביא, ומבטא את רצונו לבנות בית לארון ה'. נתן הנביא עונה לו: "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (שם, ג). אולם עוד באותו לילה נאמר לנתן בנבואה, כי אין ה' חפץ שדוד יבנה לו בית. מדוע נעלם דבר זה מנתן הנביא בתחילה, עד שענה לדוד תשובה מטעה? נראה, שטעותו של נתן בטרם קיבל את דבר ה' בנבואה נועדה להבליט את החיוב שברצונו של דוד, ואת הסבירות של בקשתו מבחינת החשיבה האנושית. על רקע טעותו זו של נתן מפתיעה אותנו תשובת ה' ביתר שאת.

ג. בירמיה, מ"ב, פונים שרי החיילים בראשות יוחנן בן קרח אל ירמיהו, לאחר רצח גדליה, ומבקשים הוראה מאת ה' אם להישאר בארץ או לרדת למצרים מחשש לנקמת מלך בבל. ירמיהו מתפלל אל ה', ואז נאמר "ויהי מקץ עשרה ימים ויהי דבר ה' אל ירמיהו" (שם, ז). מהו פשר עיכוב גדול זה בתשובת ה' לנביא, בשאלה כה דחופה?

הסיבה הנראית היא, להמחיש באמצעות העלמה מתמשכת זו, את תלותו הגמורה של ירמיהו בדבר ה'. אין הוא מביע עמדה פוליטית אנושית, שכן לשם הצגת עמדה כזו אין הוא זקוק לשהות של עשרה ימים. דבר זה היה נחוץ באותה סיטואציה, ואף על פי כן לא הועיל, שכן שולחיו של ירמיהו מאשימים אותו: "שקר אתה מדבר, לא שלחך ה'…" (מ"ג, ב).

[12] שאלה זו נשאלת בזוהר בשלח, מ"ד, ב: "מאי טעמא לא ידע אלישע? אלא אמר קודשא בריך הוא: ומה אנא קטיל להאי, אי אימא ליה, לא ימות, דהא נבזבזא (= מתנה) דיליה הוא…".

[13] בפרקי דרבי אליעזר, ל"ג, על פסוק זה, מיוחסת לאלישע האמירה: "אמר הנביא: כל דבר שהקב"ה עושה היה מגיד לי, חוץ מזו".

[14] באגדת בראשית, ס"ט, ב, נדון נושא זה של העלמת ה' מן הנביא באריכות. את הפסוק באיוב ט', ז, "האמר לחרס ולא יזרח" דרשו שם על סילוק רוח הקודש מנביאים שונים. "ולמה כך? אלא כדי שלא יהיו הנביאין מתגאין, מתיש להן הקב"ה כוחן ומראה להן שאינן כלום". בין הדוגמאות המובאות שם, מובא משה, שכעונש על שאמר "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" (דברים, א', יז) לא ידע את משפטן של בנות צלפחד. וכן מובאת דוגמת שמואל שהובעה לעיל, הערה 11 סעיף א. והמדרש מסיים: "אף אלישע אדם גדול היה…ובאה לו שעה ולא ידע כלום. אימתי, כשראה השונמית באה אצלו, אמר לגיחזי רוץ נא לקראתה וגו', לא ידע שמת הילד… הרי למדת שהכול מן הקב"ה: אם ביקש ראו בני אדם, ואם ביקש שמעו, דכתיב (משלי, כ' יב) 'אזן שמעת ועין ראה, ה' עשה גם שניהם'". מדרש זה אינו מנמק את ההעלמה מאלישע בנימוק ספציפי, כשם שעשה בדוגמאות האחרות. אולם במקבילה לו, בספרי לדברים, סוף פסקא יז, מובאת דוגמתו של אלישע בשני כתבי יד, בקיצור (מובא בשינויי הנוסח במהדורת פינקלשטיין, עמ' 30, שורה 8) ושם גם הנמקה לעונש ההעלמה, והיא דומה לאלו של משה ושמואל: "כיוצא בו באלישע 'וה' העלים ממני', בשביל: 'מה אעשה לך'" (כלומר: אלישע נתגאה בשאלתו זו). הדרך שבה נלך אנו בהסבר ההעלמה מאלישע, אינה דרך המדרש כאן, וגם אינה דרך הזוהר שבהערה 12.

המלבי"ם בד"ה "וה' העלים ממני" כתב: "רוצה לומר: כי מה שיעשה ה' דרך עונש יגלה סודו תחילה אל עבדיו הנביאים למען יבקשו רחמים, וכמ"ש 'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה'. אבל הנעשה מעצמו על ידי חולי ייעלם מן הנביא. ומזה הוציא שלא חטאה ולא בא אליה בעבור חטאה". בדבריו אלה מנסה המלבי"ם לענות על שאלתנו, תוך שלילת תוקפה של השאלה ששאלנו בעיון קודם: מדוע מת הילד. אולם אין אנו מקבלים את דבריו שמות הילד "נעשה מעצמו על ידי חולי", בלא כל הקשר מוסרי - דתי. אף לפי הנחתו זאת, לא ברורה לנו אמיתת העיקרון שייסד כאן המלבי"ם בדבר העלמה מן הנביא של דברים שאינם נעשים בדרך עונש (גם כשהם נוגעים לתפקידו הנבואי כמו אצלנו!).

[15] ראה דברי ר"מ אלשיך שהובאו בסעיף 1ב לעיל. הוא עמד על דבר זה ועל נימוקו.

[16] כבר הערנו כי השורשים כז"ב ושל"י קרובים במשמעם. קשר זה ניכר, מלבד בסיפורנו, גם בסיפור יהודה ותמר, בראשית ל"ח , ו: "ותלד בן ותקרא את שמו שלה, והיה בכזיב בלדתה אתו". על הקשר בין שמו של הבן לבין שם המקום - כזיב, ראה בעיוננו לפרשת וישב, סדרה שנייה, עמ' 164 - 165 הערה 5.

[17] ראה מה שכתבנו לקראת סוף העיון הקודם - ד2, ובערה 14 שם.

[18] לאלישע ולגיחזי אין חמור לרכיבה, ועל כן באה ההוראה על חגירת המתנים, כהכנה להליכה רגלית מהירה.

[19] שני הטעמים שניתנו כאן להוראת אלישע לגיחזי - הבהילות וההתרכזות במשימה - מופיעים בפירושו של רד"ק לפסוק כט.

[20] טעם זה מופיע בפירושו של רש"י לפסוק כט, והשווה לפירושו לפרק ד', ד.

[21] אף בפרשת יהודה ותמר (בראשית ל"ח, יח) מהווה מטהו של יהודה (ביחד עם חותמו ופתיליו) ייצוג של יהודה עצמו, ולא רק עירבון מקרי שהוא מפקיד עד שישלם את השכר שעליו התחייב. הדבר בולט עוד יותר בדבריה של תמר שם (פס' כה): "לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה. ותאמר: הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה."

22 צירוף מילים דומה מופיע בסיפור אודות אליהו בהר הכרמל בתיאור כישלונם של נביאי הבעל (י"ח, כט). "ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול ואין עונה ואין קשב". נראה שהמכנה המשותף בין שני המקומות הללו הוא בתיאור פעולה חסרת כל השפעה, פעולה חסרת משמעות וללא כל תוצאות.

23 לשון 'יקיצה' קשורה בדרך כלל באדם ישן, ולא במת, לפיכך מתקשה בה רד"ק. תשובתו הראשונה היא כי מצאנו לשון זו גם במתים (ישעיהו כ"ו, יט) "יחיו מתיך...הקיצו ורננו שכני עפר". ועוד יש להוסיף את הפסוק בדניאל י"ד, ב: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו". בפסוק זה מונח גם הטעם לשימוש הלשוני הזה: 'שוכני עפר' הם כישנים "ישני אדמת עפר", לפיכך תחייתם היא כעין יקיצת הישן. וראה עוד בירמיהו נ"א פסוקים לט ו- נז.

תשובתו השניה של רד"ק לשאלה זו היא עקרונית, ונביאנה בלשונו: "והסברא שאמרנו בילד אשר החיה אליהו, היא הסברא עצמה בזה הנער שהחיה אלישע".והנה דברי רד"ק ביחס לילד אשר החיה אליהו, בביאורו למל"א י"ז, יז:"עד אשר לא נותרה בו נשמה - יש מי שאומר שלא מת מכל וכל אלא היה "חליו חזק מאד" עד שנעצרה נשימתו ( - "לא נותרה בו נשמה" - נשימה) ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות לא בנשימה ולא בדופק הגידים עד שחשבה אמו כי מת הוא" ("באת אלי... להמית את בני". ויש להעיר שאף אליהו משתמש בלשון זו בפס' כ). על פי ה'סברא' המשותפת לשני הסיפורים, הדומים, לא מתו שני הילדים הללו אלא איבדו את הכרתם והיו קרובים למיתה. לפיכך מתאימה הלשון "לא הקיץ הנער" ביחס למי שאינו אלא חסר הכרה, והרי הוא כישן.

הדעה שבנה של הצרפית לא מת ממש, מופיעה כבר במורה נבוכים לרמב"ם (אף שאין זו דעת הרמב"ם עצמו) ח"א פרק מ"ב: אחד האנדלוסיים אמר, כי נשימתו פסקה עד אשר לא נשארה לו נשימה כלל, כפי שקורה לחלק מן החולים במחלת הרדמת... עד שאין יודעים אם הוא מת או חי וספק זה נמשך יום או יומיים" (תרגום מיכאל שוורץ).

רד"ק עצמו מביא את שני הפירושים למותם של הילדים בשני הסיפורים. בסיפור על אליהו הוא מסיים: "והנכון כי מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם".לעומת זאת, בסיפורנו נראה שרד"ק מעדיף את הסברא שבן השונמית (וכמותו בן הצרפית) לא מת ממש. הוא מביא לכך ראיה מדברי רבותינו במסכת נידה ע ע"ב. בדף סט ע"ב נאמר שם שאנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע שלושה דברי בורות (רש"י: שטות). השאלה השניה ששאלו (ע ע"ב) היא: "בן השונמית - מהו שיטמא (רש"י: בן השונמית שהחיה אלישע, מהו שיטמא לאחר שהחיהו, האם חשוב כמת?)" תשובת רבי יהושע היא: "אמר להן: מת מטמא ואין חי מטמא". רד"ק מבין מכאן שלדעת ר' יהושע, לא מת בן השונמית כלל. אמנם ניתן לדון על הבנה זו של דברי ר' יהושע, אולם ניתן לדייק כדברי רד"ק מן השאלה והתשובה הבאות שם בהמשך.

השאלה הנידונה כאן אינה שאלה פרשנית "רגילה", אלא היא נוגעת בשאלה יסודית בדבר תפיסת החיים והמוות במקרא. אנו נעיר כאן שתי הערות לדיון:

א. המעבר בין חיים למוות, כמו כל תהליך בטבע, הוא הדרגתי, וקשה לקבוע את הנקודה המדויקת שבה ניתן לקבוע שיצור חי הפסיק לחיות וראוי להגדירו מכאן ואילך כמת. לספק זה ישנן השלכות רבות כידוע.

ב. במקרא ישנם שלשה סיפורים על נביאים שהחיו מתים: אליהו - את בנה של הצרפית, אלישע את בן השונמית, אלישע לאחר מותו את המת שהובא לקבורה והושלך אל קברו (מל"ב י"ג, כא): "ויהי הם קברים איש, והנה ראו את הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו". המכנה המשותף של שלשת הסיפורים הללו הוא, שמדובר בבני אדם שמתו זה עתה, ואפשר אפוא שהם מצויים עדיין באותו תחום מעבר שבין חיים למוות. לא מצאנו במקרא שנביא מחייה מת הטמון זה מכבר בקברו, וספק אם מפתח כזה של תחיית המתים ניתן לשליח אפילו לפי שעה.

[22] ועוד דרשו בירושלמי שם: "שהיו בו שלושה דברים: עין צרה ופרוץ בערווה ולא היה מודה בתחיית המתים". לא רק את הדבר האחרון למדו מפרקנו (כמובא למעלה), אלא אף את מה שלפניו למדו מפרקנו בדרך הדרש.

[23] ראיות לכך שאין להטיל דופי במעשי גיחזי בפרקנו:

א. עצם העובדה שגיחזי משמש כנערו של אלישע לכל אורך הסיפור וממשיך בתפקיד זה עד לסיום פרשת נעמן מעידה על מעשיו (כפי שדייקו במסכת חולין ד ע"ב, מן הפסוק במשלי, כ"ט, יב "מֹשֵל מקשיב על דבר שקר, כל משרתיו רשעים" - "הא לדבר אמת - משרתיו צדיקים").

ב. גיחזי הוא שמיידע את אלישע על חסרון הבן אצל האישה השונמית. אלמלי הוא לא היה המשך לסיפור.

ג. אף לאחר כישלונו ועונשו בפרק הבא, הוא מופיע באפילוג של סיפורנו בפרק ח', א-ו, באור חיובי כמי שמספר למלך את "הגדלות אשר עשה אלישע" בהחייאת בן האישה השונמית. המלך נפעם מעצם הסיפור ובודאי גם מן הזימון המופלא של הופעת השונמית תוך כדי הסיפור. באמצעות סיפור זה גיחזי מביא לשונמית ולבנה סיוע של ממש מאת המלך. בכך מגשים גיחזי את הצעת אלישע לאישה השונמית, "היש לדבר לך אל המלך", וזאת כאשר כבר לא ישבה האישה בתוך עמה, וראה על כך בעיון א2 לעיל. ושם כתבנו כי באפילוג זה ניתן לגיחזי מעין פיצוי על כישלון מאמציו בסיפורנו.

בין מדרשי חז"ל בענייננו, יוצא דופן בתפיסתו החיובית את גיחזי הוא מה שנאמר במכילתא לפרשת בשלח, מסכתא דעמלק, פרשה א' (על הפסוק "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים" [שמות י"ז, ט], מהדורת הורוויץ - רבין עמ' 178): "מניין שיהא כבוד רבו של אדם חביב עליו כמורא שמים... וכן אתה מוצא בגחזי בשעה שאמר לו אלישע 'חגור מתנך וקח משענתי בידך ולך', התחיל מסתמיך על מקלו והולך, אמרו לו, להיכן אתה הולך גחזי, אמר להם, להחיות מת. אמרו לו וכי אתה יכול להחיות מת והלא הקב"ה ממית ומחיה שנא' 'ה' ממית ומחיה' אמר להם אף רבי ממית ומחיה". (מקבילות: תנחומא בשלח, כו, וילקוט שמעוני בשלח, רמז רסד).

מאמר זה, למרות דמיונו הרב לנאמר בירושלמי, סנהדרין פ"י, ה"ב, שהובא למעלה מסיק מן האמור מסקנה הפוכה: בירושלמי הובא הדו- שיח בין גיחזי לעוברים והשבים כדי להוכיח שגיחזי לא היה מודה בתחיית המתים ועבר על הוראות רבו ואף הלעיג עליו. ואילו במכילתא מובא הדו שיח כדי להראות שכבוד אלישע רבו היה על גיחזי כמורא שמים. עיקר ההבדל ביניהם נעוץ בסוף המאמר במכילתא "אף רבי ממית ומחיה", שנאמר על ידי גיחזי לכבודו של אלישע (בירושלמי אין סיום כזה).

יש להעיר, שכך אכן נתפרשה המכילתא בפרוש בירורי המידות: "וכן מצינו בגיחזי, שהשווה כבוד רבו לכבוד שמים, שאמר 'כך רבי ממית ומחיה'". אולם בזית רענן השלם (פירושו של בעל המגן אברהם לילקוט שמעוני שקיצור ממנו נדפס בילקוט שמעוני הנדפס) לרמז רסד, פירש דברי המכילתא כך שיעלו בקנה אחד עם המקבילה בירושלמי ובפרקי דר"א: "שגיחזי היה משחק ברבו ואומר: וכי במטה זה יחיה מתים, ולכך נענש". ועיין בפירוש מאיר עין למכילתא, אותיות לד- לה, שהגיה את דברי המכילתא וקיבל את פרוש הזית רענן.