שיעור 23 - בין ההקבלה הקלאסית להקבלה הכיאסטית

  • פרופ' יונתן גרוסמן

שיעור 23 - בין ההקבלה הקלאסית להקבלה הכיאסטית

מהפך או יחס מתפתח ורציף

לאחר שהבחנו בין שני סוגים עיקריים של הקבלה אומנותית (הקבלה קלאסית והקבלה כיאסטית) ברצוני להדגים כיצד שני סוגי המבנים יוצרים תהליך קריאה אחר, או לפחות רומזים למשמעות שונה של הסיפור.

באופן כללי ניתן לומר, שהמבנים הכיאסטיים והקונצנטריים מתאימים לסיפור שיש בו איזה מהפך, בין אם מהפך עלילתי ובין אם מהפך בתודעת הדמויות, בעוד ההקבלה הקלאסית, הישרה, מתאימה יותר לסיפור המבקש להציג יחס מתפתח ורציף בין שני חלקי הסיפור הניצבים בהקבלה זה לזה. מדרך הטבע, בסיפורים רבים יש מיסוד המהפך ויש מיסוד הרציפות, אולם המבנה הספרותי ידגיש פן מסוים של הסיפור ומגמתו.

כך למשל, ניתן היה להדגיש את המהפך שחל בדמותו של יונה בין המחצית הראשונה של הסיפור בה יונה בורח מהשליחות שהוטלה עליו, לבין המחצית השנייה בה יונה מקיים את צו קונו (במקרה כזה היינו מצפים למבנה כיאסטי).[1] אולם, הגשת הסיפור כבעל שני חצאים מקבילים (כפי שכבר הערנו בשיעורים קודמים), מדגישה דווקא את הרציפות שבסיפור: בעל כורחו יונה משיב בתשובה גויים, גם במחצית הראשונה עת הוא מנסה לברוח משליחות זו (פרק א': תשובת מלחי האוניה) וגם במחצית השנייה עת הוא עושה זאת במודע (פרק ג': תשובת אנשי נינוה). אדרבא: מסתבר שביונה עצמו לא חל מהפך של ממש, שהרי גם במחצית השנייה הוא ממשיך ומתלונן ש'טוב מותו מחייו' (ד', ג, ח), והוא ממשיך שלא להזדהות עם השליחות שהוטלה עליו, גם אם הוא מקיים אותה. בהגשת הסיפור במבנה של הקבלה קלאסית מודגש כיצד אדם אינו יכול לברוח מהשליחות שהוטלה עליו, מייעודו, וגם אם הוא חש כבורח, בעל כורחו, הוא ממשיך ופועל על פי ייעודו (אף בעודו בורח!).

סיפור הולדת שמואל

נדגים את יחס שני המבנים האומנותיים בהם דנו מבעד לסיפור הולדת שמואל (שמ"א א'-ב'). דורסיי הציע שסיפור זה הוא בעל מבנה קונצנטרי הסובב סביב נקודת המפנה בסיפור - לידת שמואל:[2]

א. אלקנה ומשפחתו הולכים מרמה לשילה (א', א-ח)

ב. תפילתה העצובה של חנה (א', ט-יא)

ג. שיחה כואבת בין חנה לעלי (א', יב-יח)

ד. נקודת מפנה: לידת שמואל (א', יט-כג)

ג1. שיחה שמחה בין חנה לעלי (א', כד-כח)

ב1. תפילתה השמחה של חנה (ב', א-י)

א1. אלקנה שב לרמה אך שמואל נותר בשילה (ב', יא)

אין צורך לומר, שלסיפור פקידת עקרה מתאים המבנה הקונצנטרי המביע התהפכות. אכן מהפך גדול התרחש בחייה של חנה, מהפך הבא לידי ביטוי בעיצוב הסיפור - המחצית הראשונה של הסיפור מתארת את עקרותה הקשה ועמידתה הכואבת מול בעלה, מול עלי הכהן ומול ה'. לאחר לידת שמואל חייה מתהפכים וכעת הקורא מוזמן להאזין לדיאלוג שמח ומרומם בין חנה לעלי ובין חנה לקונה.

אך האומנם מבנה זה מציג את כל שלבי הסיפור? האם, למשל, לא ראוי להתייחס לדיאלוג שבין חנה לאלקנה בסיפור? יתר על כן: העוקב אחר הדמות הראשית בסיפור - חנה - חש שעוד לפני לידת שמואל כבר התרחשה מהפכה של ממש בסיפור, גם אם ברבדים נפשיים. לאחר שיחת חנה עם עלי וברכתו אותה נאמר 'ופניה לא היו לה עוד' (א', יח), ולמעשה, משלב זה בסיפור חש הקורא באיזו רוממות רוח האוחזת בחנה. כלומר, כבר בסגירת התמונה המופיעה לפני לידת שמואל (זו המכונה על ידי דורסיי כרכיב ג) חנה מוצגת כמאמינה שאכן תזכה לבן וחוויית הקריאה של הקורא העוקב אחר חנה בסיפור משתנה לגמרי! ואכן, דומה בעיני כי ניתן להציג את מבנה הסיפור באופן אחר, כשתי מחציות מקבילות (א-יט / סוף יט / כ-כח):

א. אלקנה ומשפחתו עולים לשילה; דיאלוג בין אלקנה לחנה (א-ח)

ב. נדר חנה: "ונתתיו לה' כל ימי חייו" (ט-יא)

ג. ברכת עלי: "אלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" (יב-יח)

ד. המשפחה משתחווה לפני ה' ושבה לרמה (יט)

ה. חנה יולדת בן - שמואל (יט-כ)

א1. אלקנה ומשפחתו עולים לשילה; דיאלוג בין אלקנה לחנה (כא-כג)

ב1. קיום נדר חנה: "ותביאהו בית ה' שלו" (כד)

ג1. הבאת שמואל אל עלי: "ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו" (כה-כח)

ד1. משתחווים לה' (כח)

גם על פי הצעת מבנה זה נקודת התפנית המעבירה את הקורא ממחצית אחת למחצית השנייה של הסיפור היא לידת שמואל, וברור שזוהי נקודת השיא של סיפור פקידת עקרה.

אולם, מבנה זה מדגיש יותר את ההקבלה הנינוחה שבין חלקי הסיפור ולא את ההיפוך שחל בו. כפי שנאמר לעיל, כבר במחצית הראשונה, לאחר ברכת עלי את חנה, נאמר "ופניה לא היו לה עוד" ונדמה שהכתוב מבקש דווקא לומר שהזרעים שנזרעו במחצית הראשונה המשיכו ונבטו במחצית השנייה. בתחילת הסיפור (א) אלקנה הפלה לטובה את חנה ("ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב" - ה), וניסה לפייס את אשתו ("הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" - ח). עמדה דומה מתרחשת במקביל גם במחצית השנייה (א1), עת חנה הובדלה משאר המשפחה שהרי לא עלתה לשילה עם כולם אלא רק לאחר שגמלה את שמואל; וגם במחצית השנייה אלקנה פונה לחנה אשתו מתוך ניסיון הזדהות ("עשי הטוב בעיניך שבי עד גמלך אתו אך יקם ה' את דברו" - כג). במחצית הראשונה חנה נודרת את נדרה (ב), ובמקביל מוצג קיום הנדר במחצית השנייה (ב1). ברכת עלי לעתיד שמח שנאמרה במחצית הראשונה (ג) חוזרת כברכה שהתממשה זה מכבר במחצית השנייה (ג1), ובולטת חתימת שתי מחציות הסיפור בהשתחוויה לה' (ד-ד1). מעקב אחר מבנה זה אינו מדגיש את ההתהפכות שבסיפור אלא אדרבא - דווקא את הסימטריה הגדולה שבין ההשתוקקות לבן לבין מימוש השתוקקות זו; המבנה מעלה את ההתאמה שבין עמדת התפילה לבין מילוייה.

כך אם כן ניתן לתאר את הסיפור בשני מבנים אומנותיים שונים היוצרים שתי קריאות שונות לסיפור, בעלות דגשים שונים. מדרך הטבע יש יתרונות לכל מבנה, וראוי לציין שהדבר קשור גם בתיחום הסיפור: האם יש לראות בתפילת חנה שבפרק ב' את המשכו הישיר של סיפור לידת שמואל או שמא בתפילה זו נפתחת מערכה חדשה, כדעת מחלק הפרקים.[3]

יש לשים לב לכותרות השונות שניתנו לשם הצגת שני המבנים. תפילת חנה למשל כונתה באפשרות הראשונה "תפילתה העצובה של חנה" בעוד באפשרות השנייה כינינו תמונה זו בשם "נדר חנה". כך גם שיחת חנה ועלי כונתה על פי האפשרות הראשונה "שיחה עצובה בין עלי לחנה" ואילו האפשרות השנייה ביקשה לראות בתמונה זו את "ברכת עלי". ממילא ברור, שהרואה את תפילת חנה ודברי עלי אליה "כעצובים" יחוש בהתהפכות הסיפור עת שיחות אלו מלוות באווירה מרוממת במחצית השנייה של הסיפור, ואילו זה הרואה בתפילת חנה "נדר" ובדברי עלי "ברכה", חש דווקא בקיומם המופתי של התפילה ושל הברכה במחצית השנייה של הסיפור.

קשה להכריע בין שתי אפשרויות המבנה האלו וסביר - כפי שקורה לעתים קרובות - שתפיסתו של הקורא את הסיפור משפיעה על נתינת הכותרות ליחידות המשנה ולחוויית קריאה שונה של הסיפור, כסיפור המבטא התהפכות או סיפור המבטא קיום שאיפות מוקדמות.

לידת משה

נסתפק בדוגמה אחת נוספת להבהרת הפער שבין שני סוגי המבנים המוצעים. גם הסיפור הבא עוסק בסיפור לידה אך אין הוא קשור לפקידת עקרה, אלא בלידת מושיעם של ישראל, משה (שמות ב').

גם את הסיפור הזה ניתן להציג כבעל מבנה כיאסטי מזה וכבעל שתי מחציות מקבילות מזה. רדאי הציע את המבנה הקונצנטרי הבא:[4]

א. נישואי הורי משה ולידתו (א-ד)

ב. בת פרעה לוקחת את משה לביתה (ה-י)

ג. משה מציל את אחיו מפני המצרי (יא-יב)

ד. משה נבגד על ידי אחיו (יג-יד)

ג1. משה מציל את בנות רעואל מפני הרועים (טו-יז)

ב1. בת רעואל מביאה את משה לביתה (יח-כ)

א1. נישואי משה ולידת בנו (כא-כב)

שתי המחציות של הסיפור, על פי מבנה זה, מבטאים באופן חריף את המעבר של משה ממצרים למדיין, שהרי המחצית הראשונה עוסקת בחיי משה במצרים (נולד; אומץ על ידי בת פרעה; הציל את אחיו), ובהקבלה מתהפכת מוצגים חיי משה במדיין (הציל את בנות רעואל; אומץ על ידי יתרו; הוליד). נשוב בהמשך למשמעויות הרמוזות מבעד למבנה ספרותי זה, אך תחילה נציג את האפשרות השנייה למבנה הסיפור, כסיפור בעל שתי מחציות הנצבות בהקבלה קלאסית זו לזו, כפי שהציע דוד טי:[5]

א. בת לוי פועלת נגד גזירת פרעה: "ותלד בן" (א)

ב. בת לוי מסתירה את פעולתה: "ותצפנהו" (ב)

ג. ההסתרה נחשפת: "ולא יכלה עוד הצפינו" (ג)

ד. משה מוצא מפלט על המים: "ותשם בסוף על שפת היאר" (ג-ד)

ה. חמלת נכרי (בת פרעה) על משה (ה-ו)

ו. הנרדף מוצא מזון ובית: "ותניקהו... ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן" (ז-י)

ז. קריאת שם למשה ומדרשו (י)

"ויהי בימים ההם"

א1. משה פועל כנגד השעבוד: "ויך את המצרי" (יא-יב)

ב1. משה מסתיר את פעולתו: "ויטמנהו בחול" (יב)

ג1. ההסתרה נחשפת: "אכן נודע הדבר" (יג-יד)

ד1. משה מוצא 'מפלט' על המים: "וישב על הבאר" (טו)

ה1. חמלת משה על נכריות (בנות רעואל) (טז-יז)

ו1. הנרדף מוצא מזון ובית: "קִרְאֶן לו ויאכל לחם. ויואל משה לשבת את האיש" (יח-כא)

ז1. קריאת שם לבן משה ומדרשו (כב)

היחס בין שתי מחציות הסיפור משתנה על פי מבנה זה והמעבר החד של הסיפור אינו מעבר גיאוגרפי (מצרים מול מדין) אלא מעבר הקשור בגילו של משה: המחצית הראשונה מתארת את משה הילד שזה עתה נולד ואילו המחצית השנייה מתארת את משה הנער, הבוגר, הפועל כאשיות עצמאית. ראוי לציין שכותרת המשנה הפותחת את המחצית השנייה של הסיפור - "ויהי בימים ההם ויגדל משה" (ב', יא) - תומכת במבנה המוצע על ידי טי, שהרי ניכר שכותרת זו מבקשת לפתוח תמונה חדשה המנותקת מקודמתה מחד, אך קשורה בה מאידך.

מה המשמעות הנסתרת של הסיפור על פי שתי הצעות המבנה השונות? כאמור, איננו תרים אחר המשמעות הגלויה - זו הרי נכרת לעין מבלי להיזקק למבנה: זהו סיפור על לידת מושיעם של ישראל המבאר כיצד ניצל משה למרות גזירת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמ' א', כב), וכיצד התגלגל משה למדיין. אולם מבנה הסיפור רומז למשמעות נוספת הנלווית למגמתו הגלויה של הסיפור.

קריאת הסיפור על פי המבנה הקונצנטרי מחדדת את המהפך שחל בחיי משה בכל הקשור לזהותו הלאומית - בחלק הראשון של הסיפור משה עובר אומנם לרשות בת פרעה אך זהותו היא זהות עברית ברורה, כפי שעולה מלשון הפסוק: "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (יא). משה יוצא מהארמון המצרי בתודעה שהוא הולך לראות את "אחיו", והאיש העברי המוכה הוא "איש עברי מאחיו". בחלק הראשון של הסיפור מתואר כיצד זכתה בת לוי לחבוק את בנה מחדש לאחר שכבר נאלצה להיפרד ממנו, וכיצד משה גדל בשלבי ינקותו אצל אמו העברית, גם אם רק בתורת מינקת. אולם, לאחר נקודת המפנה בסיפור, לאחר בגידת אחיו בו, בורח משה ממקום אחיו העברים וקונה לעצמו זהות חדשה. מפי בנות רעואל הוא מכונה "איש מצרי", ובמדיין הוא נושא אישה מדיינית ומקים משפחה מדיינית. כלל לא ברור מהסיפור באיזה שלב גילה משה לחותנו הכהן המדייני שהוא למעשה עברי,[6] וכנראה פרט זה אינו חשוב בהתנהלות המשפחתית החדשה של משה.

לפיכך, על פי מבנה זה, בחצי הראשון משה מציל את אחיו העבריים (ג) ואילו בחצי השני של הסיפור מציל את בנות רעואל (ג1). אין לראות בדבר זה 'המשכיות טבעית' בעלת רציפות אלא אדרבא, רמוז כאן היפוך של ממש - את מי משה מציל, ועם מי הוא נקשר! כך גם יחס שתי ההצלות להן זכה משה: בתחילה (ב) בת פרעה מצילה אותו מן היאור וכך הוא מצליח לשמור את הקשר גם עם משפחתו העברית-הביולוגית, ואילו בחלק השני של הסיפור, רעואל - כהן מדיין - מאמץ אותו לבן (ב1). בתחילה נולד משה למשפחתו העברית שבמצרים (א), ולבסוף הוא עצמו זוכה ללדת בן, אך עם משפחתו המדיינית במדיין (א1).

בניגוד למסר הסיפור העוסק במהפך הנפשי-זהותי של משה העולה מהמבנה הקונצנטרי, על פי תפיסת הסיפור כבעל מבנה של הקבלה קלאסית, מודגשת דווקא ההמשכיות והרציפות שבין שני חלקי הסיפור. אופן ההתייחסות אל משה התינוק מבשיל ומפעם במשה הנער והוא מתייחס לסביבתו באופן דומה. כשם שבת לוי פעלה נגד גזירות פרעה תוך הסתרת הדבר (א-ב), כך, כשגדל משה פועל גם הוא כנגד גזירות פרעה תוך הסתרת הדבר (א1-ב1); כשם שבמקום מפלטו של משה התינוק הוא זכה לחמלת אישה נוכרית - חמלת בת פרעה (ג-ד), כך משה עצמו חומל ומושיע נשים נכריות במקום מפלטו שבחלק השני שבסיפור - מציל את בנות רעואל (ג1-ד1). בהקבלה מלאה, שני חלקי הסיפור מסתיימים ברגיעה המתארת את ההטבה לה זכו החומלים ואלו שזכו לישועה ולהצלה - הקמת בית והרחבת משפחה (ה-ו / ה1-ו1). בלשונו של דוד טי:

"ההשוואה מלמדת כי כשגדל משה ונהיה לאיש, הוא פעל בעקבות המאורעות שאירעו לו כילד: משה, היודע כי חייו ניתנו לו במתנה, הן על ידי אמו האמתית והן על ידי אמו המאמצת; משה, המבין שבשעה שהוא גדל בבית המלוכה, אחיו ממשיכים לסבול את עול השעבוד; משה, המבין כי הוא נמשה מן היאור, בעוד ששאר הילדים בני גילו הושלכו אליו - חש צורך עז להשיב טובה תחת טובה, לעזור אף הוא לנדכאים, להושיע בעצמו את הסובלים והנרדפים".[7]

כך, אם כן, ההכרעה בדבר המבנה האומנותי של הסיפור גוררת בעקבותיה שתי חוויות קריאה שונות: הקריאה הנעתרת למבנה הקונצנטרי חשה בהיפוך שחל בזהותו הלאומית של משה, ואילו הקריאה הנעתרת להקבלה הקלאסית חשה ברציפות עלילתית בסיפור, ובבניית דמות יציבה למשה.



[1] אגב, תמונת תשובת מלחי האוניה בסיפור (פרק א') אכן מעוצבת במבנה קונצנטרי ומדגישה את המהפך שעברו מלחי האוניה בתשובתם.

[2] D. A. Dorsey, The Literary Structure of the Old Testament: A Commentary on Genesis-Malachi, Grand Rapids 1999, p. 130.

[3] דיון רחב בעניין התיחום ימצא המעיין אצל: א' סימון, "סיפור הולדת שמואל", עיוני מקרא ופרשנות ב (תשמ"ו), עמ' 57­-110.

[4] ראו: Yehuda T. Radday, "Chiasmus in Hebrew Biblical Narrative", in: J. Welch (ed.), Chiasmus in Antiquity, Utah 1981, p. 95

[5] דוד טי, "משה - הילד והאיש" ,מגדים כב (תשנ"ד), עמ' 30­-42 (בשינויים קלים).

[6] ראו למשל את התלבטותו של חזקוני במקום על אודות קריאת שם הבן הבכור גרשום (ולא אליעזר): "כשנולד גרשום עדיין היה משה חדש במקומו ונחשב כגר והיה ירא להזכיר מפני מה ברח ממצרים פן יגרשהו חותנו, אבל אחר שנתיישב לא הקפיד" (פירושו לשמ' ב', כב).

[7] ד' טי, "משה - הילד והאיש", עמ' 41.