שיעור 23 / ברכה על מאכלים אחרים בתוך סעודת פת

  • הרב חיים נבון

מה דינם של מאכלים אחרים - מלבד לחם - הנאכלים בסעודת פת? אילו מהם נפטרים בברכת המוציא, ואילו מצריכים ברכה בפני עצמם? נקודת המוצא לדיון ההלכתי היא דבריו של רב פפא:

"אמר רב פפא, הלכתא:                                    
דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם,            
ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם;
לאחר סעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם"             (ברכות מא ע"ב).

א. מנה עיקרית

רש"י (שם) פירש שכאשר הגמרא קובעת שדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה, כוונתה דווקא למאכלים הבאים ללפת את הפת (היינו, שנאכלים כליווי ללחם). אך התוספות (שם) והרא"ש (שם פ"ו סימן כו) פירשו שהיינו כגון בשר ודגים וירק ודייסה ("מנה עיקרית" בלשוננו), שרגילים לקבוע עליהם את עיקר סעודה, ולכן נפטרים בברכת הפת, ואינם טעונים ברכה לפניהם ואחריהם. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קע"ז, א) כדעתם. וכן הדין לגבי לכל התבשילים הרגילים לבוא בתוך סעודת פת, שנפטרים בברכת המוציא ובברכת המזון, ואינם צריכים ברכה בפני עצמם (משנה ברורה שם ס"ק א).

כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) שאם אדם אינו חפץ לאכול פת, ואוכל רק מעט פת כדי לפטור בברכתה מאכלים אחרים - צריך עיון האם יכול לפטרם בכך, שהרי במקרה זה עיקר כוונתו לאכול מאכלים אלו, בעוד את הפת אוכל רק מסיבות "הלכתיות"; וקשה לומר שהמאכלים האחרים (שבהם חושק באמת) טפלים במקרה זה לפת. וכל שכן אם אוכל מן הפת פחות מכזית. ולכן טוב יותר שבמקרה זה לא יאכל פת כלל, ויברך על כל מאכל את ברכתו הראויה. אך בשבת וביום טוב, שיש מצווה לאכול כזית פת, אז הפת חשובה ושאר המאכלים טפלים לה.

אך כמה מחשובי הפוסקים הסכימו שאם אוכל כזית פת - תמיד פוטר את כל המאכלים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה (אגרות משה או"ח ד סימן מא; פסקי תשובות קע"ז, א).

ב. קינוח

רש"י פירש שדברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה (שעליהם נאמר בגמרא שטעונים ברכה לפניהם) היינו כגון דייסה, כרוב ותרדין, שאין מלפתים בהם את הפת. אך התוספות והרא"ש כתבו שהיינו כגון תאנים וענבים ושאר מיני פירות. והם טעונים ברכה לפניהם, שהרי אינם מעיקר הסעודה, ולכן ברכת המוציא אינה פוטרתם. אך אינם טעונים ברכה לאחריהם, משום שברכת המזון פוטרת כל מה שאכל בתוך הסעודה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קע"ז, א) כדעתם.

המגן אברהם (שם ס"ק ב) כתב שהוא הדין בכל מאכל שבא לקינוח, אפילו אם מאכל זה היה לפניו בשעה שבירך המוציא. ואפילו פירות מבושלים. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ד). אמנם, היו שהעידו שהחפץ חיים עצמו, מחבר המשנה ברורה, נהג בזקנותו לא לברך על פירות מבושלים - "קומפוט" - המוגשים בתוך הסעודה (תשובות והנהגות ח"א סימן קעז). אך היו שהסבירו שזאת משום שבזקנותו הקומפוט היה אצלו עיקר הסעודה, ולא רק קינוח לתענוג. ולא חזר בו מפסיקתו, שאדם רגיל מברך על קומפוט ברכה ראשונה בפני עצמו (פסקי תשובות קע"ז הערה 35). אך אין לברך על מרק פירות כאשר זה מוגש כמנה מרכזית בתוך הסעודה ולא כקינוח. גם סלט וולדורף נאכל לשובע כחלק מהסעודה, ואין לברך עליו (וזאת הברכה פ"ח, עמ' 76).

נחלקו האחרונים מה הדין של פירות המבושלים יחד עם בשר, האם דינם כתבשיל הבא מחמת הסעודה או לא. הסוברים שאין לברך על פירות כאלו ברכה ראשונה כתבו שני נימוקים לכך: 1. הפירות הללו טפלים לבשר שעמו התבשלו. 2. גם הפירות עצמם נאכלים במקרה זה לשובע כחלק מהסעודה ולא רק לתענוג. היו שהציעו לצאת מן הספק ולברך תחילה על פרי חי, ובכך להוציא ידי חובה גם את הפירות המבושלים עם הבשר (משנה ברורה קע"ז ס"ק ד). אך מסתבר כדעת המקלים, שאין לברך על פירות אלו; וזאת אפילו אם אוכל גם מעט מהפירות לבדם, בלי הבשר (וזאת הברכה פ"ח, עמ' 76).

בפשטות נראה שדין גלידה כדין פירות הנאכלים לתענוג, ויש לברך עליה ברכה ראשונה גם כאשר נאכלת בתוך הסעודה (וזאת הברכה פ"ח, עמ' 74, הערה 12). אך היו שטענו שגלידה, שעומדת להימס, דינה כמשקה, שאין מברכים עליו בתוך הסעודה (שם). הילקוט יוסף (קע"ז, י) כתב שלכתחילה אין לאכול גלידה בתוך הסעודה מחמת הספק. ואם בכל זאת אוכל גלידה בסעודה - לא יברך לפני אכילתו. אך נראה שמנהג העולם לברך ברכה ראשונה על גלידה הנאכלת בסעודה, כדעת פוסקים רבים שהכריעו כך.

כתב השולחן ערוך (או"ח קס"ח, ח), על פי הגמרא (ברכות מא ע"ב), שאם אוכל "לחמניות" שבלילתן רכה והן דקות (כעין חביתיות) בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה (היינו, לא לשובע אלא לתענוג) טעונות ברכה לפניהן אך לא לאחריהן. וביאר המשנה ברורה (קס"ח ס"ק מא) שאם אכלן כדי למלא את רעבונו (ולא רק לתענוג), אפילו אם אכל מעט - הן חלק מהסעודה ואינן טעונות ברכה.[1]

המשנה ברורה (קס"ח ס"ק מג) העיר עוד שזה נאמר דווקא לגבי פת הבאה בכיסנין, אך מעשה קדירה הבא למזון ולתבשיל (למשל: פסטה) נחשב תמיד חלק מהסעודה, ואין מברכים עליו בפני עצמו.

המגן אברהם (קס"ח ס"ק כב) כתב שדין זה שייך בכל פת הבאה בכיסנין. ולפי זה, בכל פעם שאוכל לקינוח הסעודה עוגות, עוגיות וכו', מברך עליהן ברכה ראשונה. אמנם, היו אחרונים שחלקו עליו (חיי אדם, שולחן ערוך הרב), שהרי ספק לנו מהי בדיוק פת הבאה בכיסנין: בצק ממולא, כעך דק ונוקשה, או בצק שנילוש בדבש או במי פירות וכו'. בגלל הכלל "ספק דרבנן לקולא" אנו מברכים על כל אחת משלוש האפשרויות "בורא מיני מזונות" ולא "המוציא". אך כאשר פת כזו נאכלת בתוך הסעודה, אותו ספק מביא אותנו למסקנה אחרת: שמא מדובר בפת גמורה, שמעיקר הדין ברכתה המוציא, וממילא כבר נפטרה בברכת הלחם שבתחילת הסעודה. לכן המסקנה היא שמחמת הספק אין לברך כלל על פת הבאה בכיסנין שבתוך הסעודה, וכן כתב ביאור הלכה (אלא אם כן מדובר בפת הבאה בכיסנין לכל הדעות: גם ממולא, גם דק ויבש, וגם נילוש בדבש וכו'. והוא דבר שאינו מצוי. הילקוט יוסף כתב שגם באופן זה, מוטב להניחה לאחר ברכת המזון [קע"ז, ג]).[2] אם כך, אין לברך מזונות על עוגות הנאכלות לקינוח הסעודה.

ג. לאחר הסעודה

רש"י פירש ש"דברים הבאים לאחר הסעודה" (שעליהם אמרה הגמרא שמברכים הן לפניהם והן לאחריהם) היינו דברים הרגילים לבוא לאחר סעודה - כגון פירות; וזאת אפילו אם אכל אותם בתוך הסעודה. אך התוספות והרא"ש פירשו שהיינו בין במאכלים הבאים מחמת הסעודה (מנה עיקרית) ובין במאכלים שאינם באים מחמת הסעודה (קינוח); ואם מביאים מאכל כזה או כזה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת (היינו, לאחר שנסתיים עיקר הסעודה), אלא שרוצים לאכול פירות, פרפרת או יין לפני ברכת המזון - חייבים לברך על מאכלים אלו לפניהם ואחריהם, וברכת המזון אינה פוטרת אותם, משום שאינם נאכלים כחלק מעיקר הסעודה. והוסיפו התוספות והרא"ש שדין זה אינו מצוי אצלנו, כי אין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון (היינו, שגם לקראת סוף הסעודה אנו לעתים אוכלים לחם, ואין נקודה מוגדרת לסיום עיקר הסעודה). ולכן אצלנו לעולם אין מברכים ברכה אחרונה על מאכל הנאכל בתוך סעודה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קע"ז, ב) כדעתם.

יש אחרונים שכתבו שגם בימינו בסעודות גדולות מושכים הסועדים את ידיהם מן הפת לפני ברכת המזון. אך המגן אברהם (שם ס"ק ז) כתב שבימי חז"ל היו מזיזים את השולחנות לאחר סיום עיקר הסעודה, ואז נראה הדבר כסעודה אחרת. אך בימינו, שאין מזיזים את השולחן, בכל מקרה עדיין נחשבת האכילה כחלק מאותה סעודה, ואין מברכים עליה ברכה אחרונה נוספת. וכתבו האחרונים שכן המנהג.

ביאור הלכה (קע"ז) כתב שאם כבר נטל את גביע היין כדי לברך, הרי שאף בימינו אין לך היסח הדעת גדול מזה, וצריך לברך ברכה ראשונה על כל דבר שאוכל אחר כך; ואם מדובר במאכל שאינו בא מחמת הסעודה (היינו, שנאכל לתענוג, כקינוח) - יברך עליו אף ברכה אחרונה.

 

 



[1] זה בניגוד לדעת הט"ז (שם ס"ק י), שכתב שהקריטריון הקובע האם באות מחמת הסעודה או לא הוא הכמות: אם אוכל בכמות גדולה, עד שהן עיקר הסעודה - אין מברך עליהן; ואם אוכל בכמות קטנה בתוך הסעודה - מברך עליהן בנפרד מזונות.           
כתב המשנה ברורה (שם ס"ק מב) שפשוט הוא שאם אוכל בתוך הסעודה בכמות גדולה עד שיש בה קביעת סעודה בפני עצמה - אינו מברך עליהן לחוד, שהרי ברכתן במקרה זה המוציא, והפת פוטרתן.

[2] ביאור הלכה (קס"ח) כתב שאין לברך בתוך הסעודה על פת שנילושה בדבש או על כעכים נוקשים; אך אם אוכל מאפה הממולא בפירות בתוך הסעודה, המברך עליו בפני עצמו לא הפסיד, משום שלרוב הפוסקים נחשב פת הבאה בכיסנין. אך פוסקים אחרים דחוהו, וכתבו שגם על זה אין לברך, אלא אם כן התקיימו כל שלושת התנאים של הפת הבאה בכיסנין (וזאת הברכה, עמ' 228).