דילוג לתוכן העיקרי

כיבוד אב ואם | עיון מחודש | 1

קובץ טקסט

כיבוד אב ואם - עיון מחודש (א')

הקדמה

במהלך לימודינו השנה, אחת מסדרות השיעורים עסקה בנושא של כיבוד אב ואם. ניתחנו את הדרשות בספרא על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו", והשוונו אותן לדרשות המקבילות שבמכילתא דר' ישמעאל.

מאז הגשת שיעורים אלה, התחדשו לי בעיון נוסף פירושים ומשמעויות חדשות, השופכים אור בהיר על הדרשות שלמדנו. דומני שהמסקנות החדשות מצדיקות עיון נוסף בסוגיה זו, המוגש לפניכם בשיעור זה. בראשית דברי אחזור בקיצור נמרץ על נקודות שכבר למדנו, במידה שהן נוגעות לעיוננו החדש, ולאחר מכן אוסיף את אשר נצרך להוסיף[1].

כיבוד אב ואם בספרא

שני השיעורים הראשונים בסדרה עסקו בדרשות הספרא על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' א-להיכם" (ויקרא י"ט, ג).

נציג אותן שוב, וברצף: (קדושים פרשתא א הלכות ד-י):

(ד-ז) " נאמר 'איש אמו ואביו תיראו' ונאמר 'את ה' א-להיך תירא' -
הקיש מורא אב ואם למורא המקום.
נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך' -
הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום.
נאמר 'מקלל אביו ואימו מות יומת' ונאמר 'איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו' -
הקיש קללות אב ואם לקללת המקום.
אבל אי אפשר לומר 'מכה' כלפי למעלה.
וכן בדין מפני ששלושתם שותפים בו.
(ח-ט) ר' שמעון אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים?
תלמוד לומר 'אם כבש יביא קרבנו לחטאת' מלמד ששניהם שקולים.
תורים קודמי לבני יונה בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים?
תלמוד לומר 'ובן יונה או תור לחטאת' - מלמד ששניהם שקולים.
האב קודם לאם בכל מקום. יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם?
תלמוד לומר 'איש אמו ואביו תיראו' מלמד ששניהם שקולים.
אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו.
(י) איזו היא מורא?
לא ישב במקומו, ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו.
אי זהו כיבוד?
מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
או 'איש אמו ואביו תיראו',
יכול אם אמר לו אביו לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה ישמע להם?
תלמוד לומר: 'ואת שבתותי תשמורו' - כולכם חייבים בכבודי".

ההיקשים (הל' ד-ז)

בדרשה הראשונה מופיעה סדרה של היקשים בין מצוות שבין אדם לה' למצוות שבין האדם לאביו ואימו. המצוות הכלולות בסדרה זו הן - כבוד, מורא, קללה והכאה. בשיעור שעסק בדרשה הראשונה ניתחנו את יסודן של חלק מהיקשים אלו בפסוקים, ואת המבנה של הדרשה כולה. בהמשך, ניסינו לבאר מהי משמעותם של היקשים אלו בין המצוות כלפי ההורים למצוות כלפי ה'? ובמילים אחרות, מהי מטרתה של דרשה זו, ומה המסר שהיא מנסה להביע?

הצענו, שמשמעותה של הדרשה טמונה במשפט הסיום - "וכן בדין מפני ששלושתם שותפים בו".

כדי להבין את פישרו של נימוק זה בדרשתנו, השווינו אותה לדרשה אחרת, שגם בה נזכר עניין השותפות בין הקב"ה להורים:

"תנו רבנן: שלושה שותפין יש באדם - הקב"ה ואביו ואימו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וציפורניים ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אימו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים... וכיוון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואימו מניח לפניהם..." (נדה לא.)

בדברי הגמרא שם, ציון העובדה שביצירת האדם שותפים הקב"ה והוריו נועד להדגיש את חלקו של הקב"ה בעניין: ללא הקב"ה הנותן את רוח חיים, לא תיתכן לגוף עמידה. רושם זה מתחזק מהמשך הדברים שם: הגמרא מביאה מספר דוגמאות לחכמתו של ה' ולהשגחתו ביצירת איבריו של האדם:

"...בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם: בשר ודם נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה - ספק משתמר ספק אין משתמר, ואילו הקב"ה צר העובר במעי האשה פתוחה ופיה למטה ומשתמר".

בדרשת הספרא, לעומת זאת, ציון שותפות הקב"ה וההורים מדגישה דווקא את הכיוון ההפוך: המוקד הוא לא הקב"ה והתערבותו ביצירת העולם, אלא ההורים: השתתפותם של ההורים ביצירת הולד מעלה אותם כביכול לדרגתו של ה' - בוראים! ביצירת האדם לא רק ה' הוא הבורא, אלא גם ההורים.

אם כן, יסודה של מצות כיבוד אב ואם נובע, לדעת דרשן זה, מהעובדה שבעניין יצירתו של האדם ההורים משתווים כביכול לרבונו של עולם - הם יוצרים ובוראים בריאה חדשה[2]. לפי זה, מצות כיבוד הורים בשורשה היא בעצם מצוה מקבילה למצות כבוד ה': מאותה סיבה שיש לכבד את ה', יש לכבד את ההורים. אשר על כן, כל ההיקשים הנ"ל הם פרטים הנגזרים באופן הכרחי מהשוואה זו - אותן מצוות הנדרשות מהאדם ביחס לה' יידרשו ממנו גם ביחס להוריו.

הצענו, שאם נכון הסבר זה של משמעות מצות כיבוד אב ואם לדעת דרשה זו, נוכל להבין על פיו גם את הדרשה הבאה:

"ר' שמעון אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים?
תלמוד לומר 'אם כבש יביא קרבנו לחטאת' מלמד ששניהם שקולים.
תורים קודמי לבני יונה בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים?
תלמוד לומר 'ובן יונה או תור לחטאת' - מלמד ששניהם שקולים.
האב קודם לאם בכל מקום. יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם?
תלמוד לומר 'איש אמו ואביו תיראו' מלמד ששניהם שקולים.
אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו". (שם, הלכות ח-ט)

התלבטות הדרשן בנוגע לקדימות האב על האם נובעת מהפסוק בשמות "כבד את אביך ואת אמך" בו האב מוזכר לפני האם. אפשרות תיאורטית זו נדחית מהפסוק אצלנו בו הסדר הוא הפוך, ואם כן אין ללמוד על עדיפותו של האחד על השני. בדרשה מובאות עוד כמה דוגמאות לדברים שהיתה הוה אמינא לראות היררכיה ביניהם, אך מתברר למסקנה שהם שקולים.

מקרי או מכוון?

וכאן צריך לשאול - האם רשימה קטנה זו היא מקרית - הדרשן בחר באופן שרירותי דוגמאות אלה (כי לדוגמאות אלה ישנם פסוקים מתאימים וכו'), או שהבחירה בהם דווקא היא מכוונת ובעלת משמעות?[3]

שיקול שיכול לחזק באופן משמעותי את ההנחה שהרשימה כאן איננה מקרית והיא גם בעלת משמעות פנימית - אם נמצא דוגמאות נוספות במקומות מקבילים שלא הובאו אצלנו. ומסתבר שזה מורה על כך שלרשותו של הדרשן עמד מאגר נרחב יותר של דוגמאות, מתוכו הוא בחר בקפידה את הדוגמאות המתאימות לו. ואכן, לרשימה כאן ישנה רשימה מקבילה בדרשת הפתיחה למכילתא דר' ישמעאל:

"דבר אחר: 'אל משה ואל אהרן',
שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה?
כשהוא אומר 'הוא אהרן ומשה' - מגיד ששניהם שקולים זה כזה.
כיוצא בזה אתה אומר: 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ',
שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה?
כשהוא אומר 'ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמים' - מגיד ששניהם שקולין כאחד זה כזה.
כיוצא בדבר אתה אומר: 'ויאמר אנוכי א-לוהי אביך, א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב'
שומע אני כל הקודם בדבר הוא חשוב מחבירו?
כשהוא אומר 'וזכרתי את בריתי יעקב, ואף בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם' - מגיד ששלושתן שקולין כאחד.
כיוצא בדבר אתה אומר: 'כבד את אביך ואת אמך',
שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה?
כשהוא אומר 'איש אמו ואביו תראו' - מגיד ששניהם שקולין זה כזה.
כיוצא בדבר אתה אומר: 'ויהושע בן נון וכלב בן יפונה'
שומעני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה?
תלמוד לומר 'זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון' - מגיד ששניהם שקולים כאחת". (מכילתא, מסכתא דפסחא פרשה א')

מסתבר, אם כן, שהדרשן היה מודע לקיומן של הדוגמאות הנוספות[4], ואף על פי כן החליט שלא לשלבן בדרשתו, אלא בחר דוגמאות אחרות. ומתחזק הרושם, שבבחירה בדוגמאות הללו דווקא ישנה כוונת מכוון[5].

מעתה, לאחר שביססנו את ההנחה שבהבאת דוגמאות מעולם הקרבנות ישנה כוונת מכוון, עלינו לנסות לחשוף כוונה זו, ואת המשמעות העומדת מאחריה. כשעסקנו בשאלה זו הצעתי הסבר, שכפי שניסחתי אותו אז, הוא לוקה לטעמי בחסר. להלן אציע ניסוח מחודד יותר של ההסבר, המעמיק את הבנת משמעותה של מצות כיבוד אב ואם בעיני הדרשנים בספרא. בהמשך דברי אציע ביסוסים שונים להסבר זה בניסוחו החדש.

כיבוד אב ואם כקרבן

ייתכן, שבהבאת דוגמאות מעולם הקרבנות מבקש הדרשן להעמיק את משמעותה של מצות כיבוד אב ואם: לקרבן נקשרים דימויים ומושגים של הקרבה, מסירות, הערצה והכרת תודה. את המושגים הללו מנסה הדרשן להעתיק גם אל תוך עולם המושגים של כיבוד אב ואם, ובכך לטעון אותו במשמעות נוספת, רבת עוצמה: היחס הראוי של האדם להוריו מעוצב לאורו של מודל הקרבן, על מכלול המשמעויות המשוקעות בו.

רמזים לזיקה זו שבין כיבוד אב ואם לקרבן ניתן למצוא כבר במקרא. למשל, במלאכי א', ו-ז:

"בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם אב אני איה כבודי? ואם אדונים אני איה מוראי? אמר ה' צבאות לכם הכהנים בוזי שמי. ואמרתם: במה בזינו את שמך? מגישים על מזבחי לחם מגואל; ואמרתם במה גאלנוך? באמרכם שולחן ה' נבזה הוא".

נבואה זו תוקפת את הכהנים על בזותם את שם ה' וכבודו, בכך שאינם נוהגים כבוד במקדש ובעבודת ה' ומקריבים מנחות וקרבנות שאינם ראויים. הנביא, המשמיע את טענת ה', משתמש בדימוי של כיבוד אב!

כדי לבסס מעט יותר את ייתכנותו של רעיון זה ננסה למצוא לו הדים נוספים בספרות חז"ל[6].

עד היכן כיבוד אב ואם

בירושלמי קידושין (א, ז, סא ע"ב), מובא הסיפור המפורסם על דמה בן נתינה, הגוי האשקלוני:

פעם אחת אבדה ישפה של בנימין
אמרו: מי הוא שיש לו טובה שכמותה?
אמרו: יש לדמה בן נתינה.
הלכו אצלו ופסק להם עמו במאה דינרים.
עלה רצה להביא להם
מצא את אביו ישן,
יש שאומרים מפתח התיבה היה נתון באצבעו של אביו,
ויש שאומרים רגלו היתה פשוטה על התיבה,
ירד אצלם אמר להם, לא יכולתי להביאה לכם.
אמרו: אולי הוא רוצה יותר מעות?
העלוהו למאתיים, העלהו לאלף,
כיוון שניעור אביו משנתו עלה והביאה להם.
רצו להביא לו כמו שפסקו לו באחרונה,
ולא קיבל עליו,
אמר: מה, מוכר אני לכם את כיבוד אבותי במעות?
איני נהנה מכיבוד אבותי כלום.
מה פרע לו הקב"ה שכר? אמר ר' יוסי בר' בון:
בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה
ושקלו לו כל ישראל משקל זהב ונטלוה".

נשים לב למסגרת של הסיפור[7]: הרקע לסיפור הוא אבדנה של אבן ישפה של בנימין, ובסיומו של הסיפור מתואר שכרו של דמה בן נתינה - פרה אדומה. שני אלו הם אלמנטים מקדשיים מובהקים, ושמא ישנו בכך הד מסויים לזיקה שבין כיבוד אב ואם לעולם הקרבנות.

נטעים מעט את הדברים: מהי משמעותו של הרקע לסיפורנו? ישפה היא האבן האחרונה של החושן הנזכרת בתורה, ובנימין הוא שמו של צעיר השבטים. אך גם אבן אחרונה זו, כיוון שאבדה היא פוסלת את החושן כולו כי "אבני המילואים מעכבין זה את זה" (תוספתא מנחות ו, יא). ומכיוון שנפסל החושן, נתבטל תוקפן של כל בגדי הכהן הגדול שהרי "בגדי כהן גדול מעכבין זה את זה" (שם)! ואם כן, אין הכהן הגדול יכול לשמש עד שתימצא שוב ישפה חדשה. במילים אחרות, כל מעלת בית המקדש תלויה באבן נדירה זו, שהשגתה או אי השגתה - כפי שאנו רואים בסיפור - תלויה בכיבוד האב של דמה בן נתינה. ובעצם כיבוד האב הוא זה שמאפשר את העבודה התקינה במקדש!

רושם דומה עולה גם מסופו של הסיפור: פרה אדומה, שמציאותה נדירה מאד, נמצאת דווקא בידיו של דמה בן נתינה. כלומר, גם בסופו של הסיפור תפקוד המקדש תלוי לא מעט בידיו של דמה בן נתינה המכבד את אביו[8].

נשים לב לביטוי נוסף. דמה המסרב להעיר את אביו משנתו אומר לחכמים: "אמר מה אנא מזבנא לכון איקרא דאבהתי בפריטין? איני נהנה מכיבוד אבותיי כלום"! ביטוי זה הוא ביטוי מובהק של הקדש![9] כלומר, לשם תיאור כיבוד האב של דמה נוקט המספר במונחים הלקוחים מעולם ההקדש והמקדש. תכליתו של התיאור היא, אם כן, להדגיש שיחסו של דמה לאביו הוא לא התייחסות אנושית טבעית של בן אל אביו, אלא יחס הנמדד באמות מידה של איסורים והינזרות של קדושה[10]'[11].

ביטוי חריף ליסוד זה, מצוי בגירסה אחרת של הסיפור המצויה בירושלמי שם:

"אמר רבי חזקיה: הגוי האשקלוני היה,
וראש כל פטר בולי היה,
ואבן שישב עליה אביו לא ישב עליה מימיו,
וכיון שמת עשה אותה יראה משלו".

האבן שהיתה מקום ישיבה גרידא של אביו הופכת לאחר מותו למקום פולחן. מקום ישיבה זה, שבאמצעותו יכול הבן לבטא את היראה שהוא רוחש לאביו - בחיי אביו[12], הופך אצל דמה למעין טאבו[13]! ישנו כאן ביטוי חריף לתפיסה הנזכרת, הרואה את מעמדם של ההורים כמעין אלים, ואת הכבוד והיראה המופנים אליהם כמעין פולחן שלהם. מסתבר שחז"ל יסתייגו מביטויו המוקצן של רעיון זה, אך דומה שבניסוח מרוכך יותר הוא מקובל גם עליהם[14].


 

[1] שיעור זה מציע הבנות ופירושים שונים למקורות הנידונים. לשם ביסוסן של הצעות הפירוש הושקע מאמץ רב והופעל שיקול דעת. הלומד מתבקש לקרוא את השיעור מתוך אותה רוח שבה הוא נכתב: לבחון האם ההצעות מוכחות, אפשריות או שמא שגויות? האם ניסיונות הביסוס אכן משכנעים? כותב השיעור יעצב מאד אל ליבו אם אבן הבוחן לשיעורו תהיה האם הוא "יפה" או לא, ולא האם טענותיו עומדות במבחן.

[2] מעניין, שתפיסה מעין זו מצויה גם אצל פילון, שהיה פילוסוף יהודי שחי במצרים בסוף ימי הבית השני: "מסתבר שטבע ההורים הוא על הגבול שבין ההוויה בת האלמוות ובת התמותה: בת תמותה - בשל קרבתם לבני האדם ולשאר בעלי החיים, מהיות גופם בן חלוף; בת אלמוות - בשל הידמותם בהולדה לאלוהים מוליד היקום".

[3] מבחינה מתודולוגית, לשאלה זו ישנה גם משמעות כללית: בכל פעם שאנו מוצאים רשימה או סדרה כלשהי, כדאי לבדוק את הזיקה בין מרכיביה השונים - התוכנית וגם המבנית (הדרגתיות, הקבלות ועוד).

[4] חיזוק מסויים להנחה זו ישנו בעובדה שסדרת הדרשות מהמכילתא מכילה גם את דרשת הספרא על כיבוד אב ואם. ואם כן, מסתבר ששתי הרשימות - שבמכילתא ושבספרא - אינן זרות זו לזו.

[5] על הנקודה האחרונה עמדנו כבר בשיעור הראשון בנושא זה, אולם העיקרון המתודי שביסודה - שניתן לבסס את ההנחה שרשימה מסויימת איננה מקרית על פי רשימות מקבילות - לא נוסח באופן חד מספיק.

[6] מבחינה מתודולוגית, יש כאן עיקרון חשוב ביותר: כאשר אנו מנתחים מקור מסויים, ומנסים לחשוף את המשמעות או הרעיון העומדים בבסיסו, עלינו להשתדל להתאמץ לבסס את הצעתנו, ולא להסתפק בעצם ההצעה. אחד הכלים המרכזיים לביסוס שכזה - אם נמצא את הרעיון, או רמזים לקיומו במקומות אחרים בספרות חז"ל. הדבר יחזק את ייתכנותו של הרעיון בעיני חז"ל, ויציל אותנו מהעמסת הגיגינו האישיים על המקורות.

[7] לניתוח של סיפור זה, ראה י' פרנקל עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה תל אביב 1996, עמ' 141-145. השתמשתי בנקודות שונות מניתוחו של פרנקל לצרכי בשיעור זה.

[8] יתכן שמשמעות זו יוצרת מסגרת ספרותית-עניינית לסיפור זה.

[9] ראה למשל משנה מעילה ה, א:"הנהנה שווה פרוטה מן ההקדש, אף על פי שלא פגם - מעל", ועוד.

[10] נעיר כאן, שמקור זה וחלק מן המקורות שנביא בהמשך, יוצרים זיקה בין כיבוד אב ואם לעולם המקדש - שהיא זיקה רחבה מעט יותר מאשר לקרבן כשלעצמו. אולם, בהבאת מקורות אלו כראיה אני מתבסס על שתי הנחות: (1) המתודה החזלי"ת יוצרת קישורים ענייניים באמצעות קשרים לשוניים, שבאופיים הם אסוציאטיביים. על כן, אין לצפות, לדעתי, למצוא בכל מקרה ומקרה זיקה מדוייקת וחדה בין שני תחומים, ונוכל להסתפק גם בקישורים קרובים. (2) מבחינת תוכנה של זיקה זו, פשרה של הזיקה שבין כיבוד אב ואם לעולם המקדש יהיה מובן הרבה יותר אם נבאר אותה כמכוונת לעניין הקרבנות.

[11] וחשוב לזכור שיחסו זה של דמה לאביו משמש בידי חז"ל כאמצעי להדגים עד היכן כיבוד אב ואם צריך להגיע, גם זה של יהודי. ראה בפתיחת הסיפור בגירסת הבבלי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את ר' אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון..." (קידושין לא ע"א). מוצדק, אם כן, ללמוד על משמעותה של מצות כיבוד אב ואם בעיני חז"ל גם מסיפור זה.

[12] כהגדרתם של חז"ל "איזו היא מורא? לא ישב במקומו..." (ספרא בהמשך הדרשות ובמקומות נוספים).

[13] ומעניין הניסוח הדומה: "עשה אותה יראה שלו".

[14] ביטוי נוסף להסתייגותם של חז"ל מניסוח זה נראה בשיעור הבא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)