שיעור 24 - הטמנה (3)

  • הרב ברוך גיגי

הטמנה (3)

הטמנת צונן

בדף נא. נאמר:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן. אמר רב יוסף: מאי קמשמע לן? תנינא: ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת! אמר ליה אביי: טובא קמשמע לן, דאי ממתניתין הוה אמינא: הני מילי - דבר שאין דרכו להטמין, אבל דבר שדרכו להטמין - לא, קמשמע לן. אמר רב הונא אמר רבי: אסור להטמין את הצונן. והתניא: רבי התיר להטמין את הצונן! - לא קשיא, הא - מקמיה דלישמעיה מרבי ישמעאל ברבי יוסי, הא - לבתר דלישמעיה. כי הא דיתיב רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן. אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר: כבר הורה זקן"

בגדרי ההיתר של הטמנת צונן נאמרו בראשונים דרכים שונות:

1. רש"י פירש שמטמין את הצונן מפני החמה כדי שלא יתחממו. דהיינו לשמר את הקור של המאכל, והחידוש הוא שאין לגזור הטמנה זו אטו ההטמנה הרגילה שנועדה לשמר את החום או להוסיף עליו.

2. אבל הרמב"ם בפרק ד' פירש שהטמנת צונן נועדה לשמר את החום, דהיינו, להפיג צינתו של המאכל, וז"ל:

"ומותר לטמון את דבר הצונן בשבת בדבר שאינו מוסיף כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפוג צנתן"

וכן הסכימו רוב הראשונים.

בהמשך הסוגיה שם נאמר:

"וכן היה רשב"ג אומר לא אסרו אלא אותו מיחם אבל פינה ממיחם למיחם מותר השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מירתח לה"

משמעות הדבר היא שאף על פי שאסור להטמין את המיחם בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, מ"מ אם פינהו למיחם אחר מותר להטמינו. ואף כאן הראשונים הלכו לשיטותיהם. רש"י כתב:

"לא אסרו - להטמין משחשיכה אלא במיחם שהוחמו בו, דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח[1]. אבל מפנה הוא ממיחם למיחם אחר ומטמין - זהו לשון התוספתא, והיינו נמי פינהו ממיחם למיחם מותר דהשתא ליכא למיגזר שמא ירתיח, דהשתא אקורי קא מיקר להו במתכוין - ארתוחי מרתח להו, בתמיה"

לרש"י הפינוי למחם אחר נועד לקרר את התבשיל ולכן אין לחוש שמא ירתיח. אבל הר"ן, שהלך בדרכם של רוב הראשונים בעניין הטמנת צונן פירש את הדין של פינה ממחם למחם כך:

"דהיינו טעמא משום שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר כמו שהתירו להטמין את הצונן אבל רש"י ז"ל ...הוצרך לפרש שפינן כדי לקררן".

לדעת רש"י הטמנת צונן היא רק כשהמגמה לקרר, וכן פינה ממחם למחם יש להתיר רק כשמגמה לקרר, אבל אם רוצה לשמור את חומו יש לאסור. אבל לראשונים הטמנת צונן מותר גם כשהמגמה היא לשמור את החום, וכן בפינה ממחם למחם מותר אע"פ שמעוניין בשמירת חומו של התבשיל, משום שלא גזרו בהטמנה אלא כשמטמין תבשיל המונח בכלי ראשון, אבל המונח בכלי שני מותר.

לשאר הראשונים נראה, לכאורה, שאין קשר ישיר בין הטמנת צונן לבין הטמנת תבשיל בכלי שני. המשותף לשניהם הוא ששניהם מותרים ואין חוששים בהם לגזירת הרתחה, אבל אין זהות בין ההלכות.

אמנם הרמב"ם בפרק ד' (הלכות ד, ה) כתב שני הדינים זה אחר זה:

"ומותר לטמון את דבר הצונן בשבת בדבר שאינו מוסיף כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפוג צנתן, ..פינה התבשיל או המים החמין מכלי לכלי אחר מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף, כמו הדבר הצונן, שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר".

אבל בש"ע הקדים דין פינה ממחם לדין הטמנת צונן, וממילא נראה שהבין שאין קשר בין שני הדינים במובן של דין בסיסי ותולדתו. לפי הש"ע דין פינה ממחם למחם נובע מכך שאינו מקפיד על חומו ולכן לא חששו בו, אבל בהטמנת צונן ההיתר בנוי על כך שאדם מקפיד ורוצה להפיג צינתו אלא שחז"ל לא גזרו על הטמנה שכזו.

ובקצרה, נראה, שיש הבדל בין שתי הדרכים הנ"ל: לרמב"ם היתר פינה ממחם למחם בנוי על הטמנת צונן, דהיינו, כיוון שהוא עכשיו בכלי שני נידון כצונן שמותר להטמינו. אבל לפי הש"ע נראה שההיתר תלוי בגילוי דעת שאינו מקפיד בחימומו. עוד נראה שהבדל זה בין הגישות הוא שעומד בבסיס המחלוקת של בעלי התוספות שדנו בהשוואת דין פינה ממחם למחם בסוגייתנו של הטמנה לדין זה בסוגיה בדף לח: בעניין החזרה, שם הסתפקה הגמרא אם יש להתיר החזרת תבשיל שפינהו למיחם אחר. התוס' בדף לח: כתבו לחלק:

"ואור"ת דהכא גבי השהה ע"ג כירה כשהוא באותו מיחם שהוא חם לא אתי לחתויי אבל במיחם אחר שהוא קר אתי לחתויי אבל גבי הטמנה שרי טפי כשהוא קר דבחיתוי מועט לא יועיל"

והתוס' ישנים בדף נא. כתבו לחלק:

"דהתם רוצה בחמימותן לכך יש לאסור כשהוא צונן אבל הכא גבי הטמנה כל כמה שהוא צונן טפי שפיר דמי כדאמר לעיל רבי התיר להטמין את הצונן"

נראה שהתוס' בדף לח: סבורים שהתר פינה ממחם למחם בהטמנה בנוי על גילוי הדעת שאינו רוצה בחימומו ולכן אין לחוש לחיתוי, שחיתוי מועט לא יועיל. אבל התוס' ישנים בדף נא. רואים את ההיתר מצד הטמנת צונן שברגע שהועבר לכלי שני, יש לו דין צונן.

ובמגן אברהם ומשנה ברורה הוסיפו שפינן ממחם למחם מותר אף אם החזירו אחר כך לכלי ראשון, מפני שברגע שפינהו נחשב צונן ומותר להטמין צונן, או מפני שגילה דעתו שאינו מקפיד בחימומו. וכן נטו שם להתיר גם בכלי ראשון אם אין היד סולדת בו, והיתר זה פשוט יותר לרמב"ם שהעברה לכלי שני מוגדרת כצונן, ק"ו כשירד מתחת ליד סולדת, אבל לש"ע שתלוי בגילוי דעת אינו פשוט כל כך, ואולי מטעם זה לא הכריעו בזה באופן ברור.

על פי האמור לעיל, יש לדון בשאלת ההיתר להעביר מים חמים מכלי ראשון לתוך טרמוס בשבת. לכאורה המים בטרמוס נחשבים טמונים, שהרי יש כלי חיצון שעוטף את הכלי הפנימי. אם נראה היתר פינה ממחם למחם כהיתר כללי להטמין כלי שני שדינו כצונן, אף כאן נתיר. אך אם ההיתר הוא מפני גילוי הדעת שאינו מקפיד בחימומו, בטרמוס אין לנו גילוי דעת כזה. ואולי אף לשיטתם המוקד אינו בגילוי הדעת אלא בשאלה העובדתית שהדבר מצטנן בהעברתו לכלי שני, וזוהי סיבת ההיתר. אמנם לרש"י לא נוכל להתיר כי המגמה כאן היא לא לקרר אלא לשמור על החום.

אמנם למעשה נראה שיש להתיר לכ"ע, אבל מטעם אחר שאין זו הטמנה כלל, לפי שהטרמוס נחשב כלי אחד שיש לו כושר בידוד גבוה, ואין לראות הטמנה אלא במעטפת נפרדת. וראה חזון איש סי' לז בסופו[2].

לא הותרה הטמנת צונן אלא בדבר שאין מוסיף הבל, אבל בדבר המוסיף הבל אסור ואפילו מבעוד יום כפי שמוכח ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להם חכמים. כן היא שיטת רוב הראשונים, ואע"פ שהמאירי חולק בדבר, וז"ל:

"תדע שלא נאמר איסור הטמנה אף בדבר המוסיף הבל אלא בהטמנת חמין אבל צונן מותר להטמינו אף בדבר המוסיף הבל שאין הדברים המוסיפין הבל מולידים הבל לדבר שאין שם חום כלל אלא שמוסיפין אותו לדבר שיש בו חום קצת וכמו שאמרו לי התיר ר' להטמין את הצונן... הלכך הטמנת ביצה צוננת או כל דבר צונן אף בדבר המוסיף הבל ואף בשבת מותר[3]"

מכל מקום להלכה קיי"ל שאסור להטמין צונן בדבר המוסיף הבל אף מבעוד יום[4].

ומעתה נתעכב על כמה פרטים בדיני הטמנה:

הטמנת דבר מאכל בתוך כלי

כתב משנה ברורה בסי' רנח ס"ק ב':

"כתבו האחרונים שאסור לקח כלי ובתוכו משקה צונן ולתחוב אותו בשבת לכלי מלא מים חמין שיתחמם בתוכו אפילו לא יוכל לבוא לידי יד סולדת בו שזהו דרך הטמנה ממש[5] כיון שכולו טמון בתוכו"

דברים אלה הם שיטת הט"ז, ולפי שיטתו איסור הטמנה שייך אף במטמין בתוך קדירה, ולאו דווקא בשמיכות וכיוצא בזה. ובשער הציון שם ס"ק ו' הוסיף שאם מטמין בדבר המוסיף הבל אסור אף בערב שבת. החזון אי"ש סי' לז ס"ק לב חלק על שיטה זו וסבר שאין איסור הטמנה בחמין שבכלי, וז"ל שם:

"אין כאן איסור הטמנה דמותר ליתן כוס חמין לתוך קדירה של חמין"

והוכיח כן מן הסוגיה בדף מ: שביקש רבי יצחק בר אבדימי להניח לרבי פך של שמן באמבטי, ופירש החזו"א דהיינו להכניס הפך לתוך האמבטי, ומוכח שאין איסור הטמנה בתוך כלים[6]. רוב האחרונים חששו לשיטת הט"ז, שיש בזה איסור הטמנה.[7] יודגש שהאיסור קיים אף אם מטמינים בתוך מים חמים שבכלי שני. אמנם מערב שבת אין להחמיר בזה כיוון שהכלי הולך ומתקרר אין לו דין דבר המוסיף הבל ומותר מבעוד יום.

חימום שניצלים וכיו"ב כשהם עטופים בנייר אלומיניום על הפלטה

כתב בשו"ת אגרות משה ח"ד סי' עד אות ג':

"האם מותר לכרוך בשבת דבר גוש מבושל צונן בניר אלומיניום ולחממו בהפסק קדירה.

תשובה: דבר צונן מותר להטמין בין שלא יחום בין שלא יצטנן יותר ואפילו שתפוג צינתם מעט נמי מותר, ובמוסיף הבל אסור כמפורש בסי' רנ"ז בסעיף ו'. ובהפסק קדרה נמי הוא מוסיף הבל ואסור בהטמנה ולכורכם בניר אלומיניום נמי הוא הטמנה"

אמנם יש חולקים וסוברים שאף המחמירים בהטמנה בתוך קדירה בסעיף הקודם יודו כאן להתיר, כיוון שהנייר אלומיניום הוא ה"קדירה" של השניצלים ואין זו דרך הטמנה. ויש סוברים שאם יעטוף בשתי שכבות נפרדות, יהיה אסור כיוון שהשכבה התחתונה תיחשב קדירה והעליונה היא הטמנה, וראוי להיזהר בזה. (עיין פסקי תשובות רנג/יז ובהערה 78)

הנחת אוכל בתוך קדרת החמין בערב שבת

יש הנוהגים להניח בתוך קדרת החמין קוגל עטוף בנייר אלומיניום כשהתבשיל מכסהו לגמרי, ויש שנוהגים להניח קטניות (אורז וכיו"ב) בשקיות נפרדות בתוך קדרת החמין. ויש לדון בזה מצד הטמנה בדבר המוסיף הבל שיש לאוסרו אף מבעוד יום. ואכן, יש שאסרו זאת על פי מה שהובא בסעיף הראשון בשם הט"ז שיש הטמנה בקדירות. אמנם בנידוננו נראה שכיוון שזוהי דרך בישול, ומה שעושים כן אינו אלא מפני שלא רוצים לערב את המינים השונים בקדירה. ועוד שכיוון שאינו מונח בכלי ממש אלא בנייר אלומיניום או בשקית ניילון שאינם כלים גמורים, יש לומר שהם בטלים לקדירה הראשית ודינם כמונחים בה, וממילא אין זו הטמנה ויש להתירה אף לשיטת הט"ז.[8] וכן נראה שאפשר להקל בזה, ומכל מקום הנוהגים לעשות נקב קטן בשקית או בנייר כדי שיהיה לו חיבור ועירוב עם הקדירה, תבוא עליהם הברכה.

סיר לבישול איטי - CROCK POT

נבאר תחילה את תכונת הכלי, ולאחר מכן נדון בבעיות ההלכתיות.

הסיר מורכב משני סירים - סיר חיצוני שמחובר אל החשמל, והוא שמחמם את התבשיל, וסיר פנימי עשוי מחרס (בדרך כלל), שבתוכו מכניסים את האוכל. הסיר החיצוני מקיף את כל הכלי הפנימי בכל היקפו, והוא מונח די צמוד לדפנותיו, בהפרש אויר קטן מאוד. בחלק מהסירים יש אפשרות לכוון את החום לדרגות שונות.

בסיר זה מתעוררות בעיות שונות:

1. שהייה - אם התבשיל בקדירה אינו מבושל לפחות כמאכל בן דרוסאי לשיטת חנניה, או מבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו לשיטת חכמים, אסור להניח שם תבשיל, שכיוון שיש בו דרגות חום שונות, דינו ככירה שאינה גרופה וקטומה. כדי להתגבר על בעיה זו, יש להקפיד שהתבשיל יהיה מבושל כמאב"ד מבעוד יום, ואז אפשר לסמוך על שיטת חנניה, או לפחות לכסות את הכפתורים לשינוי החום, כדי לראותו כקטום. קיימת אפשרות נוספת לקטימה על ידי הנחת דבר מה שיפריד בין הסיר הפנימי לחיצון, כגון אבן או לבנה קטנה וכיוצא בזה.

2. החזרה - כל זמן שהתבשיל אינו מבושל כל צרכו אין להחזיר את הכלי הפנימי אם הוציאו אותו משם, ואף אם מבושל כל צרכו אין להחזיר אלא אם קטם אותו כפי שביארנו לעיל. אמנם, אין זה פשוט להחזיר אף באופן זה כי היתר החזרה הוא דווקא על גבה ולא בתוכה, ועיין מה שכתבנו בנקודה זו בשיעורנו בעניין החזרה. וראה עוד מה שכתב בזה בשו"ת אגרות משה ח"ד סי' עד ס"ק כז.

3. הטמנה - בארצות הברית נהגו מקדמת דנא להשתמש בסיר זה לצורך הטמנת החמין בשבת, וסברו בו להיתר מפני שיש מעט הפסק אויר בין הסיר הפנימי לחיצון, וכן מפני שבחלקו העליון אינו מכוסה (שהרי למעלה יש רק הכיסוי של הסיר ותו לא), וכך סבר הגר"ש וואזנר[9], שלפוסקים כרמ"א שהטמנה במקצת לאו הטמנה היא, ובעינן שיהיה כולו טמון, כיוון שמגולה מלמעלה יש להתיר. והוסיף שאף על פי שיש מקום להחמיר על פי שיטת ר"ת בספר הישר (סי' רלה) שאם רובו טמון נחשב הטמנה, וגם על פי שיטת החזון אי"ש שנטה להחמיר בהטמנה במקצת בגחלים, מכל מקום אין למחות בנוהגים להקל על פי שיטת הרמ"א.

אבל הגרש"ז אויערבך פסק לחומרא שאסור להשתמש בכלי זה בשבת מפני שזו הטמנה בדבר המוסיף הבל, והפסק האוויר המצומצם לא יועיל להקל בזה. והציע שם עצה כדי להתיר השימוש אם יעשו הפסק בין הסיר הפנימי לחיצון באמצעות קדירה פשוטה של פח, ונראה לי כפי שכתבנו למעלה שאם יניח בפנים לבנה כלשהי שתגביה מעט את הסיר הפנימי כדי להגדיל את הפרש האוויר יש להתיר בשופי[10]. ויש להוסיף כי לבני ספרד החוששים להטמנה במקצת כשיטת הש"ע יש להקפיד יותר שלא להשתמש בכלי זה ללא ההפסק שהזכרנו למעלה.


[1] זהו הטעם לאיסור הטמנה בדבר שאין מוסיף, עיין שיעור הטמנה א'.

[2] ועיין עוד אגרות משה או"ח ח"א סי' צה.

[3] עיין מאירי שם

[4] וכן פסק להדיא בש"ע סי' רנז סעיף ו'

[5] ואין להתיר משום שהוא צונן והטמנתו מותרת, שלא הותרה הטמנת צונן כי אם כשרוצה להפשיר, ולהפיג צינה, אבל כשרוצה לחממו ממש אסור.

[6] אך עיין רש"י שם שעושה כן כדי להפשיר השמן, וא"כ אין ראיה להטמנה, שאינה אלא הטמנת צונן, וצ"ע. עוד יש לעיין בדבר שמא לא מדובר בהטמנה גמורה.

[7] עיין גם שש"כ פרק מב סעיף סג

[8] וראה עוד בפסקי תשובות רנח/א ובהערה 6. וראה עוד בשמירת שבת כהלכתה פרק מב סעיף סג שהתיר מפני שעיקר כוונתו של האדם אינה להטמין את המאכל ולקבל חום מן האוכל אלא להניחו על האש עצמה, ואף שאחד מקיף את חברו אין זו הטמנה אלא כשני דברים המונחים שניהם על האש.

[9] עיין בדבריו שהובאו בסוף ספר ארחות שבת בירורים סי' ב'.

[10] ועיין עוד פרטים בהיתר השימוש בספר אורחות שבת עמוד קיב-ג בהערה קמט, הצעות לפתרון בשם הגרשז"א זצ"ל, ויבלח"א הגרי"ש אלישיב שליט"א.