שיעור 24 - התקבלות החג (ב)

  • פרופ' יונתן גרוסמן

התקבלות החג (א)

בדיוננו האחרון עקבנו אחר שלושה שלבים בהתקבלות החג. ראשית תוארו החגיגות הספונטאניות שהתקיימו למחרת הקרבות, לאחר מכן תואר המנהג שהחל להתפשט בכל מדינות המלך ("ערי הפרזים") לחוג בכל שנה ביום י"ד, ובשלב האחרון אחריו עקבנו מרדכי שלח אגרות לכל היהודים "הקרובים והרחוקים" בהן דרש שבכל תפוצות ישראל יחגגו יומיים, הן את יום י"ד והן את יום ט"ו. לאחר שלב זה הופיעו פסוקי חתימה מובהקים, שסיכמו את הסיפור בקצרה ("כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם..."), וחתמו באמירה כללית שעיניה נשואות אל עבר העתיד הרחוק של העם: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

בשל עיצוב שלב זה כשלב החותם את הדיון שהתנהל בין ההנהגה היהודית שבשושן ובין הפזורה ההודית שבכל מקום ואתר, מופתע הקורא לפגוש בשליחת ספרים נוספים, כלומר בשלב נוסף, שלב רביעי:[1]

4.

וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם (ט', כט-לב).

מסתבר לפתע שאסתר ("המלכה, בת אביחיל") ומרדכי ("היהודי") נאלצו לשלוח ספרים נוספים בכדי שהחג יתקבל. מבחינת התוכן אין בשלב זה דבר חדש, שהרי אגרות אלו דורשות לממש בפועל את מה ש"קים עליהם מרדכי היהודי". כלומר, שלב זה אך מבקש לתת תוקף מחודש לשלב הקודם, לבקשת מרדכי שהיהודים כולם יחגגו שני ימי פורים בי"ד ובט"ו באדר. מה צורך יש בשליחת ספרים נוספים שאינם מחדשים מאומה? הרמז המובלע בספרים אלו לצורך שבשליחתם הוא הגדרת תוכן ספרים אלו כ"דברי שלום ואמת". יש צורך לשלוח "דברי שלום", דברי פיוס, למי שמצוי בריב ובמחלוקת. מסתבר, שמשום מה (דבר שנברר להלן) יהודי כל מדינות המלך אינם נעתרים בקלות לדרישת מרדכי לחוג אף את יום ט"ו בנוסף לחגיגה שקבעו הם לעצמם - ביום י"ד.

בכל אופן, בסיום שלב זה, נדמה כי הגיעה המנוחה והחג התקבל:

"וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר".[2]

מה הביא לשינוי? מדוע ספרים אלו שכנעו את יהודי "שאר מדינות המלך" לקבל עליהם אף את חגיגת יום ט"ו? נשווה את שליחת הספרים החדשים הללו (שלב 4) לספרים הראשונים אותם שלח מרדכי (שלב 3):

הספרים הראשונים (ט', כ-כח)

הספרים האחרונים (ט', כט-לב)

וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית. 

וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים.

וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת

לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם. 

וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם...

וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר.

השוואה מהירה תגלה שניתן לסכם את התפתחות הספרים משלב 3 לשלב 4 בשני מוקדים:

א. על הספרים השניים חתומה גם אסתר ולא רק מרדכי. לשם הדיוק יש להדגיש כי אסתר חתומה על ספרים אלו כ"אסתר המלכה" (פעמיים!), ובמקביל - גם מרדכי מקבל את תוארו השלם: "מרדכי היהודי". ואומנם, בסיום שני השלבים מודגש פער זה: בתחילה נדמה היה שהיהודים קבלו את מה "שכתב מרדכי אליהם", אולם כפי שמסתבר בהמשך דבר זה אינו החזיק מעמד. לעומת זאת, בסיום השלב השני מודגש: "ומאמר אסתר קים דברי הפרים האלה", וכדברי ראב"ע במקום:

"והנה לא נתקיים על ידי מרדכי לבדו עד שכתבה אסתר".

מדוע אסתר מצליחה במה שלא הצליח מרדכי? סביר להניח ששני שיקולים השפיעו על יהודי אותו דור. ראשית, אסתר כאמור שולחת את הספרים כ"מלכה". הספרים נושאים חותמת מלכותית ואל יהי דבר זה קל בעינינו. נתיני הממלכה מחויבים למלכות שתחת חסותה הם פועלים, וייתכן שאסתר מנצלת בהקשר זה את מעמדה המיוחד. אולם מעבר לכך (וכמעט בהיפך מכך) סביר שגם אם היה מי שלא קיבל את מעמדו החדש של מרדכי ובלבו הייתה ביקורת על היהודי הגלותי שלא עלה לארץ ואינו עוזר בבניית המקדש, הרי שעל אסתר קשה לומר דברים אלו. היא נלקחה אל בית המלך בעל כורחה ומסירות נפשה למען עמה בודאי נודע בקהילות ישראל. במובן זה אסתר מזדהה בספרים לא רק כ"מלכה" אלא גם כ"בת אביחיל". גם זהותה היהודית מודגשת בספרים, ואל זהות זו מצטרף מרדכי שבספרים אלו מזוהה כמרדכי "היהודי".

ב. מעבר להצטרפות אסתר לספרים, ישנה תחושה שספרים אלו מרוככים יותר ורגישים יותר. הדבר בולט בכמה הבדלים קלים שבין תיאור שליחת הספרים השונים: בתחילה הספרים נשלחו אל כל היהודים - "הקרובים והרחוקים". ניסוח זה מבליט הן את ההבדל שבין יהודי שושן ויהודי שאר מדינות המלך, ויותר מכך, ניסוח זה נאמר מתוך פרספקטיבה שושנית מובהקת. קרוב ורחוק הם כמובן מושגים יחסיים. היכן ניצב הדובר? מהי נקודת העמידה שלו והנחות היסוד שלו? מרדכי, בעת שליחת הספרים הראשונים, חש שהוא מוקד ההתרחשות, וממילא יהודי שושן הם "הקרובים" (אליו!) ושאר המדינות (כולל יהודי ארץ ישראל למשל) הם "הרחוקים" (ממנו!). לעומת זאת, בספרים החדשים ביטוי זה לא נאמר, והביטוי המחליף אותו הוא "דברי שלום ואמת"![3]

בדומה, יש הבדל בבסיס המהותי עליו נשענת הדרישה לחוג את ימי הפורים. בשליחת ספרי מרדכי הראשונים הבסיס לתביעה לחוג יומיים הוא:

"כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם",

כלומר, מרדכי מצפה שיהודי כל המדינות יציינו במיוחד גם את הצלת יהודי שושן (יום ט"ו). לעומת זאת, בשליחת ספרי אסתר הבסיס לתביעה משתנה:

"וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם".

מה הם "דברי הצומות" הללו שלפתע נזכרים כאן? מה ראו אסתר ומרדכי להשוות את ימי חגיגת פורים לימי צום וזעקה? ישנם שני כיוונים שכבר פרשני ימה"ב מתחבטים בהם. נביא את ההתלבטות מתוך דברי ראב"ע בפירושו במקום:

"וטעם קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות - על דעת רבים על יום תענית אסתר... ולפי דעתי... טעם דברי הצומות על הנזכרים בספר זכריה שהן בתמוז ואב ותשרי וטבת. והטעם כי קיימו היהודים על נפשם לשמוח בימי הפורים כאשר קיימו על נפשם ועל זרעם להתענות בימי אבלם כאשר הובקעה העיר ונשרף הבית".

ייתכן, שיש לפענח את הוראת "דברי הצומות" כמכוונת לתענית אסתר, אותה קיבלו כל היהודים על עצמם לפני שנכנסה אסתר אל המלך. היתרון בהסבר זה הוא הקשר לסיפור המגילה. כביכול אומרים מרדכי ואסתר לכל היהודים - כשם שקיבלנו על עצמנו לצום בעת הצרה, כך בעת השמחה יש לחגוג ולהודות למי שעשה את כל הישועות האלו.[4] אולם, הבעייתיות בהסבר זה היא שהקשר הדברים מורה על מנהג שרווח בישראל מזה דורות ("על נפשם ועל זרעם"), וכשם - טוענים מרדכי ואסתר - שמנהג חדש זה של צום התקבל למרות שאין לו סמך מן התורה, כך יש לקבל אף את חגיגת ימי הפורים.

ממילא ישנה עדיפות לקריאה האלטרנטיבית אותה מציע ראב"ע, על פיה "דברי הצומות וזעקתם" מכוונים לימי התענית אותם קיבלו על עצמם ישראל בשל חורבן המקדש, כפי שנאמר בזכריה:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבו" (ח', יט).[5]

על פי קריאה זו, מרדכי ואסתר מבקשים לתת תוקף לקביעת ימי הפורים על סמך תקדים הצומות אותם קיבלו על עצמם ישראל.[6]

בהסתמכות על תקדים 'צומות החורבן' ישנו ערך נוסף מבחינת הספרים השניים: מרדכי ואסתר מוכיחים בדבר זה את זיקתם ליושבי ירושלים ולבוני המקדש. הם מדגישים כי אין רצונם לקבוע 'דת חדשה', אלא הם רואים בקביעת ימי הפורים המשך רציף למסורת ישראל הבוכה על חורבן המקדש, וייתכן שהדגשת עמדה זו תרמה להתקבלות החג על ידי יהודי כל המדינות.

בדבר זה אנו מגיעים ללב לבה של המחלוקת הנוגעת לקביעת ימי הפורים. מדוע התקבלות החג הייתה כה מסובכת? מדוע יהודי "שאר מדינות המלך" לא נעתרו בפשטות לבקשת מרדכי? מדוע נמנעו מלחגוג יומיים כשבכך היו מציינים אף את הצלת יהודי שושן?

הרמז לדבר נעוץ במה שהעלנו בשיעור הקודם, לגבי הכינוי המפתיע של יהודי מדינות המלך: 'היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות'. כאמור, כינוי זה נותן זהות עצמית ליהודי מדינות המלך במנותק מהנעשה בשושן. ויתירה על זאת: התואר 'פרזים' נזכר בתנ"ך גם בנאום משה בספר דברים, עת הוא תיאר את כיבושי עבר הירדן המזרחי:

"כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד" (דברים ג', ה).

מתוך הניגוד שבין "עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ" ובין "עָרֵי הַפְּרָזִי" עולה שמשמעות 'ערי הפרזים' היא עיר שאין לה חומה, וקל יותר לכבוש אותה.[7] בשימוש בתואר זה דווקא ליהודי מאה עשרים ושבע מדינות המלך (למעט לשושן), רומזת המגילה לכיבוש הישראלי הקדום של ארץ ישראל וסביבותיה. בכך נרמז הקורא מיהו המרכז היהודי האלטרנטיבי למרכז היהודי שבשושן שכנראה מסתייג מלציין את יום חגם של יהודי שושן. זהו כמובן המרכז היהודי שבארץ ישראל שהתחדש לו לאחרונה ונאבק על קיומו. סביר, שגם אם יהודי ארץ ישראל מכירים טובה ליהודי שושן על מסירות נפשם ועל תרומתם לישועת ה' את עמו, הם אינם מוכנים לראות ביהודי שושן את אלו שיקבעו את מסורת ישראל ואת תכניה. מחלוקת פוליטית זו - היכן מרכז העם היהודי - חורגת מגבולות פוליטיים צרים. השאלה האם על היהודים כולם לציין במיוחד את הצלת יהודי שושן קשורה בכעס עמוק שיש ליהודים שבמסירות נפש גדולה עלו לארץ ישראל בעת שיבת ציון ונלחמים כעת על קיומו של המרכז הישראלי בארץ.

והנה, מרדכי מבקש מהם שיציינו במיוחד גם את הצלת אותם יהודים שבחרו שלא לעלות לארץ. לא קשה להבין את פשר ההסתייגות של יהודי ארץ ישראל מציון מיוחד זה. ככל הנראה זהו הרקע לפרק ט' כולו ולספרים החוזרים ונשנים שעל מרדכי ואסתר לשלוח לשם שכנוע היהודים כולם, שבמקרה זה, היה ליהודי שושן תפקיד חשוב ומיוחד בהצלת היהודים כולם ויש לציין זאת.

המגילה מסתיימת לאחר ארבעת שלבים אלו, ולכאורה המסקנה היא שבסופו של דבר היהודים כולם קיבלו על עצמם לחוג יומיים.[8] אולם, כל קורא שיעור זה יודע בודאי שלא כך אנו נוהגים כיום, שהרי כיום אנו נוהגים שבערים המוקפות חומה מימות יהושע בן-נון חוגגים את הפורים בט"ו באדר ואילו בשאר הערים חוגגים ביום י"ד באדר. מסתבר שכותב המגילה מתאר את ארבעת השלבים שהתרחשו עד למועד כתיבת המגילה, אולם ישנו שלב נוסף שהוא חוץ מקראי, והוא מתרחש בזמן מאוחר יותר, ככל הנראה בתחילת תקופת התנאים.

5.

השלב החמישי נזכר במשנה מגילה:

"כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת, קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר" (פרק א', משנה א').

מה פשר חלוקה זו, וכיצד היא משתלשת מתוך השלבים הקודמים המתוארים במגילה? ישנם שני חידושים מרכזיים בשלב זה הזוקקים דיון: ראשית, עצם חלוקת ימי החג בין קהילות שונות היא דבר מתמיה ומחודש. לא מצאנו חג נוסף שנחוג בזמנים שונים על ידי קהילות שונות,[9] וכאמור לעיל, בקריאה פשוטה דבר שכזה לא עולה גם מתוך דברי המגילה. מעבר לכך, מתמיהה ביותר ההסתמכות על זמן יהושע בן-נון בקביעת "ערים מוקפות". כיצד נקשר סיפור המגילה עם יהושע בן-נון?[10] ואומנם, בגמרא מובאת דעתו של ר' יהושע בן קרחה, על פיו בוחנים האם עיר מוגדרת כמוקפת חומה לא מימות יהושע אלא "מימות אחשורוש" (מגילה דף ב' ע"ב)! יש להודות שזהו הזמן ההיסטורי המתאים יותר שהרי כל קריאת המגילה וחגיגת פורים באה לזכר הניצחון שנעשה בתקופת אחשורוש, ובלשון הגמרא שם: "מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה? כי שושן - מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמשה עשר אף כל שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר".

הסוגיה שם ממשיכה ומבררת את דעת התנא הנזכר במשנה שערים המוקפות חומה מימות יהושע בן-נון קוראים את המגילה בט"ו באדר, ונתלית בביטוי "פרזי" הנידון לעיל:

"ותנא דידן מאי טעמא? יליף 'פרזי' 'פרזי'; כתיב הכא: 'על כן היהודים הפרזים', וכתיב התם: 'לבד מערי הפרזי הרבה מאד'. מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון".

לטעמנו, הסוגיה רומזת למה שהוצע לעיל. בתואר "פרזי" לשאר מדינות המלך, רומזת המגילה לעמידה עצמאית של מדינות אלו כמנותקת משושן. ממילא, בהכרעה על בחינת הגדרת 'ערים מוקפות חומה' על פי זמן יהושע בן-נון יש בכדי היעתרות גדולה למרכז הארץ-ישראלי!

דבר זה בולט גם בסיבות האחרות שניתנות בתלמוד הירושלמי לפשר קביעת הזמן הקובע לקריאת המגילה בתקופת יהושע בן-נון:

"ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון... ר' אבהו דרש 'ישיבה' 'ישיבה' מה ישיבה שנאמר להלן מימות יהושע בן נון אף ישיבה שנאמר כאן מימות יהושע בן נון" (פר' א', הל' א').

דעתו של רבי יהושע בן לוי מפורשת: הקביעה לפי שמנו של יהושע בן נון קשורה בכבוד של ארץ ישראל החריבה! למעשה, גם ההסתמכות על הפועל "ישיבה" (כדברי ר' אבהו) מדגישה את "הישיבה" בארץ ישראל מול "הישיבה" בגלות.[11]

לאור דבר זה ניתן להבין גם את פשר פיצול חגיגת הפרים לשני ימים: מחד, מתקבלת הצעתו של מרדכי שלא רק יהודי שושן יחגגו ביום ט"ו, אולם מאידך מתקבלת גם עמדת המרכז הארץ-ישראלי, ולא כל יהודי העולם חוגגים במיוחד את יום הצלת יהודי שושן. ויתר על כן: גם אותם יהודים שיציינו במיוחד את הצלת שושן, לא ייקבעו על פי 'הזמן השושני' (ערים המוקפות חומה מימות אחשורוש) אלא על פי זמן ארץ ישראלי מובהק - על פי זמן כיבושי יהושע בן-נון!

בכך, נוצרת פשרה מורכבת בין שתי העמדות המתנצחות ברקע פרק ט'. גם אם בסופו של הפרק הכתוב במגילה התחושה היא שמרדכי ניצח בוויכוח והחותמת המלכותית של אסתר מתנוססת על ההכרעה הסופית בדבר חגיגת יומיים, המסורת היהודית המשיכה שלב נוסף ויצרה פשרה על פיה אומנם ניצחון שושן יוכר באופן מיוחד על ידי יהודים רבים, גם כאלו שמחוץ לשושן, אולם זהותם של יהודים אלו תיקבע על פי פרמטר ארץ-ישראלי.[12]

לסיום דיון זה יש להעיר, כי הפריצה של תקופת יהושע בן-נון לחגיגות פורים יכולה להיסמך על הארמז הלשוני עליו עמדנו בשיעורנו הקודם. תיאור גבורת ישראל מול אויביהם במגילה - "וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (ט', ב) מזכיר לקורא את תיאור גבורת והצלחת ישראל מול אויביהם בסיכום ההתנחלות בספר יהושע:

"וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם. לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא" (יהו' כ"א מב-מג).

על פי אחת מהאפשרויות שהועלו בשיעור הקודם, מגמת היזכרות זו היא ליצור רציפות בין ישועת ה' את עמו בתקופת כיבוש הארץ וההתנחלות בה ובין גאולת ישראל המתוארת במגילה. על פי קריאה זו, מתאים לקבוע את חגיגת הפורים על פי כיבושי יהושע, ובכך להורות על רציפות זו. אי"ה נקדיש את הדיון הבא להשוואת מגילת אסתר לספר יהושע, באשר נדמה כי ישנן זיקות נוספות, ונשתדל לעמוד על משמעות זיקה זו.



[1] באופן לא מפתיע חוקרים רבים סבורים ששליחת ספרי אסתר מהווים 'סיום נוסף' לספר והן שולבו בו בשלב מאוחר לכתיבה הראשונית (ראו במיוחד: S. E. Loewenstamm, "Esther 9:29-32: The Genesis of a Late Addition", HUCA 42 (1971), pp. 117-124. כפי שקורה לעתים קרובות, נטיית חלק מהחוקרים לפתור בעיות ספרותיות בכלים היסטוריים של דיון בהתהוות הטקסט מפספסת מסרים חשובים, שלא פעם מודגשים דווקא במקומות בהם הסיפור מפתיע את קוראיו ונראה מחוספס.

[2] רש"י ראה בביטוי "ונכתב בספר" רמיזה לכתיבת מגילת אסתר ולהכנסתה לתנ"ך: "אסתר בקשה מאת חכמי הדור לקבע' ולכתוב ספר זה עם שאר הכתובים וזהו ונכתב בספר". זוהי קריאה אפשרית, וגם בין הפרשנים המודרניים היו שאמצו אותה, גם אם לצד קריאות אחרות (ראו: C. A. Moore, Esther, Anchor Bible, New York 1971, p. 93). אולם במקרה זה יש לאחר את זמן כתיבת מגילת אסתר, כך שיתאים לזמן עריכת ספרי התנ"ך. כנראה בשל כך פירש ראב"ע שמדובר בספר שאינו בידינו: "ואבד הספר, כאשר לא מצאנו מדרש עדו וספרי שלמה וספרי דברי הימים למלכי ישראל וספר מלחמות ה' וספר הישר".

[3] את תוספת התיבה "אמת" לתיבה "שלום" יש לפרש כתואר השם ולא כשם עצם נוסף. כלומר, מרדכי שלח דברי 'שלום נאמנים', דברי 'שלום יציבים' וכד'. כך עולה מצירוף התואר 'אמת' במוקמות נוספים. הן כנצמד לשם העצם המופשט "שלום" בו אנו עוסקים (ראו למשל: מל"ב כ', יט [= ישע' ל"ט, ח]; יר' י"ד, יג; ל"ג, ו), והן כנצמד לשם העצם המופשט "חסד" (ראו למשל: בר' כ"ד, מט; מ"ז, כט; שמ' ל"ד, ו (?); יהו' ב', יד; שמ"ב ב', ו).

[4] יתרון נוסף המובלע בפירוש זה הוא הזיקה (המפתיעה) שנוצרת בין ימי התענית ובין ימי השמחה; בין הצום למשתה (הרחבתי על כך בהזדמנות אחרת: "בין משתה לצום בתענית אסתר", לעיל, הערה 7), וכך פירש כאן גם ר"י בן-נון, "אנשי כנסת הגדולה הם חותמי האמנה במעמד עזרא ונחמיה", משלב לו (תשס"א), עמ' 5­-20.

[5] וכך הציעה גם אדל ברלין (אסתר, מקרא לישראל, ירושלים - תל אביב תשס"א, עמ' 149­-150), ועוד רבים מהפרשנים החדשים.

[6] ייתכן ואף הביטוי בו דנו לעיל - "דברי שלום ואמת" - לצד אזכור "הצומות וזעקתם", רומז לנבואת זכריה המסתיימת בביטוי זה עצמו: "והאמת והשלום אהבו".

[7] כך עולה גם משמ"א ו', יח: "מֵעִיר מִבְצָר וְעַד כֹּפֶר הַפְּרָזִי" (וראו גם: יחזקאל ל"ח, יא; זכריה ב', ח. ייתכן שגם שופטים ה', ז קשור בענייננו).

[8] ר"י בן-נון הציע שהביטוי "בזמניהם" הנזכר באגרות אסתר "רומז לאפשרות שאולי נולדה מתוך הפולמוס, שכל אחד יקיים את החג בזמנו, וזמנם של אלה (פרוזים) לא כזמנם של אלה (מוקפים), כמדרש חז"ל וכמשנת מגילה" (במאמרו הנזכר לעיל, עמ' 17­-18). אולם התוספת הסמוכה לביטוי הנידון - "כאשר קים עליהם מרדכי היהודי" - מורה ששלב זה מסתיים כפי שהסתיים השלב הקודם (אגרות מרדכי), כלומר חגיגת יומיים.

[9] יום-טוב שני של גלויות אינו סותר את דברינו באשר הוא תוספת יום חג (ולמעשה, בשל ספק), ולא קביעה של מועד אחר לחג.

[10] יש לציין שזמן כיבוש יהושע מגדיר עיר כמוקפת חומה גם לגבי אספקטים הלכתיים אחרים. ראו בערכין דף ל"ב ע"ב (לגבי הגדרת "בתי ערי חומה").

[11] מעניינים דבריו של ר' עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה: "ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק תחלה וכתיב 'כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע', לפיכך הזכירו מימות יהושע" (פירושו על מגילה פ"א, מ"א).

[12] המהפכה שבהכרעה זו תובלט היטב על ידי דברי הסוגיה בבבלי המעלה שלכאורה, שושן - שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון - צריכה לחגוג בי"ד באדר!