שיעור 24 - מודים (ב)

  • הרב עזרא ביק

מודים (ב)

עצרנו לפני שבוע באמצע ברכת מודים. החלק הראשון של הברכה מפרט את הסיבות המחייבות הודאה: "על חיינו המסורים בידך, ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל ניסך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת". הברכה מגיעה לשיא מסוים, בהצהרת "קוינו לך". אחרי זה, הברכה ממשיכה ומרחיבה את זירת המודים:

ועל כלם יתברך ויתרומם שמך מלכנו
תמיד לעולם ועד.
וכל החיים יודוך סלה ויהללו את שמך
באמת הק-ל ישועתנו ועזרתנו סלה.

אחרי שהודיתי באופן אישי לבוראי ומלכי, אני מרחיב את היריעה לכלול את כל האנושות, ואולי אפילו את כל החי. למה?

א. הודאה פרטית והודאה כללית

לאור הסברנו בשיעור הקודם, שהודאה פירושה הצהרת אמונים ומסירת עצמנו לידי ה', הדבר ברור. לו הודאה הייתה רק הבעת תודה במובן הרגיל, לא היה מקום בברכה למשאלה שכל העולם יודה לשמו של הקב"ה. כמובן שכל מי שיש בו רגישות מוסרית מקווה ליום שכולם ימלאו את חובותיהם המוסריות, אך אין תקווה זאת לכשעצמה חלק מהחובה להודות. אם משמעות הודיה נתינת תודה, אז אין ההודאה של אדם אחר מוסיפה כלום להודאה שלי. אך מאחר שאנו מגדירים את ההודאה כהצהרת אמונים, כמסירת עצמנו למלך מלכי המלכים ובורא עולם, יש חשיבות עצומה להודאת שאר העולם. העובדה שרבים מעבדי המלך אינם נאמנים לו ואינם משרתים אותו מהווה מצב בלתי נסבל עבור העבד הנאמן. השאיפה שמלכותו תושלם היא חלק מנאמנותינו כלפי מלך מלכי המלכים. אנו מכירים במלכותו המוחלטת, אך עצם העובדה שלא כולם משתתפים אתנו פוגעת במלכותו.

תמיד נמצא שהאמונה והתקווה להפניית כל האנושות אל ה' קשורה להשלמת מלכותו של הקב"ה. דוגמה שגורה היא החלק השני של תפילת עלינו - על כן נקוה.

על כן נקוה לך ה' אלוקינו
לראות במהרה בתפארת עזך
להעביר גלולים מן הארץ
והאלילים כרות יכרתון
לתקן עולם במלכות ש-די
וכל בני בשר יקראו בשמך
להפנות אליך כל רשעי ארץ...
ויקבלו כלם את עול מלכותיך
ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד
כי המלכות שלך היא
ולעולמי עד תמלך בכבוד
ככתוב בתורתך, ה' ימלך לעולם ועד.

אך נדמה לי שיש כאן רעיון עוד יותר עמוק.

ב. כל החיים

ר' יהודה ב"ר יקר, רבו של הרמב"ן, בפירושו על הסידור, מביא בנוגע לביטוי "וכל החיים יודוך סלה" את הפסוק בישעיהו, "חי חי הוא יודך כמֹני היום" (ישעיהו לח, יט). כדי להבין את כוונתו נעיין בהקשר ממנו לקוח הפסוק.

פרק ל"ח בישעיהו מתאר את חוליו של חזקיהו המלך. חזקיהו "חלה למות", וישעיהו בא אליו ואומר לו לצוות אל ביתו "כי מת אתה ולא תחיה".[1] חזקיהו מתפלל ומוענקות לו עוד חמש עשרה שנות חיים. אז כותב חזקיהו את הדברים הבאים:

אני אמרתי, בדמי ימי אלכה בשערי שאול
פקדתי יתר שנותי.
אמרתי, לא אראה י-ה י-ה בארץ החיים,
לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל...
כי לא שאול תודך, מות יהללך,
לא ישברו יורדי בור אל אמתך
חי חי הוא יודך כמני היום
אב לבנים יודיע אל אמתך. (ישעיהו לח, י-יג)

במזמור הזה מסביר חזקיהו את ערך החיים. בהתייחסות לנושא ברכתנו, כותב חזקיהו כי אין הודאה אלא בחיים - "כי לא שאול תודך". לא רק פעולת ההודאה חסרה במוות, אלא גם - וזה מפתיע - האמת! "לא ישברו יורדי בור אל אמיתך". איך אנו, האמונים על אמונת עולם הבא, אמורים להבין מלים אלו?

לפני שנדון בדברי חזקיהו יש להדגיש כי מעולם לא גרמה האמונה בעולם הבא לשלילת ערך החיים בעולם הזה. ברור ביהדות שהמוות הוא ביטוי לרע, ואף שיא הרוע. התוצאה המיידית והמחייבת הלכתית היא שאדם חייב להתנגד למוות, למותו שלו ולמותם של אחרים. הגישה הפציפיסטית, במובן הפילוסופי של השלמה עם הרע בעולם, זרה לחלוטין לאמונה היהודית. בכל הלוויה חוזרים על החזון שיבוא יום ו"בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כ"ה, ח). החיים הם הערך ההלכתי העליון. המוות הוא מקור הטומאה, וטומאה דוחה את הקדושה.

אני רוצה להציע את הדברים כדלהלן: החיים, בתפיסה היהודית, הם האפשרות לפעול וליצור, לגדול ולהתפתח. יצירה ובניה הן העיקר בחיים בעולם הזה. העולם הגשמי הוא הזירה של היצירה. חז"ל הנגידו בין חיי המלאכים, שאינם פרים ורבים ואינם מתים, לבין חיי אנוש, שפרה ורבה אך מת[2]. במזמור של חזקיהו, ערך החיים סוכם במלים, "אב לבנים יודיע אל אמיתך". החיים הם היכולת ללמד את הדור הבא ולעצב אותו, לקדם את ידיעת אמיתו של ה' ולהעבירה הלאה.

זהו "אמיתו" של ה' - היסוד והגורם לגידול וליצירה בעולם. החיים מקבלים את היסוד הזה ויכולים לגדול, המתים "לא ישברו אל אמיתך" כי אין הם עוסקים, לפחות לפי הבנתנו, בעשייה וביצירה. מבחינה זאת, אין הם חיים. רק "חי חי הוא יודך".

מה הקשר בין רעיון זה של החיים וברכת ההודאה? למה הדגיש חזקיהו שהחיים "יודך" ולא המתים? הסברתי שהודיה איננה רק הבעת תודה, אלא הצהרת אמונים, הרשמה כעבד ה'. אין זו רק הכרה באמת, אלא התחייבות והתגייסות, מסירת הנשמה לעבודתו. לכן רק החיים מודים. רק בעולם העשייה והיצירה יש משמעות להקדשת האדם למטרת ה'. רק מי שיכול לפעול ולקדש שם שמים על ידי הגדלת שמו והודעתו - "אב לבנים", יכול באמת להודות, כלומר יכול להירשם כעבד ה'. זוהי הודיית חזקיהו, שקבל חמש עשרה שנות חיים מה'. הוא איננו רק מודה לה' ומביע תודה על דבר יקר. הוא מסביר שהחיים יקרים דווקא משום שהם מאפשרים להודות. באותם חמש עשרה שנה יוכל חזקיהו להמשיך להגדיל כבוד שמים ולבנות את מלכות ה', והוא מודה, הוא מתחייב להמשיך כך. אם ימות, יפסיק חזקיהו להיות אזרח נאמן ועבד משרת במובן הזה, ואז "בשאול מי יודה לך"? חי חי הוא יודך!

ג. הוא חי

ר' יהודה ב"ר יקר מוסיף לציטוט הפסוק "חי חי הוא יודך כמוני היום" את הערת המדרש, "ומי מודה מי שהוא חי, ומשתחוה לחי דכתיב חי חי הוא יודך." אנו מודים לו יתברך כי אנו חיים והוא חי".[3] הכוונה היא שאין האלוקים רק מקור טוב. נהר הוא מקור מים אך אין אנו מודים לו, לא במובן הרגיל וודאי לא במובן שאני מציע להבנת הודיה בברכתנו. מה שאנו מקבלים מה' הוא מענק ממנו, מתת ידו וביטוי לחסדו. כיוון שאנו חיים, והוא חי, היחס בינינו הוא אישי. כמקבלים אנו מחויבים לנותן. אלוקים החליט שהוא צריך לשירותינו כדי להשיג את מטרותיו בעולם. אמיתו היא זאת שמחיה את העולם ואותנו ולכן אנו מתגייסים לשירותו כדי להשיג את אותם יעדים.

ד. עבודה

הדגשנו מראשית עיוננו בשמונה עשרה שהתפילה מוגדרת כעבודה. בברכה הזאת אנו מתחייבים להיות עובדים, לא בדרך מסוימת או על ידי מעשים מסוימים, אלא בעצם קיומנו. אנו מסורים ומחויבים לעבודתו; אנו מכירים ומודים שהוא ה' אלוקינו, צור חיינו ומגן ישענו. יש ראשונים שהעניקו לברכת מודים מעמד מיוחד, בנוגע להלכה שהכוונה בתפילה מעכבת בברכה אחת. גרסתנו בגמרא קובעת שהברכה שבה הכוונה מעכבת היא ברכת אבות, אולם יש גרסה שמוסיפה את ברכת מודים. שתי הברכות מגדירות את יחסנו לאלוקים, ומכריזות עליו כאלוקינו. הראשונה היא כרטיס הכניסה לנוכחותו - המתפלל מזדהה כבנו של אברהם אבינו. השניה היא נטילת הרשות לצאת מנוכחותו - המתפלל מזדהה כעבד נאמן בכל אשר ילך, ומתחייב לרשותו של הקב"ה ולרצונו. מי שמודה לאלוקים אומר משהו גם על עצמו - שהוא עבד הא-ל. על כן החתימה משקפת את הכפילות הזאת - "הטוב שמך", ומצדנו, "לך נאה להודות". נאה בשבילנו להודות לך, כי היחס מתאים. אתה באמת אדוננו וזכות היא לנו לשרת בשורות עבדיך. כך אנו ממשיכים את הזהות כעובדי ה' גם בצאתנו מפעולת העבודה שבלב.


[1] ישעיהו לח, א.

[2] פסיקתא רבתי מ"ג

[3] ומוסיף הר"י ב"ר יקר, "והמתים ישבחו מיד שיחיו כדאמ' בפרקי נחמות, מניע הקב"ה ראשו ומורידו על המתים והם חיים ועומדים על רגליהם ומשבחים לשמו."