דילוג לתוכן העיקרי
גמרא קידושין -
שיעור 25

האם נערה יכולה למנות שליח?

קובץ טקסט

 

מקורות לשיעור:

  1. קידושין מד. "תנן האיש מקדש... לא יחזור".
  2. גיטין עח. "אמר רבא: כתב לה גט... בכפות"; רא"ש שם (פ"ח סי' ה מהמילים "אמר רבא" ואילך).
  3. רמב"ן מד: "הא דאמרינן... דזכין לאדם הוא"
  4. רשב"א יט. "ואכתי לא ניחא... דחצר המהלכת היא".

שאלות:

  1. לפי סוגייתנו, מיהו המקבל העיקרי של הגט, האב או הבת?
  2. מהן שתי הבעיות בכך שיקבל העבד את הגט מדין חצר? כיצד נפתרת כל אחת מן הבעיות?
  3. מדוע התעלמה סוגייתנו מהבעיה של חצר מהלכת בנוגע להחשבת הבת כחצר?
  4. כיצד החשיב הרמב"ן קטנה כחצר אביה לאור סוגייתנו ולאור הסוגיא בגיטין?

 

בשיעור הקודם עסקנו בשאלת מעמדה של נערה הנמצאת ברשות אביה. הצגנו שתי גישות להגדרת היחסים שבין האב ובתו. לפי דרך אחת, האב נחשב על פי התורה כאפוטרופוס הממונה על בתו, ובתור תפקיד זה, רק הוא בעל הכוח לקדש ולקבל את גיטה של בתו. לפי גישה אחרת, הבת עצמה הינה בעלת התפקיד הראשי לעניין גיטין וקידושין, אלא שמאחר שנמצאת היא ברשות אביה, גם לו זכות לקבל את גיטה וקידושיה.

השבוע נוסיף ונעסוק במעמדה של נערה וביחסים שבינה לבין אביה בזיקה לשאלת כוחה של נערה למנות שליח. הגמרא בסוגייתנו מביאה את הדיון שבין רבא לרב נחמן בשאלה האם בכוחה של נערה למנות שליח לקבל את גיטה. הגמרא מסבירה כי נושא זה למעשה תלוי באופי כוחה של הנערה לקבל את גיטה בעצמה:

"נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה - כיד אביה דמיא או כחצר אביה דמיא?- כיד אביה דמיא - מה אביה משוי שליח, אף היא נמי משוי שליח; או דילמא כחצר אביה דמיא, ועד דמטיא גיטא לידה לא מיגרשה".

בהמשך דוחה התלמוד את האפשרות כי הנערה הינה כחצרו של אביה, שהרי הבת היא "חצר המשתמרת שלא לדעתו" של אביה, ולכן אינה יכולה להיחשב כחצר לעניין קניין. לכן ממשיכה הגמרא ומציעה חלוקה חדשה:

"לעולם פשיטא ליה דכי יד אביה דמיא, והכי קמיבעיא ליה: מי אלימא כיד אביה לשויה איהי שליח או לא?".

תשובתו של רב נחמן היא כי אין בכוחה של נערה למנות שליח לעניין קידושיה.

בנוגע לשאלת הסמכות בעניין מעמדה האישי של הבת, נראה כי הסוגיא נוקטת בעמדה ברורה: לאב התפקיד הראשי, והבת אינה אלא שחקנית משנה. גישה זאת עולה בבירור במיוחד מהדרך הראשונה שבה הציגה הגמרא את הספק: האם הנערה היא כיד האב או כחצרו; בין כך ובין כך, הבת אינה אלא באת-כוחו של האב ואינה בעלת תפקיד עצמאי. כך משתמע גם מהצגת הספק למסקנה, שכן גם למסקנה, הבת אינה אלא יד אביה.

גם ממסקנתו של רב נחמן, לפיה רק האב נושא בכוח למנות שליח לקבלת הקידושין, עולה המסקנה כי הבת, אשר אינה יכולה למנות שליח, משחקת בתפקיד משני בלבד. עם זאת, ניתן להציע כי לפי עמדתו הראשונית של רבא, לפיה נערה יכולה למנות שליח, הנערה הינה בעלת הסמכות העיקרית לעניין מעמדה האישי. כפי שראינו בשיעור הקודם, כך אכן הסביר הרמב"ן. אלא שמהסברה של הגמרא לטענת רבא, כלל לא משתמע כן, שהרי הגמרא מסבירה כי לפי רבא ברור שהבת הינה כיד אביה, והשאלה אינה אלא האם בתור ידו של אביה בכוחה אף למנות שליח. מכך עולה בבירור, כי אף לפי רבא, ואפילו לפי הצד בספק כי בכוחה של נערה למנות שליח, על כל פנים אינה אלא כידו של אביה.

עולה אם כן מהגמרא, כי נכונה הגישה הרואה באב כדמות העיקרית וכבעל הסמכות בעניין מעמדה האישי של בתו. אלא, שכפי שציינו בשיעור הקודם, ראשונים רבים רואים ב"ידה" של הבת כ"יד" העיקרית, בעוד שלאב סמכות משנית בלבד בתור האפוטרופוס של בתו. כיצד יתמודדו ראשונים אלו עם סוגייתנו, ממנה עולה לכאורה בבירור שלא כגישתם?

לשאלה זאת נשוב בהמשך השיעור. כעת נסב את תשומת ליבנו לנושא הטפל לכאורה לעניינה העיקרי של סוגייתנו. כפי שציינו לעיל, הגמרא בתחילה הציעה לראות בבת כחצרו של האב. הגמרא דחתה את הצעה זאת לאור הדרישה בדיני קניין חצר, כי החצר תהיה חצר המשתמרת לדעתו של בעליה, דהיינו, שתהיה בשליטתו הבלעדית. מאחר שלבת דעת עצמאית, ולאביה אין שליטה מלאה עליה, אין היא יכולה להיחשב כחצרו.

בעיה זאת של "חצר המשתמרת שלא לדעתו" הועלתה על ידי הגמרא בסוגיא אחרת (גיטין עח, א) בהקשר של גירושי אישה על ידי המצאת הגט לידי עבדה:

"אמר רבא: כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו - הרי זה גט. ניעור אינו גט - דהויא ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה (בשעה שבה העבד ער הרי שהוא שולט בעצמו ופועל על דעת עצמו ולכן אינו חצר המשתמרת לדעת האישה בלבד). ישן ומשמרתו הרי זה גט, אמאי? חצר מהלכת היא (שהרי העבד מסוגל להלך), וחצר מהלכת לא קנה! וכי תימא ישן שאני? והא אמר רבא: כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה! והלכתא בכפות (על אף שעבד ישן נחשב לחצר מהלכת, עבד כפות אינו נחשב לחצר מהלכת)".

הגמרא מעלה שתי בעיות נפרדות בהענקת מעמד של חצר לעבד: ראשית, לעבד דעת משל עצמו, ולכן אינו חצר המשתמרת לדעתה של האישה בלבד. שנית, מאחר שהעבד יכול להלך, הרי הוא חצר מהלכת, שאינה קונה.

ראשונים רבים מבינים כי לכל אחת מן בעיות אלו נדרש פיתרון נפרד. בכדי לפתור את בעיית חצר מהלכת, אשר תקפה אף בנוגע לבעלי חיים (ראו בבא מציעא ט, ב), בהכרח לכפות את העבד. אם העבד לא יהיה כפות, לא די בכך שהוא ישן בכדי להגדירו כחצר שאינה מהלכת, שכן די באפשרות שיתעורר ויהלך, בכדי להגדירו כחצר מהלכת עוד בהיותו ישן. לעניין בעל חיים, הרי שדי בכפיתה, אלא שלגבי עבד מתעוררת בעיה נוספת: מאחר שלעבד דעת משלו, אין הוא חצר המשתמרת לדעתה של האישה בלבד. בכדי לפתור את בעיה זאת, נדרש שהעבד יישן, כך שאינו שולט בעצמו ונתון לשליטת בעליו. העולה מכך למסקנה הוא כי עבד יכול לשמש כחצר אך ורק בהתקיים שני תנאים: העבד ישן וגם כפות.

מכך שהצריכה הגמרא שני פתרונות נפרדים לשם פיתרון שתי הבעיות, ניתן להסיק כי חצר מהלכת וחצר המשתמרת שלא לדעתה הינן שתי חסרונות נפרדים הפוסלים חצר לקניין (ראו רא"ש גיטין פ"ח סי' ה). הבעיה בחצר מהלכת נובעת מכך שבכדי שחצר תקנה לבעליה, עליה להיות דומה לידו. קניין חצר נובע מהימצאות החפץ בשליטתו של בעלי החצר, ובכך דומה מצב זה להימצאות החפץ בידו. חצר מהלכת אינה דומה לידו של בעליה (שהרי היד אינה מהלכת בנפרד מהגוף), ולכן אין לראות בה כיד הקונה.

את הבעיה בחצר אשר אינה משתמרת לדעת בעליה, ניתן לראות כחלק מהבעיה הכללית של חצר שאינה משתמרת (ראו בבא מציעא יא, א), דהיינו חצר אשר אינה מוקפת בגדר, ולכן החפצים הנמצאים בתוכה אינם נשמרים מפני זרים. עם זאת מהדגש על "לדעתה" משתמע כי בפנינו בעיה אחרת. יתרה מזאת, מכך שאפילו עבד הכפות ואינו מסוגל לזוז, אינו נחשב משתמר לדעתה של האישה (כאשר הוא ער), מוכח כי הבעיה אינה נובעת מחוסר שליטת הבעלים. נראה כי רבותינו הבינו, שבן אנוש אינו יכול להיחשב כחצרו של אחר, שכן לאדם אישיות ומודעות עצמית, המונעות את הגדרתו כרשותו של אחר ותו לא. כאשר העבד ער, אף שהוא מבחינה פיזית תחת שליטתו של אחר, הרי שמודעותו העצמית מגדירה אותו כישות נפרדת. מאידך, כאשר העבד ישן, הרי שניטלת ממנו מודעותו העצמית, ולכן בזמן זה ניתן לראותו כחצר בעליו ותו לא.

למדנו אפוא, כי נדרשים שני תנאים בכדי שעבד ייחשב כחצר בעליו: העבד צריך להיות כפות, בכדי לפתור את בעיית חצר מהלכת, ואילו בכדי לפתור את בעיית חצר שאינה משתמרת לדעתה, נדרש שהעבד יהיה ישן.

לאור ניתוח זה של סוגיית הגמרא בגיטין, התקשיתי להבין מדוע סוגייתנו, בבואה לדחות את הגדרת הבת כחצר אביה, נזקקה לטעם שאינה חצר המשתמרת לדעתו של אביה? לכאורה היה לה להסתמך על הנימוק הרחב יותר, כי הבת הינה חצר המהלכת! כמו כן התקשיתי להבין את הערתו של הרמב"ן בסוגיית קטנה שהתקדשה שלא לדעת אביה (מד, ב):

"ואע"ג דקטנה היא ולית לה יד, הני מילי לאחר מיתת אביה, אבל בחיי אביה, יד דידיה היא, ולא גרע מחצרו שקונה שלא מדעתו בזכות, הלכך, כשנתרצה בסוף מקודשת".

הרמב"ן מסביר כי הבת בהיותה קטנה יכולה להיחשב כידו של אביה, וכי אינה גרועה מחצרו. קביעה זאת לכאורה עומדת בסתירה מפורשת לסוגייתנו הקובעת כי אין לראות בבת כחצר אביה. אף אם נאמר כי הבעיה העולה בסוגייתנו, שהבת אינה חצר המשתמרת לדעת אביה, אינה מתעוררת בנוגע לקטנה, שכן אין היא מוגדרת כבת דעת, הרי שעדיין קשה, מדוע אין הקטנה פסולה מלהיות חצר? והרי היא חצר מהלכת! (עיינו ברשב"א יט, א).

לאור האמור נראה להציע כי אכן מעולם לא סברה הגמרא לומר שלבת מעמד ממש כשל חצר. הרי על אף שהבת ברשות אביה, ודאי אין לראות בה כרכושו הממוני של האב בדומה לעבד. לכן בניגוד לעבד, אין מקום לראות בה כחצר האב. כאשר הציעה הגמרא לראות בבת כחצר אביה, כוונתה הייתה כי ניתן לראות בה מעין כתובת להעברת הגט לאביה. דהיינו, בתור האפוטרופוס של בתו, לאב סמכות לקבלת הגט, אלא שהציעה הגמרא כי אחת הדרכים להעביר את הגט לידי האב, תהיה למסור את הגט לידי בתו.

לאור הבנתנו מובן מדוע פסלה הגמרא את האפשרות להגדיר את הבת כחצר אך ורק מחמת הנימוק שאינה חצר המשתמרת לדעת אביה, ואילו הנימוק שהינה חצר המהלכת לא הוזכר. חיסרון חצר המהלכת הינו חיסרון בדיני קניין חצר, ואילו בענייננו לעולם לא התכוונה הגמרא לטעון כי יש לראות בבת כחצר אביה ממש. עם זאת, הנימוק שאינה משתמרת לדעת אביה שייך גם לענייננו. כפי שהוסבר, משמעות טיעון זה היא כי אין לראות באדם בר דעת כחצר ותו לא. באופן דומה ניתן לבאר את כוונת הגמרא כאן, כי אין לראות בבת, שהינה בת דעת, ככתובת אביה ותו לא.

בדרך זו ניתן ליישב את דברי הרמב"ן. אילו כוונת הרמב"ן בטענתו כי יש לראות בבת הקטנה כחצר אביה הייתה לחצר ממש, אכן היה קשה מדוע אין היא נחשבת לחצר המהלכת. מאחר, שכפי שביארנו אין הכוונה לחצר ממש אלא רק לדרך שבה ניתן לשלוח את הגט לאב, הרי שכלל אין מקום להעלות את בעיית חצר מהלכת. כמו כן, לא מתעוררת הבעיה שאינה משתמרת לדעת אביה, שהרי מאחר שמדובר בקטנה, אין לראות בה כבת-דעת עצמאית, ולכן גם פסול זה אינו מתקיים לגביה.

לאור הקדמות אלו נשוב ונדון בדברי רבא שבסוגייתנו. כפי שראינו לעיל, ההסבר הראשון בגמרא לספקו של רבא הינו האם הבת הינה יד אביה או חצר אביה. כפי שביארנו, השימוש במונח חצר לפנינו שונה מהשימוש הרגיל במונח. אין הכוונה לראות בבת כרכוש אביה בדומה לחצר, אלא רק בתור מסלול להעברת הגט לידי האב. לאור זאת, לכאורה המונחים חצר ויד אביה הינם זהים. על כן, נוכרח מעתה לפרש בניגוד להבנתנו הראשונית, כי כאשר משתמשת הגמרא במונח יד אביה, אין היא מתכוונת לבאת כוחו של אביה המקבלת את הגט עבורו, אלא בעלת תפקיד עצמאי המקביל לתפקיד האב, ובעלת מסוגלות העומדת בפני עצמה לקבלת הגט. לפי זה פירוש "כיד אביה" הוא שלבת כח עצמאי לקבל את הגט, כמו יד אביה.

לאור העובדה כי מדובר בגדולה, דוחה הגמרא את האפשרות כי הבת הינה חצר אביה, שהרי מדובר בברת דעת, ואין לראות בה כחצר המשתמרת לדעת אביה. לכן, כפי שראינו לעיל, מנסחת הגמרא את הסבר הספק באופן אחר:

"לעולם פשיטא ליה דכי יד אביה דמיא, והכי קמיבעיא ליה: מי אלימא כיד אביה לשויה איהי שליח או לא?".

לפי דרכנו, כי כוונת הגמרא במונח "יד אביה" היא לבעלת מעמד עצמאי לעניין קבלת הגט, קשה להבין מעתה מדוע שלא תהיה הבת מסוגלת בדומה לאביה למנות שליח לקבלת הגט. קושיא זאת מתעצמת לאור מסקנתו של רב נחמן, כי אכן אין הנערה יכולה למנות שליח לקבל את גיטה.

בכדי להבין את שיטתו של רב נחמן, נשוב לשעה קלה ונעסוק במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש שבה דנו בשיעור הקודם. כזכור, לדעת ר' יוחנן, בניגוד לגט שאותו יכולה נערה לקבל (לדעת חכמים), אין נערה יכולה להתקדש בכוחות עצמה אלא רק אביה יכול לקדשה. בשיעור הקודם הצענו כי ר' יוחנן הבחין בין גירושין, בה תפקידה של האישה סביל לחלוטין, ואינו דורש מעמד של בעל דבר, לבין קידושין שבהם גם האישה מהווה צד לקניין, שהרי הקידושין תלויים בהסכמתה. לאור זאת, ביארנו, כי ר' יוחנן סבור כי אין אפשרות שגם האב וגם בתו ייחשבו לבעלי דבר לעניין הקידושין, ולכן רק האב יכול לקדש את בתו, אך היא אינה יכולה להתקדש בכוחות עצמה.

כאמור בגמרא, ריש לקיש הצדיק את עמדתו החולקת על פי היקש הפסוקים בין גירושין לקידושין:

"צווח ריש לקיש כי כרוכיא: 'ויצאה והיתה', וליכא דאשגח ביה".

קשה להבין מה הועיל ריש לקיש באותו היקש שאליו ציין. אם אכן נכונה הבחנתו של ר' יוחנן מסברא בין גירושין לקידושין, כיצד יועיל היקש לדחות את ההבחנה. מאידך, אם ההבחנה אינה נכונה, לשם מה נדרש כלל היקש. מסתבר כי השימוש שעשה ריש לקיש בהיקש היה בכדי להורות על כך, שתפקיד האישה בתהליך הקידושין דומה לתפקידה בתהליך הגירושין. אכן, בניגוד לגירושין, קידושין אפשריים אך ורק על דעתה של האישה. עם זאת, האישה אינה נחשבת לפועלת הקידושין, ודי בהסכמתה הסבילה למעשה הקידושין שאותו מחיל המקדש בכוחות עצמו (ראו ר"ן נדרים ל, א ד"ה ואשה נמי). לאור זאת, סבור ריש לקיש כי בדומה לגירושין, גם בקידושין לא מתעוררת בעיית כפל בעלי דבר, שכן גם בקידושין, האישה ואביה אינם נחשבים לבעלי דבר לעניין תהליך הקידושין אלא אך ורק למשתתפים בתהליך.

הגמרא מביאה את משנתנו, בה מצוין רק כי האב או שליחו יכולים לקבל את קידושי הבת, כראיה לשיטת ר' יוחנן, שהבת אינה יכולה להתקדש בכוחות עצמה. הגמרא דוחה את הראיה, ומסבירה כי לדעת ריש לקיש ניתן לטעון כי משנתינו נאמרה אליבא דר' שמעון הסבור כדעת ר' יהודה בעניין שליחות. תשובת הגמרא נראית תמוהה - מדוע נאמר בגמרא כי ר' שמעון סבור כדעת ר' יהודה בנוגע לשליחות, אשר כלל לא נידונה על ידי ר' יוחנן וריש לקיש? הייתה הגמרא צריכה לומר כי ר' שמעון סבור כדעת ר' יהודה בעניין קידושין!

ייתכן אולי להבין, כי לדעת ריש לקיש אין שיטת ר' שמעון זהה לזו של ר' יהודה: ר' שמעון מסכים לדעת חכמים (על פי הבנת ריש לקיש), כי הבת יכולה לקבל את כסף קידושיה. הטעם לכך הוא כאמור, שתפקידה של הבת בהליך הקידושין הוא סביל בלבד, ואין היא פועלת את פעולת הקידושין. עם זאת, מינוי שליח דורש מעמד של בעל דבר. לעניין זה מסכים ר' שמעון לעיקרון שקבע ר' יהודה, כי "אין שתי ידים זוכות כאחת", ולכן רק לאב בלבד הסמכות של בעל דבר המאפשרת לו למנות שליח.

בהקשר של מינוי שליח הדורש מעמד של בעל דבר, יכולים אנו להקיש מקידושין לגירושין. כפי שלעניין קידושין, מצריך מינוי שליח מעמד של "בעל דבר", כך לעניין גירושין, בכדי שתהיה הבת יכולה למנות שליח, יש לראות בה כ"בעלת דבר" או בלשון הגמרא, להניח כי ידה "אלימא כיד אביה". רב נחמן אינו מקבל את האפשרות של שני בעלי דבר מקבילים, ולכן שולל מהבת את היכולת למנות שליח לקבל את גיטה. לשיטתו, מעמד הבעל דבר לעניין הגירושין מוענק לאב בלבד, ואילו יכולתה של הבת לקבל את גיטה מבוססת על ההסתפקות בהשתתפותה הסבילה בטקס. מכיוון שכך, אין ביכולתה למנות שליח, שכן כאמור, לשם כך נדרש מעמד של בעל דבר.

השבוע עסקנו במחלוקתם של רבא ורב נחמן בדבר יכולתה של נערה למנות שליח לקבל את גיטה. בתחילת השיעור הסקנו מתוך הגמרא, כי הנחתה הפשוטה היא כי יש לראות בבת כבעלת תפקיד משני בלבד בהליך הקידושין. לאחר העמקה בפרטי הסוגיא הסקנו פרשנות אחרת, המתאימה לתפיסה לפיה ייתכן לראות גם בבת כבעלת תפקיד ראשי בהליך הגירושין.

מקורות לשיעור הבא:

* קידושין מד: "אתמר... ניתנו".

* לעיל יט. "אמר רבא אמר רב נחמן... לא שנא"; תוספות שם ד"ה אומר; רא"ש שם (סי' כה).

* רשב"א מד: ד"ה איתמר.

שאלות:

* כיצד ייתכן שקידושי קטנה שאינה ברת דעת יהיו תקפים אך ורק מחמת הסכמתו של האב בדיעבד?

* מהו המנגנון ההלכתי המאפשר לאב להרשות לבתו להתקדש בכוחות עצמה בהיותה קטנה?

* הרשב"א משווה את קידושי הקטנה התלויים בהסכמת אביה לקידושין אשר בכוונת הצדדים שיחולו לאחר ל' יום. מהי הבעייתיות בהשוואה זאת?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)