שיעור 25 - הטמנה (4) - הולדת חום

  • הרב ברוך גיגי

הטמנה (4) - הולדת חום בדבר מאכל - גדרי האיסור (טור וש"ע סי' רנח)

בגמרא מח. נאמר:

"רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא (=קנקן מים) אפומא דקומקומא, נזהיה (= גער בו) רבה. אמר ליה רבי זירא: מאי שנא ממיחם על גבי מיחם? אמר ליה: התם - אוקומי קא מוקים, הכא - אולודי קא מוליד".

ופירש רש"י שם שהעבד הניח כלי עם מים צוננים על פי קומקום של מים חמים, ואף על פי שבברייתא שבסוף הפרק הותר להניח מחם על גבי מחם, שם שני הכלים היו חמים ועשו זאת רק כדי לשמר את החום, אבל כשהכלי העליון קר והתחתון מוליד בו חום אסור.

מסוגיה זו למדנו שאסור להוליד חום בדבר קר, ולא נתברר לגמרי גדר האיסור בזה. ננסה לעמוד על טיבו תוך התבוננות בשיטות הראשונים השונות.

ככלל ניתן להצביע על שני כיווני הסבר עיקריים בסוגיה זו: הסוגיה מתמודדת עם חשש איסור בישול של תורה, ואזי לא ברור כל כך השיבוץ שלה בתוך פרק שעוסק בדיני הטמנה, או שמא הסוגיה עוסקת בבעיות הטמנה, וכך לכאורה מסתבר על פי המיקום שלה.

נפתח בגישה המתמקדת בבעיות בישול:

שיטת התוספות

התוס' בד"ה מאי שנא יצאו מנקודת הנחה ברורה שהיסוד בסוגיה הוא מדיני בישול ולכן תמהו:

"תימה דהיכי דמי אי יד סולדת בו היכי הוה בעי למישרי אע"פ שמבשל מי לא ידע דתולדות האור כאור דתנן אין נותנין ביצה בצד המיחם ואמר אם גלגל חייב... ואי להפשיר היכי מסיק דאסור והא תניא בפ' כירה נותן אדם קיתון של מים כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צינתן והיינו הפשר כדמוכח סוגיא דהתם ... ונראה לרשב"א דהא דשרינן לתת קיתון של מים כנגד המדורה היינו ברחוק מן המדורה שלעולם לא יוכל לבא לידי בשול אבל בקרוב אסור אפי' להפשיר דילמא משתלי ואתי להניחן שם עד שיתבשל ולהכי מסיק הכא דאסור ולא בשביל שיחמו דקתני התם היינו כלומר במקום שיכול לבא לידי שיחמו והלשון דחוק קצת".

מסקנתם, אם כן, שהאיסור הוא מחשש שישכח ויניח עד שיגיע ליד סולדת, אבל מותר להניח צונן במקום שלא יוכל להגיע לשיעור בישול. לשיטה זו, הביטוי "אולודי קא מוליד" - הוא בישול, ומחלוקתם של ר' זירא ורבה היא אם להתיר כדי להפשיר, או שיש לחוש שישכח ויבוא לידי בישול. (וכן היא שיטת הרא"ש פרק ד' סי' ג' )

שיטת רבינו יונה

לאחר שהכריח שהסוגיה עוסקת בהטמנה, מצד מיקומה כאן, ובתוספתא סוף פרק ד', הציע הרשב"א לפנינו את פירושו של רבו, רבינו יונה:

"ולפום הכי פירש הוא ז"ל דהכא בהנחת כוזא אפומא דקומקמא כדי להטמין שניהם בדבר שאינו מוסיף הבל היה מעשה ובשבת היה, וכגון שכסה הקומקום מבעוד יום דמותר לגלותו ולכסותו בשבת ... והיה רוצה להטמין הכוזא אפומא דקומקמא דקיימא לן מותר להטמין את הצונן ואפילו להפיג צינתן כדבעינן למיכתב לקמן, ומשום הכי הוה סלקא דעתיה דרבי זירא שאפילו על גבי מיחם נמי שרי, ורבה אסר דלא התירו להטמין את הצונן אלא בדבר שאינו מוסיף הבל אבל על גבי מיחם אסור מפני שתוספת חם המיחם ניכר בו והוה ליה כמטמין על גבי דבר המוסיף הבל, שלא התירו במיחם על גבי מיחם, אלא מיחם דוקא שאין חומו של תחתון ניכר בעליון שאינו אלא משמר חומו, והביא ראיה מן התוספתא (פ"ג הי"ד) דקתני בה בהדיא טומנין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה".

כדי ליישב ולפרש סוגייתנו בהטמנה נאלץ רבינו יונה לפרש שהנידון בסוגייתנו הוא שהעבד הניח את ה"כוזא דמיא" בתוך ההטמנה שבה היה נתון המיחם מבעוד יום, והיה סבור להתיר מצד הטמנת צונן, אלא שרבה אסר מפני שמוליד חום בכוזא, הרי זה דומה למוסיף הבל שלא הותרה בו הטמנת צונן. רבינו יונה תמך פירושו בדברי התוספתא שלפי גירסתו שנינו בה: "טומנין מיחם על גבי מיחם[1].."

שממנה מוכח שמדובר בהטמנה, והיא הברייתא שהקשה ממנה רבי זירא בסוגייתנו לרבה.

אמנם אין זה הטמנה בדבר המוסיף הבל לגמרי, כי חום הקומקום הולך ופוחת, ומ"מ אסור בשבת מפני תוספת החום, שבזה לא הותרה הטמנת צונן. אבל מבעוד יום מותר לעשות כן, שמצד האמת הוא דבר שאינו מוסיף הבל שלא נאסר כי אם בשבת, ולא דימינוהו לדבר המוסיף אלא לעניין היתר הטמנת צונן בשבת עצמה, שכיוון שחומו ניכר, דינו כדבר המוסיף שלא הותרה בו הטמנת צונן, וכן כתב בביאור הלכה לסי' רנז:

"ומ"מ צריך שתדע דלא הוי כמוסיף הבל ממש דאי הכי אפילו מבע"י אסור והאיך פסק הש"ע לקמן ברנ"ח דמבע"י מותר וכן מוכח בהגר"א שם בהדיא דלא אסור אלא בשבת ומשמע שם דלא מקרי מוסיף הבל אלא הכונה דמשום שמוליד חום בדבר הקר שויוהו רבנן לענין זה כמוסיף הבל דיהיה אסור עכ"פ בשבת".

להסבר זה[2] בשיטת רבנו יונה, החידוש בסוגיה הוא שאין להתיר הטמנת צונן אלא בדבר שאינו מוסיף הבל כלל, אבל בדבר שיש בו תוספת חום, אף שאינו מוגדר הלכתית כמוסיף הבל (מפני שמתקרר והולך[3]), אסורה הטמנת צונן.

שתי הגישות שהובאו עד כה, אף שיש ביניהן ויכוח במישור הפרשני בסוגיה, להלכה אפשר ששתיהן יודו כל אחת לחברתה, שהרי אין הכרח שיתנגדו זה לזה. ואכן, בש"ע ובנושאי כליו אנו מוצאים את שתי הגישות הללו. 1. בש"ע סי' שיח סעיף יז[4] פסק:

"אסור לתן צונן (על המחם), אפילו להפשיר, כל שהמחם חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה יד סולדת בו, שדין מניח ע"ג מחם כדין מניח כנגד המדורה; ואם אינו חם כל כך, מותר"

ודברים אלה הם על פי גישת התוספות שאין להניח כלי עם מים צוננים על מחם במקום שיוכל להגיע ליד סולדת מחשש שישכח.

ובסי' רנח פסק הש"ע:

"מותר להניח מבעוד יום כלי שיש בו דבר קר ע"ג קדירה חמה, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל"

והגר"א בביאורו פירש דבריו על פי שיטת רבינו יונה, וכן הביא במשנה ברורה ס"ק ב' בשמו וז"ל:

"ר"ל אפילו כסה אז הכלי והקדרה בבגדים ובודאי ניתוסף חום על הדבר קר ע"י הקדרה אפ"ה שרי דלא חשיב הקדרה כגפת ודומה לה המוסיפין הבל דהתם הוא מוסיף הבל מחמת עצמו אבל הקדרה אין לה הבל מעצמה ואדרבה כל שעה חומה מתמעט והולך ולהכי שרי ודוקא להניח הדבר קר מבע"י אבל להניחו בשבת על הקדרה תחת הכיסוי בגדים שעליה שיתחמם אסור ואפילו אין החום כ"כ שיוכל לבוא ליד סולדת בו דבשבת לא התירו להטמין את הצונן אלא כדי שתפיג צינתו אבל בזה שמוליד חום ע"י הטמנה אסור ואם אין הקדרה מכוסה בבגדים אין איסור להניח עליו הדבר קר אלא כשיוכל לבוא לידי יד סולדת בו וכדלקמן בסימן שי"ח ס"ו".[5]

כאמור למעלה שתי גישות אלו אין בהם חידוש משמעותי לא בהלכות בישול, ולא בהלכות הטמנה[6], ולכן אפשר לאמץ את שתיהן להלכה. אמנם בהמשך דברינו, נעמוד על כמה נקודות מחלוקת שעולות בפוסקים בהקשרים אלו. אבל לעת עתה נפנה לפירוש נוסף בסוגיה זו, שממנו חידוש גדול בגדרי הטמנה. נעבור אל שיטת הרמב"ם.

כתב רמב"ם בפרק ד' הל' ו':

"מניחין מיחם ע"ג מיחם בשבת וקדרה על גבי קדרה וקדרה ע"ג מיחם ומיחם על גבי קדרה וטח פיהם בבצק לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שיעמדו על חומם, שלא אסרו אלא להטמין בשבת אבל להניח כלי חם על גב כלי חם כדי שיהיו עומדין בחמימותן מותר, אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן על גבי כלי חם בשבת שהרי מוליד בו חום בשבת ואם הניחו מבערב מותר ואינו כטומן בדבר המוסיף".

הרמב"ם גרס בתוספתא מניחים מחם ע"ג מחם[7], ולדעתו החידוש הוא שאין זו הטמנה כיוון שמדובר רק בהנחת מיחם על מיחם, ואין כאן כיסוי[8]. ומכל מקום אין מניחים כלי שיש בו דבר קר על גבי כלי חם מפני שמוליד בו חום. לפנינו גדר חדש של איסור שמובא ברמב"ם בתוך פרק שכולו עוסק בהטמנה, ואף על פי שאינו טמון, נתחדש איסור שאם כלי תחתון מוליד חום בכלי עליון, יש להרחיב את איסור ההטמנה לאופן זה. דין זה מוגבל לדעת הרמב"ם לאיסור בשבת עצמה, אבל מבעוד יום מותר ואף על פי שמוסיף הבל, כיוון שאין זו הטמנה גמורה. להבנתנו יש לקרוא לדין זה - איסור הולדת חום בדבר קר- והוא הרחבת הטמנה, למצבים שאינם טמונים ממש, ומפני כך לא נאסרו אלא בשבת ולא מבעוד יום.

פירשנו את הרמב"ם לפי הצעתנו, אבל עיין במגיד משנה (שם) שהבין שכל דברי רמב"ם הם מצד איסור בישול, שכתב שהאיסור לתת כלי שיש בו דבר קר על גבי מחם הוא באופן שיוכל להגיע ליד סולדת, ונראה שמתכוון רק להפשיר ובכל זאת החמירו שמא ישכח ור' זירא בסוגיה לא חשש, אבל קשה על דרך זו מדברי המ"מ עצמו (שבת כב/ד) שפירש שיטת רמב"ם שם שמותר להניח קיתון של מים כנגד המדורה כדי להפשירם אפילו במקום שיוכל להגיע ליד סולדת. הרי, שלמגיד משנה, הרמב"ם לא אוסר הפשרה שמא ישכח, ולכאורה סותר משנתו. ושמא יש לומר שאת זאת בא המ"מ להשמיענו שיש חילוק בין כנגד המדורה שלא גזרו ולא חששו, לבין נידוננו שכיוון שיש מגע ישיר יותר בין הקר לבין החם יש יותר לחוש שישכח.[9]

אמנם להבנתנו ברמב"ם שהאיסור כאן לא נוגע לחשש שמא ישכח ומצד בישול אלא מצד הרחבת איסור הטמנה, אין שום קושי בין שני המקומות.

לענ"ד נראה שלדעת הרמב"ם מותר להניח מבעוד יום כלי שיש בו דבר קר, על מחם המונח על האש, ואע"פ שהמחם התחתון לא הולך ומתקרר, מפני שאין כאן הטמנה גמורה וכפי שביארנו, שכל איסור חדש זה אינו אלא בשבת, ולא דמי למה שכתב רבנו יונה, שהרי לשיטתו הקדרות מכוסות בשמיכות והוי הטמנה ממש, ולכן הוצרכנו לומר לשיטתו שמתיר מבעוד יום שהוא באופן שמתקרר והולך.

אמנם כל זה הוא לפירושו של הגר"א ברבנו יונה, אך ניתן לפרש את דבריו בדרך אחרת. ע"פ עקרונות הטמנה הרגילים היינו אמורים להתיר הטמנת הקנקן עם המים הקרים על גבי הקומקום החם, לפי שזו הטמנת צונן בדבר שאינו מוסיף הבל, שהרי הולך ומתקרר, אלא שנתחדש בסוגיה זו חידוש שאסור להטמין צונן בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת באופן שהתחתון מוסיף חום בעליון, לפי שכשהתחתון מתחמם נולד בו חום וחשוב כהטמנת חמין (ולא צונן) בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת שאסרוהו, וממילא מערב שבת מותר. פירוש זה בוקע ועולה מדברי החזון אי"ש בסי' לז ס"ק יז, וז"ל:

"לעיל כתבנו דליתן כוזא דמיא על גבי קומקום חמין ולכסותו אסור דחשיב כטומן את הצונן בדבר המוסיף הבל, כי העליון מוליד חום בכל הכיסוי וזה לא הותר בצונן[10], ואינו מדוקדק דלאו משום טומן בדבר המוסיף הבל אתינן עלה דא"כ גם מבעוד יום אסור,[11] אלא כיון דמגיע לו חום חשיב כטומן את החמין[12] ולא כמטמין צונן".

להבנת החזון איש, יש כאן הלכה חדשה שדבר צונן שנולד בו חום נחשב חם ואסור להטמינו בשבת.

ויש לעיין מהו שיעור הולדת החום כדי שנאסור לשיטת רמב"ם מדין מוליד חום, ולשיטת רבנו יונה על פי החזון איש כדי שנגדיר את הצונן כחם, וכן לרבנו יונה על פי הגר"א כדי שנגדיר את התחתון כדבר המוסיף הבל[13]. וצ"ע, אף כי במשנה ברורה (רנח/ ב') כתב שאין צורך שיוכל להגיע ליד סולדת בו, וכיוון שמוליד בו חום בהטמנה אסור, הוא עצמו בשער הציון (שם ס"ק ד') כתב שיש לדחות שמא אין איסור אלא כשיוכל להגיע ליד סולדת דווקא, דבפחות מזה אין זה קרוי מוליד חום, או אפשר לפי החזון איש שהיסוד הוא מפני שנקרא טומן חמין ולא צונן, שלכן צריך שיוכל להגיע ליד סולדת כדי שנגדיר אותו חם, ולא צונן.

וראה דברי הטור בסי' רנח:

"כלי שיש בו דבר חם יכול להניחו על הקדרה טמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן... אבל אין מניחים כלי שיש בו דבר קר על גבי קדרה חמה בשבת שהרי מוליך בו חום בשבת ואם הניחו בע"ש מותר שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל"

נראה מדבריו שנקט להלכה את שיטת הרמב"ם, והוא קצת תמוה שלא הזכיר כלל מדברי הרא"ש בפירוש הסוגיה. והן אמת, נראה מדברי הטור שהיא הלכה חדשה בהלכות הטמנה, שאם המדובר מדיני בישול, כבר הוזכר דין זה בסי' שיח, ואם מדיני הטמנה כהבנת רבנו יונה שדומה להטמנת צונן, אף זה הוזכר כבר עקרונית בסי' רנז, ולכל היותר היה אפשר להזכיר שם פרטים נוספים, כפי שאכן עשה הגר"א ובעקבותיו בביאור הלכה בסי' רנז לסעיף ו', עיין שם בדבריהם.

העובדה שהטור הקדיש להלכה זו סימן נפרד (רנח) מעידה על כך שמדובר בחידוש שאינו כלול לא בסי' שיח ולא בסי' רנז, ויובן על פי הסברנו ברמב"ם.

אך למעשה התעלמו כל הפוסקים מחידוש זה הבוקע ועולה משיטות הרמב"ם והטור, וצ"ע.

בבית יוסף הבין כנראה את דברי הטור שאיסור הולדת חום, אכן איסור מחודש הוא, אלא שכיוון שהבית יוסף כתב שאינו נחשב הולדת חום אלא כשמוליד חום של יד סולדת לפחות, וז"ל:

"משום דמשמע ליה דלא מיקרי אולודי מוליד אלא אם כן מרתיח[14]"

אין משמעות לדין זה כי לשיטת הטור והש"ע שיש בישול אחר בישול בדבר לח, אסור לחמם את העליון לכדי יד סולדת בו גם מצד איסור בישול[15].

בש"ע (סי' רנח) התעלם לגמרי מן הדיון במחם על מחם או כלי שיש בו דבר קר על חם בשבת, כי אלה כבר נידונו על ידו בסי' שיח סעיפים ו- ח. בסימן רנח הזכיר רק את ההיתר מבעוד יום, וז"ל:

"מותר להניח מבעוד יום כלי שיש בו דבר קר ע"ג קדירה חמה, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל"

האחרונים נחלקו בפירוש דבריו:

1. הט"ז פירש שהש"ע אינו עוסק בהטמנה, אלא באיסור בישול. ההיתר מבעוד יום הוא מפני שאין שייך בו איסור בישול, ובשבת יש לאסור כל שיש חשש בישול ולהתיר כל שמבושל כל צרכו והיד סולדת בו או כל שלא יוכל לבוא לידי יד סולדת. ומה שהזכיר הש"ע בדבריו "שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל", עיקר כוונתו לומר שאין זו הטמנה כלל.

2. המשנה ברורה בעקבות הגר"א פירש את דברי הש"ע בתוך כיסוי כשיטת רבינו יונה, אע"פ שסתימת לשון הש"ע אינה נראית כן.

לשני הפירושים נראה שהש"ע אינו זקוק לסי' רנח כסימן נפרד לפי שהוא כלול לשיטתו בסי' שיח מצד בישול ובסי' רנז מצד הטמנת צונן. כיוון שהטור קבעו בספר, נאלץ אף הוא להתייחס לזה וצמצם את דבריו למינימום[16].


[1] לרבינו יונה יש לשאול איך מותר להכניס את המיחם העליון להטמנה והלא אף אם זה דבר שאינו מוסיף הבל,אסור לעשות כן בשבת, ואולי יש לתרץ שכיוון שאין זו הטמנה חדשה ומותר להחזיר ההטמנה למחם התחתון (וכפי שנבאר בשיעור הבא), מותר אגב כך גם להכניס את המחם העליון לתוכה, עיין במשנה ברורה שיח/ נא, והשווה לדבריו רנג/ פח, וצ"ע.

[2] עיין להלן שנביא פירוש אחר בדברי רבינו יונה הללו.

[3] עיין ט"ז רנח/א שכתב דהיינו דווקא כשמטמין לזמן מרובה, אבל לזמן קצר שלא מספיק להתקרר מיקרי הטמנה בדבר המוסיף הבל ואסור אף מבעוד יום, אך רוב הפוסקים חלקו עליו ולא חילקו בין זמן מועט למרובה, אלא בכל אופן אין זה מוסיף הבל אם מתקרר והולך.

[4] עיקרון זה נמצא בסי' שיח בסעיפים נוספים עיין סעיף ו' וסעיף יד.

[5] ועיין עוד ביאור הלכה שמקור דבריו בביאור הגר"א על פי רבנו יונה.

[6] בפירוש רבנו יונה יש אמנם חידוש נקודתי בדיני הטמנת צונן, שאסור להטמינו בדבר שהוא דומה כמוסיף הבל, אבל אינו עיקרון חדש אלא הרחבת היישום של איסור הטמנת צונן במוסיף הבל.

[7] שלא כרבינו יונה שגרס טומנים, עיין לעיל שהבאנו את דבריו.

[8] ואף שהרמב"ם סובר שהטמנה במקצת שמה הטמנה, מכל מקום כאן אין המיחם העליון נוגע בעצמו בגחלים אלא במיחם התחתון שאינו מקור תוספת ההבל, ולכן אין זו הטמנה, ועוד שלדברינו שהטמנה במקצת אינה אלא במונח על דבר המוסיף שניתן לראותו טמון בו במקצת, אבל בנידוננו שהיא הנחת מחם על מחם אין זו הטמנה כלל.

[9] עיין אבן האזל על הרמב"ם שבת כב/ד שהאריך בדרכו לפרש הדברים.

[10] והיינו כהסבר הגר"א ברבנו יונה.

[11] וכבר יישבנו למעלה דאינו מוסיף הבל ממש, אלא שחשוב כן לעניין היתר הטמנת צונן.

[12] והיינו טומן את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל האסור בשבת דווקא, ומותר מבעוד יום.

[13] לכאורה, יש מקום לומר שבפחות מיס"ב לא נקרא חם, שהרי כ"ר שירד מיס"ב ראינו בשיעור האחרון מותר להטמינו שדינו כצונן, עיין שם. אך, אפשר שיש לחלק ששם הכלי הראשון נמצא בכיוון של ירידת חומו, ולכן דינו כהטמנת צונן, אבל כאן הצונן נמצא בכיוון של התחממות אפשר שנקרא הולדת חום, והוי חמין וצ"ע.

[14] השווה למה שהבאנו לעיל מהמשנה ברורה ושער הציון, בקטע שלאחר הערה 12.

[15] ניתן היה להציע שיש משמעות לדין הולדת חום בדבר יבש קר מבושל כל צרכו שאסור להוליד בו חום, ושם אין אסור מצד בישול, אבל נראה מן הבית יוסף שאין איסור הולדת חום אלא בדבר לח, וצ"ע בכל זה כי דברי הב"י אינם ברורים לגמרי.

[16] אני מבקש להתנצל על כי בשיעור זה עסקנו בסוגייה סבוכה, שגם לאחר הדיון נותרה מבוכה רבה בפירושה. לענ"ד מהטור ומהרמב"ם בוקעת ועולה הלכה חדשה של הטמנה שהפוסקים התעלמו ממנה ופירשו על פי שיטות אחרות בראשונים, וצ"ע.