שיעור 25 - טומאה וטהרה

  • הרב חיים נבון

טומאה וטהרה

א. איסור ומצווה בטומאה

ראשית כל, עלינו לדון בהיקפם של דיני טומאה וטהרה. מתי בכלל הדינים הללו רלוונטיים? האם יש מצווה להיות טהור? האם יש איסור להיות טמא? לרמב"ם יש עמדה נחרצת בנושא זה:

"כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לענין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה, אבל החולין אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים. הרי נאמר בתורה 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל' - מכלל שהחולין מותרין, שאינו מדבר אלא בבשר קדשים" (רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין ט"ז, ח).

ואכן, זוהי פשטות הסוגיות: איסורי טומאה רלוונטיים רק כשמדובר בקודש. אין איסור להיטמא, ואין גם איסור לאכול חולין בטומאה. האיסור הוא רק לאכול קודש או להיכנס למקום קדוש בטומאה. הגמרא מוסיפה איסור נוסף בנוגע לטומאה:

"...ואמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר 'ובנבלתם לא תגעו' " (ראש השנה טז:).

הגמרא שם בהמשך מניחה כדבר פשוט שאין חובה על אדם להיות טהור בכל הנוגע לחולין. לעומת זאת, הברייתא מוסיפה שחובה על אדם לטהר עצמו ברגל. הרמב"ם הבין שהחובה להיטהר נובעת מכך שאדם נכנס למקדש ברגל (טומאת אוכלין ט"ז, י); אך ייתכן שיש כאן קביעה שכשם שקדושת המקום מחייבת טהרה, כך גם קדושת הזמן. רס"ג פוסק שגם בימינו חייבים לטבול בימים נוראים בברכה (אוצר הגאונים ר"ה טז:). זה ודאי לא קשור למקדש. מתבטאת כאן תפישה בסיסית של היהדות: לא כל המקומות שווים, ולא כל הזמנים שווים. ליהדות יש תפישה של קדושה מדורגת: כיוון שהעולם אינו בשל להנהגה אידיאלית, מצמצמים את ההתנהגות האידיאלית לזמנים מסוימים ולמקומות מסוימים.

האם השאיפה היא להרחיב את ההיקף של הקדושה? האם עלינו לחקות בכל מקום ובכל זמן את התנהגותנו במקומות הקדושים ובזמנים הקדושים? ייתכן שיש להבדיל כאן בין היבטים שונים והתנהגויות שונות. יום הכיפורים, למשל, ברור שאינו אידיאל של התנהגות נורמלית שיש להרחיבו לכל השנה. עוצמתו של יום הכיפורים נובעת מכך שמדובר ביום אחד בשנה, שבו אנו פורשים מהאנושיות שלנו ושובתים ממנה. גם בנוגע לאיסור מלאכה של שבת ויו"ט חז"ל קבעו ש"כשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה"; כלומר, לאיסורי המלאכה יש משמעות חיובית רק על רקע פעילות יוצרת בכל השנה. ומה לגבי טהרה? האם יש עניין להרחיב אותה? אנו יודעים שבימי חז"ל היו אנשים שאכלו חולין בטהרה, וחז"ל עודדו אותם. מדוע? נראה את דברי הרמב"ם בהקשר זה:

"אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאין, חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה, ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם, והן הנקראים פרושים. ודבר זה קדושה יתרה היא ודרך חסידות, שיהיה נבדל האדם ופורש משאר העם, ולא יגע בהם, ולא יאכל וישתה עמהם. שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם' " (רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין ט"ז, יב).

לא לגמרי ברור ברמב"ם מה סיבת ההרחקה המשובחת מן הטומאה. לא ברור האם המוקד הוא ההרחקה מהמון העם, שנגרמת כתוצאה צדדית מן ההקפדה על דיני טהרה (זו אכן תוצאה ידועה של ההבדלה בין 'חברים' ל'עמי הארץ'), או שמא העיקר הוא הפרישה מהטומאה עצמה. מעניין גם לציין איך באורח אופייני הרמב"ם רואה בפרישה ממעשים רעים רק הכנה לפרישה מדעות רעות, שהיא העיקר. רש"י, לעומת זאת, מדבר על מגמה הרבה יותר מעשית בפרישה מטומאה:

"אדם הרגיל לאכול קדשים מקבל עליו לאכול חולין בטהרת הקודש, כדי שיהו בני ביתו זהירין ובקיאין בטהרת הקודש" (רש"י חגיגה יט: ד"ה שנעשו).

אצל רש"י מדובר בסה"כ בסוג של אימון לקראת אכילת קדשים ממש, ולא בדין עקרוני.

ב. המשמעות הרעיונית של טומאה וטהרה

רבים מחכמי ישראל עמדו על כך שדיני טומאה מסמלים את חובת ההתרחקות מן המוות. נבחן את הטומאות השונות:

"...שחלקי הטומאות לפי מה שבא לשון התורה י"א חלקים: טומאת שרץ, טומאת נבלה, וטומאת מת, וטומאת שכבת זרע, וטומאת מי חטאת, וטומאת חטאת, וטומאת זב, וטומאת זבה, וטומאת נידה, וטומאת יולדת, וטומאת צרעת" (הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות).

אבי אבות הטומאה - הוא המת, שמטמא ברמה אחת מעל כל שאר אבות הטומאות. כאן אנו מוצאים רמז ראשון לזיקה שבין הטומאה לבין המוות. שרץ ונבלה מטמאים רק כאשר הם מתים, ולא בחייהם. טומאת שכבת זרע (וטומאת זב) מסמלת ביסודה את הפוטנציאל של הולדה שלא מומש (אם כי גם בביאה רגילה האשה מטמאה טומאת שכבת זרע, אף אם בסופו של דבר נכנסה להריון; כי באופן בסיסי יש כאן הוצאה מגוף הגבר של חומר ההולדה). באופן מקביל נפרש את טומאתן של נידה וזבה, טומאה שמייצגת תינוק שלא נולד. טומאת יולדת, באופן פרדוקסלי, מייצגת את טומאתה של האשה שאיבדה את פוטנציאל החיים שפעם בקרבה (היולדת טמאה, ולא התינוק!). טומאת צרעת נובעת מכך שמצורע חשוב כמת, כדברי משה על מרים המצורעת: "אל נא תהי כמת, אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" (במדבר י"ב, יב)[1].

טומאה מבטאת את המוות - ההתנתקות מהטבע. לכן גם כל מה ששייך לעולם הטבע אינו מקבל טומאה: כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, בעלי חיים שלא מתו אינם מקבלים טומאה, וכו'. רק האדם ועולמו מקבלים טומאה. טהרה מייצגת את הטבע השלם החי. דרך הטהרה הקלאסית היא טבילה במקווה - השתקעות במי בראשית, התחברות לטבע[2].

הרב סולובייצ'יק ביאר שדיני טומאה מסמלים את שלילת המוות, ואישור העולם הזה. היהדות אינה רואה במוות מעבר חיובי לעולם שכולו טוב, אלא כיליון חיי העולם הזה. ייעודנו הוא לחיות בעולם הזה, ובו אנו מוצאים את טעם קיומנו:

"יש ליהדות יחס שלילי אל המיתה ואל המתים; מת מטמא, קבר מטמא... כל שקדושתו למעלה מקדושת חברו, איסור טומאתו חמור; כהן הדיוט מיטמא לשבעת הקרובים, כהן גדול (וגם הנזיר כמותו) אינו מיטמא אפילו להם. ובשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חזיון חיובי, התומך וסועד את ה'תחושה' ואת התודעה הדתית, ולפיכך קידשו את המוות, את המת, את הקבר, שהרי כאן הוא מפתן הטרנסצנדנטיות, שער העולם הבא, הכריזה היהדות טומאה ביחס למת, ומאסה במיתה, בכליון ובגוויעה, ובחרה בחיים וקידשה אותם. היהדות הנאמנה, שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במוות ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חיי הדת" (הרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 36-37).

אך יש שראו את מוקד מאבקה של היהדות במוות בנקודה אחרת. כך כתב רש"ר הירש, שגם הוא פירש את דיני טומאה וטהרה כמייצגים את מלחמתה של היהדות במוות:

"כאשר המת מונח לפנינו, הרי האדם כרע-נפל תחת לחץ הכפיה הגופנית... המוות מזכיר את תמוטת האדם ואת כניעתו לכוחות הטבע; ואילו האדם חייב לזקוף את קומתו - בעיצומו של העולם הגופני; עליו להתגאות בחירותו החיה" (רש"ר הירש, ויקרא י"א, מז).

רש"ר הירש מפרש את המלחמה במוות בכיוון ההפוך בדיוק: המלחמה בטבע. לדעתו, המת מסמל את האדם הנכנע לטבע, שאין לו עוד בחירה חופשית. שלילת המוות היא הבחירה בהתעלות מעל לטבע. הרב סולובייצ'יק מפרש את המוות כסמל להשתחררות הנשמה, ואת המאבק בו כסמל לאישור הגוף. רש"ר הירש מפרש את המוות כסמל לגוף שנשאר בלא נשמה, והוא חלק מן הטבע העירום, ואת המאבק בו כסמל לחיוניותה של הנשמה.

דומה שאיש לא היטיב לתאר את הקשר שבין המוות ליצריות יותר מהסופר הגרמני תומס מאן, ביצירתו האלגורית המופלאה "הר הקסמים". מאן מתאר שם את קורותיו של צעיר גרמני, הנס קסטורפ, הבא לנפוש בבית החלמה בהרים לתקופה קצרה, ונשבה בפולחן המחלה והיצריות שקודח במקום. שבע שנים הנס נשאר בהר, עד שמלחמת העולם הראשונה מכריחה אותו לחזור אל "ארץ השפלה". הנס נעשה מודע לאווירה המיוחדת של המקום, ומתאר אותה לעצמו ולאחרים:

"הגוף, האהבה, המוות, שלושת המושגים האלה - אחד הם. מפני שהגוף - הרי זו המחלה והתאווה - והוא המביא את המוות. כן, שניהם גופניים, האהבה והמוות, זוהי אימתם וקסמם הגדול!" (הר הקסמים, ת"א 1994, כרך א', עמ' 345).

ואחד ממוריו של הנס מוסיף ומבאר לו שוב ושוב את טיבו של הקשר הנורא והמסתורי הזה, בין היצריות הפרועה לבין המוות:

"[המוות] מתיר את עבותות המוסר והמידות, הוא גואל מכל דרך-ארץ ואורח-מישרים, הוא משחרר לשם התאווה" (שם, כרך ב', עמ' 72).

המוות עלול לעקור מהאדם את תודעתו הרוחנית. כאשר האדם רואה גוויה מוטלת ללא רוח חיים, הכפופה לחלוטין לחוקי הטבע, ונעדרת רוח ותודעה, הוא עלול לשכוח את ייעודו הרוחני, ולראות בחיי הטבע את חזות הכל.

האם יש כאן סתירה? האם רש"ר הירש והרי"ד סולובייצ'יק חלוקים בנוגע לגישתה של היהדות? נראה שאין כאן סתירה. במוות נפרדים שני יסודותיו של האדם - הגוף והנשמה. ממילא ההתמקדות במוות גוררת אחריה מתן דגש על אחד משני היסודות בבדידותו: על הגוף העירום, או על הנפש הערטילאית. היהדות שוללת את ההתמקדות באחד מהם כשהוא לעצמו, וגורסת שהאדם השלם הוא אדם המאחד את הגוף - המכוון על ידי הנשמה, עם הנשמה - הפועלת באמצעות הגוף. דומה שזה הוא המסר שמנסה רבי ישמעאל להעביר במשלו הידוע:

"משל למלך שהיה לו פרדס, והיה בו ביכורות נאות. הושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא לשמרו. אמר להן: הזהרו בביכורות. הניחן והלך לו. אמר לו חיגר לסומא: ביכורות נאות אני רואה. אמר לו: הבה ונאכל. אמר לו: וכי יכול אני להלך? אמר לו סומא: וכי רואה אני? מה עשו, רכב חיגר על גבי סומא ונטלו את הביכורות ואכלום. הלכו וישבו להם זה במקומו וזה במקומו. לימים בא המלך. אמר להן: היכן הביכורות? אמר לו סומא: וכי רואה אני? אמר לו חיגר: וכי יכול אני להלך? מלך שהיה פיקח, מה עשה - הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אמר להם: כך עשיתם ואכלתם.
כך לעתיד לבוא אומר הקב"ה לנפש: למה חטאת לפני? אומרת לפניו: ריבונו שלעולם, אני הוא שחטאתי לפניך? הגוף חטא, מיום שיצאתי ממנו שמא חטאתי?! אומר לגוף: למה חטאת? אומר לפניו: רבון העולמים, הנפש חטאת! מיום שיצתה, לא מושלך אני לפניך כחרס על גבי אשפה?! מה הקב"ה עושה - מחזיר נשמה לגוף ודן אותן כאחד" (ויקרא רבה ד', ה).

במשל זה מודגשת ההתייחסות לגוף ולנפש כחטיבה אחת שלמה, שנושאת באחריות משותפת לפעולותיה בעולם הזה. ההתייחסות לאדם כיצור בעל שתי פנים, שאסור להתעלם מאחד מהם, אינה מתמצית אצל חז"ל בשאלת האחריות, שבאה לידי ביטוי ביום הדין. חז"ל סברו שקיומם ההדדי של הגוף והנשמה הוא המצב האידיאלי לשניהם. וכך תיארו חז"ל את הדיאלוג שבין הנשמה שעומדת להישלח לגוף, לבין הקב"ה:

"פתח הרוח פיו ואומר לפניו: רבונו של עולם, די לי העולם שהייתי דר מיום שבראתני. למה רצונך להכניסני בטיפה זו סרוחה, שאני קדושה וטהורה, ואני גזורה מגזרת כבודך! מיד אומר הקב"ה לנשמה: עולם שאני מכניסך בו יפה יהא לך ממה שהיית דרה בו, ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו" (תנחומא פקודי).

אם כן, עיקרון אחד עומד מאחורי סלידתה של היהדות מהמוות: המוות מפריד בין שני הדבקים - הנשמה והגוף. אלו השואבים ממנו את השראתם יגיעו לחיים גופניים חסרי הכוון, או לחיים רוחניים-ערטילאיים. וכאמור, את אלו וגם את אלו שוללת היהדות. דומה שזו משמעות אמונתנו בתחיית המתים: לעתיד לבוא יחיו כל בני האדם חיי נצח - נשמה בתוך גוף. לאחר המוות לא נפרד האדם לנצח מהעולם הזה, ובעתיד יחזור אליו, לחיות חיים ממשיים של עובד ה' בן העולם הזה. זהו הקיום הראוי בעיני ה'.



[1] טומאת חטאת וטומאת מי חטאת - העוסק בפרה אדומה ובמי החטאת שלה - אכן חריגים קצת במערכת הזו. כאן הטומאה מתייחסת לתהליך ולא לחומר שנוגעים בו, וצריך לדון מדוע מדובר בתהליך מטמא. ובנוגע לפרה אדומה כבר נאמר "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני".

[2] כמה שונה תפישתה של היהדות את משמעות הטבילה, מתפישת הנוצרים את משמעות ה"טבילה" שלהם! נביא כאן קטע מייצג מדבריו של לותר בהקשר זה: "הטבילה מסמלת איפוא שני דברים: את המוות ואת התחייה, כלומר, את הצידוק השלם והמלא. כי כאשר המשרת בקודש טובל את הילד במים, הוא מסמל את המוות, ואילו כאשר הוא מוציאו, הוא מסמל את החיים... בשעה שאנו מתחילים להאמין, אנו מתחילים למות לעולם הזה, ולחיות לאלוהים בחיים הבאים... החוטא, יותר משצריך הוא להישטף, צריך הוא למות, כדי שיתחדש כולו ויהיה ליצור אחר... שכל דבר שאנו עושים בחיים האלה המשמש להמתת הבשר ולהחייאת הרוח שייך לטבילה, וככל שנקדים להשתחרר מן החיים, כן נמהר למלא את טבילתנו" (מרטין לותר, ארבעה חיבורים תיאולוגיים, תל אביב תשס"א, עמ' 141-142).