שיעור 25 - מגילת אסתר וספר יהושע

  • פרופ' יונתן גרוסמן

מגילת אסתר וספר יהושע

ברשות הקוראים, לפני שנעבור לפרק י' החותם את המגילה, ברצוני להעלות דיון קצר כנספח לדיוננו הקודם. ראינו בשיעור האחרון שחז"ל הפכו את כיבושי יהושע בן נון לזמן המגדיר עיר כמוקפת חומה לגבי קריאת מגילה. נטינו לראות בדבר זה העברת המשקל מהמרכז היהודי שבשושן אל המרכז היהודי שבארץ ישראל, כך שגם אם יהודים רבים חוגגים את הפורים ביום ט"ו כזכר לניצחון שושן, קביעת האוכלוסייה היהודית שתחגוג ביום זה נעשה על פי פרמטר ארץ ישראלי. בדברים הבאים ברצוני לתהות האם כבר בתוך סיפור המגילה מורגש הד מספר יהושע. האם ישנן זיקות בין מגילת אסתר ובין סיפור כיבושי יהושע, כך שהכרעת חז"ל יכולה להתבסס על חומרים המצויים במגילה עצמה.

במשך השיעורים השונים הוזכר השימוש המרובה שעשה מחבר המגילה בסיפורי רקע קודמים. המפורסמים ביותר שבהם הם סיפור יוסף במצרים; ערוב חייו של דוד; ספר דניאל ועוד. בשיעורים קודמים הזכרנו גם את הזיקה שבין סיפור המגילה ללקיחת שרה לארמון פרעה במצרים; לסיפור כרם נבות ועוד. מאחר והשימוש באמצעי ספרותי זה (אלוזיה מקומית או אנאלוגיה ספרותית רחבה) רווח ביותר במגילה, מפתה לבחון סיפורים נוספים ולבדוק האם גם בהם עשה המחבר שימוש.

יש להודות שבמבט ראשון ספר יהושע נראה רחוק מאד מעלילת המגילה, מהקצב שלה וממסריה. סיפור כיבוש הארץ על ידי יהושע רווי בכתיבה לאומית-כללית, ובכל סיפור וסיפור בו מורגשת האווירה הצבאית-המלחמתית. בניגוד לכך, מגילת אסתר מתמקדת בגיבורים ספציפיים, כך שהמתח בו הקורא מצוי בעת קריאתו הוא מתח 'פרטי': מה יקרה לאדם זה או אחר. המאבק המתואר בסיפור אינו מאבק בין עמים אלא בין אנשים (גם אם הם ניצבים כסמלים לעמים) והוא מתמקד במרחב גיאוגרפי מצומצם: בחצר המלכות.

עם זאת, כפי שנראה להלן, ישנם כמה מוטיבים ולשונות משותפים שייתכן שרומזים לזיקה מכוונת בין הספרים. ואדרבא, כפי שיוצע להלן, שינוי האווירה הספרותית בין הספרים קשור בעצם מגמת זיקה זו.

הבסיס הטוב ביותר להוכחת השוואה מעין זו בין שני ספרים יהיה תמיד הבסיס הלשוני. בהקשר זה ניתן לחוש בכוונת הכותב ולא רק בכוונת המפרש. לכל אלוזיה ישנה כמובן תרומה מקומית להבנת אותה סצנה בה היא מופיעה, אולם יש גם ערך כולל ביצירת הזיקה לספר יהושע:

1. תיאור גדולת יהושע מהווה רקע לגדולת שני המתחרים במגילת אסתר. את גדולת המן תיאר המספר באופן הבא:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ" (אס' ג', א).

הצירוף הלשוני 'גִּדַּל' + 'את' נזכר רק בעוד מקום בתנ"ך, וככל הנראה משם שאב מחבר המגילה את הביטוי - מתיאור גדולת יהושע:

"בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (יה' ד', יד).

2. אולם, מחבר המגילה ניצל תיאור נוסף של גדולת יהושע בבואו לתאר את גדולת מרדכי. ערב תיאור הקרבות מתואר מעמדו החדש של מרדכי באופן הבא:

"כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל" (ט', ד).

גם הצירוף "שָׁמְעוֹ... בכל" נזכר במקום אחד נוסף בתנ"ך, בתיאור גדולת יהושע:

"וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ" (ו', כז).[1]

3. מעבר לתיאור גדולת המן מזה וגדולת מרדכי מזה, נדמה שגם בעצם הצלת ישראל מגזירת המן עשה מחבר המגילה שימוש בביטויים מתוך ספר יהושע. ישועת ישראל מתוארת כך:

"וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (אס' ט', ב).

ביטוי זה הוא מהביטויים המיוחדים של ספר יהושע, והוא נזכר בו (ורק בו) שלוש פעמים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיך" (יה' י', ח); "וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם" (יה' כ"א, מב); וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדם (יה' כ"א, מב)".[2]

מעבר לזיקות הלשוניות שבין הספרים יש לבחון האם ישנן גם תמות משותפות המתבררות בשני הספרים. מדרך הטבע יש להיות זהירים בבחינה זו, שהרי על הדרך הזו ניתן להשוות כמעט כל ספר מקראי לספר מקראי אחר, שהרי תמיד יהיה 'קונפליקט דתי' שעולה בסיפור או שאלות של שכר ועונש (בין אם גלויות ובין אם נסתרות) וכד'. ממילא יש לברור בזהירות תמות מרכזיות שאינן שגורות בספרי התנ"ך או שאינם מובנות מאליהן.

ברצוני להתמקד בנושא אחד הבולט בשני הסיפורים - לקיחת שלל האויב, ובזהות השבטית של הגיבורים:

4. במגילת אסתר, אי ביזת האויב מודגשת באופן מיוחד. ראשית, רעיון זה עולה על פני השטח בעצם ההיתר המיוחד שנזכר באגרות המן, ובמקביל אף באגרות מרדכי. אולם הדבר מודגש בשל החזרה המשולשת המסכמת כל יום של קרבות: "ובבזה לא שלחו את ידם" (ט', י; טו; טז). אין צורך לומר שנושא זה עולה בכל עוזו בראשית סיפורי הכיבוש בספר יהושע. האיסור לקחת מרכוש יריחו הופך לנושא מרכזי בספר בשל כישלון עכן שהוביל לכישלון העם במלחמה נגד העי. בכך, לקיחת שלל האויב הופך להיות מניע מרכזי בעלילת הספר.[3]

5. באופן כללי יש להזכיר כי הגיבורים בשני הספרים הם מבני רחל (יהושע בן נון משבט אפרים (=יוסף) ומרדכי משבט בנימין). גם אם דבר זה אינו מודגש באופן מיוחד בספרים הנידונים, יש לזכור שההנהגה הישראלית הרגילה קשורה בשבט יהודה, כך ששני הספרים הנידונים מציגים מנהיגים חריגים.[4]

[בזהירות אציע בפני הקורא את ההשוואה אותה הזכיר כבדרך אגב קלינס, בין הפחד שאחז באזרחי מדינות המלך מפני היהודים ובין הפחד שמבטאת רחב בנאומה למרגלי יהושע, שנגרם בשל השגחת ה' על עמו ובשל הנסים הגדולים. לטעמו של קלינס, כך יש להבין אף את שורש הפחד העממי שנפל בליבות הפרסים].[5]

בבואנו לדון במשמעות זיקות אלו, ראוי היה, כאמור לעיל, לחלק את הדיון לשני שלבים: האחד הוא העלאת התרומה של כל ארמז וארמז לסיטואציה בה הוא נזכר. דרך משל, במה תורמת היזכרות הקורא בגדולת יהושע עת הוא קורא את גדולת המן? והשלב השני, אותו נקיים במסגרת זו, הוא בחינת המסר הכולל של השוואה זו. מאחר ואין מדובר רק בהשוואה אחת, הרי שבהחלט ייתכן שמחבר מגילת אסתר ביקש להעמיד את ספר יהושע כאחד מספרי הרקע לסיפור.

לשם פתיחת דיון זה ברצוני להגדיר מחדש את הזיקה. למעשה, אין מדובר בסיפור יהושע שניצב כסיפור רקע לסיפור אסתר, אלא תיאורי גדולת גיבורי מגילת אסתר נשענים על תיאורי גדולת גיבורי ספר יהושע. שני הארמזים הראשונים שהוזכרו לעיל הלוא תיארו את גדולת המן מזה ואת גדולת מרדכי מזה. גם הארמז השלישי הנידון תיאר למעשה את גדולת היהודים כ"גיבור קולקטיבי", כישות ממנה פחדו העמים כולם, כשם שהעמים פחדו מפני ישראל בזמן כיבוש הארץ.

ממילא, ניסוח הדיון צריך להיות מה היחס בין הגדולה לה זכו גיבורי מגילת אסתר לגדולה לה זכו יהושע ועמו. על ניסוח הדיון באופן הזה התשובה פשוטה. השוואה זהירה בין הביטויים הנידונים מספר יהושע ובין הופעתם במגילת אסתר תעמידנו, לצד הדמיון, גם על הפער הקיים בין הסיטואציות. מעלתו של יהושע באה לו מאת ה': "בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל", בעוד שהזוכה לגדולה בתחילת סיפור המגילה - המן - זכה לגדולה זו מאת המלך אחשורוש:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ"!

בדומה, גם הזוכה לגדולה בסיום סיפור המגילה - מרדכי - זכה לגדולה זו בשל היותו בעל תפקיד חשוב בבית המלך אחשורוש:

"כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל",

בעוד יהושע זכה לגדולה בשל קירבת ה' אליו: "וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ". למעשה, הבחנה זו נכונה גם לגבי גדולת ישראל באופן כללי, שבמגילת אסתר מתוארת כפחד שנפל על כל העמים מפני ישראל, בעוד שביהושע תיאור הפחד שנפל על כל העמים קשור לפעולת ה' ("כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים"; "אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם").

אם נסכם את פשר הדמיון ליהושע, נאלץ להכריע שלצד הדמיון עליו הפסוקים רומזים בולט גם ההבדל. מיהו הממנה שרים ומעניק להם גדולה? מיהו זה שבידו להפיל פחד על אויבי ישראל? הקורא המודע לרמזי המחבר לספר יהושע מגלה את הקריאה הנסתרת אותה טמן המחבר בסיפורו: באופן גלוי המגילה משדרת אווירה ברורה בדבר הערך המרכזי של זכייה בכבוד בממלכת פרס.[6] אולם, באופן נסתר, רומזת המגילה לאשליה שבכבוד זה, עת היא מזכירה לקורא את "מלך הכבוד" שבאמת אחראי על הכבוד. על פער זה כבר נאמר:

"כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר" (משלי כ"ה, ב).

אולם מעבר לכך, בעצם הצבתו של סיפור הכיבוש וההתנחלות בארץ ברקע המגילה, הקורא נאלץ לקרוא את סיפור ישועת היהודים שבשושן בפרופורציות המתאימות. גם אם מרדכי זכה לגדולה שהייתה בתחילה מנת חלקו של המן, וגם אם היהודים עשו בשונאיהם כרצונם, הם עדיין מצויים בגלות, ללא עצמאות מדינית. שלא כבספר יהושע שם גדולתם בפני אויביהם הייתה מבוא להתנחלותם בארץ, בשושן אין זו אלא הישרדות! בכך, לצד אווירת השמחה הגדולה שאופפת את תיאור ישועת ישראל בפרק ט', רומזת המגילה לחוסר השלמות שבמצבם של היהודים, ותוך כדי תיאור שמחת הישועה נזכר הקורא באבלות החורבן.

כפי שהארכנו בשיעור הקודם, ייתכן שקביעת חגיגת הפורים על פי מצב הערים שבזמן כיבוש יהושע את הארץ, נועד למטרה זו עצמה: להדגיש את מיקומה של ארץ ישראל על פני זו של שושן; להזכיר למתבסמים מיין פרס, ששבי ציון נאבקים בשעת גדולת מרדכי על עצמאותם, ועל בניית המקדש וכינונו. דבר זה יעלה שוב בפרק י' החותם את המגילה ונעסוק בו אי"ה בשיעור הבא.



[1] וראו גם בדברי הגבעונים (יה' ט', ט). ייתכן והחלק השני של תיאור גדולת מרדכי ("כי האיש מרדכי הולך וגדול") מבקש לשלוח את הקורא לתיאור גדולת רבו של יהושע - משה: "גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" (שמ' י"א, ג). יש לזכור שבשני המקרים מדובר בגדולת "איש" יהודי בארץ זרה, וגדולתו משפיעה על מעשי הגויים ותחושותיהם (אנשי הממלכה הפרסים "מתיהדים" והמצרים השאילו כלי כסף וכלי זהב).

[2] כוונתי לצירוף המדויק של "איש" ש"לא עמד בפני". ביטוי דומה, אך שונה, נזכר בדניאל: "וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו" (דנ' י"א, טז).

[3] בדבר זה לא באתי לחלוק עם העמדת מלחמת עמלק ואיסור ביזתם כרקע למוטיב זה במגילת אסתר. על הקשר שבין שתי ההימנעויות מלקיחת השלל עמד קלינס: D. J. A. Clines, The Esther Scroll: The Story of the Story, Sheffield 1984, p. 160.

[4] חז"ל התייחסו לדבר זה עת קבעו ש"אין זרעו של עמלק נופל אלא ביד בנה של רחל" (פסיקתא רבתי, פר' י"ג).

[5] Sheffield, D. J. A. Clines, The Esther Scroll: The Story of the Story, Sheffield 1984, p. 40.

[6] לא במקרה הוקדש לבחינת נושא הכבוד והבושה במגילת אסתר דוקטוראט שלם, שאף הפך לספר (T. S. Laniak, Shame and Honor in the Book of Esther, Atlanta 1998).