שיעור 25 - נגד מזבח בית אל וכהניו (י"ג, א-לב; מל"ב כ"ג, טו-כ)

  • הרב אלחנן סמט

ו. מערכה שנייה – פסקה שלישית (כז-לב)

הנביא הזקן קובר את איש הא-לוהים בקברו ומאשר את עיקר נבואתו

 

כז            וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר: חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר, וַיַּחֲבֹשׁוּ. 

כח           וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ

                וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה 

           לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר. 

כט           וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ

                וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ. 

ל              וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו: הוֹי אָחִי. 

לא           וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

           בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים קָבוּר בּוֹ 

           אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי. 

לב           כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה'

           עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל

           וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן. 

 

 

1. מבוא[1]

בפסקה השלישית נשלמים שני תהליכים שהחלו בפסקה השנייה של מערכה זו, ושניהם כרוכים זה בזה: התהליך האחד הנשלם כאן הוא עונשו הפומבי של איש הא-לוהים, באותו יום ובאותו מקום שבו חטא והכשיל את דבר ה' שהיה בפיו. עונשו נשלם בבואו לקבורה בבית אל, ולא בקבר אבותיו שבעיר הולדתו. וכמו בפסקה הקודמת, שבה היה כרוך העונש – המתתו בידי אריה – במתן כבוד, כך גם בפסקה הנוכחית, קבורתו בקבר הזר נעשית בכבוד רב ולאחר הספד פומבי במטבע המקובל באותם ימים.

בפסקה הקודמת ניתנו הן העונש והן הכבוד בידי שמים, ותפקידו של הנביא הזקן היה אך לפרש את מעשה ה' באוזני אנשי בית אל. בפסקה שלנו נעשית השלמת העונש בידי הנביא הזקן והוא זה שגם מעניק לאיש הא-לוהים כבוד: הוא היוזם והוא הפועל לבדו להשיב את גופת איש הא-לוהים לבית אל, והוא אף סופד לו ומניח את גופתו בקברו שלו.

התהליך האחר שראשיתו בפסקה הקודמת ונשלם בפסקה זו עם פעולתו הנמרצת של הנביא הזקן לשם קבורת איש הא-לוהים בקברו בבית אל, הוא תהליך הפיכתו למי שמקומם את הנבואה שהייתה בפי איש הא-לוהים מ'נפילתה'. כאן, בפסקה שלנו, מגיעה אל תכליתה ואל שיאה פעילותו של הנביא הזקן שנועדה להפוך את חילול השם שנעשה בבית אל לקידוש השם בה.

אף שהפסקה השלישית ממשיכה את הפסקה הקודמת ומשלימה את התהליכים שהחלו בה, היא ניכרת מבחינה ספרותית כיחידה מובחנת בתוך המערכה השנייה. כמו שתי קודמותיה, אף פסקה זו מתחילה בבית אל, נמשכת במעשה הנעשה מחוץ לעיר, בדרך היוצאת מבית אל ליהודה, ומסיימת בחזרה לבית אל. בכל שלוש הפסקאות, אמצעי התובלה שבו יוצאות הדמויות מבית אל הוא החמור, ובכל פעם חובשים  אותו אחרים למען היוצאים מן העיר.

  

2. הקבלה ניגודית בין הפסקה הראשונה לפסקה השלישית

על אף שהפסקה השלישית ממשיכה ומשלימה את קודמתה, בולטת ההקבלה הספרותית והעניינית דווקא בינה ובין הפסקה הראשונה. הפסוקים המתארים את פעילותו של הנביא הזקן לשם קבורת איש הא-לוהים בפסקה השלישית עומדים בהקבלה ניגודית בולטת לפסוקים המתארים את פעילותו של הנביא הזקן לשם השבת איש הא-לוהים לבית אל בפסקה הראשונה. הבה נציג את נקודות הדמיון בין הפסקאות:

 

 

פסקה ראשונה

פסקה שלישית

1.        

הנביא הזקן הולך למצוא את איש הא-לוהים

בעקבות שמועה ששמע מבניו.

 

הנביא הזקן הולך למצוא את נבלת איש הא-לוהים

בעקבות שמועה ששמע מפי אנשים עוברים.[2]

2.        

"וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר

וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר

וַיִּרְכַּב עָלָיו" (יג).

 

"וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר

 וַיַּחֲבֹשׁוּ" (כז).

3.        

"וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים

וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה" (יד).

 

"וַיֵּלֶךְ

וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ" (כח).

4.        

"וַיָּשָׁב אִתּוֹ ..." (יט).

 

"וַיְשִׁיבֵהוּ" (כט).

5.        

"גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ" (יח).

"הוֹי אָחִי" (ל).

 

בכל אחת מחמש ההקבלות שערכנו כאן ישנו דמיון ענייני או לשוני הטומן בחובו ניגוד פנימי חריף. הניגוד בין שתי הפסקאות נוגע למצבם של שני האישים העומדים במרכזן: מעשהו של איש הא-לוהים בפסקה א עומד בניגוד לגורלו בפסקה ג, ופעילותו של הנביא הזקן בפסקה א ומניעיו לכך, מנוגדים לפעילותו ולמניעיו בפסקה ג. להלן נפרט ניגודים אלו ביחס לכל אחת מנקודות הדמיון שהעלינו:

1.       בשתי הפסקאות מוּנָע הנביא הזקן לצאת לדרך על ידי שמועה ששמע מעדי ראייה המספרים בהתפעלות על מעשי נסים הקשורים באיש הא-לוהים. השמועה ששמע מבניו בפסקה הראשונה, אף שהיא ברורה ומפורטת, לא רק שאינה מביאה אותו להאמין באיש הא-לוהים, בנבואתו ובמופתיו, אלא מביאה אותו להחלטה לשבש את שליחותו ולהכשילו. מאידך, השמועה ששמע מאנשים זרים, אף שהיא אינה ברורה דיה והעובדות המופלאות שכלולות בה אינן מיוחסות לאיש הא-לוהים, ובנוסף היא אינה מכוונת במיוחד לאוזניו ("וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר... וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא") – על אף זאת היא מעוררת את הנביא הזקן להסיק בעצמו כי המדובר באיש הא-לוהים, לפעול למענו ולגמול חסד אחרון עמו, ובכך לתקן במידת מה את העוול שעולל לו במעשה המקביל בפסקה א.[3]

2.       בולט ביותר הדמיון בין שתי בקשותיו של הנביא הזקן מבניו לחבוש לו את חמורו. אולם דווקא דמיון זה רומז לניגודים אחדים בין שתי הסיטואציות. בפסקה הראשונה יוצא הנביא הזקן להשיב את איש הא-לוהים החי לבית אל ובכך להחטיאו. בפסקה השלישית הוא יוצא להביא את איש הא-לוהים המת לקבר בבית אל, ובכך הוא משלים את עונשו, אך עיקר כוונתו לגמול עמו חסד אחרון. בפסקה א מכילה פקודת הנביא הזקן לבניו כוונה שלילית – להשתמש בחמור כאמצעי תובלה לשם ביצוע עברה. הבנים, מביאי השמועה לאביהם, מנוצלים על ידו (אמנם שלא בידיעתם) פעמיים כמסייעים לדבר עברה: בהצביעם על דרך הליכתו של איש הא-לוהים, ובחבשם את החמור לאביהם. בפסקה ג מכילה הפקודה לבניו כוונה חיובית, הפוכה לקודמתה – לתקן במידת מה את העוול שגרם לאיש הא-לוהים. תיקון כוונותיו של הנביא הזקן מביא לידי תיקון גם את השימוש בבניו ובחמור – כאמצעים.

דווקא בגלל הדמיון המילולי בין שני הפסוקים, בולטים ההבדלים הקטנים ביניהם. המשמעותי שבהם הוא חסרונן של המלים "וַיִּרְכַּב עָלָיו" בפסקה ג. שמא כוונה יש בדבר. ברור שגם בפסקה ג רכב הנביא הזקן על החמור בלכתו אל מקום הנבלה. אולם חסרון תיאור מפורש של רכיבתו, מורה אולי שלא זו הייתה עיקר כוונתו הפעם בחבישת החמור, אלא כוונה אחרת הייתה לו – להניח עליו את נבלת איש הא-לוהים: "וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ".[4] כך הופך חסרונו של פרט זה בפסקה ג לרמז לניגוד המהותי בין שני המעשים: בין חבישת החמור בפסקה הראשונה, הנובעת ממניעים אגואיסטיים, לחבישה בפסקה השלישית, הנובעת מגמילות חסד.

3.       כמו בסעיף 1 גם כאן, הליכתו של הנביא הזקן ומציאתו את איש הא-לוהים הנזכרת בשתי הפסקאות ("וַיֵּלֶךְ... וַיִּמְצָאֵהוּ" / "וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא...") נובעות בכל פסקה ממניעים שונים שהם הפוכים זה מזה. אולם כאן בולט מן הפסוקים הניגוד בין הסיטואציות במה שנוגע לאיש הא-לוהים דווקא: בפסקה א מצא הנביא הזקן את איש הא-לוהים יושב בצלו של עץ אלה. בפסקה ג הוא מצא את נבלת איש הא-לוהים מושלכת בדרך. הבדל זה ממחיש בחריפות את ההיפוך שחל במצבו של איש הא-לוהים – את עונשו.

4.       "וַיָּשָׁב אִתּוֹ ..." (יט) – "וַיְשִׁיבֵהוּ" (כט): השיבה שבפסקה א היא שיבה של חטא, והיא פעולה רצונית של איש הא-לוהים, על כן הפועל בא בבניין קל. השיבה בפסקה ג היא שיבה של עונש, מידה כנגד מידה. מי ששב ברצונו למקום שנאסר עליו, תהא נבלתו מושבת לאותו המקום באותה הדרך ועל ידי אותו משיב, להיקבר שלא במקומה. על כן הפועל הוא בבניין הפעיל, כשהנביא הזקן הוא הפועל ואיש הא-לוהים הוא מושא הפעולה.

5.       דברי הנביא הזקן בפסקה א "גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ" נועדו לשכנע את איש הא-לוהים לקבל את דברי הכחש שלו (אמנם ייתכן שאמר דבריו בכנות, אם לא האמין כלל בנבואת אמת). משפט 'חברי' זה מיועד לחפות על תהום עמוקה הפעורה בין השניים, בין נביא השקר המכשיל, ובין נביא האמת הנכשל על ידו. שני הנביאים מייצגים בשלב זה שתי תפיסות דתיות מנוגדות, אך הנביא הזקן מבקש להציג עצמו כנביא שווה ערך לאיש הא-לוהים.

המשך ההתרחשות הביא את הנביא הזקן לידי הכרה באמתות הנבואה, ובהיות איש הא-לוהים, בניגוד אליו, נביא אמת. במהלכן של פסקאות ב ו-ג, אכן התקרב הנביא הזקן אל איש הא-לוהים ואל נבואתו בדרכים שונות, עד שבדברי ההספד שהוא נושא על פתח קברו הוא מספידו "הוֹי אָחִי". מטבע הספד זה הוא אמנם קבוע, ובשימוש בו מזכה הנביא הזקן את איש הא-לוהים בכבוד אחרון (השווה: ירמיה, כ"ב, יח). אולם כאן הוא מבטא משמעות מיוחדת: באמצעותו מביע הנביא הזקן תחושת הזדהות וקרבה לאיש הא-לוהים, שהפעם, לאחר השינוי שעבר הנביא הזקן, היא צודקת, דווקא בכך שאין בה כל יומרה להציג עצמו כשווה לרעהו בנבואה.

כל הניגודים הללו בין הפסקה השלישית לבין הראשונה מלמדים אפוא על המהפך שחל בשני האישים המעומתים במערכה זו: המהפך הרוחני שעבר הנביא הזקן והמהפך בגורלו של איש הא-לוהים. שורשם של שני ההיפוכים הללו הוא במה שאירע בין שתי הפסקאות המנוגדות הללו – בפסקה השנייה.

 

3. קבורת איש הא-לוהים בידי הנביא הזקן

במצאו את נבלת איש הא-לוהים (כח), נתגלה לעיני הנביא הזקן המראה שדובר עליו בעיר על כל פרטיו. הנביא הזקן צופה במחזה כפי שתואר לנו בשעה שנתרחש לראשונה, בפסוק כד, ולא כפי שתפסוהו עוברי האורח מביאי השמועה לבית אל. בדבריהם תיארו את המחזה באופן חלקי (פסוק כה), כשעמידת החמור אצל הנבלה נעלמה מעיניהם משום מה. אריכות המילים בהמשך פסוק כח ("לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר"), נועדה להבהיר לנו לא רק את מה שתפס הנביא הזקן במראה עיניו, אלא אף את מה שהבין בשכלו – את מלוא משמעות הפלא שבמראה עיניו. כפי שאמרנו בעיון הקודם בסעיף 3 שלו, מכיל פלא זה משמעויות אחדות, שהרלוונטית ביותר ברגע זה ביחס לנביא הזקן היא הכבוד הראוי לאיש הא-לוהים לאחר שקיבל את עונשו. הראשונים שהעניקו לו כבוד זה היו האריה והחמור, ועתה ימשיך הנביא הזקן במתן כבוד זה בפעולתו לקבורת מת המצווה.

בפעולותיו השונות של הנביא הזקן לנתינת כבוד אחרון זה לאיש הא-לוהים יש לשים לב לכמה נקודות המעידות על מניעיו ועל עלייתו בדרך התשובה שבה החל ללכת בפסקה הקודמת

א.      נכונותו לגשת אל הנבלה ולשאתה ממקומה כרוכה בהסתכנות, שהרי האריה עומד אצל הנבלה. זו הסיבה להתעלמותם של העוברים בדרך, שנמנעו מלקיים מצוות קבורה במת זה. בצדק ראו בכך פיקוח נפש הדוחה את המצווה. הסתכנות זו של הנביא הזקן אפשרית מבחינתו רק בשל קריאה נכונה של הכוונה הא-לוהית הטמונה בהתרחשות הפלאית. מתוך שהוא מבין כי מטרת ההתרחשות היא להביא את העונש הראוי על איש הא-לוהים מחד, ומאידך לתת לו כבוד אחרי מותו – יודע הנביא הזקן שלא יאונה לו כל רע אם ישלים את הכוונה הא-לוהית, וייענה לתביעת מצפונו המציק לגמול טובה עם איש הא-לוהים חלף הרעה שהביא עליו. בכך כמובן לא טעה. במעשהו זה הוא מתגלה לפנינו שוב כשותף פעיל בהגשמת התכנית הא-לוהית. שוב הוא משכיל לקרוא את אותות ההשגחה על בסיס הנבואה שקיבל בפסוק כ, ולפרש את המציאות על פיה. אם בפעם הקודמת, הצטיין הנביא הזקן בכך שהביע את פרשנותו ברבים, הרי הפעם הוא מוכן לפעול על פי פרשנותו אף במקום שיש בו סכנת חיים למראית העין. זוהי דרגה נוספת, שבה מתעלה הנביא הזקן בדרך התשובה שלו.

ב.       הנביא הזקן פועל ביחידות בהשיבו את נבלת איש הא-לוהים לבית אל. לבדו הוא מניח את הנבלה על החמור, ושב לעירו על רגליו תוך שהוא נוהג את חמורו ומשגיח על המשא. משימה זו תובעת מאמץ פיזי רב מאדם זקן, הרגיל שבניו ישרתוהו אף בפעולות הקלות ביותר. בכך הוא מבטא שוב את מסירותו לנתינת כבוד לאיש הא-לוהים, ומנסה שוב לכפר ככל יכולתו על האסון שהמיט עליו.

ג.        קבורת איש הא-לוהים מלווה בהספד כראוי לו, והספד זה, רבים הנושאים אותו – "וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו" (פס' ל). ההספד ודאי נאמר באוזני רבים, ובכך הוא מהווה אקט המשך לדברי הנביא הזקן בפסוק כו, שנאמרו אף הם באוזני רבים. המשמעות הציבורית של מעשי הנביא הזקן קיימת אפוא גם כאן.

ד.       בקברו את איש הא-לוהים בקברו שלו, ניכרת שוב השתדלותו של הנביא הזקן לעשות ככל יכולתו לכבודו האחרון של איש הא-לוהים. בתקופה זו נהגו לקבור אדם בקבר משפחתי, ובמעשה זה הנביא הזקן כאילו מצרף את איש הא-לוהים למשפחתו, וכדברי ההספד שלו בהמשך "הוֹי אָחִי".

נקודות הזכות הללו מעידות על מניעיו הטהורים של הנביא הזקן במעשה הקבורה של איש הא-לוהים. הוא פעל בהתאם לכוונה הא-לוהית שהתגלתה לו מן הנבואה שקיבל ומן ההתרחשות הפלאית שחזה בה, ונענה לתביעת מצפונו המייסרו על מנת לתקן את העוול שעשה.

אולם כנגד כל זאת, יכול הטוען לטעון, שהמניע לפעילותו של הנביא הזקן במעשה זה אינו אלא מניע אנוכי המתגלה לנו בצוואתו בפסוקים לא­­­-לב, והוא: הצלת עצמותיו בבוא היום, בזכות ההגנה שיגנו עליו עצמותיו של איש הא-לוהים.

על כך יש לענות, שפסוקים אלו (לא-לב) מעלים עניין חדש לגמרי במהלך הסיפור, עניין שאין לו כל רמז בהתרחשות שלפני כן. לוּ הייתה כוונתו של הנביא הזקן במעשיו השונים להציל את עצמותיו בלבד, כל עיצוב הסיפור היה חייב להיות שונה: היה צריך להיות בו רמז כלשהו למגמה זו של הנביא הזקן, אם במעשהו הראשון בהבאתו את הנבלה (כט) או אולי במעשהו האחרון בקָברו אותו בקִברו (ל).

יתרה מזאת: צוואת הנביא הזקן לבניו מופרדת מתיאור הקבורה במילים "וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ". רוצה לומר: צוואה זו אינה כלולה בטקס הקבורה עצמו לא מבחינת זמן אמירתה ולא מבחינת המהות שלה, אלא היא אך תוצאה של טקס הקבורה. לאחר שכבר נתבאר לנו כי הנביא הזקן עלה על דרך התשובה, ואף כאשר נתבע לשלם על כך מחיר אישי, אין לייחס למעשהו האחרון – לקבורתו את איש הא-לוהים – אינטרס אישי.

 

4. מטרת הנביא הזקן בצוואתו

עתה יש לבחון מהם באמת מניעיו של הנביא הזקן בצוואתו לבניו. האם נבעה צוואתו ממחשבה אנוכית שלו להציל את עצמותיו בבוא היום, ולהפיק תועלת אישית (ולוּ בדיעבד) מכל שנעשה עד עתה? או שמא מטרה אחרת יש לו בצוותו על בניו שיקברו אותו בקבר משותף עם איש הא-לוהים.

 

תוכן צוואת הנביא הזקן מעורר בעיות אחדות: ראשית, צוואה זו מיותרת לגמרי מבחינת מעשית. הרי איש הא-לוהים נקבר בקברו של הנביא הזקן, ואם כן היכן סבור הנביא הזקן שיקברוהו בניו? בקבר שאיננו קברו?[5]

שנית, נראה שהעיקר חסר בדבריו של הנביא הזקן, חסרה בהם תכלית כל צוואתו: הצלת עצמותיו בזכות הגנת עצמות איש הא-לוהים. תכלית זו מבוססת על תוכן נבואתו של איש הא-לוהים בפסוק ב ("וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ"). מדוע אם כן סתם ולא פירש דבריו? הרי היה יכול להזכיר בדבריו בפסוק לב את החלק הרלוונטי בנבואת איש הא-לוהים ולומר: 'כי היה יהיה הדבר אשר קרא על עצמות כהני מזבח בית אל'!

שלישית, מילותיו האחרונות של הנביא הזקן בצוואתו הן: "וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן". תוספת זו של הנביא הזקן תמוהה: אף שהדבר התאמת במל"ב כ"ג, יט­–כ, יש לשאול, מניין לו זאת? הרי איש הא-לוהים ניבא על בית אל בלבד, ובדבריו אין כל רמז לבתי הבמות האחרים שבשומרון! על כל פנים, פרט זה איננו רלוונטי כלל להצלת עצמותיו של הנביא הזקן, שיהיו מצויות בבית אל דווקא.

נוכל לענות על שאלות אלו אם נניח שחשיבות צוואתו של הנביא הזקן איננה בהוראה המעשית שנתן לקבורת עצמותיו. דבר זה כאמור, ייעשה גם ללא שיצווה על כך את בניו. תכלית צוואתו היא דווקא בדברים המסיימים אותה: היא נועדה לחזק ולאשר את נבואתו העיקרית של איש הא-לוהים על עתידו של מזבח בית אל ועל כלל פולחנו של ירבעם. נושא זה לא נידון בעצם באופן ישיר עד עתה, לכל אורך המערכה השנייה. כל הדרמה שהתחוללה במערכה זו סביב שיבתו של איש הא-לוהים לבית אל ותוצאותיה המפליגות, נסובה על נבואת הלוואי לנבואה העיקרית – על האיסור לשוב לבית אל ולאכול ולשתות בה. אולם השינוי המפליג שחל בנביא הזקן במהלך המערכה השנייה, איננו רק בכך שהכיר בחטאו בהשבת איש הא-לוהים לבית אל, אלא אף בכך שהכיר כי כל חייו כנביא שקר בבית אל, השותף ביצירת פולחנה בידי ירבעם – בטעות יסודם. אמנם יכולנו ללמוד זאת מכלל דבריו ומעשיו עד עתה, אולם דבר זה לא נאמר על ידו במפורש. עתה, עם סיום המערכה השלישית, מתגלה בפירוש עמדתו הדתית החדשה בצוואתו לבניו.

צוואה זו יש לראות אפוא במשמעות העמוקה ביותר של צוואת אדם: זוהי הוראה מפורשת לבניו על חזרתו מדרך חייו. בצוואתו הוא מודה בצדקת דבר ה' שבפי איש הא-לוהים והופך שותף בפסילה המוחלטת של פולחן ירבעם, וממילא יש בכך הוראה לבניו אחריו לנטוש דרך פסולה זו.

צוואתו המעשית – "וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ..." – אינה אפוא העיקר, אלא היא רק אמצעי סמלי שבו משתמש הנביא הזקן כדי להביע את תוקף ודאותו בהצהרה שסיים בה את צוואתו, שהיא עיקרה: "כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר...". שפת הנבואה היא שפתו (אף שלא היה נביא אמת), ומעשים סמליים הם אמצעי מקובל בשפת הנבואה. השימוש שעושה הנביא הזקן בציווי על אופן קבורת עצמותיו (המיותר מבחינה מעשית) מסמל את התוכן שברצונו להביע – את ודאותו בכך שעצמות כהני בית אל יישרפו בעתיד על מזבח בית אל (מלבד עצמותיו של איש הא-לוהים כמובן).[6] בכך סרה תמיהתנו הראשונה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

במה שנוגע לתמיהה השנייה, באמת אין הנביא הזקן מעוניין בהבלטת הטובה האישית שתצמח לו, כדי שלא יטעה השומע, ויחשוב שמניעיו האנוכיים הם העיקר בצוואתו. את הצלת עצמותיו הוא מבליע בתוך אמירתו העיקרית כי דבר ה' היה יהיה, כאומר: 'אמונתי בקיום דבר ה' שבפי איש הא-לוהים כה איתנה, שהנני כורך את עתיד עצמותיי בעצמותיו'. משום כך בפסוק לב הוא מזכיר את הנבואה על המזבח ולא על העצמות, כיוון שזהו עיקר עניינו: פסילת הפולחן ולא הצלת העצמות.

ובעניין השאלה השלישית, נראה שדברי הנביא הזקן הם מסקנתו העצמית על פי דברי איש הא-לוהים. הוא הבין, שהנבואה הייתה מכוונת לבית אל משום שזו מייצגת את כלל פולחנו של ירבעם בממלכתו. לכן, בצוואתו לבניו דאג הנביא הזקן להבהיר מסקנה זו, ולהורות להם על נטישת פולחנו של ירבעם בכל מקום שהוא. על כל פנים, פרט זה שהוסיף הנביא הזקן, שאינו שייך להצלת עצמותיו, מוכיח את צדקת תפיסתנו ביחס למטרתו החינוכית-דתית של הנביא הזקן בצוואתו.

על פי דברינו, ניתן לראות בצוואתו של הנביא הזקן את השלב העליון בשלבי נטישתו את דרך חייו הקודמת ואת הצטרפותו אל מה שמייצג איש הא-לוהים בנבואתו – מה שכינינו 'דרך התשובה' של הנביא הזקן. כמה מאפיינים בצוואתו מאשרים תפיסה זו:

א.       בניגוד לכל מעשיו ודבריו עד עתה (בפסקאות ב–ג), שבהם הגיב הנביא הזקן להתרחשויות מבחוץ או למצפונו המציק לו מבפנים, משוחררת צוואתו מכל לחץ חיצוני ופנימי. זוהי הבעה טהורה של אמונה בדבר ה', וביטוי לתפיסתו הדתית החדשה.

ב.       הבעת ביטחונו בהתגשמות דבר ה' בעתיד היא מסקנה שלו ממהלך העניינים כולו בשלמותו, והיא המסקנה האחרונה והשלמה שעליו היה להסיק.[7] כפי שנאמר כבר, מהווה מסקנתו זו לא רק חזרה אל דברי איש הא-לוהים, אלא גם הרחבה הגיונית של משמעותם וכוונתם. בכך הופכת צוואתו לפעולתו העצמית מתוך תודעה והזדהות.

ג.        צוואתו היא התגובה היחידה של הנביא הזקן המכוונת לכתחילה לאחרים.[8] בכך מנתב הנביא הזקן את המסקנה שלו כלפי חוץ, לשם עיצוב עתידם של בניו. אף שצוואה של אדם זקן נמסרת – כדרך העולם – לבניו אחריו, יש לראות בדברי הנביא הזקן לבניו דברים העשויים להשפיע על מעגלים רחבים יותר. הוא מוסר אותה לבניו משום שהציווי המעשי ביחס לקבורתו שייך רק להם. אולם המשמעות של צוואת הקבורה שלו, המסמלת את אמונתו הוודאית בהתגשמות דבר ה' ואת הסתייגותו מפולחן ירבעם – רלוונטית לרבים. כוחם של דבריו להשפיע על הרבים נובע דווקא בשל ניסוחם כצוואה לבנים, שכן מי שדואג לטובת עצמו ולטובת בניו בצוותו להם צוואה זו, ודאי שמאמין הוא בדבריו. כאשר יפורסמו דברי הצוואה בבית אל אפשר שיהיה בכוחם לשכנע את שומעיהם.

 

5. מערכה שנייה – סיכום

בהגיעו לשלב העליון בדרך תשובתו, הביא הנביא הזקן אף את התכנית הא-לוהית לתיקון חילול השם בבית אל למימושה המלא. מאותם טעמים עצמם שבגללם מהווה צוואת הנביא הזקן את שיא דרכו, היא מהווה אף שיא בהגשמת התכנית הא-לוהית. מי שדבר ה' היה מכוון כנגדו, ושהיה מגדולי מתנגדיו וניסה להכשילו נמרצות – עבר שינוי רוחני כביר, וכעת הוא מזוהה עם דבר ה' הזה ונושא אותו בעירו בגאון. כך יוצא דבר ה' על מזבח בית אל מחוזק יותר ממה שהיה לפני שהכשיל אותו נושאו הראשון.

לא רק בשלב השיא קיים מתאם בין תשובת הנביא הזקן להתקדמות התכנית הא-לוהית. בכל שלבי העלילה נוכל למצוא מתאם זה, שכן ההשגחה הא-לוהית השפיעה על הנביא הזקן, ובהיענותו לה השפיע הוא מצדו על מעמדו של דבר ה' בבית אל. את התהליך שעבר על הנביא הזקן, ולצדו את השינויים שחלו במעמדו של דבר ה' נסכם באמצעות טבלה זו:

 

 

האמצעי שבו נוקטת ההשגחה

היענותו של הנביא הזקן

השינוי שחל במעמדו של דבר ה'

פסקה א

שליחת איש הא-לוהים לבית אל

מתנגד נחרצות לנבואה

ומכשיל את איש הא-לוהים.

המסר הנבואי של החרמת בית אל מתהפך – בית אל זוכה ל'אישור'.

פסקה ב

השראת נבואה על הנביא הזקן

נכבש לנבואה ומוסרה לאיש הא-לוהים כפי שנצטווה.

המתנגד העיקרי לדבר ה' שהכשילו חזר בו והפך לתומך בדבר ה'.

 

העונש הפלאי לאיש הא-לוהים ותיאורו בבית אל

מפרש את השמועה באוזני אנשי עירו, כי מדובר באיש הא-לוהים שנענש על שהמרה את פי ה'.

נודע ברבים כי שיבתו של איש הא-לוהים הייתה חטא ושעליו נענש עתה.

פסקה ג

הנביא הזקן חוזה בעצמו בעונש הפלאי

מסתכן ומתאמץ לתת כבוד אחרון לאיש הא-לוהים, ומביאו לקבורה.

עונשו של איש הא-לוהים נשלם, אך גם ניתן לו כבוד במותו, וכל זאת בפומבי (מה שנודע קודם, נראה עתה).

 

כלל העלילה

מצווה את בניו צוואה המכילה הצהרת אמונה שלו בהתקיימות דבר ה'.

דבר ה' על מזבח בית אל מקבל חיזוק ואימות פומבי על ידי מי שהיה מתנגדו הגדול, באמצעות מעשה סמלי רב עצמה.

 

כדי שהתכנית הא-לוהית תגיע לשלבה העליון, היה הכרח בהתרחשותם של כל השלבים הקודמים. השינוי שחל אצל הנביא הזקן חייב היה להיות הדרגתי ומתפתח, ובכך סביר מבחינה פסיכולוגית (אף שהכרעתו הראשונה בתחילת הפסקה השנייה להיכבש לנבואה, הייתה נקודת מפנה חריפה וחד-משמעית). גם מבחינת אנשי בית אל היה הכרח להבהיר את המסר הא-לוהי בשלבים: תחילה היה עליהם להכיר בכך ששיבת איש הא-לוהים לעירם לא נעשתה באישורו של ה', והיא הייתה חטא שחטא לאחר שהנביא הזקן של עירם הכשילו (והוא זה שמודה בפניהם על כך בעקיפין). אחר כך היה עליהם לראות במו עיניהם את קבורתו של איש הא-לוהים בעירם כעונש על חטאו, אך גם את הכבוד שנהג בו הנביא הזקן. רק לבסוף הם מוכשרים לשמוע באמצעות צוואתו של נביאם הזקן את המסקנה הסופית של כל התהליך שחזו בו: אימות דברי איש הא-לוהים ופסילת פולחנו של ירבעם.

כמו בסיפור על הארון בשדה פלשתים, שהבאנו בעיון הקודם לשם השוואה, כך גם בסיפורנו, התכנית הא-לוהית להצלת דבר ה' שנכשל בידי נושאו, משתמשת דווקא באדם מתוך הקבוצה שבקרבה נתחלל שם שמים. אדם זה נענה בבחירתו החופשית לקריאה הא-לוהית התובעת ממנו לקומם את דבר ה' מנפילתו. אין דבר ה' מתרומם מנפילתו בדרך של כפייה, אלא באמצעות שליחים אנושיים, הפועלים מתוך בחירה חופשית ותודעה עצמית, בדיוק כפי שפעלו גם מכשילי דבר ה'.  היכן שמכשילים את דבר ה' נושאיו המובהקים (עם ישראל, איש הא-לוהים) תצמח תקנתו דווקא מידי נושאיו המובהקים של המסר המתנגד לדבר ה' (כהני פלשתים, הנביא הזקן). בכך מתחזק ביתר תוקף דבר ה'. שקיעתם של מתנגדי ה' בדרך השקר והחטא נובעת לעתים מחמת סמיות עיניהם ושגרת חייהם. וכאשר המציאות לא פקחה את עיניהם, ולא עוד אלא שכישלון אנושי גרם להגברת עיוורונם, פועל ה' באמצעים דרסטיים לזעזע את המציאות (מכות נסיות, התגלות לנביא שקר). או אז תיפקחנה העיניים העיוורות, ושגרת החיים והמחשבה תתערער, והאדם השקוע בדרך השקר ייחלץ ממנה, ויירתם לחיזוקו של דבר ה' ואימותו.

מה היה קורה לולי נענה הנביא הזקן לקריאה הא-לוהית אליו, או לולי היו כהני פלשתים וקוסמיהם מבינים את המסר הא-לוהי במכות ופועלים על פיו? פטורים אנו מלענות על כך, שכן כוונתם של סיפורים אלו הינה להצביע על האמון שנותן א-לוהים באדם ובישרותו, אמון שלא הכזיב.

 

האם הועילה עלילה א-לוהית זו לשנות במשהו את המציאות בישראל בשעה זאת?

במה שנוגע לירבעם וממסדו הדתי, הכתוב הבא לאחר סיום הסיפור נותן לנו תשובה שלילית חד משמעית (לג): "אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה" – בשלמותו, על שתי מערכותיו: אחר הופעת איש הא-לוהים לפני ירבעם והמופתים שעשה, ולאחר שאף הנביא הזקן של בית אל הצטרף אל נבואת איש הא-לוהים ואישרה בסיומה של עלילה מופלאה – "לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת...". ובכן מבחינתו של ירבעם לא השתנה דבר, והוא אף המשיך לגייס כהנים מקצות העם. ממילא אנו שומעים כי אנשים מקצות העם נענו לקריאתו, ושיתפו עמו פעולה. בשלב זה נגזר עונשו של ירבעם באופן אישי: "וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (לד). בדבר הזה – בכך שירבעם המשיך בדרכו למרות המסר הא-לוהי הברור, שאפילו הנביא הזקן הפך למבשרו – נגזר דינו של ירבעם לעונש (שיתפרש בהרחבה בפרק הבא: "הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם" – י"ד, יא).

 

אולם אין אנו רשאים להסיק מכך על כישלון מוחלט של דבר ה' בסיפורנו, כיוון שהשפעתו על העם – על תושבי בית אל או לפחות על יחידים מתוכם – אינה ידועה לנו.[9] מבחינה זאת, אין שונה סיפורנו מכלל הנבואה בימי בית ראשון, שלא השיגה את מטרתה העיקרית להציל את ישראל מחורבן ומגלות, אך את השפעתה בזמנה על יחידים אין אנו יודעים להעריך.

ברם חשיבותה של המערכה השנייה בסיפורנו אינה רק בהשפעה שהשפיעו המאורעות המתוארים בה בזמנם, אלא במסר המיוחד שלה, הנצרך לדורות, גם דורות שפולחן בית אל כבר אינו קיים בהם. במערכה זו נפתח צוהר לדרכי ההשגחה, וממנו ניתנת לנו האפשרות להשקיף על אופן פעולתה כשהיא משתפת את האדם כשליח שלה בהפיכת חילול השם לקידוש השם. מצבים דומים חזרו בעבר ועשויים לחזור בעתיד בכל תולדות ישראל והאנושות, וסיפורנו בא ללמד על דרכי ההשגחה ועל תפקידו של האדם במצבים אלו.[10]

 



[1] על נקודות אחדות במבוא זה כבר עמדנו בקיצור בעיון המבוא לסדרת עיונים זו, סעיף 3.

[2] השמועה שהביאה את הנביא הזקן לצאת מעירו ולהשיב את נבלת איש הא-לוהים כלולה בפסקה ב, בפסוק כה.

[3] בניגוד לפסקה א, שבה תגובתו לשמועה מבניו הייתה מעשית בלבד, הרי בפסקה ב, הוא מגיב על השמועה תגובה מילולית קודם לתגובה המעשית, ועל חשיבותה כבר עמדנו בעיון הקודם.

[4] א. על כך ניתן לטעון: הרי עמד חמור נוסף במקום הנבלה, מדוע לא יניח הנביא הזקן את הנבלה עליו? אולם פרט זה לא הגיע לאוזניו של הנביא הזקן. על עוברי הדרך נאמר שראו "אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה" (כה). ואילו את החמור לא ראו. את שראו סיפרו בבית אל. רק כאשר הגיע הנביא הזקן למקום, נתגלה לפניו גם החמור. לו היו עוברי הדרך מזכירים את החמור, היה הדבר מקל על הנביא הזקן את זיהוי איש הא-לוהים שיצא מבית אל על חמור. ומאחר שהחמור לא הוזכר, ביסס הנביא הזקן את זיהוי הנבלה אך ורק על הנבואה שקיבל ולא על שום סימן חיצוני.

ב. החמור במערכה השנייה הוא 'נושא' חשוב. החמור, כמו גם שתי הדמויות המרכזיות הרוכבות עליו, מופיע שמונה פעמים במהלך המערכה השנייה. בכך הופך אף הוא לדמות מרכזית בה. הוא נמצא בכל שלוש הפסקאות של המערכה: בפסקה א הוא נזכר פעמיים בפסוק יג, כמי שמביא את הנביא הזקן אל המפגש עם איש ה-לוהים. בפסקה ב נזכר שוב פעמיים: פעם אחת בפסוק כג כמי שמוביל את איש הא-לוהים אל עונשו, ופעם אחת בפסוק כד, נזכר החמור בשעת מותו של איש הא-לוהים, כשהוא ניצל מן האריה וממשיך לעמוד ליד הנבלה. בשתי הופעותיו אלה תפקידו דומה לזה של האריה – שניהם מבצעים את העונש של איש הא-לוהים, אך גם נותנים לו כבוד אחר כך. בפסקה ג נזכר החמור ארבע פעמים: פעם בפסוק כז, כמי שנושא את הנביא הזקן אל מקום הנבלה; פעמיים בפסוק כח, כשנתגלה לו המראה הפלאי של הנבלה, האריה והחמור; פעם אחרונה בפסוק כט, כנושא את איש הא-לוהים אל קברו.

ניתן לטעון לכאורה, שאין זה אותו החמור לאורך כל המערכה, שהרי זה של פסוקים כג-כד איננו זה של פסוק כז. אולם כיוון שהחמור איננו דמות פרסונלית, ניתן לראות בכל הופעותיו הללו מכנה משותף: בכולן משמש החמור אמצעי תובלה מבית אל ואליה. אולם בכל פעם משרת החמור מטרות שונות ומנוגדות, ולא רק בידי אדם משמש החמור אמצעי אלא אף בידי שמים. בכך סוד מרכזיותו. בחינת המשתמשים בו ובירור המטרות של שימושו, יגלו לנו כי כל תהפוכות הסיפור שלנו וכל רעיונותיו קשורים בחמור.

[5] על כך אולי אפשר לענות, שעיקר עניינו בצוואתו היה בסיפא שלה: "אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי". כלומר, 'דאגו שיהא מגע ממשי בין עצמות שנינו'. אולם על פי הידוע לנו ממנהגי הקבורה בתקופת המקרא, גם דבר זה היה נעשה ממילא, בבור המיועד לאיסוף עצמות הנפטרים של המשפחה לאחר עיכול הבשר. הדגש שנתן הנביא הזקן לעניין העצמות לא נועד אפוא להנחות את בניו באופן מעשי, אלא נועד לרמוז לקשר בין הצוואה ובין הנבואה על גורל עצמות כהני בית אל, וכפי שיוסבר למעלה בהמשך סעיף זה.

[6] על המשמעות הסמלית המדויקת של צוואת הקבר המשותף נעמוד ביתר הרחבה בעיוננו הבא, בדיוננו על המערכה השלישית של הסיפור במל"ב כ"ג.

[7] גם בפסוק כו ובפסוק כט ישנן מסקנות שהוא מסיק על פי הנבואה שקיבל ועל פי אותות ההשגחה שהוא קולט מתוך ההתרחשות, אולם אלו הן מסקנות ביניים, שמובילות אותו למסקנה הסופית, שאליה הגיע כאן.

[8] אף שלדבריו בפסוק כו ולמעשיו בפסוקים כט-ל יש אפקט ציבורי בעל משמעות חשובה, הרי זה הושג בדיעבד ולא בכוונה תחילה. יש לשים לב שבפסוק כו נאמר רק "וַיֹּאמֶר: אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הוּא...", ולא נאמר שכיוון את דבריו אל שומעים. יש לראות בכך תגובה ספונטנית שלו שאינה מכוונת אל השומעים, אך גם אינה מתבטלת מפחדם.

[9] בדבה"ב י"א, טז-יז, מסופר כי "...מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הַנֹּתְנִים אֶת לְבָבָם לְבַקֵּשׁ אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאוּ יְרוּשָׁלִַם לִזְבּוֹחַ לַה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם,  וַיְחַזְּקוּ אֶת מַלְכוּת יְהוּדָה וַיְאַמְּצוּ אֶת רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ...". ומי יודע אם לא נבואה זו, או דומות לה שלא נמסרו במקרא, היו מן הגורמים להיווצרות תנועה זו.

[10] בבוא העת שבו גזרה ההשגחה הא-לוהית לאסוף את נדחי ישראל לארצם, ולהחל קמעא קמעא בגאולתם של ישראל מן הגלות – ממצב שהוא בגדר חילול השם (יחזקאל ל"ו) – לא נענו רוב השליחים המובהקים לקריאה הא-לוהית. הם עמדו מנגד, או אף התנגדו לניסיונות לשנות את מצבו של עם ישראל, תוך ניצול הנסיבות ההיסטוריות שנוצרו בחסד ה' במציאות העולמית.

אולם דבר ה', אשר דיבר טוב על ישראל, אחור לא ישוב ריקם מפני שנושאיו המובהקים מעלו בו. ההשגחה בחרה בשליח אחר, דווקא מן הקצה המתבולל ביותר בישראל, לשם קימום ומימוש דברי הנביאים.

בעת שפסקה הנבואה מישראל, בחרה ההשגחה להפוך את השליח הזה לעושה דברה באמצעות חווייה מטלטלת, אשר פקחה את עיניו בבת אחת להכיר בשקר שבו חי עד עתה, והעבירה אותו מן הצד השלילי של המתרס, שבו הוא שימש 'נביא שקר של ההתבוללות', אל הצד החיובי שלו. הוא קיבל על עצמו חובה גמורה לפעול לטובת עמו, ובתהליך של תשובה הוא קם לבצע את שליחותו ההיסטורית.

וכשם שבסיפורנו מעוררים מעשיו של הנביא הזקן וגורלו תימהון בקרב מי שאינו מכיר את דרכי ההשגחה המופלאות, כך גם בדורות האחרונים רבים התמהים על דרכי ההשגחה.