שיעור 25 - שיבת ציון ובניין בית שני (א) - סקירה היסטורית של התקופה

  • הרב יצחק לוי

שיבת ציון ובניין בית שני (א): סקירה היסטורית של התקופה

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם... וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱ-לֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב. וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם... וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה... הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם (עזרא א').

בשיעור זה בכוונתנו לדון ברקע לתקופת שיבת ציון ולעמוד על מסגרת הזמן שלה ועל סוגיותיה המרכזיות.

פרק הזמן הנידון, מעליית ששבצר ועד סוף ימי נחמיה, שאורכו המשוער הוא כ-115 שנה, נחלק לשתי תקופות נפרדות ושונות מאוד באופיין. התקופה הראשונה היא מעליית ששבצר ועד סוף ימי הנהגתם של זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק. תקופה זו, המתוארת בפרקים א'-ו' בספר עזרא ומקבילה לנבואות חגי וזכריה, ארכה כ-21 שנה, מן העלייה הראשונה ועד בניין הבית השני, ועיקרה: בניין המקדש לשלביו השונים. בתום תקופה זו בא פער בן 58 שנה שאין אנו יודעים עליו כמעט דבר.. התקופה השנייה היא תקופתם של עזרא ונחמיה, המקבילה לנבואת מלאכי[1] ומתוארת בעזרא ז'-י' ובנחמיה; משכה כ-35-30 שנה, ועיקרה - בניין ירושלים וחיזוקה המדיני, החברתי והדתי של המדינה.

נספחת לשיעור טבלה המתארת את מסגרת הזמן של התקופה. למי שאינו בקי בספרי עזרא ונחמיה[2] ובדברי ימי שיבת ציון מומלץ לעיין תחילה בטבלה זו.[3]

א. התקופה הראשונה

להלן ננסה לתאר את המאפיינים העיקריים של תקופה זו.

1. שאיפה להמשכיות ולהחזרת עטרה ליושנה

בכמה וכמה מקומות רואים הכתובים את ימי שיבת ציון כמקבילים ליציאת מצרים ולהליכה במדבר מחד גיסא, וכהמשך לימי הבית הראשון מאידך גיסא:

א. ספרי עזרא ונחמיה מנוסחים כהמשך לספר מלכים: ספר מלכים מסתיים בתיאור החורבן והגליית כלי המקדש לבבל יחד עם העם; ספר עזרא פותח ברשיון כורש לעם לשוב לארץ ישראל עם כלי המקדש ולבנותו מחדש.

ב. קיום נבואת ירמיהו: הכתוב (עזרא א', א) מדגיש כי בשיבת ציון נתקיימה נבואת ירמיהו על פקידת עם ישראל וארצו "לפי מלאת לבבל שבעים שנה" (ירמיהו כ"ה, יא; כ"ט, י-יד).[4]

ג. הקבלות בין העלייה לארץ ישראל ובין יציאת מצרים:

- מתנות הכסף, הזהב והרכוש שנתנו לעולים אנשי מקומם הבבלים (עזרא א', ד, ו) מקבילה לשאילת כלי הכסף וכלי הזהב והבגדים מן המצרים (שמות ג', כב; י"ב, לה-לו).

- מפקד העולים (עזרא ב') מקביל למפקד במדבר (במדבר א').

- נדבת המנהיגים לבית הא-לוהים (עזרא ב', סח-סט) מקבילה לנדבת המשכן (שמות ל"ה, כא-כט).

ד. המנהיגים ממשיכים את מנהיגי סוף ימי הבית הראשון:

- יש המציעים לזהות את ששבצר עם שֶׁנְאַצַּר המוזכר בדה"א ג', יח כבנו או נכדו של יהויכין מלך יהודה (עיין רד"ק ומצודת דוד שם).

- זרובבל בן שאלתיאל הוא נכדו או נינו של יהויכין (שם, יט; וראה רד"ק ומצודת דוד שם).

- יהושע בן יהוצדק, הכוהן הגדול, הוא נכדו של שריה, כוהן הראש בסוף ימי בית ראשון (ראה מל"ב כ"ה, יח ודה"א ה', מ-מא).

כל אלו אינם עובדות גֶנֶאוֹלוֹגיות גרידא; מקביל להן החיזיון הנבואי על חידוש המלכות והכהונה הגדולה, זו בצד זו, בדמותם של זרובבל ויהושע:

בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת (חגי ב', כג).

וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת לֵאמֹר הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה'. וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה' וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם (זכריה ו', יא-יג, וראה במפרשים שם).

ה. ייצוג עם ישראל כולו: אף שהעולים היו, רובם ככולם, משבטי יהודה ובנימין, יש מגמה לייצג את העם כולו: בראש העולים עומדים שנים עשר מנהיגים "מספר אנשי עם ישראל" (נחמיה ז', ז), ובחנוכת בית ה' מוקרבים שנים עשר שעירי חטאת "למנין שבטי ישראל" (עזרא ו', יז)..[5]

2. בניין הבית

מימושו של רשיון כורש בבניינו המחודש של בית ה' הוא ללא ספק עיקר עניינם של מנהיגי התקופה.

אף בנושא זה ניכרות הקבלות רבות לבניין הבית הראשון:

- תַּתְּנַי, פחת עבר הנהר באותה עת, כותב באיגרתו כי זקני היהודים אמרו לו כי הם בונים את הבית אשר היה בנוי קודם לכן שנים רבות, ומלך גדול בישראל בנאו (עזרא ה', יא).

- העולים שוכרים בתוצרי מזון את הצידונים והצורים "להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יָפוֹא" (עזרא ג', ז) לבניין המקדש (תכנית שככל הנראה לא התממשה בסופו של דבר) - בדיוק כשלמה וחירם בשעתם (מל"א ה', טז-כה; דה"ב ב', יד-טו).

- ביקורתו של חגי (א', ד) "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב", אפשר שהיא מעין הד לדברי דוד לנתן הנביא "ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון הא-להים יֹשב בתוך היריעה" (שמ"ב ז', ב).

- אף בתאריכים הקשורים בבניין יש הקבלה בין שני הבתים: לאחר חנוכת המזבח בראש השנה (עזרא ג', א-ג) חוגגים העולים את חג הסוכות, שבו נחנך הבית הראשון (מל"א ח', סה; דה"ב ז', ח-ט), ומעלים עליו את קרבנות החג (עזרא ג', ד); ובניין המקדש עצמו מתחיל בחודש השני (עזרא ג', ח), כשם שהיה בימי שלמה (מל"א ו', א).

- ואין זה מקרה שבייסוד ההיכל נאמר כי הלוויים עמדו "להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל" (עזרא ג', י).

הכתוב גם מטעים כי הדברים נעשו כתורת משה (כך בעזרא ג', ב ביחס לבניין המזבח והעלאת הקרבנות, ושם ו', יח באשר לחלוקת משמרות הכוהנים והלוויים).

ספר עזרא מדגיש כי הבית שב ונבנה בזכות פעולתה של יד ה' במציאות (שם א', א-ד; ו', כב).. ואכן, נביאי התקופה חוזים חזיונות נשגבים על גדולתם של העיר והמקדש המתחדשים. הנביא זכריה מתאר בכמה מקומות את חזרת ה' לירושלים ובחירתה המחודשת:

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם. עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם (זכריה א', טז-יז).

וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה. וָאֹמַר אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ וַיֹּאמֶר אֵלַי לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלִַם לִרְאוֹת כַּמָּה רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ. וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָו רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ. וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ (שם ב', ה-ט).

כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָ-אוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ (שם ח', ג).

בניין המקדש, מבטיחים הנביאים, יביא עמו גם ברכה גשמית:

הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם ה'. שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם. הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ (חגי ב', יז-יט).

כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְבָ-אוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת. כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ. וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת. כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם (זכריה ח', ט-יג).

והדבר החשוב ביותר: כבוד המקדש החדש יגדל מכבוד הבית הראשון, והוא יהיה מרכז קדושה בינלאומי, כמעמדו הנשגב בימי שלמה וכייעודי הנביאים:

גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָ-אוֹת (חגי ב', ט).

רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'. וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָ-אוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. וְנָחַל ה' אֶת יְהוְדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם (זכריה ב', יד-טז).

כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת. וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָ-אוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי. וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָ-אוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם (שם ח', כ-כב)..

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם (שם י"ד, טז)..

3. כגודל החלום כן גודל האכזבה

א. הפסקת הבנייה וסיבותיה: למרות ההתמקדות בבניין המקדש, הבנייה מופרעת ומופסקת למשך 15 שנה. במקראות יש שני הסברים שונים להפסקה. לפי ספר עזרא, ההפרעה היא בעיקרה חיצונית: מאמציהם של צרי יהודה למנוע את הבנייה, שהחלו מתחילתה והתמידו לכל אורכה. הנביא חגי (א', ד), לעומת זאת, תולה את הבעיה בכך שבני העם ספונים בבתיהם הם, ואינם מתעוררים ומתאמצים לזרז את בניין הבית. ושמא יש לומר כי העם פירש את ההפרעות החיצוניות כסימן לכך שטרם הגיע הזמן לבנות את הבית (בדומה להסברו של שלמה לחירם מדוע לא נבנה הבית בימי דוד, ראה מל"א ה', יז).[6]

ב. "בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל": כך מתאר הכתוב את התנהגות העם בעת ייסוד ההיכל:

וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק (עזרא ג', יב-יג).

השמחה אינה שלמה.. בחורבן האביד ה' מישראל חמישה קולות - "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רֵחַיִם ואור נר" (ירמיהו כ"ה, י) - והוא הבטיח להשיבם בשלמות: "עוד יִשָּׁמַע במקום הזה.... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אֹמרים הודו את ה' צב-אות כי טוב ה' כי לעולם חסדו מבִאים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשֹנה אמר ה' " (שם ל"ג, י-יא).. אך הבטחה זו לא נתקיימה בימי שיבת ציון: בייסוד הבית השני מעורבים קולות השמחה בקולות בכי.

ג. חנוכת הבית - בלא השראת שכינה: חנוכת הבית - מפעלם המרכזי של מנהיגי הדור הראשון, זרובבל ויהושע - היא בסופו של דבר אירוע צנוע מאוד. התיאור בכתוב קצר ותמציתי יחסית לתיאורים של חנוכות המשכן והבית הראשון:

וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא. וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱ-לָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה. וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱ-לָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱ-לָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה (עזרא ו', טו-יח).

[תרגום: וישלם הבית הזה עד יום שלושה לחודש אדר בשנת שש למלכות דריוש המלך. ויעשו בני ישראל הכוהנים והלוויים ושאר בני הגולה את חנוכת בית הא-לוהים הזה בשמחה. ויקריבו לחנוכת בית הא-לוהים הזה פרים מאה אילים מאתיים כבשים ארבע מאות ושעירי עזים לחטאת על כל ישראל שנים עשר למספר שבטי ישראל. ויעמידו את הכוהנים למשמרותם ואת הלוויים למחלקותם על עבודת הא-לוהים אשר בירושלים ככתוב בספר תורת משה.]

מלבד מספר הקרבנות הקטן יחסית לחנוכת הבית הראשון (ראה מל"א ח', סג-סד), חסר מתיאור זה העיקר: כל ההופעות של השראת שכינה המוכרות לנו מחנוכת המשכן והבית הראשון - האש היורדת מן השמים על המזבח, כיסוי הענן והיראות כבוד ה' - כל אלו אינם. וכדברי חז"ל על הקרי והכתיב בנבואת חגי על בניין הבית:

והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב 'וארצה בו ואכבד' (חגי א', ח), וקרינן 'ואכבדה', מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים (יומא כא ע"ב)..

הנה כי כן נגוזו הנבואות על כבוד הבית האחרון הגדול מכבוד הראשון ועל חידוש השראת השכינה בירושלים ובחירתה, כמו גם הנבואה על חידוש גדולתו של הכוהן הגדול - שאף הוא לא היווה מנהיגות רוחנית בעלת משקל כפי שניתן היה לצפות (ראה להלן; וראה גם יומא ט ע"א). הבית השני נותר ריק מהשראת שכינה.

ד. תאריכי השלבים השונים בהקמת הבית מלמדים אף הם על שינוי המגמה.

בניין המזבח וחנוכתו הם בתשרי (עזרא ג', ב-ו), סביב חג הסוכות - אותו מועד שבו בחר שלמה, בגין אופיו האוניברסלי, לחנוך את הבית. דומה שבראשית דרכם ביקשו בוני הבית השני לילך בעקבות שלמה, שראה במקדש הקבוע נקודת שיא המבטאת את הכרת העולם כולו במלכות ה' וביקש לשתף בו את כל אומות העולם (ראה שיעור 10 לשנה זו). וכך המשיכו ונהגו ביסדם את היכל ה' בחודש אייר - אף זאת כשלמה בשעתו.

ואולם, בניין ההיכל התחדש (לפי חלק מהמפרשים) בכ"ה בכסלו (חגי ב', י, טו)[7] - התאריך שבו נסתיים בניין המשכן לדעת חז"ל (ילקוט שמעוני מלכים רמז קפד); וחנוכתו הייתה בחודש אדר - סמוך לחודש ניסן, שבו נחנך המשכן. הווה אומר: בניגוד לתכניות הראשוניות, בסופו של דבר נבנה הבית השני בסימן צנוע יותר - בסימן המשכן, המיוחד לישראל בלבד, ואינו משתף את העולם כולו.

ה. אין חידוש מלכות ואין עצמאות: סוף הנהגתו של זרובבל בן שאלתיאל לוט בערפל, ואין כל זכר לניסיון להמשיכה על ידי צאצאיו.. כך נגוזה התקווה לחידוש מלכות בית דוד, ונמשכים השעבוד והתלות בשלטון הפרסי וברשיונותיו. היטיב לצייר זאת הרמב"ם בפירושו לדברי המשנה במידות (פ"א מ"ג) כי שושן הבירה הייתה מצוירת על השער המזרחי (הוא שער הכניסה) של הר הבית: "כאשר עלו משושן הבירה... צִוה אותם המלך לצייר צורת עיר שושן במקדש כדי שיהא מורא המלך עליהם ויזכרו ימי ישיבתם בה ולא ימרדו במלך, לפיכך צרו אותה על השער המזרחי משערי הר הבית".

גם ההתמודדות עם עמי הארצות שמסביב אינה פוסקת.

ובמקביל מתנהל מאבק בין שני מוקדי כוח - יהושע הכוהן הגדול וזרובבל הנשיא ('המלך') - כנרמז בפרקים ד'-ו' בזכריה.

ו. "יום קטנות" בכל המובנים: הנה כי כן, עם כל ניסיונות הנביאים לחזק את העם ולעודדו ועם כל התקוות המשיחיות הגדולות, בינתיים מתקדמת הגאולה קמעא קמעא:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם (חגי ב', ג).

כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ (זכריה ד', י)..

את השיעור הבא נקדיש בע"ה לסוגיה הנכבדה מדוע באמת היה הבית השני בבחינת "יום קטנות" ולא שרתה בו שכינה.

4. סיום התקופה הראשונה

התקופה הראשונה מסתיימת במצב לא-פשוט: אמנם המקדש בנוי, אך השכינה אינה שורה בו, הנהגה משמעותית ידועה אַיִן, וירושלים עצמה נותרת חרבה, כפי שמספר נחמיה:

דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ (נחמיה א', א-ג).

התחושה היא כי בניין המקדש - משאת נפשם של המנהיגים הראשונים - הוא נקודת שיא שממנה מתחילה בעצם נפילה.

כאן בא, כאמור, פער זמן בן 58 שנה, שכמעט דבר אינו ידוע לנו עליו: האם יש הנהגה - ואם כן, מי היא? האם החלה כבר נבואת מלאכי, או שמא העם שרוי בהסתר פנים? המידע היחיד על המצב השלטוני בפרק זמן זה הוא פסוק בודד שבו מתאר נחמיה את התעמרותם של פקידי המלך בעם:

וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל הָעָם (שם ה', טו).

מלבד זאת אנו יודעים כי בראשית ימי אחשוורוש (שאז - על רקע המקדש הבנוי (!) - עובר מרכז הזירה של ההיסטוריה המקראית לגולה, לשושן הבירה) נכתבת שטנה על יושבי יהודה ירושלים (עזרא ד', ו). טיבה של השטנה אינו מפורט, וכיוון שהמקדש כבר בנוי באותה עת, יש להניח כי התייחסה לבניין החומה, בדומה לאיגרת רְחום בימי ארתחשסתא (שם, ח-כג).[8]

ב. התקופה השנייה

במהלך התקופה השנייה אנו מוצאים את ההנהגה החדשה מתמודדת עם משברים קשים. עזרא הוא כוהן וסופר מהיר בתורת משה (עזרא ז', א-ו), ונחמיה הוא מנהיג דגול היוזם ופועל בכל התחומים, ואף שאין הם מבתי המלוכה והכהונה הגדולה של ימי הבית הראשון (ובכך בעצם נקטע הניסיון להמשכיות), פועלם והתמודדותם הנמרצת עם הקשיים הרבים שעמדו בפניהם מעוררים השתאות. לצורך הקיצור נציג בפרק זה את ימי עזרא ונחמיה כמכלול אחד, בלא להבחין ביניהם מבחינת סדר הזמנים ופרטי מפעליהם השונים.

1. שבר עצום מבחינה חברתית, דתית ורוחנית

א. נישואין עם נשים נכריות: ממדי התופעה אדירים, ועד למשפחת הכוהן הגדול הגיעה:

וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה (עזרא י', יח)..

גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם. וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי (נחמיה י"ג, כג-כח).

הדבר רמוז גם בנבואת מלאכי:

בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר... וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ (מלאכי ב', יא-יד).

ב. חילול ה' במקדש עצמו על ידי הכוהנים:

בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ. מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא. וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָ-אוֹת... מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָ-אוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם. כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם... וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲ-דֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ. וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר ה' צְבָ-אוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה'. וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַא-דֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם (מלאכי א', ו-יד)..

וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה (שם ב', ח-ט)..

ג. חילול שבת:

בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (נחמיה י"ג, טו-יז).

ד. קלקולים במישור החברתי:

וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵנוּ. וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים (נחמיה ה', א-ה).

ה. הגאולה נדחית לתקופה רחוקה יותר: בניגוד לחגי וזכריה, מלאכי מדבר על גאולה רחוקה, ויש ייאוש מגאולה מעשית ומידית והשלמה עם המציאות הקשה, שאינה המשך לתפארת ימי הבית הראשון.

2. תשובה ותיקונים גדולים על ידי עזרא ונחמיה

שני המנהיגים פועלים בכמה מישורים.

בתחום שמירת התורה והמצוות מתבטאת פעילותם במעמד כריתת האמנה (נחמיה ט'-י') ובעצרות גדולות אחרות של תפילה, קריאה בתורה, וידוי ותשובה (עזרא ט'; נחמיה ח'), שנועדו לחדש את הקשר של העם לתורה ולמצוות ולחזקו. בעצרות אלו נקבעו - ביזמת המנהיגים אך בשיתוף העם כולו - החלטות שונות לשיפור המצב הרוחני והדתי: הוצאת הנשים הנכריות, שמירת השבת והשמיטה, הבאת מתנות הכהונה ותרומה קבועה לעבודת המקדש והקצאת מתנדבים ליישוב ירושלים. בהמשך מדגיש הכתוב את ביצוען של החלטות אלו, ובייחוד הוצאת הנשים הנכריות ומניעת מסחר בשבת.

בהקשר זה יש לציין את השינוי הגדול שחולל עזרא במעמד התורה: מימי עזרא ואילך מחליפה התורה את הנבואה והופכת לציר שעליו סובב הקשר בין הקב"ה ועמו. על משמעותו של שינוי זה נעמוד בע"ה בשיעור שידון בהבדלים בין הבית הראשון והבית השני.

בתחום החברתי פועל נחמיה למחיקת חובות העניים, להשבת השדות והכרמים שניתנו כעירבון לחובות אלו ולביטול המנהג (שהוא איסור תורה!) של כבישת עבדים כתשלום על חוב (נחמיה ה', א-יג).

את המקום המרכזי בספר נחמיה תופס המפעל של בניין חומת העיר, על משמעויותיו הביטחוניות, החברתיות והרוחניות. נחמיה מגיע לירושלים בעקבות הדיווח על חומתה המפורצת ועל שעריה שניצתו באש; מעשהו הראשון בירושלים הוא סיור סקר של החומה והצעת היזמה לבנותה באוזני העם; ויש בספר תיאור מפורט של שלבי בניין החומה, חלוקתו בין בני העיר, ההתמודדות עם ניסיונותיהם של עמי הסביבה למנעו תוך שילובו בפעילות הגנה צבאית, ולבסוף - חנוכת החומה לאחר השלמת בניינה ב-52 יום בלבד. בניגוד לחזונות התקופה הראשונה על עיר ומקדש בינלאומיים וישיבת ירושלים פרזות, בלא גבולות, הישגה הגדול ביותר של מנהיגותו המרשימה של נחמיה הוא בניין החומה-הגדר:

כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱ-לֹהֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם (עזרא ט', ט).

התגדרות זו מבית לחומה היא מכשיר לעצמאות ולהתבדלות מגויי הסביבה בכל המובנים. שערי החומה פתוחים ביום בלבד, מטעמים ביטחוניים (נחמיה ז', ג-ד), והם נסגרים גם במהלך השבת על מנת למנוע את חילולה (שם י"ג, יט-כא).

3. השגחה נסתרת מתמדת

שני המנהיגים מדגישים את יד ה' המלווה (באופן נסתר וגם בתיווך הנביאים) את שיבת ציון לכל אורכה, מעליית ששבצר ועד ימיהם. הסיוע הא-לוהי מודגש בעיקר ביחס לבניין המקדש ולבניין החומה:

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס (עזרא א', א)..

בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱ-לָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְעִמְּהוֹן נְבִיַּיָּא דִי אֱ-לָהָא מְסָעֲדִין לְהוֹן. וְעֵין אֱ-לָהֲהֹם הֲוָת עַל שָׂבֵי יְהוּדָיֵא וְלָא בַטִּלוּ הִמּוֹ עַד טַעְמָא לְדָרְיָוֶשׁ יְהָךְ וֶאֱדַיִן יְתִיבוּן נִשְׁתְּוָנָא עַל דְּנָה (שם ה', ה).

וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּה וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱ-לָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס (שם ו', יד).

וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם ה' וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שם, כב)..

בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת בְּלֵב הַמֶּלֶךְ לְפָאֵר אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וּלְכָל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבֹּרִים וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי כְּיַד ה' אֱ-לֹהַי עָלַי וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָאֵל רָאשִׁים לַעֲלוֹת עִמִּי (שם ז', כז-כח).

וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה. וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱ-לֹהַי אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי (נחמיה ב', יח).

וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱ-לֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת (שם ו', טו-טז).

4. הגשמת הנבואה על כורש

נראה שנבואת ישעיהו על כורש מתקיימת דווקא בתקופה זו:

הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד... אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ (ישעיהו מ"ד, כח; מ"ה, יג).

5. תאריכי התקופה

תאריכי האירועים המרכזיים בתקופה זו מסמנים ניסיון לתקן את כישלונות קודמתה:

- עליית עזרא מגיעה לירושלים בא' באב (עזרא ז', ט) - סמוך למועד חורבן הבית הראשון.

- בניין החומה מושלם בתאריך בריאת העולם - כ"ה באלול (נחמיה ו', טו) - דבר המסמל התחלה חדשה.

- קיום העצרות הגדולות בתשרי דווקא - בראש השנה ובסוכות (נחמיה ח') - רומז גם הוא להמשכו של שינוי המגמה שחל במהלך התקופה הראשונה.[9]

סיכום

בשיעור זה ניסינו להציג בתמצית את המהלך הכולל של ימי שיבת ציון על שתי תקופותיה.

נביאי התקופה הראשונה מעלים חיזיון אדיר: מלכות וכהונה, בניין מקדש, השבת השכינה לירושלים והפיכתה למרכז רוחני לעולם כולו, כחזונו של שלמה. אלא שהחיזיון לא התגשם. אמנם נבנה מקדש קטן, אך השכינה אינה שורה בו, וירושלים אינה תופסת שום תפקיד בינלאומי משמעותי. במובן מסוים הפך בניין המקדש - פסגת מאווייהם של מנהיגי התקופה זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק ושל נביאיה חגי וזכריה - לנקודת שיא המבשרת שבירה ונפילה ל"יום קטנות".

לאחר פער זמנים בן כמה עשרות שנים, שהמידע על אודותיו מועט ביותר, מתחילה תקופה חדשה עם בעיות אחרות - דתיות, רוחניות וחברתיות. חזיונם הגדול של נביאי התקופה הראשונה מתחלף בחזון מלאכי, הדוחה את הגאולה לעתיד הרחוק. פועלם הנרחב של מנהיגי התקופה עזרא ונחמיה בהוראת התורה, בקיום מצוותיה, בבניין חומת העיר ובתיקון החברתי-מוסרי מתאפיין בין היתר בהתגדרות והתבדלות מגויי הסביבה, דתיהם ובנותיהם, גישה שהביאה לאנשי יהודה וירושלים מידה מסוימת של עצמאות. שינוי המגמה, המשתקף גם במשמעותם הסמלית של תאריכי התקופה, מתקיים תוך השגחה נסתרת של הקב"ה וקיום הנבואות על מפעלו של כורש.

לשאלה המתבקשת מן השיעור - ממה נובע הפער העצום הזה בין חזונם הגדול של חגי וזכריה לבין המציאות של "יום קטנות", ומדוע לא שרתה בסופו של דבר השכינה בבית שני - לשאלה זו יוקדש בע"ה השיעור הבא.


נספח: טבלת תולדות האירועים בירושלים מעליית ששבצר ועד סוף ימי נחמיה

תאריך (לפנה"ס)

מלכי פרס

מנהיגי ישראל

נביאים

אירועים משמעותיים בתולדות העיר ירושלים והמקדש

מקור

537

כורש

(538-530)

ששבצר

חגי

וזכריה

רשיון כורש

העלאת כלי בית ה' בידי ששבצר ונדבות לבניין הבית

הנחת יסודות המקדש והתיישבות ביהודה

עזרא א'-ב'; ה', טז

זרובבל בן שאלתיאל

ויהושע בן יהוצדק

ראש השנה: הקמת מזבח "באימה עליהם מעמי הארצות" והתחלת עבודת הקרבנות

ייבוא חומרים לבניין המקדש

עזרא ג', א-ז

536

אייר של השנה השנית לעלייה: ייסוד היכל ה'

הצעת צרי יהודה ובנימין לבנות יחד עם ישראל וסירוב זרובבל

עזרא ג', ח-יג

עזרא ד', א-ה

כנבוזי

(529-522)

הפסקת בניין בית ה' למשך 15 שנה: מסוף ימי כורש, כל ימי כנבוזי ועד שנת שתיים לדריוש, בגלל: א. צרי יהודה המרפים את ידיהם (על פי ספר עזרא); ב. קטנות אמונה וחולשה (על פי חגי א')

עזרא ד', כד

520-516

דָּרְיָוֶשׁ

(521-486)

520 חידוש בניין בית ה' בשנת 2 לדריוש

איגרת תַּתְּנַי לדריוש ורשיון דריוש

516 סיום בניין בית ה' בשנת 6 לדריוש

ג' באדר חנוכת המקדש

עשיית הפסח

עזרא ה'-ו'

אחשורוש

(485-465)

"וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם" (נחמיה ה', טו).

שטנה על יושבי יהודה וירושלים בתחילת מלכות אחשוורוש

עזרא ד', ו

ארתחשסתא

(464-424)

איגרת רְחום על בניית חומת העיר והפסקתה

עזרא ד', ז-כג

458

עזרא

ונחמיה

מלאכי

א' באב עליית עזרא לירושלים בשנת 7 לארתחשסתא וברשיונו

כ' בכסלו עצרת גדולה ברחוב בית הא-לוהים בירושלים לביטול נישואין עם נשים נכריות

עזרא ז'-ח'

עזרא ט'-י'

445

א' באב עליית נחמיה לירושלים בשנת 20 (שימש פחה עד שנת 32 לארתחשסתא - נחמיה ה', יד)

בניית חומת ירושלים וחיזוקה תוך התמודדות עם צרי יהודה

כ"ה באלול חנוכת חומת ירושלים וקידושה לאחר 52 ימי בניין (נחמיה ו', טו)

נחמיה א', א - ב', ט

נחמיה ב', י - ד'; ו'

נחמיה י"ב, כז-מג

תשרי ראש השנה: עצרת גדולה וקריאה בתורה על ידי עזרא הסופר

עשיית חג הסוכות

כ"ד בתשרי עצרת גדולה; וידוי וכריתת אמנה; מעשר אדם ליישוב ירושלים

נחמיה ז', עב - ח', יב

נחמיה ח', יג-יח

נחמיה ט'-י"א

תקנות נחמיה:

- לטובת העניים

- לביטחון ירושלים ויישובה

- לטובת המקדש ושמירת השבת ונגד נישואי תערובת

ייחוס העם

נחמיה ה'

נחמיה ז', א-ד

נחמיה י"ב-י"ג

נחמיה ז', ה-עא



[1] הראיות העיקריות לאיחורה היחסי של נבואת מלאכי בתוך ימי שיבת ציון הן שאין בה זכר לשלטון מבית דוד מצד אחד, ומצד שני - שהיא מתייחסת למקדש כאל בנוי ועומד.

[2] כדאי לציין שעל פי מסורת חז"ל שני ספרים אלו אינם אלא ספר אחד ששמו עזרא (ראה למשל בבא בתרא יד ע"ב - טו ע"א), והם עולים כספר אחד בלבד לחשבון כ"ד ספרי המקרא.

[3] לא נתייחס כאן למחלוקת בין דעת חז"ל כי ימי בית שני ארכו 420 שנה ובין עמדת המחקר כי מדובר בתקופה בת כ-600 שנה. ראה על כך מאמרו של חיים חפץ, "מלכות פרס ומדי בתקופת בית שני ולפניה, עיון מחודש", מגדים יד, סיוון תשנ"א, עמ' 78-147, ובמבואו של הרב יעקב מדן לאותו מאמר, שם עמ' 47-77.

[4] המפרשים נחלקו כיצד לחשב את שבעים השנים הללו (מגלות עד גאולה? מחורבן הבית ועד בניינו?). לענייננו מה שחשוב הוא עצם ההדגשה כי דבר ה' בפי ירמיהו נתקיים בשיבת ציון.

[5] ומעניין שאנו מוצאים המשך למגמה זו בעליית עזרא: "הקריבו עֹלות לא-להי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל... צפירי חטאת שנים עשר" (עזרא ח', לה).

[6] מעניין בהקשר זה ההבדל בין התכנית להביא את עצי הבניין מהלבנון (עזרא ג', ז) לבין הבאתם בפועל מן ההר (חגי א', ח) (יש המזהים את "ההר" עם הר הזיתים, ראה דעת מקרא שם, ואפשר שזהו שם כללי להר יהודה): ייתכן שהפרעות מבחוץ מנעו את אספקת העצים, והנביא מזרז את העם להביא עצים בעצמם מהיכן שידם משגת.

[7] אמנם התאריך הנזכר שם הוא כ"ד בכסלו, אך יש מפרשים כי היום שבו מדובר שם הוא ערב ייסוד ההיכל, ראה פירוש דעת מקרא שם, וראה גם במאמרו של הרב יואל בן-נון, "יום ייסוד היכל ה' ", מגדים יב עמ' 95-97.

[8] האירועים המפורטים בפרק זה, כמו גם הכרונולוגיה של מלכי פרס הנזכרים בספרי עזרא ונחמיה, הן סוגיות השנויות במחלוקות קשות, ולא נדון בכך כאן.

[9] גם בכריתת האמנה בכ"ד בתשרי (נחמיה ט', א) יש סמליות מסוימת, שכן בכ"ג בתשרי שילח שלמה את העם לביתם לאחר חנוכת הבית הראשון (דה"ב ז', י).