א. מקור הדין

המנגנון המכונה בימינו 'אוצר בית דין' מבוסס על דברי התוספתא:

"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו, נוטלין אותן ממנו, ונותן לו מהן מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין (וי"ג: אורין) אותן, ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן, ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זיתים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן, ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" (פ"ח, ה"א-ה"ב).

התוספתא מתארת מצב, שבו בית הדין לוקח על עצמו את התפקיד של חלוקת פירות השביעית לציבור, ואינו מאפשר לציבור הרחב לקטוף אותם. עוד לפני שהפירות מבשילים, בית הדין מושיב שומרים בכניסות לערים, שבודקים את כליהם של הנכנסים לעיר, ומי שמביא פירות שביעית, היינו שקטף פירות כאלו בעצמו, במקום לקבל אותם באמצעות בית הדין, מחרימים את פירותיו ומעבירים אותם לאוצר (=מחסן), ואין משאירים בידיו אלא כמות זעומה של שלוש סעודות. בהמשך, לאחר שהפירות מבשילים, בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, יעבדו אותם, ויאגרו את התוצרת באוצר. מכאן והלאה מבצע בית הדין חלוקה שבועית של היבול בין אנשי העיר, כל אחד לפי צרכיו.

הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז) מביא את התוספתא, ומסביר שתקנה זו נועדה למנוע מאנשים לקטוף פירות שביעית מרובים ולסחור בהם, או להחזיק בהם לאחר שעת הביעור. באמצעות תקנה זו, החזיקו אנשים פירות שביעית רק בכמות הדרושה להם לאכילה. כך גם מתחלקים הפירות באופן שווה בין כולם, ונמנע מצב שבו אנשים נוטלים פירות רבים, ולאחרים לא נותר מאומה.

אמנם, לדברי התוספתא, תקנה זו נהגה רק "בראשונה". לא מבואר בדבריה מתי ומדוע הפסיקה התקנה לנהוג: ייתכן שכוחו של בית הדין נחלש, ולא היה בידיו לאכוף תקנה מרחיקת לכת כזו (תוספתא כפשוטה); או שמחורבן הבית ואילך הפסיקו לגבות את מחצית השקל, ולא היו לבית הדין מקורות מימון לשכירת הפועלים והשומרים (אוצר בי"ד - הלכותיו והליכותיו, עמ' קעז); או שהוחלט שאין יותר צורך בתקנה זו, אם משום שאנשים כבר אינם חשודים לעבור על איסורי סחורה וביעור, אם משום שהשמיטה נעשתה מצווה מדרבנן, וניתן להקל בה יותר (חסדי דוד).

התוספתא מבוססת על ההלכה הפשוטה, ש"הפקר בית דין הפקר", כך שבית הדין יכול להפקיע את הפירות מידי הציבור, ולחלק אותם באופן בלעדי. אולם, בנקודה אחת יש בתוספתא חידוש גדול. כפי שראינו בעבר, ישנו איסור מן התורה לקצור את פירות השביעית כדרך הקוצרים, וישנן גם מגבלות שונות בנוגע לעיבוד הפירות לאחר הקצירה: אין לדרוך ענבים בגת, אין להפיק שמן בבית הבד (משנה שביעית פ"ח, מ"ו), ועוד. אף על פי כן, מהתוספתא עולה ששלוחי בית הדין קוצרים את השדה כולו, ואחר כך דורכים ענבים בגת ומפיקים שמן בבית הבד. ויש לתמוה: וכי מותר לשלוחי בית הדין לקצור את הפירות ולעבדם באופן שאינו מותר לאדם אחר?

בעקבות הקושייה הבין הר"ש סיריליאו (פ"ט, ה"ו ד"ה "ואני אומר", ושם, ה"ד ד"ה "חזור וזכי"), שהתוספתא עוסקת בפירות שחנטו בשישית, כך שאין בהם קדושת שביעית, ומותר לקצור ולעבד אותם כרגיל. לפי זה, יש כאן תקנה מרחיקת לכת, שכדי שלציבור יהיה מה לאכול בשנת השמיטה, חכמים הפקיעו את יבול השנה השישית מידי החקלאים, וניהלו בעצמם את חלוקת היבול, כך שיספיק גם לשנה השביעית. וכבר תמה החזון איש (י"א, ז), איך ייתכן שכדי לדאוג לציבור, בית הדין גוזל את החקלאים ומחרים את כל יבולם, ואינו משאיר להם אפילו אחוז ממנו[1].

הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז) באמת מבין את התוספתא כפשוטה, כך שהיא עוסקת בפירות שיש בהם קדושת שביעית. אולם הרמב"ן אינו מבאר, מפני מה הותר לשלוחי בית הדין לקצור ולעבד את הפירות באופן שאינו מותר לאדם רגיל.

החזון איש (י"ב, ו) מתרץ, שאיסור הקצירה אינו נוגע אלא לבעל השדה, אבל אדם אחר הבא לקטוף פירות שביעית מן ההפקר יכול לעשות כן כרגיל, והוא הדין בשלוחי בית הדין. וכבר עמדנו בעבר על טעמו של חילוק זה: התורה לא אסרה את פעולת הקצירה והבצירה כשלעצמן, אלא אסרה לקצור את "ספיח קצירך" ולבצור את "ענבי נזירך", היינו לקטוף את הפירות כאדם הקוטף את יבולו, באופן המשדר בעלות, וזה אינו שייך כשאדם קוטף פירות בשדה חברו.

כמה אחרונים דחו את דברי החזון איש, וטענו שבראשונים אין זכר לחילוק בין שדה שלו לשדה של חברו (מעדני ארץ סי' ז', אות ד'; פסקים וכתבים (לגרי"א הרצוג) ח"ג, סי' ע"ב; ארץ חמדה, עמ' קיד). אמנם, ייתכן שגם הם מודים, שאיסורי הקצירה והבצירה מתמקדים בהפגנת הבעלות, כפי שמשמע מכמה ראשונים[2], אלא שלדעתם גם כאשר אדם קוטף פירות בשדה חברו, ונכנס אליו כזוכה מן ההפקר, הרי שהוא בא מתוך מטרה לקטוף פירות ולהיות בעלים עליהם מכאן ולהבא, והתורה רצתה להגביל גם את תחושת הבעלות הזו, ולכן ציוותה שלא יקצור את הפירות כדרך בעלים.

ולפי זה ניתן להבין את דין התוספתא גם אם חולקים על החזון איש: איסור הקצירה אינו נוגע אלא למי שקוטף פירות עבור עצמו, בשדהו או בשדה חברו, אבל שלוחי בית הדין, הקוטפים פירות עבור הציבור, כך שהפירות נשארים הפקר גם לאחר הקטיף, לא שייכת בהם הפגנת בעלות כלל, ואין סיבה לאסור עליהם לקטוף את הפירות כרגיל. וכך תירצו כמה אחרונים את התוספתא (מעדני ארץ שם; ארץ חמדה שם; משאת משה, שביעית סי' ח' ועוד). ומעין זה נמצא כבר בשו"ת הרשב"ש (סי' רנ"ח), שדין התוספתא מבוסס על כך "שבית דין הם יד עניים"[3].

הרמב"ם לא הזכיר את התוספתא, והאחרונים דנו בשאלה, האם דחה אותה מן ההלכה (אולי מחמת הקושי דלעיל), או שסבר שהתוספתא לא באה לחדש הלכה כלשהי, אלא רק לתאר מנהג קדום שכבר פסק מלהתקיים (רדב"ז ח"ז, סי' ג'; משנת יוסף ח"ג, עמ' נב-נג, ועוד). עכ"פ, ראשונים אחרים הזכירו את התוספתא (ר"ש ורא"ש פ"ט, מ"ח; רמב"ן הנ"ל; תוס' רי"ד פסחים נא:, ועוד), ומדברי האחרונים שהזכרנו לעיל עולה, שקיבלו להלכה את חידושה של התוספתא, ששלוחי בית הדין רשאים לקצור את הפירות כרגיל. דברי התוספתא היו הבסיס לחידוש התקנה של אוצר בית דין בדורות האחרונים.

ב. אוצר בית דין בזמן הזה

הגרסה המודרנית של 'אוצר בית דין' נוסדה לראשונה בשנת תר"ע. בני המושבות סמכו בדרך כלל על היתר המכירה, ואילו רבני ירושלים התנגדו לו. כדי לצמצם את ההסתמכות על היתר המכירה, וכדי שיוכלו בני המושבות לשווק את תוצרתם בירושלים, הציע הרב קוק למנות את החקלאים והמוכרים כשלוחי בית הדין, שבעצם אינם מוכרים את הפירות אלא מחלקים אותם. בפועל יימכרו הפירות במחיר קרוב למחיר הרגיל, אלא שעל התוצרת תוטבע חותמת הקובעת, שהכסף הניתן תמורתה אינו בעד הפירות עצמם, אלא עבור "המכשירים והטורח", היינו העבודה שהשקיעו החקלאים והמוכרים וכלי העבודה שבהם השתמשו (עיין אגרות הראי"ה ח"א, אגרות ש"י, שי"ג, שי"ז ועוד). בדרך זו לא תהיה סחורה בפירות שביעית, אלא רק חלוקה שלהם, בדומה למתואר בתוספתא. רבני ירושלים קיבלו את ההצעה, וחתמו על הסכם כזה עם כמה חקלאים[4].

הצעה זו מבוססת על התוספתא במובן זה, שגם כאן בית הדין ממנה מישהו שיקצור את היבול ויחלק אותו לציבור. בנוסף, בית הדין מפקיע את הפירות מידיו של אותו אדם, אם משום מה ינסה להציג את הפירות כפירותיו, בניגוד להנחיית בית הדין. ברם, יש כאן כמה חריגות משמעותיות ממה שנאמר בתוספתא:

א. מי שמתמנה כאן לשליח בית הדין הוא בעל השדה עצמו.

ב. הפירות אינם מחולקים בחינם אלא בתשלום, אלא שמגדירים את התשלום כהחזר הוצאות.

ג. הפירות אינם מחולקים לציבור באופן שווה לפי צרכיו, אלא ניתנים לאנשים שבאים לחנות לפי דרישתם ולפי יכולתם הכלכלית.

הבדלים אלו הם משמעותיים, מפני שכאשר בעל השדה משווק את הפירות ומקבל כסף תמורתם, הדבר דומה בדיוק למה שמתרחש בכל שנה, והגדרת הבעלים כשליח בית הדין נראית כהערמה גלויה. מעבר לכך, בעוד שבתוספתא ברור שהתקנה באה לשרת את הציבור ולחלק את הפירות באופן שוויוני, ההצעה דלעיל מיטיבה בעיקר עם החקלאים, ומוצאת להם דרך להתפרנס בשמיטה, בעוד שהציבור כמעט ואינו מרוויח מכך.

הרב קוק באמת כותב (אגרות הראי"ה ח"א, אגרת שי"ד), שפתרון זה מצד עצמו "אין בו כדי סמיכה", אלא שהוא נעשה כתוספת להיתר המכירה, כדי לצאת ידי כל הדעות במידת האפשר[5]. הרבנות הראשית לדורותיה באמת נסמכה על היתר המכירה בלבד, ולא הפעילה במקביל פתרון של אוצר בית דין.

ברם, השימוש בדרך זו תפס תאוצה במגזר החרדי, שלא סמך על היתר המכירה. החזון איש סידר מערכת של אוצר בית דין בכמה מקומות, ובעקבותיו הלכו גם פוסקים אחרים. במקביל נעשה מאמץ לבסס את ההיתר, לבנות את המערכת באופן שתצמצם את ההערמה שיש בה, ולהראות מדוע יש בה משום טובת הציבור, ולא רק טובת החקלאי. כיום מוכר פתרון זה כמעט בכל הציבור כדרך מהודרת לשמירת השמיטה. להלן נדון במרכיבים השונים של מערכת זו, ונבחן את ההצדקה שיש בהם מבחינת טובת הציבור וערכי השמיטה.

זהותו של שליח בית הדין

כאמור, אחד הגורמים לכך שאוצר בית דין נראה כהערמה, הוא מינויו של בעל השדה לשליח בית הדין. לכאורה, בשנת השמיטה אין לאדם זה שום יתרון על פני אדם אחר, וגם בתוספתא נאמר ש"שוכרין פועלין", ולא נאמר שהיה זה בעל השדה. אף על פי כן, ישנן לפחות שתי סיבות לבחור דווקא את בעל השדה לתפקיד זה:

סיבה אחת היא, שבעל השדה מכיר את שדהו יותר טוב מכל אחד אחר, ויש לו בשדה תשתיות וכלים שונים המאפשרים לו לבצע בנקל את הפעולות שבית הדין דורש ממנו (להלן נראה שמדובר במגוון רחב של פעולות). אם בית הדין ישכור מישהו אחר כשלוחו, יהיה עליו להקים תשתיות חדשות, או לשכור אותן מבעל השדה, ועלות הדבר תהיה יקרה יותר. לכן, אף שראוי היה שבית הדין, בתור נציג הציבור, יפרסם מכרז להעסקת מנהל עבודה באותו שדה, בית הדין מרשה לעצמו להניח, שבעל השדה תמיד יזכה במכרז, כך שניתן לוותר על קיומו של המכרז, ולמנות את בעל השדה באופן אוטומטי.

מעבר לכך, כפי שנראה להלן, בית הדין מעוניין גם בביצוע פעולות שונות בשדה ובעצים, לטובת שיפור היבול אחר כך, ולפעולות כאלו ניתן לשכור רק את בעל השדה ולא אדם אחר, שכן השדה והעצים אינם הפקר, ולא ניתן לכפות על בעל השדה לבצע בהם שום פעולה בלא הסכמתו.

סיבה שנייה היא, שטובת החקלאי במקרה זה היא גם טובת הציבור, שהרי הציבור ודאי מעוניין לחזק את שמירת השמיטה, ולתמוך באנשים המוכנים לקיים אותה כהלכתה ולהפקיר את האדמה, ולא למוכרה לגוי. השמיטה מזמנת לנו מצד אחד בן אדם מובטל הזקוק לפרנסה, ומצד שני משרה של שליח בית הדין שאותה צריך לאייש, ומה יותר מתבקש מאשר לאייש משרה זו באותו אדם. מעבר לכך, הרבה חקלאים יסכימו ללכת בדרך של אוצר בית דין רק אם ימנו אותם כשליחי בית הדין, אחרת יפנו להיתר המכירה, וממילא טובת הציבור היא להיענות לבקשתם.

מסיבות אלו, מינוי בעל השדה כשליח בית הדין לטיפול בשדה וקטיפת הפירות הולם את האינטרס הציבורי, ונחשב כטובת הכלל, אף שהוא נראה כהערמה. אמנם, בכל הנוגע לשיווק הפירות אין שום סיבה למנות דווקא את אלו שעוסקים בכך בדרך כלל, אלא ניתן לבחור אנשים אחרים, בהתאם לטובת הציבור.

כיסוי הוצאות בית הדין

בתוספתא נאמר שבית הדין שכר פועלים, אך לא נאמר מניין שילם את שכרם. ייתכן שהדבר נעשה מקופת בית הדין או קופת הקהילה וכדומה, או שנגבה מס מיוחד לצורך זה. עכ"פ, הפירות עצמם חולקו בלא תמורה, שהרי הם הפקר. וכך ראוי שייעשה במדינת ישראל האידיאלית, ששכרם של שלוחי בית הדין ישולם מתקציב המדינה, והפירות עצמם יחולקו בחינם באופן שווה בין כל האזרחים. ברם, אנו רחוקים ממציאות זו, ועל כן יש למצוא מקורות מימון לכיסוי הוצאות בית הדין. מאחר שרק פלח מסויים של הציבור מעוניין בפירות כאלו, אין ברירה אלא לוותר על רעיון החלוקה לציבור הרחב, ולצמצם את החלוקה למשפחות המוכנות גם לשאת בנטל הכספי של כיסוי הוצאות בית הדין. ברור גם שגובה התשלום צריך להיות יחסי למידת הצריכה.

לפי זה, הדרך הראויה לכיסוי ההוצאות היא (עיין משנת יוסף ח"ג, עמ' נז), שמשפחות המעוניינות בפירות אלו יירשמו בתחילת השנה, בצירוף הערכה של כמות הפירות הדרושה להם, ובהתאם לכך ייגבה מהם מס במהלך השנה, שממנו ישלמו לשלוחי בית הדין את משכורתם, כשהפירות עצמם יחולקו בחינם. דרך זו אינה נראית כסחורה כלל.

ברם, דרך זו קשה לביצוע מבחינה מעשית, ולכן מקובל לגבות את התשלום עם קבלת הפירות, באופן יחסי לכמות הפירות שלוקח כל אדם. פעולה זו נראית אמנם בדיוק כמו מכירה, אולם צריך לדעת שעל פי האמת אין זו מכירה כלל, אלא חלוקה של פירות בחינם מצד אחד, והשתתפות בהוצאות בית הדין ושלוחיו מצד שני. ואף שהדבר נראה כהערמה, קשה למצוא דרך אחרת לממש את האינטרס הציבורי, ולמצוא מקורות מימון לתשלום שכרם של שלוחי בית הדין.

הפעולות שמבצעים שלוחי בית הדין

לדברי התוספתא, שלוחי בית הדין קוטפים את הפירות, מעבדים אותם, מובילים אותם אל העיר, ומחלקים אותם לציבור. למעשה, הם נכנסים לתמונה לאחר שהפירות כבר מוכנים, ומביאים אותם לידי הציבור.

ברם, לפעמים האינטרס הציבורי מחייב לבצע פעולות שונות לפני שלב הקטיף. דוגמא בולטת לכך נוגעת לירקות. כזכור, ירקות הגדלים בשמיטה אסורים באיסור ספיחים, אולם מקובל להקל ולומר, שאם תחילת הגידול היתה לפני השמיטה, אין בהם איסור ספיחים. ברם, בירקות כאלו יש קדושת שביעית, וממילא הם הפקר, ובעל השדה לא יוכל למכור אותם כרגיל. ממילא עולה השאלה, כמה חקלאים יסכימו לשתול ירקות בסוף השנה השישית, להשקות אותם ולתת להם את הטיפולים הדרושים, ולקבל בסופו של דבר רק את הוצאות הקטיף? ברור שרוב החקלאים יעדיפו לשבת בבית ולחפש עבודה אחרת, ואז לא יהיו לציבור ירקות בראשית שנת השמיטה. ממילא, טובת הציבור היא, למנות את בעל השדה כשליח בית הדין כבר בסוף השנה השישית, ולדרוש ממנו לזרוע ירקות ולטפל בהם, תמורת שכר הולם.

למעשה, גם פירות העץ כבר אינם גדלים יותר מעצמם כמו בעבר. החקלאות המודרנית מבוססת על הענקת טיפול אינטנסיבי לעץ כך שיתן פירות הרבה מעבר ליכולתו הטבעית, וישנן כמה פעולות כמו דילול והדברה, שבלעדיהן ייתכן שהעץ לא יניב שום פרי הראוי למאכל, או שפירותיו יהיו באיכות נמוכה. גם כאן, סביר שהחקלאי לא יהיה מוכן לבצע שום פעולה בלא תמורה, כך שטובת הציבור היא לשכור את החקלאי זמן רב לפני הקטיף, כדי לבצע את הפעולות הנדרשות לכך שהעץ יתן פירות. ייתכן שהתוספתא לא דיברה על שכירת פועלים אלא משלב הקטיף ואילך, מאחר שבעבר יכלו הפירות לגדול מעצמם בלי צורך בשום פעולה מצד החקלאי, אולם בימינו המציאות השתנתה, ויש צורך לבצע פעולות רבות זמן רב לפני הקטיף.

החזון איש התלבט מאוד בשאלה זו: האם ניתן לשלם לבעל השדה גם על הפעולות שביצע לפני הקטיף (מובא במשפטי ארץ (תשס"ז), עמ' 280). ברם, ייתכן שספקו נוגע רק למקרה שבו בעל השדה ביצע פעולות כאלו מדעתו, ורוצה שכר עליהן בדיעבד, אבל אם מלכתחילה בא החקלאי לבית הדין, ומודיע שלא יעשה שום פעולה בלא שימונה כשליח בית הדין ויקבל שכר על כך, אין לכאורה סיבה שלא להיענות לבקשתו ולמנותו כשליח כבר בשלב הזה, שהרי זו היא טובת הציבור, וכן כתבו כמה אחרונים (משפטי ארץ, עמ' 283 בשם הגריש"א והרב גריינמן; משנת יוסף ח"ג, עמ' נו). מכאן שהחקלאי צריך לחתום על ההסכם עם בית הדין כבר בשנה השישית, לפני שהוא מתחיל את העבודות הנחוצות לפירות השביעית, אחרת לא יוכל לקבל שכר על פעולות אלו.

אמנם, הגרש"ז (מנחת שלמה על המשנה פ"ט, מ"ח, ובקיצור בשו"ת מנחת שלמה ח"ג, סי' קכ"ג, אות י"א) תמה על כל הרעיון: איך ייתכן לגבות ממי שנוטל פירות שביעית את הוצאות העבודות שנעשו לשם גדילתם? הרי זה בדיוק מה שחידשה התורה, שאף שבעל השדה משקיע בשדהו במשך השנים הרבה כסף וזמן, בכל זאת ייאלץ להפקיר את פירות השביעית, ולא להרוויח עליהם מאומה! מה שייך להצהיר, שהתשלום הוא עבור העבודות ולא עבור הפרי עצמו, הרי גם בשאר השנים, כשבעל השדה גובה תשלום בעד 'הפרי', אין כוונתו לבקש תמורה על גופו של הפרי, שאותו ברא הקב"ה מן האדמה, אלא על המאמץ שהוא השקיע בגידול זה, ועל זה בדיוק אמרה התורה, שלא יוכל לגבות תשלום בשביעית! לדברי הגרש"ז, רק בנוגע לעבודות שמן הקטיף ואילך ניתן לומר, שהפרי עצמו ניתן בחינם, וה'קונה' אינו משלם אלא על כך שמישהו קטף עבורו את הפרי, והביא אותו אל פתח ביתו, אבל על עבודות שהובילו ליצירת הפרי עצמו, לא ניתן לבקש תמורה כלל.

התשובה לתמיהה זו כבר נתבארה לעיל. אמנם לא ניתן כלל לבקש תמורה ישירה לא בעד הפרי עצמו ולא בעד הפעולות שנעשו כדי שיגדל, שערכן כלול במחיר הפרי עצמו, כדברי הגרש"ז. אולם ישנו ציבור מסויים המעוניין בפירות שביעית, וכדי שיהיו בעולם פירות כאלו, דרושה השקעה כספית מסויימת, ומאחר שאין לה מקורות מימון אחרים, גובים אותה מן הציבור המעוניין בפירות. כפי שהתבאר לעיל, ניתן היה לבצע את הגבייה באופן נפרד לגמרי מקבלת הפירות, אלא שמטעמי נוחות עושים את שני הדברים ביחד. נמצא שכאשר אדם קונה עגבנייה של אוצר בית דין, הוא לא משלם עבור ההוצאות שנדרשו לגידול העגבנייה הזו, אלא משלם מעין דמי חבר בקבוצת האנשים המעוניינים בעגבניות כאלו ומעסיקים אנשים שידאגו לקיומן.

הגרש"ז דחה תשובה זו וטען, שכדי לגבות בכפייה תשלום כזה מציבור הצרכנים, יש צורך ב'בית דין חשוב', שיש לו סמכות לגבות מיסים, והיום אין לנו בית דין ברמה כזו. אולם פוסקים אחרים סברו, שלעניין זה אין צורך בבית דין חשוב, אלא די בשלושה אנשים שהתמנו ע"י הציבור לעסוק בעניין זה, וכפי שפסק הרמ"א (חו"מ ב', א), ש"כן נוהגין בכל מקום, שטובי העיר בעירן כבית דין הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג" (עיין משנת יוסף ח"ג, עמ' נה-נו)[6].

יש להדגיש, שמינויו של בעל השדה כשליח בית הדין אינו מתיר לו לבצע שום מלאכה אסורה בשמיטה. עליו לעבוד בשדהו בדיוק לפי הכללים הנוגעים לכל אדם: מלאכות דרבנן במקום הפסד, מלאכות 'לאוקמי' וכו'. התוספתא לא הקלה בשליחי בית הדין אלא בנוגע לקטיפת היבול ועיבודו, משום שבמלאכות אלו לא הפעולה עצמה נאסרה, אלא הפגנת הבעלות המתלווה אליה כנ"ל, אבל במלאכות אחרות האיסור נעוץ בפעולה עצמה, ואין סיבה להקל בשליח בית הדין יותר מאדם אחר[7].

גובה התשלום

אחד הנושאים הרגישים בעניין אוצר בית דין נוגע לצד הכספי: גובה התשלום הניתן לחקלאי, וזה הנגבה מן הציבור. השיקולים בעניין זה מורכבים, ואנו נסתפק בסקירה קצרה ולא ממצה של הנושא[8]. באופן עקרוני, מאחר שהחקלאי אינו מתפקד כבעל השדה, אלא כשכיר של בית הדין לבצע פעולות שונות בשדה, יש לשלם לו משכורת כפועל או כמנהל עבודה, בהתאם לשכר המקובל לביצוע עבודות מסוג זה, וכן יש לשלם לו דמי שימוש בציוד (מערכות השקיה וכד'), והחזר הוצאות (כמו עלות המים). בדרך כלל מתנהל משא ומתן בין החקלאי לבית הדין בעניין גובה התשלום, כאשר בית הדין מייצג את הציבור, ומשתדל להוזיל את העלויות.

אמנם, בהנחה שהצעת המחיר של בעל השדה תהיה לעולם זולה בהרבה מכל הצעה אחרת, יכול בעל השדה לדרוש מחיר גבוה, ועדיין יהיה משתלם לציבור להעסיק אותו. אין שום איסור לבעל השדה לתבוע מחיר גבוה על עבודתו. בעל השדה מחוייב להפקיר את פירותיו בשנת השמיטה, אך אינו מחוייב לסבול חרפת רעב בשנה זו, וכל זמן שברור שהוא עובד בשדה כשכיר ולא כבעלים, אין מניעה שנשלם לו בעין יפה. הנקודה החשובה היא, שגובה שכרו של בעל השדה צריך להיות קבוע מראש, ולא להיות תלוי כלל בכמות היבול שיתקבל ובאיכותו.

שאלת גובה התשלום הנגבה מציבור לוקחי הפירות היא שאלה נפרדת לגמרי. כאמור, מי ש'קונה' פרי של אוצר בית דין אינו משלם על העבודה שהושקעה בפרי הזה דווקא, אלא משתתף באופן כללי בעלויות של בית הדין. מאחר שמדובר במשהו דומה לתשלום מס, ראוי היה שתשלום זה יהיה קבוע לאורך כל השנה, ולא יהיה תלוי לא בטיבם של הפירות ולא במחירי השוק שלהם, אלא רק בכמות הפירות הנלקחת. קביעת המחיר על פי טיב הפירות או מחירם בשוק יוצרת את הרושם שהתשלום הוא על הפירות עצמם, כך שיש כאן סחורה בפירות שביעית. המצב האידיאלי הוא, אם כן, שבית הדין יעריך מראש את כמות היבול הצפויה, ולפי זה יקבע כמה יש לקחת על כל קילוגרם, כדי להגיע בדיוק לתשלום שהובטח לחקלאי ולשאר שלוחי בית הדין.

אמנם, בפועל קשה מאוד לנהל אוצר בית דין בדרך זו, מסיבות שונות. ראשית, מאחר שמחירי השוק סובלים לרוב מתנודות חדות לכאן ולכאן, נמצא שפירות השביעית, ה'נמכרים' בתשלום קבוע, עשויים להיות זולים מאוד או יקרים מאוד ביחס לשוק. כאשר פירות השביעית יקרים יותר, קשה מאוד לשווק אותם, וגם מבחינה עקרונית נמצא שבית הדין מביא לציבור נזק ולא תועלת, מה שמערער את סמכותו. כאשר פירות השביעית זולים באופן משמעותי ממחירי השוק, ישנו חשש שסוחרים יקנו כמות גדולה של פירות וימכרו אותם ביוקר, וכך תיעשה סחורה אסורה בפירות שביעית, ולציבור שומרי השמיטה לא יהיו פירות לקנות.

בעיה חמורה יותר היא, שקשה מאוד להעריך מראש את כמות היבול שתתקבל ואת הצלחת השיווק שלו, וממילא ייתכן חוסר התאמה בין הכסף הנגבה מן הציבור לבין גובה התשלום שהובטח לשלוחי בית הדין. כאשר הגבייה עודפת על ההוצאות, הרי שאלו 'צרות טובות', ונשאר רק להתלבט, האם ברגע שכיסו את ההוצאות יש להפסיק את הגבייה ולהתחיל לחלק פירות בחינם, או שמא יש לחשוש לסוחרי שביעית כנ"ל, ועדיף להמשיך לגבות כסף מציבור הצרכנים, ולהשתמש בו אחר כך למטרות ציבוריות.

הבעיה הגדולה יותר היא במקרה ההפוך, שבו הגבייה מן הציבור אינה מצליחה לכסות את ההוצאות. המצב האידיאלי הוא, שלבית הדין ישנו גב כלכלי, המאפשר לו למצוא מקורות מימון חלופיים להוצאותיו. בשמיטה הקודמת (תשס"א), למשל, הוקם אוצר בית דין בחסות 'תנובה', והיא נאלצה לכסות הפסדים של מליוני שקלים של בית הדין, עקב קשיים בחלוקת הפירות וגביית הכסף (שנבעו ממחירי שוק נמוכים, וגם מחוסר רצונם של רבים 'לקנות' פירות וירקות עם קדושת שביעית). ספק גדול אם גופים כלכליים יסכימו לקחת על עצמם משימה כזו בעתיד.

בלית ברירה, הרבה אוצרות בית דין מכניסים בהסכם עם החקלאי סעיף המתנה את תשלום שכרו בהצלחת הגבייה מן הציבור. אין צורך לומר שמדובר בסעיף בעייתי מאוד, הגובל באיסור "לא תעשוק שכר שכיר": החקלאי מועסק בתור שכיר, ושכרו לא אמור להיות מותנה בהצלחת עסקיו של המעביד. הרי כל הרעיון הוא, שבניגוד לשנה רגילה, שבה החקלאי הוא בעל השדה, ופרנסתו תלויה בהצלחת היבול, בשנת השמיטה החקלאי מפקיר את השדה, ושוב אין הצלחת השדה נוגעת אליו כלל. הסכם כזה קובע בעצם, שהחקלאי הוא שכיר במקרה של הצלחה ובעלים במקרה של כישלון. גם מבחינה מעשית, הסכם כזה הופך את החקלאי לבעל עניין בשיווק הפירות, וגורם לו לנסות להשפיע על החלטות בית הדין בנוגע למדיניות השיווק, המחירים וכו'[9].

כדי להימנע ממצב כזה, יש לשפר ככל האפשר את גביית הכסף מן הציבור, ולשם כך יש לוותר על הרעיון של גביית תשלום אחיד בכל ימות השנה, ולהתאים את התשלום למחירי השוק (בדרך כלל התשלום נמוך בכמה אחוזים ממחיר השוק). לפעמים כדאי להתחיל את העונה במחירים גבוהים יחסית, כדי שלא לקחת סיכונים, ואחר כך לרדת יותר במחיר. בכל מקרה יש להקפיד על כך, שגובה התשלום נקבע רק על ידי בית הדין, בלא התערבות של החקלאי.

באופן דומה, אף שהיה ראוי לקבוע לפירות מחיר אחיד בלא תלות באיכותם, הרי שבפועל, איש לא יקנה פירות סוג ב' כאשר פירות סוג א' עולים מחיר דומה. כדי שבית הדין יצליח בגבייה, יש צורך, אפוא, למיין את הפירות לפי איכותם. גם מבחינה עקרונית יש לכך הצדקה: מי שאוכל פרי יפה נהנה יותר, ולכן יש מקום לבקש ממנו השתתפות גדולה יותר בהוצאות.

מסקנות אלו ממחישות את הבעיה הגדולה הכרוכה באוצר בית דין: מצד אחד, טובת הציבור היא לחלק את הפירות באופן הדומה מאוד לדרך שבה הם נמכרים בדרך כלל: חלוקה בתשלום הצמוד למחיר השוק, על פי כמות הפירות ואיכותם. רק באופן זה יכול בית הדין לגבות את הוצאותיו כראוי. מצד שני, כאשר מחלקים את הפירות באופן זה, מתקבל הרושם כאילו הלוקח משלם בעצם עבור הפרי עצמו, ויש כאן תהליך רגיל של סחורה. הצרכן הפשוט אינו מזהה שום הבדל בין שנה זו לשנה רגילה, ועל כן הוא מניח שאוצר בית דין אינו אלא הערמה בעלמא, בעוד שהאמת היא, שההחלטה לחלק את הפירות כך נובעת מטובת הציבור, וגם אם לא נתחשב כלל בטובת החקלאי, נשווק את הפירות בדיוק באותו האופן.

למעשה, אוצר בית דין נתפס כהערמה רק אצל הצרכן, ואילו החקלאי מרגיש היטב את ההבדל בין שנה זו לשנה רגילה. בית הדין 'יורד לחייו', ומפקיע ממנו את הבחירה כיצד לטפל בשדה. בית הדין הוא שקובע אילו פעולות ייעשו בשדה ואילו לא, מהי מדיניות השיווק ואיזה מחיר ניתן לגבות. החקלאי חש על בשרו שבשנה זו הוא אינו 'בעל הבית', אלא רק שכיר של הציבור.

ההבדל בין החקלאי לצרכן נוגע גם לכיס: החקלאי מרוויח בדרך כלל בשנה זו הרבה פחות ממה שהוא מרוויח בשנה רגילה, ולפעמים מכסה בקושי את הוצאותיו או נשאר בגירעון, ואילו הצרכן מתאכזב בדרך כלל לגלות, שהפירות המחולקים לו 'בחינם', אינם זולים בהרבה מפירות אחרים. למחירם הגבוה יחסית של הפירות ישנן סיבות רבות: החשש של בית הדין שלא יצליח לגבות את הוצאותיו כנ"ל, העלויות המיוחדות בשנה זו (כמו השגחה ופיקוח הלכתי), הצורך לשווק את הפירות באופן עצמאי למקומות קטנים ולא ע"י רשתות השיווק הגדולות, האיסור לבצע פעולות חקלאיות מסויימות בשמיטה, הפוגע באיכותם של הפירות, וגם דורש לפעמים לבצע פעולות חקלאיות מסובכות ויקרות יותר, ועוד.

נמצא שאוצר בית דין אינו נראה כהערמה כלל בעיניו של החקלאי, אלא רק בעיניו של הצרכן. טעותו של הצרכן נובעת מכך, שכאשר הוא מקבל פירות ומשלם כסף, הוא סבור שהכסף ניתן בעד הוצאותיו של החקלאי, כך שיש כאן תשלום רגיל המגיע לכתובת הרגילה, ורק קוראים לזה בשם אחר כדי להסתדר עם ההלכה. ואילו האמת היא, שהצרכן אינו משלם כלל לחקלאי, אלא מכסה את הוצאותיו של בית הדין, המעסיק את החקלאי. כאשר אדם קונה פירות של אוצר בית דין, עליו להרגיש כאילו הוא מבצע שתי פעולות שונות לגמרי, שרק במקרה הזדמנו לפונדק אחד:

א. הוא מקבל פירות שביעית בחינם, כפי שציוותה התורה, שפירות אלו יהיו הפקר וייאכלו ע"י כל החפץ בכך בקדושת שביעית.

ב. הוא תורם מכספו למערכת המופקדת על קיום השביעית כהלכתה, וחוסכת לו מאמץ רב בהביאה את פירות השביעית לפתח ביתו. בעקיפין הוא גם תומך בחקלאים המוסרים נפשם על קיום מצוות השמיטה, מבלי לנסות להתחמק ממנה בדרכים עוקפות.

בסופו של דבר, במציאות ימינו, אין דרך טובה יותר לשמור שביעית מאשר אוצר בית דין. כמו בזמן התוספתא, גם בזמן הזה, אם נשאיר את הפירות על העצים, ונתלה שלט האומר ש"כל דכפין ייתי ויכול", מסתבר שהפירות יגיעו לידיהם של סוחרי שביעית, ולא לידיו של הציבור הרחב, שלא יטרח לכתת רגליו לשדות רחוקים כדי לקטוף כמות זעומה של פירות. באמצעות אוצר בית דין מתחלקים הפירות באופן שוויוני וצודק, אם כי בשלב זה הפעלת המערכת כרוכה בעלות מרובה יחסית. ככל שהציבור יתגייס יותר לקניית פירות כאלו, כך תתחלק העלות בין אנשים רבים יותר, מחירם של הפירות יוזל, חקלאים רבים ירצו להצטרף למסלול זה, וכך נתקרב לאידיאל שעליו דיברה התורה. יש הנרתעים מן הצורך לשמור קדושת שביעית בפירות, אולם מעבר לחשיבות הקיימת בעצם הרכישה של פירות שיש בהם קדושה כזו, יש בכך גם סיוע חשוב לאנשים המתאמצים לקיים את המצווה כהלכתה, וגם תרומה חשובה לדמותה של השמיטה בארץ כולה.

ג. דינים שונים בפירות אוצר בית דין

לסיום נעמוד בקצרה על כמה מן הדינים הנוגעים לפירות אוצר בית דין:

א. כמה ניתן לקחת - לכאורה, אין לקחת מפירות אוצר בית דין אלא כמות המספיקה לאנשי ביתו למשך כשבוע (ואחרי שתמו הפירות ניתן לקחת שוב), כשם שאין לעשות כן כאשר קוטפים פירות שביעית מן השדה.

ב. קדושת שביעית - בפירות עצמם יש, כמובן, קדושת שביעית. בכסף הניתן בעדם אין קדושה, שכן הכסף אינו ניתן תמורת הפירות אלא לכיסוי הוצאות בית הדין.

ג. שקילת הפירות - מותר לקחת פירות לפי משקל, מאחר שהאיסור הוא רק למכור פירות שביעית במשקל, ואילו כאן הפירות אינם נמכרים אלא מחולקים בחינם, והשקילה לא באה אלא לחשב את מידת ההשתתפות בהוצאות בית הדין (משפטי ארץ י"ג, ה בשם החזון איש; שו"ת אז נדברו ח"י, סי' מ"ה). ויש שהחמירו בכך, בטענה שלדעת הגר"א איסור השקילה נובע מביזיון הפירות, ובעיה זו קיימת לדעתם גם במקרה זה (שו"ת משנת יוסף ח"א, סי' כ"ג, אות ג').

ד. ביעור - הרמב"ן (הנ"ל) הבין מדברי התוספתא, שפירות הנמצאים באוצר בית הדין בזמן הביעור, הרי הם כמבוערים, שהרי ביעור (לשיטתו) הוא הפקר, והפירות שבאוצר מופקרים. ממילא, הלוקח פירות מן האוצר לאחר שעת הביעור אינו צריך לבערם יותר. ברם, הלוקח פירות מאוצר בית דין לפני שעת הביעור, כאשר מגיעה שעת הביעור עליו לבערם כרגיל, בדומה למי שנטל פירות שביעית מן השדה (שו"ת משנת יוסף ח"ב, סי' י"ט, אות א'; ועיין שו"ת מנחת שלמה סי' נ"א, אות י"ז).

ה. קטיפה מן השדה - בית דין שלוקח על עצמו את הטיפול בפירותיו של שדה כלשהו, אינו בעלים על השדה, ואינו רשאי למנוע מאדם שחפץ בכך להיכנס לשדה ולקטוף פירות (משפטי ארץ (תשס"ז), עמ' 279 בשם החזון איש). ברם, בית הדין רשאי לתבוע מאותו אדם דמי השתתפות בהוצאות הטיפול בשדה, ואם לא ישלם את חלקו הרי הוא גזלן. ויש אומרים שבעל השדה, בתור שליח בית הדין, רשאי למנוע ממנו לקטוף פירות קודם שישלם את חלקו בהוצאות (שו"ת משנת יוסף ח"ג, סי' ל"ט).

 

---