דילוג לתוכן העיקרי

החלל הפנוי | 4 |'לעיני כל ישראל'

קובץ טקסט

שיעור 26: החלל הפנוי - "לעיני כל ישראל" (ד)

את השיעור הקודם סיימנו במספר שאלות פתוחות על טיבו של המסע ב'חלל הפנוי' ופירותיו הרוחניים. בשיעור זה ננסה בע"ה להציע את פירושנו לתורתו של ר' נחמן, ולהביאה מחדש אל מפגשנו עם השואה, ממנו יצאנו אליה.

א. "העיון שבשתיקה"

שאלתנו הראשונה הייתה על קריאתו של ר' נחמן ל'צדיק' להיכנס בכל זאת אל החלל הפנוי, אף שאין בו תשובות, לעיין בקושיות שלו, ולעשות זאת בשתיקה. שאלנו: מה טיבו של אותו 'עיון שבשתיקה'? כיצד הוא מתבצע?

דומה שר' נחמן מבין כי יש בכוחו של העיון שבשתיקה להעלות את 'הצדיק' למקום גבוה יותר של מפגש עם ה' - אולי להציץ ב'אור אינסוף' מאחוריו, להביט מרחוק באורו של הכתר הסובב על העולמות.

כדי להבין זאת, ניטול משל מן התחום הפיזי. אם אני עומד מול יצירה גדולה מאוד, שאי אפשר לראותה מזווית אחת, נמצא שכל נקודת מבט ממנה אני מתבונן מראה לי צד אחד של היצירה; אם אני עובר לצד השני, איני יכול עוד לראות אותה מהצד הראשון. כמובן, אם צדדי היצירה השונים משלימים זה את זה, יכול אני להשלים בזיכרוני את מה שכבר ראיתי, וכך מבטי שלם יותר. אך כעת הבה נחשוב על יצירה דמיונית, שכשמסתכלים עליה מכיוונים שונים רואים דברים הפוכים - צורות גאומטריות שונות או תמונות שונות שאינן מתקשרות - כדוגמת יצירותיו הנודעות של האמן ההולנדי אֶשֶר, המבוססות על אשליות אופטיות. ביצירה שכזו, מכל צד שאני מסתכל אני רואה דבר הפוך: מצד אחד עיגול ומצד שני משולש, מצד אחד מלא, ומהשני - ריק, וכך הלאה. מה עליי לעשות כדי לנסות לתפוס את היצירה הפרדוכסלית הזו בכוליותה? אני צריך לנסות להתבונן בה בעת ובעונה אחת משני הצדדים. כדי שאוכל לעשות זאת, אני מוכרח לדלג מצד אחד לחברו בקלילות, לרפרף, לא להתעמק מדי בתפיסה פרטנית של כל צד; ייתכן שאם אצליח לעשות כן, אראה פתאום דבר מה אחר, שלישי, שאינו אף לא אחד מהדברים שראיתי קודם. אמנם לא אוכל לראות אותו למשך זמן רב, שהרי במובן הפיזיקלי אני יכול להיות ולראות רק מצד אחד, אך התמונה שלו יכולה לעבור בראשי ולהותיר בו איזה רושם.

דומני שר' נחמן מתכוון ללמדנו כאן דבר דומה. העולם הוא יצירה ענקית כזו, מעין יצירותיו של אֶשֶר. מתבוננים בה מצד אחד ורואים סדר, מצד שני - אי-סדר; מצד אחד - חוקיות, מצד שני - חופש; וכו'. האשליה האופטית בנמשל נובעת מהאופטיקה של התבונה. לתבונה אין יכולת להקיף. היא מסוגלת לתפוס רק מתוך הצמצום. מכאן שכל תפיסה של התבונה אוחזת רק בצד אחד של המציאות, וממילא אין היא יכולה לתפוס אלא את הצמצום. התבונה אינה מסוגלת לכוליות, כי האופטיקה שלה מחייבת מבט חד, מצד אחד. אם בכל זאת רוצה הצדיק להשיג משהו מהאינסוף, להכיר את ה'סובב כל עלמין', לפגוש את ה' בכוליותו, מוכרח הוא לעיין בקושיות של החלל הפנוי - אך בשתיקה. עיון זה דומה להסתכלות שתיארנו קודם: הסתכלות מרפרפת, לא חקרנית, לא פרטנית, בכל אחד מהצדדים. דילוג מכאן לשם ומשם לכאן בין צדדי הפרדוכסים והסתירות שבמציאות.

ר' נחמן מסביר, שכאשר אני שותק מול הסתירות, אני יכול להגיע פתאום למבט שהוא גבוה יותר מכל אחד מצדדי הסתירה. לרגע אני רואה את השורש שלה - ופתאום אני רואה שלמות, שהצדדים השונים מוכלים בתוכה. אמנם אין שום דרך לבאר זאת במילים, השייכות כבר לפיזיקה של המציאות, ולכן חלות עליהן המגבלות של האופטיקה הרגילה. רק התבוננות שותקת בפרדוכס יכולה להאיר, לגלות משהו, מהמקום שהוא ראשית הפרדוכס.

הפרדוכסים של המציאות שייכים, כאמור, לחלל הפנוי. עיון שותק בהם יכול לאפשר הצצה אל מה שמעל לחלל הפנוי: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" (שמות ל"ג, כג). כל יהודי מאמין שה' סובב על החלל הפנוי, ולכן יכול הוא לעבור (במשמע: לדלג) על הקושיות של החלל הפנוי. אך הצדיק יכול לעשות דבר גבוה יותר מלהאמין: הוא יכול להשיג - השגה לא-מילולית, השגה שבשתיקה, שהיא, על פי הגדרתה, ההשגה הגבוהה ביותר לה מסוגל אדם במפגש עם אור אינסוף, שהוא מקור הבחירה וההכרח גם יחד, הצדק והסטרא אחרא, האין והיש. הצדיק תופס אותם לרגע באחדותם.

השתכנעתי שכך יש לפרש את דברי ר' נחמן, ולא כפי שיש שמסבירים אותו, כאילו העמידה בשתיקה היא הפגנת כוח האמונה אל מול הקושיות או הימנעות מדו-שיח. ר' נחמן מכוון כאן, לעניות דעתי, לא לאמונה תמימה, כי אם לידיעה מן האיכות הגבוהה ביותר. כך עולה במפורש מהפִּסקה החותמת את התורה:

וְזֶה, 'וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל פַּרְעֹה וְכוּ', הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבוּלֶךָ' (שמות י', ג-ד). מָחָר, הוּא בְּחִינַת לֶעָתִיד לָבוֹא, כִּי מָחָר לְקַבֵּל שָׂכָר (עֵרוּבִין כב ע"א): בְּחִינַת 'וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר' (בְּרֵאשִׁית ל', לג), הַיְנוּ בְּחִינַת קִבּוּל הַשָֹּכָר לֶעָתִיד לָבוֹא, וְאָז יָבִינוּ בְּחִינַת הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁהוּא עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת, שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם אֱ-לֹקוּת, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ הַקִּבּוּל שָׂכָר, כִּי עִקַּר הַקִּבּוּל שָׂכָר לֶעָתִיד הוּא, שֶׁיַּשִֹּיגוּ הַשָֹּגוֹת, וְיָבִינוּ מַה שֶּׁהָיָה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאָז יֵדְעוּ שֶׁהֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא בִּבְחִינַת אַרְבֶּה, כְּהַהוּא קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁהּ מִנֵּהּ וּבֵהּ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה כא ה) (כַּמּוּבָא בְּכָל סִפְרֵי קַבָּלָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת סוֹד חָלָל הַפָּנוּי). לְבוּשׁ, הוּא בְּחִינַת הַצִּמְצוּם שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁעַל יָדוֹ בְּחִינַת הַלְּבוּשִׁין. יָבִינוּ שֶׁהוּא מִנֵּהּ וּבֵהּ, שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם אֱ-לֹקוּת. וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ, בְּחִינַת צִמְצוּם, בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי.

ההבנה של החלל פנוי, מסביר ר' נחמן, היא ההבנה כיצד יכול המלבוש לאור אינסוף להיות אין; כיצד, בעומק הדבר, כל מלבוש הוא בעצם אין. המטפורה של מלבוש מקובלת ביותר בספרות הסוד לתיאור הופעת ה' מתוך העולמות ובאמצעותם. המלבוש הוא לרוב חיצוני ללובש, אף שהוא מייצג אותו ומעביר משהו ממנו. אך החלל הפנוי, האין הא-לוהי, הוא מלבוש 'מיניה וביה', לאמור: זהו צד מסוים של אור אינסוף הא-לוהי עצמו, בהופעתו לעינינו. הפרדוכס הזה הוא תכלית הידיעה בא-לוהות לעתיד לבוא.

ב. איזהו הניגון של האינסוף?

השאלה שבכותרת הפרק איננה כמו 'מהו השיר שאתה הכי אוהב?', 'מהי היצירה הקלסית היפה ביותר?' וכדומה. אינני מחפש ניגון מסוים, אלא את טיבו של הניגון הזה, שהוא, כדברי ר' נחמן, שורש כל הניגונים. ר' נחמן אומר:

וֶאֱמוּנָה, יֵשׁ לָהּ גַּם כֵּן זֶמֶר וְנִגּוּן הַמְיֻחָד לֶאֱמוּנָה... וְאוֹתוֹ הַזֶּמֶר הַמְּיֻחָד... לָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה מִכָּל הַמִּינֵי חָכְמוֹת וֶאֱמוּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֱמוּנָה בְּהָאוֹר אֵין סוֹף עַצְמוֹ הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין כַּנַּ"ל, אוֹתוֹ הַזֶּמֶר הוּא גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִכָּל הַנְּגִינוֹת וּזְמִירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַשַּׁיָּכִים לְכָל חָכְמָה וֶאֱמוּנָה. וְכָל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת, נִמְשָׁכִין מִזֶּה הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת. כִּי הוּא הַזֶּמֶר הַשַּׁיָּךְ לְהָאֱמוּנָה בְּהָאוֹר אֵין סוֹף עַצְמוֹ, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל.

הניגון של האינסוף הוא כאותה השגה שורשית-כולִיִּית שמשיג הצדיק בשתיקתו אל מול הסתירות של החלל הפנוי. לדבר על מה שהשיג אין הוא יכול, שהרי זהו מקום הקודם לצמצום, ואינו מבוטא במילים. אך המקום הזה ניתן להרגשה ממשית, שאם לא כן, לא היה הצדיק יכול להגיע אליו. לאמור: יש איזו נקודה עמוקה בנשמת האדם, שמקורה אינו בצמצום של העולמות, אלא הוא קודם להם - באור אינסוף. לכן יכולה להיות הרגשה במקום הזה, ולכן יכול להיות בו גם ניגון. ומכאן - שבעוד שהדיבורים בעולמנו כבר שייכים כולם לעולם של צמצום, מתחילים הניגונים במקום שהוא למעלה מן הצמצום. ועל כן כשם שכל מציאות, מקורה הישיר הוא באור אינסוף, וכשם שכל האמונות, שיש בהן בחינה של צמצום, מקורן באמונה העליונה באור אינסוף, כך גם כל ניגון נמשך, באופן עקרוני, מאותו ניגון. נמשיך לקרוא:

וְזֶה 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה' (שְׁמוֹת ט"ו, א), וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין צ"א ע"ב) 'שָׁר לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יָשִׁיר', מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁעָתִיד מֹשֶׁה לָשִׁיר לֶעָתִיד לָבוֹא גַּם כֵּן. כִּי כָּל הַשִּׁירוֹת, בֵּין שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה בֵּין שֶׁל לֶעָתִיד לָבוֹא, הוּא רַק אֵצֶל מֹשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה. שֶׁזָּכָה לַזֶּמֶר שֶׁשַּׁיָּךְ לָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל, שֶׁשָּׁם נִכְלָלִין כָּל הַזְּמִירוֹת, כִּי כֻלָּם נִמְשָׁכִים מִמֶּנָּה. וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'יָשִׁיר', יוּ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה. הַיְנוּ בְּחִינוֹת 'כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַנַּ"ל, בְּחִינוֹת מֹשֶׁה, בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת מֹשֶׁה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה עוֹלִים וְיוֹצְאִים כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּתוֹךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִית שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי. כִּי נִגּוּנוֹ הוּא בִּבְחִינוֹת 'רֹאשׁ אֱמוּנָה', הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זוֹ נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסִית. וְנִכְלָלִים וְנִתְבַּטְּלִים כָּל הַנִּגּוּנִים בְּתוֹךְ הַנִּגּוּן הַזֶּה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִים כָּל הַנִּגּוּנִים כַּנַּ"ל.

משה מחזיק בתיבת האוצר של כל הניגונים, היא תיבתו של הניגון העליון. כיוון שזהו הניגון של האמונה העליונה, שהיא למעלה מכל אמונה שבצמצום, ולכן גם למעלה מכל קושיה - שהרי האמונה באור אינסוף היא אמונה שגם החלל הפנוי מקורו בהשי"ת - יש בכוחו של ניגון זה למשוך את האפיקורסים אל האמונה, כיוון שהוא יכול להפגיש אותם, על ידי הרגשה (הרי מילים - אין), עם אור אינסוף. המפגש עם הגודל הזה, עם החידה המאירה-מתוקה של האינסוף, מבטל את הקושיות לא מבחינה רציונלית, אלא על ידי אותה ודאות יסודית שכל קושיה של 'יש או אין?' מתפוגגת מולה: הרי אני חווה את היש, ומכאן - שיש!

ובכן, מהו הניגון של האינסוף? נבחן כמה אפשרויות:

א. שתיקה. ר' נחמן אומר שהשתיקה היא שמולידה את הניגון הזה. אם יכולה שתיקה להיות מקום גבוה, הכולל את כל הדיבורים שאחריה - שמא הניגון הגבוה הוא שתיקה? לאמתו של דבר, אינני חושב שזהו פירוש רציני לתורה. ר' נחמן מתכוון לניגון של ממש, המחולל תנועה נפלאה בנפש השומעים אותו. השתיקה רק מאפשרת להקשיב לאותו ניגון, שכשאין שותקים - אין סיכוי לשמעו.

ב. קול פשוט. כל ניגון הוא צירוף מסוים של צלילים שונים המספרים סיפור או מעבירים הרגשה, מצב של הנפש וכו'. ייתכן שהניגון העליון הוא הקול הפשוט - כתקיעת השופר. כמו האור הלבן, שאף שהוא נראה פשוט לגמרי, כולל הוא את כל הצבעים, כך כולל הקול הפשוט את כל הקולות: יכולות לצאת מתוכו אינסוף אפשרויות מוסיקליות, ואם אין זה סתם קול שנעצר, כי אם קול ארוך ועמוק, היוצא מהנשמה - אפשר למשוך ממנו את כל המנגינות שבעולם.

ג. ניגון של דיסוננסים. מוסיקה הבנויה על דיסוננס - כלומר: שצליליה אינם הרמוניים, אלא מעוררים צרימה לאוזן הממוצעת - התפתחה בעיקר במאה העשרים. אפשר לשמוע את ראשיתה אצל מלחינים גדולים כמו פרוקופייב הרוסי, אך בעיקר אצל מלחינים במחצית השנייה של אותה מאה, כקודאי ושנברג. הרמוניה נובעת מצירוף של צלילים הנשמעים כמשלימים זה את זה, בעוד שהצרימה מופיעה כהתנגשות בין קולות שאינם מתיישבים יחד. המוסיקה ששייכת לחכמות ולאמונות שאחרי הצמצום צריכה להיות הרמונית, כיוון שהיא אמורה להיקלט על ידי האדם, שתפיסתו מוגבלת אף היא. לנגן דיסוננס פירושו להצביע על ההתנגשויות או על הסתירות שבמציאות בבת אחת: לא לאפשר להתבונן רק מצד אחד בכל פעם, אלא להביא הכול בבת אחת. דומני שאם היה צורך לנגן את החלל הפנוי, זו הייתה המוזיקה של הקושיות שלו. שמא בדברו על הניגון העליון מתכוון ר' נחמן לניגון שכזה? אולי. אך דומני שהמוזיקה הצורמת, הלא-מובנת - זו שאנשים אינם רוצים לשמעה, אך מדי פעם כופה אותה עליהם איזה מנצח עקשן, שמחליט לשלב יצירה מודרנית כזו בין בטהובן לשוברט - דומני שהמוזיקה הזו היא באמת של החלל הפנוי, ולא של אור אינסוף.

ד. הניגון של הצדיק. ייתכן שקריאה זהירה יותר בדברי ר' נחמן תביא אותנו למסקנה אחרת:

וְעַל כֵּן עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת מֹשֶׁה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה עוֹלִים וְיוֹצְאִים כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּתוֹךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִית שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי. כִּי נִגּוּנוֹ הוּא בִּבְחִינוֹת 'רֹאשׁ אֱמוּנָה', הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זוֹ נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסִית.

ההבדל בין הניגון העליון לשאר הניגונים איננו מתבטא בהכרח באופיו המלודי או באיכותה של ההרמוניה. הניגון העליון הוא ניגון שמנגן הצדיק, כר' נחמן למשל, שזכה להשיג משהו מאור האמונה העליונה, והוא מבטא אותו בניגון. אולי ידמה הניגון הזה מאוד לניגונים שכתבו מלחינים מוכשרים, ויהיה בינו לבינם איזה הבדל דק; אולי יהיה זה ממש אותו ניגון, אלא שמקורו הפנימי הוא במפגש של הצדיק עם אור אינסוף, ולכן הוא מביא משהו אחר לעולם. כשהצדיק שר אותו - ואולי אפילו כשאחרים שרים אותו מאותו מקום של הצדיק, אחרי שקלטו את התנועה הפנימית שהניגון מוסר, אף שלא עברו את המסלול שעבר הצדיק בחלל הפנוי - מתחולל משהו בעולם: צומחת איזו ודאות ראשונית, שהיא מעל לכל ספק, צמצום או קושיה.

ג. תורת החלל הפנוי והשואה

אף שמבחינה מושגית עוסקת תורה זו בכל צורה של פרדוכס וסתירה המופיעים בעולם, הרי הפרדוכס הגדול ביותר הוא שלטון הרשע בעולם. כך עולה מדברי ר' נחמן עצמו, כשהוא חוזר לפרש את הכותרת של תורה ס"ד, שנדרשה בשבת פרשת בֹּא:

[ו] וְזֶה, 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי' וְכוּ' (שמות י', א). פַּרְעֹה הוּא בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי. כִּי פַּרְעֹה לְשׁוֹן בִּטּוּל, מִלְשׁוֹן: 'תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם' (שָׁם ה', ד), וְגַם פַּרְעֹה לְשׁוֹן הִתְגַּלּוּת. הַיְנוּ בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁהוּא בָּטֵל וּפָנוּי מִכֹּל, וּבְתוֹכוֹ הִתְגַּלּוּת כָּל הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל.

להפריע פירושו לבטל משהו, למנוע; אך מנגד, השורש פר"ע משמש גם בלשון גילוי - "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה', יח) וכיוצא בו. המשמעויות הסותרות המתגלות בשורש זה, מתחברות יחד בשם 'פרעה' המורכב מהן, שהוא גילוי וביטול גם יחד של מציאות ה', כלומר: הוא בחינת 'החלל הפנוי', שבו ה' נוכח ונעדר בעת ובעונה אחת. הקריאה למשה "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" היא קריאה להיכנס לחלל הפנוי. ובאמת, פרעה הוא חלל פנוי מא-לוהות, שכן בהנהגתו הרשעה הוא מבטל כל נוכחות א-לוהית; המציאות נראית כאילו אין בה א-לוהות כלל.[1] זאת ועוד: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ", כלומר: גרמתי לו שיכפור בהנהגתי את העולם, ויאמר שהכול טבע ומקרה, ויימשך סבלם של ישראל, ולפי פירושו הנפלא של ר' נחמן: יצרתי מקום שבו יש לב כבד - "וְשָׁם בֶּחָלָל הַפָּנוּי יֵשׁ כְּבֵדוּת לֵב, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג בְּחִינוֹת הֶחָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל. וְכָל הַחָכְמוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, יֵשׁ בָּהֶם כְּבֵדוּת לֵב, שֶׁנִּשְׁאָרִים בְּקֻשְׁיָא עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מֵחֲמַת שֶׁפִּנָּה אֱ-לֹקוּתוֹ מִשָּׁם כִּבְיָכוֹל, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל הַבְּרִיאָה לְהִתְהַוּוֹת כַּנַּ"ל". במקום שאי אפשר למצוא את ה', ונראה שהרשע האטום שולט בעולם ואי אפשר לחדור אותו, שם יש כבדות לב. הנה כי כן, שלטון הרשע האטום, שלבו כבד, ואינו נותן מקום להשי"ת, הוא הוא החלל הפנוי.

אך הרי כל הטיעון הזה הוא פרדוכס נורא. מהי המוטיבציה של ה' לברוא עולם? ר' נחמן פתח את התורה בשאלה זו:

[א] כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ, וְאִם לֹא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ. וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת, עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ. וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף. עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין, וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי. וּבְתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם.

רחמנותו של ה' היא הסיבה לבריאה. אך מה נובע ממנה מיד עם התחלת פעולתה? הרשע - פרעה! החלל הפנוי הוא גילוי של ההפך מרחמנות. בשלב זה בתורה נראה הפרדוכס חריף ומטריד עוד יותר מאשר בתחילתה. כבר בראשית הדברים הבנו שכדי להוות את היש, מוכרח להיות איזה מקום של אין א-לוהי, שמאפשר לכול להתהוות; החלל הפנוי הוגדר כאין המאפשר את היש. כעת מובן החלל הפנוי כפרעה - כרעה אטומה וכבדת לב! מצירוף שני ההיגדים נמצאנו אומרים, שכדי לגלות את רחמנותו מוכרח ה' מתחילה להיעדר, כדי לתת מקום לרשעה; רק בתוך חללה של הרשעה האטומה נוצר מקום לרחמנות. משמעותו הפשוטה של סיפור יציאת מצרים היא, שמתוך ההעדר הגדול של שלטון פרעה הופיע ה' להשגיח על עמו ישראל, כלומר: שההעדר קודם להתגלות. אך כעת מובן יותר מזה: שהרשעה היא המאפשרת את עצם הופעתה של הרחמנות הא-לוהית. כך מבאר ר' נחמן את המשך הפסוק:

וְזֶה 'בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ' (שמות י', ב), כִּי עִקַּר כְּלַל הַבְּרִיאָה הָיְתָה בִּשְׁבִיל רַחֲמָנוּתוֹ כַּנַּ"ל, וְהַבְּרִיאָה הָיְתָה עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁבְּכָל דָּבָר שֶׁנִּבְרָא בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי, יֵשׁ שָׁם צִמְצוּם רַחֲמָנוּתוֹ. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צִמְצֵם רַחֲמָנוּתוֹ, וּבָרָא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, בְּתַבְנִית וּדְמוּת הַזֶּה, כְּפִי הָרַחֲמָנוּת שֶׁלּוֹ. שֶׁמִּדַּת רַחֲמָנוּתוֹ יִתְבָּרַךְ חִיְּבָה, שֶׁזֶּה הַדָּבָר יִהְיֶה כָּךְ. כִּי הָרַחֲמָנוּת שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּרִיאָה, כִּי הַכֹּל נִבְרָא כְּדֵי לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה: 'וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ' 'עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן' (כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י בְּרֵאשִׁית כ"א עַל פָּסוּק: 'אִם תִּשְׁמֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי'). כִּי בַּמֶּה שֶּׁהוּא אַחַר הַבְּרִיאָה, שָׁם תוּכַל לְסַפֵּר וּלְדַבֵּר, וּלְהַשִֹּיג צִמְצוּם רַחֲמָנוּתוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר. עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁבַּדָּבָר הַזֶּה יֵשׁ כָּל כָּךְ רַחֲמָנוּת, וּבַדָּבָר הַזֶּה יֵשׁ כָּל כָּךְ רַחֲמָנוּת.

הדאגה הא-לוהית לעצם הקיום, החמלה, מתגלות בתוך החלל הפנוי מא-לוהות של הרשעה. כל בריאה היא גילוי מסוים ומיוחד של צד אחד ברחמנות הא-לוהית. הרחמנות, החמלה, היא הזדהות ואכפתיות גמורה כלפי מישהו שנמצא מחוצה לי וזקוק להזדהות ולהגנה. רק הרשעה, האטימות, הניכור, אותו חלל (פנוי) שהחיים כולם קורים בתוכו, נותנים הזדמנות ל'רחמנות' להופיע. נמצא שהרשעה איננה תאונה, אף לא השתלטות מבחוץ על הסדר הא-לוהי או איזה אופן של הנהגה במשפט; הרשעה היא החלל הפנוי, המרחב המהותי - שרק בתוכו יכולה להתהוות הבריאה. הופעת הרשעה היא אמנם קושיה, אך מאותן קושיות הכרחיות, שבלעדיהן אין אפשרות לקיום העולם. מרכזיותה של סוגיית הרשעה/הסבל והעדר הצדק בתורת החלל הפנוי ניכרת גם במדרש שהביא ר' נחמן על רבי עקיבא המוצא להריגה ומשה רבנו המקשה "זו תורה וזו שכרה?!". אל מול הרשע ואי-הצדק - שהם הסתירה הגדולה ביותר, שהרי הרחמנות הניעה את הבריאה עצמה, והנה העולם הוא חסר רחמים לגמרי - אל מול היש והאין הללו, מצטווה משה רבנו לשתוק. השתיקה אל מול החלל הפנוי של הרשעה, שהוא הוא גם מקום הופעתה של הרחמנות, היא הסוד שמלמד ר' נחמן בתורה זו.

ד. חלמנו - 'חלל פנוי ממנו'

הנוטריקון שדרשתי בכותרת מביא אותי לטענה הלוקחת את תורתו של ר' נחמן צעד אחד מעבר לכוונתו המקורית. המהלך העיקרי בתורה הפריד בין הצדיק העליון לבין שאר בני אדם רגילים, שאין להם מה לחפש בחלל הפנוי. ביישום פשוט, על החלל הפנוי ממנו של רשעה וסבל אין קץ של חלמנו צריכים אנו לעבור, לדלג, להאמין בבחינת סובב גם כשמתוודעים לחלל הפנוי, גם כשה' איננו נמצא.

האומנם כן? האומנם תיתכן הבחנה בין הצדיק העליון לשאר בני אדם אחרי השואה? ניטול אנלוגיה הפוכה - ההתגלות בסיני. עד אז הייתה הנבואה עניין ליחידים; כל השאר יכלו להסתפק בעבודת ה' לפי הדרכים הישנות, ולא היו מוכרחים להתחייב, לבוא בברית. באה ההתגלות בסיני והפכה הכול: מעתה אין עוד הבחנה בין משה לשאר העם במובן הנורמטיבי; כולם שייכים לברית באותה מידה, שהרי ה' התגלה לעיני כולם.

חלמנו - החלל פנוי ממנו - הוא התגלות לאומית ואוניברסלית של החלל הפנוי. אושוויץ, טרבלינקה, בלז'ץ ומיידנק, משמעם העמדת החלל הפנוי לעיני כל ישראל: טף ונשים, נער וזקן. כשהחלל הפנוי מופיע בשולי המחשבה, בפינות האפלות שלה, אפשר לצוות לדלג עליו: לא לעסוק בו, להתעלם, להדחיק, להאמין בכל זאת בתמימות בלי לעיין בו וכדומה. אך כשהחלל הפנוי מופיע במרכז ההוויה והמציאות גם יחד - האומנם ניתן להמליץ על כך?! האם גישה דתית המתעלמת מהופעתו של החלל הפנוי - ביתר דיוק: ממשיכה להתייחס לצדדי הופעתו של ה', להשגחתו, לטובו, לברכתו, ואפילו לדינו, בבחינת 'ממלא' בלבד - היא גישה דתית נכונה? כשם שבמעמד הר סיני היו כולם במדרגתו של משה, לפחות מבחינת מחויבותם לקבל עליהם את משמעות ההתגלות, את הברית והתורה, כן גם עתה: כל ישראל הם במדרגת משה - לא מפני שכולם יכולים לעלות לבדם אל גובהו של החלל הפנוי, אלא מפני שהחלל הפנוי השפיל עצמו עד לאדמה, והוא עומד בריקנותו ובקושיותיו לעיני כל ישראל.

אין זאת אומרת שלא נשאר פער בין משה לכלל ישראל, בין היחיד הנעלה לשאר העם. גם התורה ניתנה בסופו של דבר ביחידות - אך רק משנהייתה כבר שייכת ומקושרת לכולם.

האמונה העליונה, האמונה באור אינסוף, אליה מגיעים רק כשמעיינים בקושיות של החלל הפנוי, היא תורתו של משיח: "אז ישיר משה", "הנני מביא מחר". התורה המלמדת כיצד החלל הפנוי הוא לבושו של השי"ת, היא התורה אליה קרואים כלל ישראל אחרי התגלות ה'חלמנו'. כמו שהסביר ר' נחמן, זו אמונה שאין ממשיגים אותה, אין מדברים עליה דיבורים רגילים. בקושיות של החלל הפנוי מעיינים 'בשתיקה'. ויש שהשתיקה הזו מולידה גם ניגון עליון: ניגון שאין לו מילים, אך יש בו הרגשה של אמונה מבחינת אינסוף הקודם לחלל הפנוי. איזו הרגשה? ייתכן שזהו דבר שאי אפשר לספרו לאחרים, כפי שכותב ר' נחמן שבחינת אמונה, ובמיוחד אמונה אל מול הקושיות של החלל הפנוי, היא דבר מה שאדם מרגיש בבהירות ובוודאות חריפה; כמו טעם, שאתה חווה אותו בעוצמה, אך אינך יכול להסביר לאיש את טיבו. העדר הקומוניקטיביות של חוויית האמונה במדרגתה העליונה איננו נובע מחולשתה או מהסתפקות בה, אלא מהיותה על-מילולית:

וְזֶה בְּחִינוֹת (סַבָּא מִשְׁפָּטִים דַּף צ"ה): עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא דְּלֵית לָהּ עֵינִין. עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא, זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת 'יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי' (שִׁיר הַשִּׁירִים ו', ד), בְּחִינַת: 'וּרְעֵה אֱמוּנָה' (תהילים ל"ז, ג): דְּלֵית לָהּ עֵינִין, הַיְנוּ אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת הַנַּ"ל, שֶׁאֵין לְעַיֵּן בָּהֶם, וְצָרִיךְ לְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ: גּוּפָא טְמִירְתָא וְאִתְגְּלֵי, כִּי הִיא טְמִירָא, כִּי אִם תִּשְׁאַל אֶת הַמַּאֲמִין אֵיזֶה טַעַם בֶּאֱמוּנָה, וַדַּאי אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב לְךָ טַעַם, כִּי אֱמוּנָה אֵינוֹ שַׁיָּךְ אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ טַעַם. וְאַף עַל פִּי כֵן, 'וְגַלְיָא'. הַיְנוּ שֶׁאֵצֶל הַמַּאֲמִין הַדָּבָר גָּלוּי, כְּאִלּוּ רוֹאֶה בְּעֵינָיו אֶת הַדָּבָר שֶׁהוּא מַאֲמִין בּוֹ, מֵחֲמַת גֹּדֶל אֱמוּנָתוֹ הַשְּׁלֵמָה (ליקוטי מוהר"ן, תורה ס"ב).[2]

ה'טמירא', בחינת הסוד שבאמונה, היא אי-היכולת לדבר על זה: סוד אמתי, אין צורך לשמור עליו; פשוט אי אפשר לומר אותו, לכן הוא סוד. אך היא גם 'גליא', לאמור: מבחינתו של האדם, לאמונה הזו יש טעם חריף מאוד. בתורה ס"ד מציע ר' נחמן אופן בו ניתן אולי, בכל זאת, להעביר משהו מטעמה של האמונה העליונה - הניגון.

ושמא מדברים שכבר אמרנו וכתבנו, ניתן לנו לרמז על משהו מטעמה של אותה הרגשת אמונה עליונה. שמא ניתן לחוש אותה רחמנות ה' היסודית, הראשונית, שהיא המקור לבריאה; רחמנות שלפני הצמצום, רחמנות שאינה רק צורה של התגלות ה' בעולם, אלא הטעם ההכרחי שבשורש הבריאה כולה, ומכאן שגם הטעם של החלל הפנוי.[3]

ועוד, משל למה הדבר דומה? לילד שגדל על אהבתו וקרבתו לאביו, אשר מלטף אותו, נותן לו מתנות, מברך אותו, משחק עמו ומחנך אותו. האב נראה לילד מושלם: הילד תופס את אביו בצמצומו - כשהאב מצמצם את עצמו לפי מדרגתו של הילד - שהרי האב יוצר את הזיקה אל הילד לא מהמקום בו נמצא הוא, כי אם במקום בו הילד נמצא. גם באמונה יש מצב 'ילדותי' כזה, בו מתגלה הקב"ה בצמצום, לפי מדרגתם של הברואים, מבחינת 'ממלא כל עלמין'. אך יש שהילד גדל, וצריך הוא לאביו, אך האב אינו יכול להיות עמו: אינו יכול לעזור, אינו יכול לתת עצה טובה, אפילו ללטף אינו יכול. מצב כזה יכול להוליד משבר נפשי קשה ואבדן של האמון, הקשר והאהבה. אך מי שביטחונו באביו גדול, גם כשאין לו כרגע בסיס אקטואלי, יכול להתקשר כעת לאביו במקום גבוה ויסודי יותר. המקום הזה אפשרי מפני שפעם נהג בו האב כאב לילד קטן ומילא אותו. אך כעת מגיע הבן אל שורש האב: הוא פוגש בו בעצמיותו, דווקא מתוך העדרו לכאורה. בעתים כאלה, פעמים שהקִרבה בין אב לבן היא קרבה שבשתיקה: אין דיבורים, או שיש דיבורים ראשוניים של אמון וקרבה, אך לא של הבנה והשפעה של ממש; אבל הרגשת הקִרבה אז יכולה להיות עמוקה וגבוהה מאוד.

בעקבות סדרת השיעורים על החלל הפנוי

אינני יודע אם ארבעת השיעורים האחרונים היו מובנים דיים: האם היו מובנים אינטלקטואלית, והאם הציעו עבורכם, עבור כל אחד ואחד במקומו, גם כיוון נפשי וקיומי משמעותי. יש שיאמרו: מוטב להישאר בחלק הראשון של תורת 'החלל הפנוי', ולהשתמש בסגולתם של ישראל לעבור על כל הקושיות בכוח האמונה הפשוטה. כפי שהסברתי, לדידי אין פתרון זה ממשי, ולפי הרגשתי, כך הדבר גם באופן כללי, אף שלכל אדם מידה אחרת. לכן ניסיתי להציע את משמעותו של החלל הפנוי, לא רק כמושג מטפיזי אלא גם ובעיקר כמושג הכרתי ונפשי, שפוגשים אותו בתחילה בלב כבד, שהרי זו מהותו, שאין בו תשובה - קרי: א-לוהות - אך אם עומדים מולו בשתיקה ומעיינים בלי התחכמות ופלפול שכלי, אפשר לזכות באמונה עם ניגון אחר, הניגון של האינסוף.

 

[1] פרעה הרי שולל את מציאות ה' במפורש ובביטול מוחלט. הוא לא רק נאבק נגד ה' - אין הוא מכיר כלל במציאותו, ואומר: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (שמות ה', ב). ומנגד, תכלית הופעת ה' במצרים היא התגלותו, כפי שנזכר כמה פעמים: "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שם ז', יז), "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ" (שם ח', ו) ועוד (הערת העורך).

[2] בתחילת התורה הזו, המדברת גם היא בפרעה (החלל הפנוי), מזהה ר' נחמן את הקושיות האלה עם האפיקורסות שאין עליה תשובה, כמו בתורה ס"ד.

[3] יש לרמז לדברינו בשנת ה'תשס"ז על תורותיו של האדמו"ר מפיסצנה (שיעורים 17-19) ועל ענייני הרחמנות בכלל (ראה שיעור 1 לאותה שנה, והשיעור ליום השואה של אותה שנה - "'א-ל מלא רחמים' באושוויץ וטרבלינקה: על התפילה לאחר השואה").

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)