שיעור 26 - הטמנה (5) - החזרה, החלפה והוספת להטמנה

  • הרב ברוך גיגי

הטמנה (5) - החזרה, החלפה והוספה להטמנה

שנינו בברייתא בגמרא (שבת נא.)

"תנו רבנן: אף על פי שאמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, אם בא להוסיף - מוסיף. כיצד הוא עושה? רבן שמעון בן גמליאל אומר: נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, או נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין".

ובתוס' שם:

"כיצד הוא עושה רשב"ג אומר נוטל את הסדינין כו' - נראה לר"י ולה"ר פור"ת דל"ג 'כיצד הוא עושה' דרשב"ג פליג את"ק דלא שרי אלא להוסיף אבל להחליף אסור"

ואכן כך היא הגרסא של הברייתא בתוספתא פרק ד'[1]:

"אין טומנין את החמין כתחלה בשבת אבל מוסיפין עליהן כלים רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדין ונותן את הגלופקרין נוטל את הגלופקרין ונותן את הסדין".

לשיטה זו, ת"ק מתיר להוסיף להטמנה אך אסור להחליף, ורשב"ג מתיר אף להחליף. וצ"ע אם לת"ק מותר ליטול ולהחזיר את ההטמנה המונחת מערב שבת.

תחילה יש להבין יסוד מחלוקת רשב"ג ות"ק. ת"ק מתיר רק להוסיף כי אין לחדש הטמנה בשבת, ולכן אוסר להחליף כי יש רגע שהקדירה אינה טמונה ונמצא טומן לכתחילה בשבת, ולפי סברה זו יש לאסור גם נטילת הטמנה והחזרתה. אמנם רשב"ג שמתיר להחליף בודאי שיתיר להחזיר.

אך ניתן להבין שגם ת"ק מתיר להחזיר את ההטמנה כיוון שהייתה כבר קודם לכן, ואוסר רק החלפה כי יש רגע שאין כאן הטמנה, ומה שהוא מבקש לטמון לא היה כלל על הקדירה ונחשב כהטמנה חדשה.

מדברי התוס' שכתבו: "ורשב"ג שרי אף להחליף וכ"ש ליטול ולהחזיר אותו דבר דלא הוי כל כך תחלת הטמנה", משמע שהם סבורים שההיתר ליטול ולהחזיר לכתחילה בשבת הוא רק אליבא דרשב"ג, וכן נראה מדברי הרא"ש בסי' יב שכתב: "ולהך פירושא לכאורה נראה הלכתא כת"ק", ולפי זה נראה שהרא"ש פוסק שאסור לגלות ולהחזיר הטמנה לכתחילה בשבת.

אך במשנה שם נא. שנינו:

"לא כיסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך, כיסהו ונתגלה מותר לכסותו."

וכתבו התוס' שם בד"ה כסהו:

"נראה לר"י דה"ה דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה "

ומדברי התוס' הללו נראה לכאורה שהם פוסקים כדברי רשב"ג[2]. אך הרא"ש שפסק כת"ק מסביר את המשנה:

"ומתני' מצינן לפרש דווקא כסהו ונתגלה בדיעבד מותר לכסותו אבל לכתחלה אסור לגלות ולכסות כי היכי דתיתי מתני' כת"ק".

הב"י בסי' רנז תמה על הרא"ש והבין שר"י מתיר ליטול ולהחזיר לכתחילה אף לת"ק, ולא אסר אלא החלפה שהיא הטמנה בבגד שלא היה שם מעולם, וז"ל:

"ויש לתמוה שהרי התוספות כתבו דר"י מפרש דרשב"ג פליג את"ק והם כתבו דר"י מפרש דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו וגם סמ"ג וסמ"ק כתבו דרשב"ג פליג את"ק והלכה כת"ק וכתבו דמותר לגלותו בידים לכתחלה, לכן נראה לי דלדברי התוספות ת"ק לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף משום דכיון שמטמין הקדרה בבגדים שלא היו מבעוד יום והיא עכשיו מגולה לגמרי מיחזי כתחלת הטמנה ומשום הכי אסור אבל לגלות ולחזור ולכסותה בבגדים עצמם שרי לכתחלה דלא מיחזי כתחלת הטמנה ולא עלה על דעת ר"י לאסור לגלותו ולחזור לכסותו דדבר פשוט היה אצלו דשרי כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה".

הב"י מבין שאף ת"ק מתיר ליטול ולהחזיר אותה הטמנה.

אכן, הרא"ש שם הביא פירוש אחר בשם רבינו יונה:

"ה"ר יונה ז"ל מקיים גירסת הספרים דכולה כת"ק ומפ' הכי כיצד אם בא להוסיף מוסיף. מי אמר לא שרינן להוסיף אלא אם כן כסה מתחלה בדבר המשמר חומן יפה כגון גלופקרין וכיוצא בו. או דלמא אפילו כסהו בדבר קל כגון סדינין שאין משתמר חומן כל כך כיון דמהני כל שהוא כסהו מבעוד יום חשבינן ליה. ומפרש רשב"ג מדקאמר נוטל את הסדינין אלמא דחשיב כסהו מבעוד יום אף בסדינין. והא דמסיים רשב"ג נוטל הגלופקרין כו' זו ואין צריך לומר זו קתני".

לשיטת רבינו יונה אין מחלוקת בין ת"ק לרשב"ג, ורשב"ג בא לפרש דברי ת"ק. ת"ק מתיר להוסיף, ואפילו אם השכבה התחתונה הייתה דקה כגון סדינים, מותר להוסיף עליה שכבה עבה יותר. רשב"ג למד זאת מכך שגם סדינים נחשבים הטמנה, וממילא מותר להוסיף עליהם או להחליפם בכיסוי אחר, "וזו ואין צריך לומר זו קתני". לדעה זו יותר פשוט היתר ההחלפה מן ההוספה, והיא סברה הפוכה מן העולה מדברי התוס' והרא"ש, וצ"ע.

כיוון זה עולה גם משיטת הרמב"ם שפסק בפרק ד/ד:

"חמין שטמנן מערב שבת ונתגלו בשבת מותר לכסותן, שהרי אינו מוסיף, ומותר להחליף הכיסוי בשבת, כיצד נוטל כסות ומניח כנפי יונה או נוטל כנפי יונה ומניח הכסות"

מדבריו נראה שפוסק שהחלפה מותרת והוספה אסורה, ולשיטתו רשב"ג בא לפרש דברי ת"ק שההוספה המותרת היא דווקא על ידי החלפת כיסוי דק בעבה יותר אבל אין להוסיף שום כיסוי על הכיסוי הקיים, וכך הבין המ"מ בדבריו. אבל הכסף משנה שם השיג על המגיד משנה, וכתב שכוונת הרמב"ם הפוכה. להבנתו, הרמב"ם מתיר אפילו החלפה אע"פ שדומה יותר לתחילת הטמנה, וברור שיש להתיר הוספה, שהרי פשוט שאינה חשובה תחילת הטמנה.

אמנם, האמת יורה דרכו, שהרמב"ם אוסר הוספה כפי שכתב בפירוש: "שהרי אינו מוסיף"[3]. ונראה לי לפרש שיותר קל להבנתו להתיר החלפה מפני שאינה הטמנה חדשה ודומה במקצת להטמנה שנתגלתה שמותר להחזירה, אבל אסור להוסיף הטמנה מפני שכשמוסיף נראה כאילו יש כאן מערכת של קדירה מכוסה שאותה הוא בא להטמין, ונחשבת כהטמנה חדשה בשבת ביחס למערכת.

בש"ע רנז/ד הכריע:

"וכן אם רצה להוסיף עליו בשבת, מוסיף; וכן אם רוצה ליטלו כולו ולתת אחר במקומו, בין שהראשון חם יותר מהשני בין שהשני חם יותר מהראשון, אפילו לא היה מכוסה אלא בסדין יכול ליטלו לכסותו בגלופקרין; והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה; אבל אם אינה מבושלת כ"צ, אפילו להוסיף על הכיסוי, אסור שתוספת זה גורם לה להתבשל".

מותר, אם כן, להוסיף ולהחזיר - שיטה זו תוסבר על פי הבנתו ברמב"ם, ועל פי שיטת רבינו יונה שמתיר למעשה הוספה והחלפה,

כדאי לשים לב לדברי הש"ע שהוסיף שהיתר ההוספה וההחלפה הם רק בתבשיל שנתבשל כל צרכו, כדי שתוספת הכיסוי או ההחלפה בכיסוי עבה יותר לא יגרמו לתוספת בישול. המג"א העיר שדין זה נכון רק כשמטמין בשמיכות וכיו"ב, כשהקדירה מונחת על כירה שיש כאן תוספת הבל מהכירה, אבל אם רק מוסיף שמיכה לקדירה מותר גם אם אינה מבושלת כל צרכה שאין כאן תוספת בישול. אך, הביאור הלכה חולק:

"ובספר בית מאיר חולק עליו וכתב דפשטיות הטור והש"ע משמע דמיירי בכל גווני וכ"כ בספר נהר שלום והטעם כתב בספר בית מאיר דכשמטמין דבר רותח שעומד ברתיחתו ומתבשל אף שמטמין בדבר שאין מוסיף הבל אלא מעמידו בחמימותו וברתיחתו כל שעה שמאריך הרתיחה והבישול מתבשל המאכל יותר ובהוספה גורם בשול".

כיוון שכבר עמדנו על כך שבישול הוא פונקציה של חום לאורך זמן, בהטמנה שמשמרת את החום לזמן ארוך יותר יש כאן גרם בישול[4].

ומעתה נחזור לעניין גילוי הקדירה בשבת והחזרת ההטמנה. ראינו למעלה שיש מחלוקת אם מותר לגלותו לכתחילה ולחזור לכסותו, או שדווקא אם נתגלה מותר לחזור ולכסותו. והרמב"ם פרק ד/ד כתב כלשון המשנה: "חמין שטמנן מערב שבת ונתגלו בשבת מותר לכסותן", ולא ברור בדבריו אם דווקא בדיעבד או אף לכתחילה, אך לכאורה נראה שאם מתיר להחליף הטמנה זו באחרת, ק"ו שיתיר לגלות ולהחזיר אותה הטמנה. וכן הכריעו כל האחרונים בזה שמותר לכתחילה לגלות ההטמנה בשבת ולחזור ולכסותה[5].

גילהו מבעוד יום - האם מותר לכסותו משתחשך?

בירושלמי בסוף פרק ד נאמר:

"נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום נטלו משחשיכה מחזירו משחשיכה נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום רבי בא בשם רב יהודה אם נתקלקלה הגומא אסורה", ובהמשך שם נאמר עוד: "נתגלה מבעוד יום מכסהו מבעוד יום נתגלה משחשיכה מכסהו משחשיכה נתגלה מבעוד יום וקדש עליו היום תני אין טומנין חמין משחשיכה אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים....".

שני הקטעים הנ"ל דנים בשני מצבים: גילוי ההטמנה בידיים, והטמנה שנתגלתה מאליה. בשני המצבים - מותר להחזיר להטמנה מבעוד יום - כשנטלו או נתגלה מבעוד יום, ומותר להחזיר משחשכה - כשנטלו או נתגלה משחשכה. הדיון בירושלמי הוא כשנתגלה או גילהו מבעוד יום, ובינתיים קדש עליו היום, אם מותר לכסותו משתחשך.

יש להסתפק בהבנת הירושלמי בשני הקטעים אם נשאר בספק בשתי השאלות, ולא הכריע בהן, ודברי רבי בא בשם רב יהודה הם עניין נפרד שעומד בפני עצמו, וכן בקטע השני נצטרך לומר שהפסקה הבאה "תני אין טומנין..." היא עניין בפני עצמו[6]. או שמא יש לומר שהדברים הללו הם הפתרון לבעיית הירושלמי, ולפי זה יתפרשו דברי הירושלמי כך: רבי בא בשם רב יהודה קובע שאם נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום, מותר להחזירו להטמנה אם הגומא שבה הטמין קודם, עדיין קיימת, אבל משנתקלקלה הגומא אסור לחזור ולכסותה משום שהיא כתחילת הטמנה. אבל בנתגלה מאליו, נראה מן הירושלמי, שאסור לחזור ולכסותו כיוון שנחשב כהטמנה חדשה בשבת שהיא אסורה.

בראשונים דנו בדין זה, וחלקם מבלי להתייחס ישירות לירושלמי. מהרמב"ם (ד/ד) נראה שאסר בנתגלה מבעוד יום לכסותו משתחשך. בספר התרומה (סי' רלא) כתב לאסור מפני שנראה כתחילת הטמנה, וז"ל:

"אבל נתגלה מבעוד יום אפי' ממילא אסור לכסותו משתחשך דדמי לתחילת הטמנה".

ספר התרומה סייע דבריו מן הירושלמי[7]. ונשמע מדבריו, שאם גילהו בידיו חמור יותר, ואף הוא אסור. אך מן הירושלמי נראה שנתגלה מאליו חמור יותר כי בזה אסרו לגמרי, אבל בגילהו בעצמו מותר להחזיר אם לא נתקלקלה הגומא. אך ברור שספר התרומה הבין כנראה שהדיון בעניין נתקלקלה הגומא הוא דיון נפרד והבין כנראה שהירושלמי לא חילק בין גילהו לנתגלה, ואדרבה נראה לו שנתגלה מאליו יש יותר מקום להתיר, ואעפ"כ לא התירו בירושלמי, ומכאן שבגילהו יש להחמיר בקל וחומר.

אמנם התוס' נא. ד"ה כסהו אומרים:

"והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבעוד יום איירי .... וקאמר דמותר לכסותו משתחשך אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה".

לשיטתם נתגלה מאליו מבעוד יום - מכסהו משתחשך, אבל גילהו בידיו אסור לכסותו משתחשך. אם כי משמע מן התוס' שאם גילהו בעצמו מבעוד יום על מנת לכסותו מבעוד יום ונתעכב הדבר עד שחשכה, מותר לכסותו. והרא"ש כתב בסימן י':

"ומיהו אם כסהו מבעוד יום אדעתא שלא לכסותו משתחשך נראה דאסור דדמיא לתחלת הטמנה"

וכפי שהדברים כתובים אין להם מובן, ולכן, נראה שיש להגיה: "ואם גילהו מבעוד יום אדעתא שלא לכסותו עד שתחשך.." וכן היא הגירסא בתוס' הרא"ש שם, ולפי זה יתאמו דברי התוס' ודברי הרא"ש, וכן הכריע הב"ח (סי' רנז) כפי מה שהבאנו למעלה את שיטת התוס'. אבל לשיטת הב"י שם יש לגרוס ברא"ש שאם גילהו מבעוד יום על דעת שלא לכסותו כלל אפילו משתחשך, הוא שאסור אבל אם נתכוון לכסותו משתחשך מותר.

בש"ע (סי' רנז/ד) הכריע כשיטת הרמב"ם והתרומה שאסור לחזור ולכסות משתחשך בין אם נתכוון לכסותו משתחשך, ובין אם לא התכוון, בין אם גילהו בעצמו ובין נתגלה מאליו, כיוון שלא היה טמון בכניסת השבת הרי זו כתחילת הטמנה בשבת.[8]

היחס בין החזרה קדירה לאש לבין החזרת הטמנה

כשעסקנו בסוגיית ההחזרה לכירה ראינו שיש תנאים שבהם מותר להחזיר קדירה, שחלק מהם לא רלוונטיים להטמנה, כעניין גרוף וקטום ועוד, ותנאים אחרים שיש מקום לדון בהם גם בהחזרה להטמנה כגון דעתו להחזיר ולא הניח על גבי קרקע.

כבר הבאנו לעיל שהתוס' נא. (ד"ה כסהו) כתבו שמותר לכתחילה ליטול ולהחזיר להטמנה "כמו שמותר ליטול הקדירה ולהחזירה", ומשמע שמבקשים ליצור השוואה בין דיני החזרה בכירה להחזרת הטמנה. ולפי זה, לכאורה, יש לומר שאסור להחזיר להטמנה אלא כשדעתו להחזיר ולא הניח על הקרקע, וכן כתב האליה רבה (סי' רנט/ט). אמנם מסתימת הראשונים בסוגייתנו נראה שלא הוזקקו לתנאי זה בהטמנה. ונתפרשו הדברים בדברי המאירי בסוגייתנו שכתב וז"ל:

"ויראה לומר אף בהניחה על גבי קרקע ואעפ"י שבפ' כירה אמרו דוקא בעודה בידו אבל הניחה על גבי קרקע אסור לא נאמר אלא בחזרה על גבי כירה".

ולא ביאר המאירי טעם החילוק שבין החזרה להטמנה, ושמא י"ל שבהחזרה לכירה האיסור הוא מצד 'מיחזי כמבשל' ולכן צריך שיוכיח שהיא פעולה רציפה ואין כאן הנחה חדשה על האש, אבל בהחזרה להטמנה אין מקום לדרוש ממנו להחזיק בידיו כל הזמן את השמיכה כי האיסור להטמין בשבת הוא מחשש שמא תצטנן הקדירה, ולזה לא יעזור אם יחזיקנה בידיו.

אמנם מצאנו בדברי רמב"ם כיוון דומה של תחילת הטמנה בשבת, בקשר לנקודה אחרת:

שנינו במשנה מט. :

"ר"א בן עזריה אומר קופה מטה על צידה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר, וחכמים אומרים נוטל ומחזיר".

ובגמרא שם נ: אמרו על המשנה:

"אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי.. הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר".

ובראשונים נתבאר הטעם מפני איסור מוקצה שכיוון שהטמין בדברים מוקצים, כשנתקלקלה הגומא יצטרך לטלטלם, ולכן אסרו[9]. אבל הרמב"ם כתב בפירוש המשנה:

"ועל דרך הדמיון אמר במי שהטמין קדירה בתבן וכשהסיר הקדרה נהרס המקום ונתרפה התבן אסור בו להשיב הקדירה לאותו התבן כי מקומו נפסד ורפה ותצטרך הקדרה לעשות לעצמה מקום בתבן כשמחזיר אותה ונמצא כמי שטומן בשבת".

לשיטתו הבעיה של קלקול הגומא היא הרס מושב ההטמנה וממילא נחשבת כהטמנה חדשה, ולא הותרה החזרת הטמנה אלא כשהמושב שלה קיים ומחזיר את הכיסויים מעליה. ולפי זה נראה שאף הוא סבור שיש להקפיד על כללי החזרה בהטמנה שיהיה מוכחא מילתא שמדובר בפעולת המשך, על ידי שמושב ההטמנה נשאר קיים. ושמא י"ל שהרמב"ם לשיטתו שאוסר הטמנה לכתחילה בשבת מחשש שיטמין ברמץ שיש בה גחלת[10], ולכן סבור שיש עניין להראות שלא מדובר בתחילת הטמנה.

הגר"א בביאורו (רנט/ו) טען שמקורו של הרמב"ם הוא בדברי הירושלמי שהבאנו בסעיף הקודם, ולשיטתו הירושלמי הסתפק בנטלו מבעוד יום ורוצה להחזירו משחשכה. והוכיח זאת מהדין של נתקלקלה הגומא שאסור להחזירה משום שהיא תחילת הטמנה, והוא הדין לנטלו מבעוד יום שלא יחזיר משחשכה לפי שאף זו תחילת הטמנה היא.

בש"ע (סי' רנט/ג) סתם שאיסור קלקול הגומא הוא דווקא מפני איסור מוקצה וכדעת רוב הראשונים, ולאחר מכן הביא שיטת רמב"ם הנ"ל, וז"ל:

"הטומן בקופה מלאה גיזי צמר שאסור לטלטל והוציא הקדירה, כל זמן שלא נתקלקלה הגומא יכול להחזירה; ואם נתקלקלה, לא יחזירנה. ואפי' לכתחלה יכול להוציא על דעת להחזירה אם לא תתקלקל, ולא חיישינן שמא יחזירנה אף אם תתקלקל. וי"א שאפילו טמן בדבר שמותר לטלטל, אם נתקלקל הגומא, לא יחזיר מפני שתצטרך הקדירה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת".

בביאור הלכה כתב שרוב האחרונים לא חששו לשיטת הרמב"ם, אך ציין לדברי הגר"א שהבאנו למעלה.

בעיסוקנו בנקודה זו נציין שבירושלמי עלה דיון בנוגע לנטלו מבעוד יום ומחזירו משחשכה, הן בעניין הטמנה והן בעניין החזרה, בהטמנה מוסכם על פוסקים רבים שיש לאסור לגמרי, מפני שדומה לתחילת הטמנה. ועל פי זה נראה שכך היינו צריכים להכריע גם בהחזרה וכן כתבו להדיא בספר הישר לר"ת ובתוס' רי"ד[11]. אך הר"ן שם פירש שלפי הירושלמי יש להתיר להחזיר אם לא הניחו בארץ, ועל פי זה נתחדשה שם הלכה מיוחדת לפי הבנת הר"ן- עיין שם בשיעורנו בעניין ההחזרה, אולם כאמור, נראה מתוך ההשוואה שיש לאסור לגמרי את ההחזרה, וצ"ע. ושמא יש לומר שהר"ן סבור שאינו דומה עניין ההטמנה לעניין ההחזרה על פי העיקרון העולה ממה שכתבנו למעלה מדברי המאירי.

למעשה הכריע הרמ"א בסי' רנג שמותר להחזיר בתנאי החזרה אם נטל הקדירה לפני שבת מן האש ורוצה להחזירה בשבת[12], ובהטמנה אסור להטמין לגמרי אם נטל לפני שבת ורוצה להחזיר בשבת.


[1] במהדורת ליברמן בפרק ג'

[2] בהנחה שדברי התוס' על המשנה תואמים לשיטתם בהמשך הסוגיה כשמפרשים מחלוקת ת"ק ורשב"ג, וכך מסתבר שהרי בשני המקומות הדברים מובאים משמו של ר"י.

[3] ואולי הכסף משנה הבין משפט זה שהרמב"ם מתיר להחזיר ההטמנה מפני שאינה מוסיפה הבל, וצ"ע.

[4] ויש לעיין כיוון שאינו אלא גרם בישול על ידי שמונע מן הקדירה להתקרר, ואינו מעניק חום לקדירה, שאין זה ממש בישול, ובגרם יש לדון אם לאסור או להתיר עיין סי' שלד בעניין גרם כיבוי.

[5] ועיין משנה ברורה רנז/כה, וכן בש"ע הרב בעל התניא רנז/ח.

[6] יש מקום לחלק בין שני הקטעים, שייתכן שהפסקה הראשונה היא עניין לעצמו, אבל הפסקה השנייה שבה מובאת הברייתא, היא המשך לשאלת הגמרא ומשמשת לה פתרון, עיין להלן בשם ספר התרומה, ועדיין צ"ע. לפירוש נוסף בדברי הירושלמי עיין בביאור הגר"א סי' רנט/ו, ונביא שיטתו להלן, לקראת סוף השיעור.

[7] עיין גם הגהות מיימוניות פרק ד' אות ב'

[8] עיין מגן אברהם ומשנה ברורה וש"ע הרב שם

[9] עיין רש"י ותוס' שם וראשונים אחרים.

[10] עיין בשיעורנו הראשון בהטמנה.

[11] עיין בשיעורים בעניין החזרה.

[12] בפרטי הדין לעניין החזרה, מומלץ לעיין היטב במקומו.