דילוג לתוכן העיקרי

'ושמרו דרך ה' ': חשבון נפש של הציבור הדתי המודרני | 2

הרב אהרן ליכטנשטיין
16.10.1985
קובץ טקסט

לחלק א' של השיעור לחץ כאן

ז. גישות לציונות

מאחר שכבר ציטטתי מדברי עצמי בקשר לשאלה התרבותית, אפנה אתכם כעת למאמר אחר שלי, שבו דנתי בגישות לציונות הקיימות ביהדות האורתודוקסית באמריקה.[1] תוך התייחסות להבדלים בין הדוגלים בציונות לבין מתנגדיה בעולם התורה, התמקדתי במספר גורמים עיקריים: מבחינה מושגית, באיזו מידה על האדם - ועל החברה כגוף כולל - להשתתף בתהליך ההיסטורי; כיצד להעריך הצלחות חלקיות או התפתחויות חלקיות; כיצד לתפוש את המציאות המסוימת של הציונות הפוליטית; ובאיזו מידה אנו מוכנים ורוצים לעבוד בשיתוף עם חילונים. לדעתי, כל אלה חשובים לשרטוט הקווים שבין המצדדים והמתנגדים.

אך סבורני שבהקשר שלנו יש מקום לצרף גורם נוסף: באיזו מידה מתעניין האדם בסדר הפוליטי בכלל, ובמיוחד - איזה משקל (אם בכלל) הוא מייחס לריבונות יהודית בארץ ישראל. כאן כמובן ישנו פער בין הציבור הדתי המודרני, המאמץ את השקפותיהם של הרב קוק והרב סולובייצ'יק, והמדגיש שהתורה וההלכה בהיקפן הגדול נוגעות בכל צדי הקיום האנושי, בזירה הציבורית כמו בפרטית; לבין אלה המוכנים להסתפק בדל"ת אמותיהם, ושאין להם כל עניין בשאלה איזה דגל מתנוסס מעל ישיבתם.

כשלעצמי, אני רחוק מהזדהות גמורה עם האידיאולוגיה הציונית הרשמית. זכיתי בארצות הברית להיחשב קצת מוזר בגלל השקפתי הציונית, וגם בישראל רואים אותי כמוזר מעט (על כל פנים בציבור שלנו) משום שאני חשוד כלא מספיק ציוני. לא הייתי הולך עם הרב קוק עד הסוף; ואני אומר בפה מלא שישנם קטעים, שבהם הוא כותב על חשיבות המדינה, על הישגיה ומעלותיה, התמוהים בעיניי.

פעם נסעתי יחד עם חבר כנסת המזוהה עם גוש אמונים. הוא קרא בפניי משפט, שמשמעותו הכללית הייתה שהקמת המדינה היא "האושר היותר גדול" של האדם. הוא שאל מה דעתי על הדברים. עניתי שאני חושב שזה נורא. התחלנו ללבן את הנושא, ואז הוא גילה לי את הסוד: המשפט המדובר לקוח מתוך חלקיו האחרונים של ספרו של הרב קוק אורות. התברר שההצהרה הזו מסויגת באותה פסקה עצמה. הרב קוק כתב לפני כן שבארצות חילוניות לא יהודיות המדינה אינה אלא מכשיר, אבל המדינה של כנסת ישראל הופכת למטרה לעצמה, למקור ברכה ואושר. ואילו במשפט הבא, הוא אומר שהמדינה מביאה לידי מימוש מלכות שמים, שהיא "האושר היותר עליון" - מלכות שמים, ולא המדינה. ככל הנראה, ישנן שתי רמות של "האושר היותר גדול".[2]

בכל אופן, אינני שותף להערכתו בדבר משמעותה הרחבה של המדינה. יש לי הסתייגויות לגבי מידת ההדגשה שהעניקו תלמידיו, בתוכם בנו, לגמרא בסנהדרין (צח ע"א) האומרת ש"אין לך קץ מגולה" מאשר פריחתם של עצי ארץ ישראל. אני חש גם שישנה הגזמה מסוימת בכך ששיקולים אשר ככלות הכל שייכים לתחום הגאופוליטי או החברתי-כלכלי, מקבלים לא רק אישור, אלא גם חשיבות יתר.

אולם כל זה הוא עניין כמותי. ללא ספק, המודעות הבסיסית למשמעותה של מלכות ישראל, גם כשהיא במצב ירוד מאוד, היא חלק מישותי, ולדעתי היא צריכה לעורר את לבו של כל אדם בעל ראייה היסטורית ורגישות רוחנית. מה שקשור לארץ ישראל ולמדינת ישראל צריך להיות קרוב ללבנו, מטעמים רוחניים.

כיצד לתרגם זאת למדיניות חינוכית מעשית, בתשומת לב למחיר שלעתים משלמים על מידה גדושה של להיטות ציונית, הוא עניין שראוי לשקול. בכל אופן, אנו מכירים במשמעותה של מדינת ישראל, וכך ראוי שיהיה. אנו בתור בעלי השקפה מרכזית מכירים בה, משום שבין השאר, יש לנו היכולת להתייחס למגוון רחב יותר מתוך כלל ישראל, וגם יש לנו אותה תכונה חיונית: היכולת להעריך צעדי ביניים, תודעה היסטורית, מודעות התפתחותית.

פעם ציינתי שההלכה של "ארבע כוסות של גאולה" היא בעלת שני פנים. מצד אחד, כל הכוסות הן מצווה אחת. מצד שני, אומרת הגמרא בפסחים (קט ע"ב-קי ע"א), וכן הרי"ף על אתר, שלגבי כמה עניינים (כגון השאלה אם לברך על כל כוס בנפרד) "כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא" - כל כוס היא מצווה בפני עצמה. ואם כך הדבר לגבי הכוסות, הוא הדין לגבי רמות הגאולה המיוצגות על ידי אותן כוסות. זכינו בבירור לראות מידה מסוימת של "והוצאתי" וכן "והצלתי". אמנם ייתכן לראות את אלה כצעדים ראשונים בהגשמת התהליך של הגאולה השלמה, אבל ודאי שיש להם משמעות עצמאית - "כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא".

ח. 'תורה בלבד' או 'תורה ו-'

למרות השוני שביניהן, יש לשתי הסוגיות שהזכרתי, התרבות הכללית ומדינת ישראל, מכנה משותף מאוד ממשי. ניתן לתמצת שיתוף זה בביטוי: 'תורה ו-', תורה בתוספת דבר אחר.

אותם המתיימרים לנקוט בעמדה של 'תורה בלבד', אינם באמת מאמצים גישה כזו. הגמרא ביבמות (קט ע"ב) אומרת: "כל האומר אין לו אלא תורה... אפילו תורה אין לו", שכן תורה כזו היא שקרית, ריקנית ופסולה. מעתה יש כמובן לשאול: מה נדרש מעבר לתורה? וכאן יש מקום לתפישות שונות.

ישנה הערה נפלאה של רבנו בחיי בן אשר בפירושו לתורה. בפרשת ניצבים אומר הקב"ה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל', טו), כאשר מיד אחר כך מופיע הציווי: "ובחרת בחיים" (שם, יט). באופן טבעי אנו מבינים ש"החיים" ו"הטוב" הם התורה, ואילו "המוות" ו"הרע" הם דבר אחר. אבל רבנו בחיי מבין שכל המשפט - "את חיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" - מוסב על התורה. ישנה תורה שהיא חיים וטוב, וישנה תורה שהיא מוות ורע.

במובן זה, רבנו בחיי ממשיך במסורתם של חכמינו:

אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם. אביי ואיתימא רבה בר עולא: נקרא נתעב...
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב: 'למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין' (משלי י"ז, יז)? אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים[3] שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים...
אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: 'וזאת התורה אשר שם משה' (דברים ד', מד)? זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה (יומא עב ע"ב).

הדברים מקבילים לגמרא המפורסמת במסכת שבת (לא ע"א) על אלה שיש להם המפתחות לדלתות הפנימיות אך לא לחיצוניות, ועל כן אינם יכולים להגיע לאוצר הנמצא בפנים. ישנם מאמרים דומים בגמרא במסכת תענית ועוד, על הצורך ביראת שמים שתלווה את הלימוד.

העולה בבירור מתוך כל המקורות האלה הוא המסר, שאם כי לכאורה היה מקום לחשוב שהתורה מספיקה לעצמה ("הפוך בה והפוך בה דכולא בה" [אבות פ"ה מכ"ב]), יש בכל אופן הכרח להוסיף דבר מה. מהו הדבר הנוסף? יראת שמים, כמובן. ואולם ייתכן שישנם מרכיבים נוספים.

יש הסבורים שמכיוון שתורה היא "הסחורה הטובה ביותר", כדברי המכתם האידי,[4] למה להקדיש זמן לכל דבר אחר שנופל ממנה בערכו? אכן, במובן מסוים יש היגיון מוצק במחשבה זו. אבל האם אנו באמת נוהגים כך בשאר שטחי החיים? מי שרוצה פרוסת לחם וחמאה, האם אומרים לו: "שוטה, מדוע לחם וחמאה? הרי הלחם חשוב יותר! אז למה חמאה? קח שתי פרוסות לחם!". ודאי שלא. אבל השאלה היא בנמשל שלנו - מהי 'חמאה'? האם יש דבר כזה בתחום הרוח?

ט. היכולת לחבר

לדעתי ישנו דבר המקביל לחמאה, ואכן יש להפיק ממנו הרבה - גם בתחום ההשכלה כשלעצמה, בעצם הלימוד, וגם בהבנה הרוחנית. אמנם, חייבים לחזור ולהדגיש בכל תוקף, שיש להיזהר בדבר זה מכמה בחינות: חייבים לשמור על איזון נכון, להישמר מאוד מפני השפעות לא ראויות או מזיקות, ותמיד לגשת לתרבות הכללית בעין ביקורתית, מנקודת ראות תורנית. אולם, אם כל זה נעשה, ניתן לשלב חלק מהתרבות הכללית בעולמה של תורה.

ברצוני להשתמש במשל הלכתי על מנת להמחיש את התהליך שאליו אני מתכוון. למרות שחיוב הפרשת חלה קיים רק בחמשת מיני דגן, אומרת המשנה (חלה פ"ג מ"ז) שהלש עיסה אחת מקמח חיטה ומקמח אורז חייב להפריש חלה מהכל, כולל האורז. הגמרא (זבחים עח ע"א) מסבירה את ההלכה הזו על פי העיקרון של 'טעם כעיקר': מכיוון שהחיטה נותנת טעמה באורז, נידון האורז כאילו היה חיטה. הירושלמי (חלה פ"א ה"א) מציע הסבר אחר, על פי היסוד של 'גרירה'. 'גרירה' נוהגת רק בעיסה העשויה מחיטה ומאורז. אילו היו לשים עיסה מחיטה ומתפוחי אדמה, אין ליישם בה את הדין של 'גרירה', אפילו אם תפוחי האדמה קיבלו את טעמה של החיטה. רק אורז המתערבב בחיטה יכול להתחבר ולהיטמע בתוך עיסת החיטה, ולהפוך חלק ממנה, וזאת בגלל הקרבה הביולוגית שבין שני המינים.

לפנינו, אם כך, החיטה עצמה מצד אחד, וגם 'הנגרר' - הנספח לחיטה והמוטמע בתוכה. דבר מעין זה ניתן להיאמר גם בעולם הרוח. יש התורה עצמה, ולצדה דברים אחרים, שאם הם מתקשרים ומוטמעים כיאות, יכולים להיחשב 'נגרר'. לא כל דבר יכול להיגרר, אבל יש דברים שיכולים. כאשר אנו מדברים על 'תורה ו-', אותה ו"ו החיבור לוקחת יסוד שיש לו יחס פנימי לתורה, ומצרפת ומחברת אותו אליה.

שנית, המושג 'תורה ו-' רומז שישנם ערכים נוספים חוץ מהשכלה תורנית, יעדים אנושיים ויהודיים, שיש צורך להוסיף אותם על מנת להגיע להסתכלות שלמה על הוויית האדם. הגמרא בעבודה זרה (יז ע"ב), שאותה רגיל אני לצטט בהקשר של תוכנית ה'הסדר', מדברת בחריפות רבה על אדם העוסק רק בתורה ולא בגמילות חסדים: "דומה כמי שאין לו א-לוה!". מעבר לתלמוד תורה - ערך עיקרי ומרכזי - ישנם תחומי חיים נוספים הטעונים טיפול. בוודאי שיש להתייחס ליצירתה ולקיומה של חברה בריאה וצודקת כחסד במובן הרחב, על דרך הפסוק "עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט, ג) - ותובנה זו גם היא באופן מובהק השקפה דתית מודרנית.

י. תיאוריה ומעשה

נושא המפתח המבחין את גישתנו מזו של עמיתינו החרדים הוא השאלה אם לאמץ את העמדה שהכול בתורה, או שיש לחבר, לאזן ולהשלים. בעניין זה אנו עומדים לדעתי על קרקע איתנה. אין צורך לראות את שיטתנו כשיטה היחידה, ואפילו לא לראותה כשיטת הרוב לאורך הדורות, אבל אין ספק שגישה זו אמינה, מוצקה ולגיטימית. משום כך, סבורני שהבעיה העומדת כיום בפני הציבור הדתי המודרני אינה בעיקרה אידיאולוגית.

אפילו אם דעתנו היא מבחינות מסוימות דעת מיעוט בקרב שומרי התורה והמצוות, בין בראייה היסטורית ובין בהווה, אין בכך כדי לרפות את ידינו. בכמה סוגיות אין ספק שעמדה מעין מה שתיארתי לעיל תמיד הייתה במיעוט. המחלוקת סביב התרבות הכללית היא עתיקת יומין, ואמנם, עמדה זו הייתה נחלתו של מיעוט עוד בתקופת הראשונים, ובוודאי במאות האחרונות באירופה המזרחית. אבל איש לא יטען שאינה לגיטימית. בתחומים אחרים, בוויכוח בין התייחסות לחיים במלואם לבין המבט המצומצם, היתרון לדעתי הוא בידינו: מבחינה היסטורית זו הייתה דעתם של הרוב. אלה המציגים את ההצטמצמות כאידיאל עליון, הם האוחזים בדעת המיעוט.

בכל אופן, נראה לי שהפנס שלאורו אנו הולכים אכן יכול להיחשב כמדריך אמין - אמנם לא המדריך הבלעדי האפשרי, אבל בהחלט בר-סמכא. מעתה שאלתנו תהיה: האם אנו כציבור הולכים לאורו כראוי ובנאמנות? בעייתנו אינה במישור הרעיוני, אלא ביישום הרעיון, מבחינה ביצועית וחווייתית. נפנה כעת לשאלה זו, שהיא המרכיב השני בחשבון הנפש שלנו.

 

[1] 'Patterns of Contemporary Jewish Hizdahut: Orthodoxy', in: M. Davis (ed.), World Jewry and the State of Israel, Jerusalem 1977, pp. 183-192. המאמר הופיע גם בספרו של הרב ליכטנשטיין, Leaves of Faith 2: The World of Jewish Living, Jersey City 2003.

[2] מקור הדברים הוא באורות ישראל, פרק ו סעיף ז (אורות, ירושלים תשכ"ג, עמ' קס).

[3] הכוונה היא לתלמידי חכמים עצמם, בלשון סגי נהור.

[4] על פי משלי ג', יד-טו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)