שיעור 26 - יוסל רקובר מדבר אל א-לוקים

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 26: יוסל רקובר מדבר אל א-לוהים

פתיחה: תולדות היצירה

מעט לפני סיום סבב השיעורים השנה, אני רוצה לחזור ולעיין באחד הטקסטים המפורסמים והמופלאים מתחום האמונה בשואה: "יוסל רקובר מדבר אל א-לוהים". בראשו כתוב:

באחת החורבות בגטו וארשה, מוסתרת ותחובה בתוך בקבוק קטן, בין מצבורי אבנים מפויחות ועצמות אדם, נמצאה הצוואה הזאת, שיהודי ושמו יוסל רקובר כתבה, בשעות האחרונות של הגטו. וארשה, 28 באפריל 1943.

ולאחריו מכתב שכתב אותו יוסל רקובר להיסטוריה ולריבונו של עולם.

לאחר שקרא את מכתבו של יוסל רקובר מגטו ורשה החרב בפעם הראשונה, כתב הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס כדברים הבאים:

זה עתה קראתי טקסט שהוא גם יפה וגם אמיתי, אמיתי כמו שרק סיפור יכול להיות. סופר אלמוני פירסם אותו... הטקסט הזה טבוע בחותם הלמדנות היהודית, מוסתרת בעדינות אך בוטחת, והוא מבטא חוויה עמוקה ואותנטית של חיי רוח.

הטקסט מוצג כמסמך שנכתב בשעות האחרונות של הלחימה בגטו וארשה. ככל הנראה היה המספר עד לכל הזוועות; הוא איבד את ילדיו הרכים בנסיבות איומות. הוא השריד האחרון למשפחתו, אף כי גם סופו קרוב, והוא מצווה לנו את הגיגיו האחרונים. דמיון ספרותי, ודאי, אבל דמיון שבו כולנו, הניצולים, מזהים את עצמנו מתוך תחושה של סחרור.[1]

תפילתו של יוסל רקובר עברה תלאות ביוגרפיות רבות. שנים סברו רבים, וכך גם אני בצעירותי, שמדובר במכתב אותנטי מימי השואה. אחר כך, כשנתגלה שאין זה כך, האשימו את המחבר בזיוף. לאמתו של דבר, רק טעות וחוסר זהירות של המוציאים לאור היו כאן, והמחבר מעולם לא התכוון להסתיר את שמו. צבי קוליץ, יהודי יליד ליטא, אשר יצא משם עם משפחתו לפני השואה וחי רוב ימיו בארה"ב, חיבר מכתב מופלא זה ביידיש בשנת 1946 בארגנטינה. קוליץ לא טרח לפרסם את חיבורו, וכשפורסם בארץ כעבור כעשר שנים, נעשה הדבר ללא שם מחברו, ומכאן הטעות.

לוינס מפרק את בעיית האמת של הטקסט עוד בראשית דבריו בקבעו שהוא "אמיתי כמו שרק סיפור יכול להיות". ומדוע? מפני שהקושי שלנו לדעת את עולמו הפנימי של האחר הוא תמיד גדול מאוד, ובמיוחד כשמדובר בחוויות קיצוניות דוגמת השואה. האמת האינפורמטיבית יכולה לספק לנו מידע מועט ביותר על המציאות. מכאן, שכדי להבין את ההתרחשות הפנימית בזמן האירועים, אנו זקוקים לסיפור. כך כתב גם אהרן אפלפלד, מגדולי סופרי השואה שלנו, בספרו האוטוביוגרפי "סיפור חיים". אפלפלד אומר שכל גיבורי ספריו אינם אנשים שחיו במציאות, אך כל מה שהוא מספר - אמתי הוא. המונולוג שחיבר קוליץ נגע והסעיר כל כך, מפני שהוא ביטא באופן עמוק ובמין תמצות מסחרר, כדברי לוינס, את רגשותיהם של רבים שהיו שם, ולא תמיד יכלו לבטא בלשונם את מלוא המחשבות הפרוסות במונולוג זה.

אנו נביא כאן את עיקרי מכתבו של יוסל רקובר - אותה דמות בדויה ואמתית כאחד - ונפרשו בעקבות לוינס, תוך שנאיר בע"ה נקודות נוספות.

א. המכתב

אני, יוסל, בן דוד רקובר מטרנופול, חסיד גור, נין ונכד לצדיקים, תלמידי-חכמים וקדושים ממשפחות רקובר ומייזלס, כותב שורות אלה כשבתי גטו וארשה עולים בלהבות, והבית שבו אני נמצא הוא אחד האחרונים שטרם ניצתו. זה שעות אחדות שאש תותחים עזה במיוחד מכוונת אלינו, והקירות שסביבי מתנפצים ומתפוררים במהירות תחת ברד הפגזים. עוד מעט קט יהפוך הבית הזה שבו אני נמצא, כמו כל בתי הגטו כמעט, בור-קבר ליושביו ומגיניו.

[כאן הוא מספר על מות אשתו וששת ילדיו ועל חורבן הגטו]...

עכשיו הגיעה גם שעתי, וכאיוב אני יכול לומר על עצמי - וברי שאיני היחיד היכול לומר כזאת - 'ערום יצתי מבטן אמי וערום אשוב שמה' (איוב א', כא). ארבעים ושלוש הוא מניין שנותי, וכשאני מביט לאחור על השנים שחלפו, אני יכול לקבוע בביטחון - במידה שיכול אדם להיות בטוח בעצמו - שחייתי חיים של יושר. לבי היה מלא באהבת ה'. ההצלחה האירה לי פנים בחיי, אבל לבי לא גבה מעולם. היה לי רכוש רב, אך בעצת הרבי שלי, הפקרתי את נכסי, כדי שאם ייכשל מי וישלח ידו בהם, לא ייחשב לו הדבר לגניבה אלא למשיכה מן ההפקר. ביתי היה פתוח לכל דצריך, והייתי מאושר כשעלה בידי להיטיב עם זולתי. עבדתי את א-לוהי בדבקות, ובקשתי היחידה אליו היתה שיתן לי לעובדו בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי.

לא אוכל לומר שיחסי לא-לוהים לא השתנה אחרי כל מה שעבר עלי. אבל אני יכול כן לומר, בביטחון מוחלט, שאמונתי בו לא נתערערה כמלוא הנימה. פעם, כשחיי היו טובים, התייחסתי אליו כאל מי שמרעיף עלי בלי הרף מחסדו, ולפיכך - כאל מי שאני חב לו תמיד. עכשיו אני מתייחס אליו כאל מי שחייב גם לי, וחייב לי הרבה. ומכיוון שאני מרגיש שגם הוא חייב לי, אני סבור שיש לי הזכות לבוא אליו בדרישות. איני אומר, כמו איוב, 'הודיעני על מה-תריבני' (שם י', ב): איני טוען שא-לוהים צריך להורות באצבעו על חטאי כדי שאדע מדוע באו כל אלה עלי. כי גדולים וטובים ממני סמוכים ובטוחים ששוב אין זו שאלה של עונש על חטאים. משהו יחיד ומיוחד מתרחש עכשיו בעולם: אנחנו שרויים בעידן של הסתר פנים.

א-לוהים הסתיר את פניו מן העולם, ומסר כך את בני האדם קורבן ליצריהם הפראיים. לכן אני סבור שכשאיתני הרשע היצריים שולטים בעולם, רק טבעי הדבר - אבוי - שהקורבנות הראשונים יהיו אלה המייצגים את הא-לוהי והטהור. במישור האישי, אולי אין בכך נחמה. אך מכיוון שגורל עמנו נקבע לא על פי עניינים ארציים או שיקולים חומריים אלא על פי חוקים על-טבעיים, רוחניים וא-לוהיים, צריך המאמין לראות בהתרחשויות האלה חלק מחשבון א-לוהי גדול, כולל, שלטרגדיות אנושיות יש בו רק משקל זעום. אך אין פירושו של דבר שאדוקי-הדת מקרב בני עמי צריכים פשוט לקבל את הדין ולומר, 'צדיק אתה ה' וישר משפטיך' (תהילים קי"ט, קלז). אני מאמין כי באומרנו 'ראויים אנחנו למכות שניחתו עלינו', הרינו מחרפים את עצמנו, ומחללים בזאת את השם המפורש 'יהודי'. וחילול השם 'יהודי', כמוהו כחילול השם המפורש 'א-לוהים'. כשאנו מגדפים את ה', את עצמנו אנו מגדפים.

בנסיבות אלה אין אני מצפה כמובן לשום נס, ואיני מבקש ממנו, ה' א-לוהי, שיחוס עלי. יסתיר נא פניו ממני באותה אדישות של הסתר-פנים שבה העלים עצמו מעוד מיליונים מבני עמו. איני יוצא מן הכלל, ואיני מצפה לשום יחס מיוחד. שוב לא אנסה להציל את עצמי, ולא אברח עוד מכאן. אקל על האש במלאכתה ואשפוך בנזין על בגדי. יש לי עדיין שלושה בקבוקים של בנזין באמתחתי, אחרי שרוקנתי כמה עשרות על ראשי המרצחים.

זה היה רגע גדול בחיי, טלטלה של צחוק אחזתני. מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שמוות של אנשים, אפילו של אויבים ואפילו של אויבים כאלה, יוכל לשמח אותי כדי כך. הומניסטים מטופשים יכולים לומר כרצונם; נקמה היתה, ותהיה תמיד, אמצעי הלחימה האחרון והסיפוק הנפשי הגדול ביותר של המדוכאים. עד היום לא הבנתי אל-נכון את המאמר התלמודי ולפיו יש בנקמה קדושה, מפני שהיא מוזכרת בין שני שמות הא-ל: 'גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר: 'א-ל נקמות א-דוני!' (תהילים צ"ד, א)' (ברכות לג ע"א; סנהדרין צב ע"א). עכשיו אני מבין זאת, עכשיו אני חש זאת, ועכשיו אני יודע מדוע עולץ לבי כשאני נזכר שכבר אלפי שנים אנחנו קוראים לא-לוהינו א-לוהי הנקמה - 'א-ל נקמות א-דוני!'

ועכשיו, כשיש לאל ידי להשקיף על החיים והעולם מנקודת הראות הזאת, הברורה מכול, שרק לעתים נדירות אדם זוכה לה לפני מותו, דומה לי כי ההבדל האחד והמובהק שבין א-לוהינו לבין הא-לוהים שעמי אירופה מאמינים בו הוא זה: א-לוהינו הוא אמנם א-לוהי הנקמות, ותורתנו אמנם מלאה איומי עונש על עבירות, ולו הקלות ביותר, אבל הגמרא מספרת לנו כי די היה בכך שהסנהדרין - בית הדין העליון של עמנו כשהיה עדיין עם חופשי בארצו - תגזור דין מוות רק פעם אחת בשבעים שנה, כדי שדייניה יכונו בפי כול 'קטלנים'.[2] כנגד זה, אלוהי העמים האחרים, הקרוי בפיהם 'אלוהי האהבה', ציווה לאהוב כל נברא-בצלם, אבל בשמו רוצחים בנו ללא רחם, יום אחר יום, זה קרוב לאלפיים שנה.

...שלושה בקבוקי בנזין נשארו לי עוד, והם יקרים לי כיין לשתיין. בעוד זמן מה, אחרי שארוקן אחד מהם על עצמי, אשים את דפי הנייר שעליהם אני כותב את השורות האלה בתוך הבקבוק הריק, ואסתיר אותו כאן בחדר, בין הלבנים האוטמות את חציו של האשנב. אם ימצא מישהו את הניירות האלה ויקרא בהם אי-פעם, יבין אולי את הרגשתו של יהודי אחד ממיליונים - שמת עזוב, נטוש בידי הא-לוהים שבו הוא מאמין בלב ונפש.

...אני עדיין חי, ולפני מותי אני רוצה לדבר אל א-לוהי עוד פעם אחת כדבר איש חי, איש חי ופשוט שנפל בחלקו הכבוד הגדול אך האומלל להיות יהודי.

אני גאה להיות יהודי - לא למרות יחס העולם כלפינו, אלא דווקא בגללו. הייתי בוש ונכלם להשתייך לעמים ההם, אלה שהולידו וגידלו את הרשעים האחראים לפשעים הנעשים עכשיו נגדנו.

אני גאה ביהדותי, כי להיות יהודי זאת אמנות. קשה להיות יהודי. להיות אנגלי, אמריקני או צרפתי - בזה אין שום אמנות. אולי קל ונוח יותר להיות אחד מהם, אבל בשום אופן לא מכובד יותר. כן, כבוד להיות יהודי!

אני מאמין שלהיות יהודי פירושו להיות לוחם, שחיין החותר ללא הרף נגד הזרם העכור, המרושע של האנושות.

היהודי הוא גיבור, קורבן, קדוש. אתם, צוררינו, אומרים עלינו שאנחנו רעים? אני מאמין שאנחנו טובים ומעודנים מכם. אבל גם אילו היינו גרועים מכם - רוצה הייתי לראות כיצד הייתם אתם נראים לו אתם במקומנו.

אני מאושר להשתייך לעם האומלל מכל העמים שבעולם, עם שתורתו מגלמת את הנעלים והיפים שבחוקים ובתורות-המוסר. ועכשיו נעשתה התורה הזאת שלנו מקודשת ונצחית אף יותר, מפני שאויבי ה' חיללו וביזו אותה.

להיות יהודי, זה מצב מולד, כך אני מאמין. אדם נולד יהודי כשם שאדם נולד אומן. אין אדם יכול לשחרר עצמו מיהדותו. זו תכונה א-לוהית שטבועה בנו, והיא שהפכה אותנו לעם נבחר. אלה שאינם מבינים זאת לא יבינו לעולם את הפשר היותר נעלה של קורבננו. 'אין דבר שלם יותר מלב שבור', אמר פעם רב גדול אחד של חסידים; ואין גם עם נבחר יותר מעם מוכה תדיר. אלמלא האמנתי שא-לוהים ייעד אותנו פעם להיות עם הסגולה שלו, הייתי מאמין שצרותינו הן שהפכו אותנו לעם סגולה.

אני מאמין בא-לוהי ישראל, אף על פי שהוא עצמו עשה הכול כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקיו אף על פי שאיני יכול להצדיק את מעשיו. יחסי אליו שוב אינו יחס של עבד כלפי אדונו, אלא של תלמיד כלפי רבו. אני מרכין ראשי מול גדולתו, אך לא אנשק את השבט שבו הוא מלקה אותי. אני אוהב אותו, אבל את תורתו אני אוהב יותר. וגם אילו התאכזבתי ממנו, את תורתו הייתי מקיים. א-לוהים הוא דת, אבל תורתו היא אורח-חיים - וככל שאנו מתים יותר למען אורח-החיים הזה, כן גדלה נצחיותו!

ולכן הרשה לי א-לוהים, לפני מותי, כשאני משוחרר מכל שמץ של פחד ושרוי במצב של שלווה פנימית גמורה וביטחון מוחלט, לבוא איתך חשבון עוד פעם אחת אחרונה בחיי.

אתה אומר שחטאנו? אין ספק שאכן כן! ושעל זאת אנחנו נענשים? גם את זאת אני יכול להבין. אבל אני רוצה שתגיד לי אם קיים בעולם חטא שמצדיק עונש כזה שקיבלנו.

אתה אומר שתיפרע מאויבינו? אני בטוח שתיפרע מהם ללא רחם, גם בכך איני מפקפק. אבל אני רוצה שתגיד לי אם קיים בעולם עונש שיש בו כדי לכפר על הפשע שנעשה נגדנו.

אולי תאמר שעכשיו אין זו שאלה של חטא ועונש, אלא שאנו מצויים עתה במצב כזה של הסתר פנים, שבו הפקרת את בני האדם ליצריהם. אבל אם כך, א-לוהים, רצוני לשאול אותך, והשאלה הזאת בוערת בעצמותי כאש אוכלה: מה עוד, אהה, מה עוד צריך לקרות, כדי שתשוב ותגלה את פניך לעולם?

רצוני לומר לך ברורות וגלויות שעכשיו, יותר מבכל שלב קודם בנתיב הייסורים האינסופי שלנו - אנחנו המעונים, הנכלמים, הנחנקים, הקבורים חיים, השרופים על המוקד, הנעלבים, המושפלים, המבוזים, הטבוחים בריבואות ריבואותינו - יש לנו הזכות לדעת עד כמה מגעת סבלנותך.

...מחל לאלה שניאצו את שמך, אלה שהלכו אחרי אלוהים אחרים, שנעשו אדישים כלפיך. הפלאת כל כך את מכותיך בהם, עד ששוב אין הם מאמינים שאתה אביהם, או שיש להם בכלל אב.

ואת זאת אני אומר לך מפני שאני מאמין בך, מפני שאני מאמין בך יותר מתמיד, מפני שאני יודע עכשיו שאתה א-לוהי, שהרי אינך, אינך יכול להיות, א-לוהיהם של אלה שמעשיהם הם העדות האכזרית ביותר לכפירתם העיקשת. כי אם אינך א-לוהי - א-לוהי מי אתה? א-לוהי הרוצחים?! כי אם אלה שמתעבים אותי, אלה שרוצחים אותי כה אפלים ומרושעים - מי אני אם לא ברייה המגלמת קורטוב מאורה וטובה?!

איני יכול להלל אותך על המעשים שאתה ניאות לסבול, אבל אני מברך ומשבח את עצם קיומך, את הוד גדולתך הנוראה. כמה נורא צריך ההוד הזה להיות, אם הדברים המתרחשים עתה, אפילו הם, אינם מטביעים בך שום חותם נראה לעין?

אבל דווקא מפני שאתה כה גדול ואני כה קטן, אני מפציר בך - אני מזהיר אותך - למען שמך: חדל להבליט את גדולתך על ידי התרת דמם של חפים מפשע!

...המוות אינו יכול לחכות עוד, ואני חייב לסיים את כתיבתי. אש הרובים מן הקומות שמעלי נחלשת מרגע לרגע. המגינים האחרונים על המבצר הזה נופלים, ואיתם נופלת ומתה וארשה, וארשה הגדולה, היפה, וארשה היהודית יראת הא-לוהים. השמש שוקעת עכשיו, ואני מודה לא-לוהים על שלא אראה אותה עוד. אודם הלהבות חודר מבעד לאשנב, ופיסת הרקיע הקטנה שאני רואה אדומה ומתגעשת כאשד של דם. בעוד שעה לכל היותר כבר אהיה עם משפחתי, איתה ועם מיליוני הנספים מבני-עמי, בעולם ההוא, עולם טוב יותר, שבו אין עוד ספקות וא-לוהים הוא שליט יחיד, רב-אנפין.

אני מת בשלום, אך לא בסיפוק, חבול אך לא משועבד, מריר אך לא מאוכזב, מאמין אך לא מתחנן, מאוהב בא-לוהים אך לא אומר-אמן עיוור שלו.

דבקתי בו אפילו כשהרחיק אותי. שמרתי את מצוותיו אפילו כשייסר אותי על כך. אהבתי אותו, הייתי ונשארתי מאוהב בו, אפילו כשהשפיל אותי עד עפר, עינה אותי עד מוות, שם אותי ללעג וקלס.

הרבי שלי נהג לספר לי, שוב ושוב, מעשה ביהודי שברח מן האינקוויזיציה בספרד עם אשתו ובנו, נאבק לחצות בספינה קטנה את הים הסוער, והגיע לאי טרשי. אז הבזיק ברק והיכה למוות את אשתו, ורוח סועה קמה והטילה את בנו הימה. בודד, ערירי, עירום ויחף, חבול מצליפות הסערה ומבועת מן הברק והרעם, שערו סתור וידיו מושטות השמימה, המשיך היהודי בדרכו, מהלך על סלעי האי השומם, ובמלים אלה פנה אל א-לוהיו:

'א-לוהי ישראל', אמר, 'נמלטתי לכאן כדי שאוכל לעובדך באין מפריע, לשמור מצוותיך ולקדש את שמך. אלא שאתה, אתה עושה הכול כדי שלא אאמין בך. אך אם עולה בדעתך שתצליח, במסות הקשות האלה, להסיט אותי מדרך הישר, הריני מודיעך, א-לוהי וא-לוהי אבותי, שדבר מכל אלה לא יועיל לך במאום. אתה יכול לעלוב בי, אתה יכול להכות בי, אתה יכול ליטול ממני את היקר והטוב מכל שיש לי בעולם, אתה יכול לייסר אותי עד מוות - אבל אני אאמין בך תמיד. אוהב אותך תמיד. תמיד, רק אותך, אפילו על אפך ועל חמתך!'

ואלה גם מלותי האחרונות אליך, א-לוהי הזועם: דבר מכל אלה לא יועיל לך במאום! עשית הכול כדי שאתאכזב ממך, כדי שלא אאמין בך. אבל אני מת בדיוק כפי שחייתי, מאמין בך באמונה שאין לערערה.

ישתבח שמך לעד א-לוהי המתים, א-לוהי הנקמות, א-לוהי האמת והדין, שבמהרה ישוב ויגלה את פניו לעולם, וירעיד שוב את אושיותיו בקולו האדיר.

'שמע ישראל! ה' א-לוהינו ה' אחד. בידך ה' אפקיד רוחי'.

ב. פירושו של לוינס: אמונה יהודית בשלה

כיצד להתבונן בדברים העזים הללו? לפנינו תפילה שהיא גם מכתב פרדה, ויש בה ניסיון להביע מערכת מסודרת פחות או יותר של מחשבות. האם התפילה עיקר, או המחשבות עיקר?

הפילוסוף מנסה לחלץ מתוך מילות התפילה, החורגות מהסדר והשיטתיות של מסה פילוסופית, חוט מסודר של מחשבה. ולוינס אכן שם לב שמעבר לרגש העז מבצבצת כאן מחשבה יהודית מעמיקה, אולי אפילו תאולוגיה של ממש. הנקודה היסודית בדברי יוסל רקובר היא האמונה למרות הכול: ההתעקשות עד מסירות נפש על האמונה בה' והאהבה אליו - התעקשות אבסורדית ממש, כפי שעולה מן הטקסט עצמו.

לוינס רואה באקט האמונה הזה ביטוי יסודי ביותר של אמונת האמת היהודית. ומדוע? מפני שכאן בדיוק בוקעת התגובה לכפירה שהיא תוצאה של אמונה ילדותית. הטענה "אם ה' אינו מנחם או מונע את הסבל - אזי אין לי יותר זיקה אליו", מניחה שזהו התפקיד שנועד לא-ל בעולמנו הדתי: לסדר עבורנו חיים שיהיו מתקבלים על הדעת, אולי אפילו מאושרים, ובכל מקרה - ללא סבל. הזו דמות הא-ל שיהודי אמור להתייחס אליה, להאמין בה או לאהוב אותה?

מה משמעותו של סבל החפים? כלום אין הוא מעיד על עולם נטול א-לוהים, יקום שבו האדם הוא קנה-המידה היחיד של טוב ורע? התגובה הפשוטה ביותר, הנפוצה ביותר, תהיה בחירה באתיאיזם. זאת גם תהיה התגובה ההגיונית ביותר של כל אלה שעד לרגע זה תפסו את הא-לוהים כמין א-לוהות של גן-ילדים, המחלקת פרסים, מטילה עונשים או סולחת על משגים, וברוב טובה, מתייחסת אל בני האדם כאל ילדים נצחיים. אבל אני חייב לשאול את האנשים האלה: באיזה מין דמון צר-אופקים, באיזה מין קוסם מוזר איכלסתם את השמים שלכם, אתם, המכריזים היום שהשמים האלה בעצם - ריקים? ומדוע אתם ממשיכים לחפש, תחת השמים הריקים האלה, עולם שהוא הגיוני וטוב?

דווקא מתוך הייסורים מגיע יוסל רקובר להכרה אמונית גבוהה ומזוככת יותר. הוא אינו מצפה יותר מרבש"ע שיסדר לו את העולם. על הנס או ההתערבות האישית הוא ויתר. על מה לא ויתר? על התביעה לצדק, על הדין. ועכשיו, כששוב אין הוא מצוי בעמדה של מי שמבקש על נפשו, כשהתעלה מעבר לחיים ולמוות, מעבר לעמדה הדתית האגוצנטרית המבקשת את שכר המצוות לעצמה, יכול הוא לעמוד מול א-ל ועולם ולתבוע צדק:

יוסל רקובר חווה את הוודאות של קיום הא-ל בעוצמה חדשה, תחת שמים ריקים. כי אם יוסל קיים, בבדידות כזאת, הרי זה כדי שיוכל להרגיש את כל האחריות של א-לוהים מוטלת על כתפיו. בדרך המובילה אל הא-ל האחד יש תחנת-ביניים שאין בה א-לוהים. המונותיאיזם האמיתי חייב לעצמו את התשובה לדרישות הלגיטימיות של האתיאיזם. א-לוהים של אדם בוגר מתגלה בדיוק בריק של השמים הילדותיים. ברגע שבו הסתלק הא-ל מן העולם והסתיר את פניו (אליבא דיוסל), הוא 'מסר כך את בני האדם קורבן ליצריהם הפראיים', נאמר בטקסט שלנו. ו'כשאיתני הרשע היצריים שולטים בעולם, רק טבעי הדבר - אבוי - שהקורבנות הראשונים יהיו אלה המייצגים את הא-לוהי והטהור'.

אני סבור שהא-ל המסתיר פניו אינו הפשטה של תיאולוג וגם לא דימוי של משורר. הסתר הפנים הוא השעה שבה האיש הצדיק אינו מוצא שום סעד חיצוני, השעה שבה שום מוסד לא מגן עליו, השעה שבה נחמת השכינה הא-לוהית בתוך הרגש הדתי הילדותי נמנעת ממנו גם היא, השעה שבה הפרט יכול לנצח רק בתוך תודעתו שלו, הווה אומר - רק דרך הסבל; סבל במובנו היהודי המיוחד, שלעולם אינו נטען בערך הכפרה המיסטית על חטאי העולם. מצב הקורבנות בעולם השרוי בתוהו ובוהו - כלומר, בעולם שבו אין הטוב מסוגל לנצח - הוא מצב של סבל. הוא חושף א-לוהים שוויתר על כל גילוי שיש בו כדי לסעוד, ואשר קורא לבשלותו המלאה של האדם הנושא באחריות גמורה.

הא-ל המתגלה בשמים הריקים מהא-לוהות הילדותית, הוא מקור תביעת הצדק; הוא מי שמניע מבפנים את הרגשת האמת של דרכי, של היותי יהודי, ואת הנכונות לשחות נגד הזרם העכור של הרשעה הפושטת בעולם. אין שום סיבה בעולם להיות חלק מהטירוף היהודי של מאבק נגד כל העולם בשם האמת והטוב, אלא הסיבה הא-לוהית, דהיינו: האמונה העמוקה שזו תביעתו מאתנו - אמונה שכבר מזמן היא חלק מישותנו. כעת אין שום סיבה לרצות בטוב ולהילחם בעדו, שהרי אין זוכים עבור זאת בשום פרס, וגם אין סיכוי ממשי שהוא ינצח. זוהי בדיוק המשמעות של סיטואציית הסבל: לא רק הכאב, הנפשי והגופני, אלא גם הפיכת העולם לאבסורדי, כיוון שהמאבק לטוב נראה כמי שאינו מוביל לשום מקום. זו בדיוק - טוען לוינס - הנקודה בה נקרא האדם לאחריות גמורה, הנקודה בה מתאחדת האמונה בא-ל עם שאיפת הצדק ותחושת האחריות האנושית:

אבל הא-ל הזה, הא-ל המרוחק הזה - המסתיר את פניו ומפקיר את הצדיק בידי הצדק שאינו מנצח - פורץ מיד מבפנים. זוהי אינטימיות החופפת, מבחינת התודעה, את הגאווה שבהיותך יהודי, הגאווה שבהשתייכותך המסוימת, המוחשית, ההיסטורית - פשוט כך - לעם היהודי. 'להיות יהודי פירושו... להיות... שחיין החותר ללא הרף נגד הזרם העכור, המרושע של האנושות... אני מאושר על שאני שייך לעם האומלל מכל העמים שבעולם, עם שתורתו מגלמת את הנעלים והיפים שבחוקים ובתורות-המוסר'. קירבה עם הא-ל הנאדר נקנית בייסורים קשים. מתוקף השתייכותי לעם היהודי הסובל, הא-ל המרוחק הופך להיות א-לי. 'אני יודע עכשיו שאתה א-לוהי, שהרי אינך, אינך יכול להיות, א-לוהיהם של אלה שמעשיהם הם העדות האכזרית ביותר לכפירתם העיקשת'. סבלו של האדם הצדיק, הסובל למען צדק שאין בו נצחונות, הוא ההתגלמות החיה של היהדות.

האמונה בה', ההשתייכות היהודית כהרגשה טבעית וגאה, והשאיפה לעולם צודק ולחיים של צדק - דבר אחד המה. לכן דווקא הסבל התהומי, שאינו מותיר לי דבר ברגעיי האחרונים, למעט עצמי וריבונו של עולם - חושף את שורש האמונה הנטוע בעצם היותי יהודי שהפנים הפנמה של נצח את התביעה הא-לוהית לטוב ולצדק, שהיא המשמעות העמוקה של הברית בין ה' לישראל, ומוכן לשחות בשמה כנגד העולם כולו.

ג. הא-ל שבדיבור והא-ל שבהיסטוריה

מניין צומחת האמונה בא-ל המסתיר את פניו לגמרי, ושאם גם בעומק הרשע אינו מגיב, כבר אי אפשר לצפות להתערבותו? לפי דברי לוינס ולפי תפילתו של יוסל רקובר, נקודת האמונה היא נקודה קמאית יותר, שאינה תלויה בהתגלותו של רבש"ע בהיסטוריה, ואינה זזה ממקומה כשהא-ל אינו מציל או מנחם. ובכל זאת: האם אנו זקוקים למיסטיקה כדי להבין את הארתה של אותה נקודה, או שמא אפשר להבין את הקרקע עליה היא צומחת מתוך התבוננות בהוויית החיים היהודיים עצמם?

מכתבו של יוסל רקובר נותן לשאלה זו מענה, שלא תמיד עמדו על מרכזיותו בהבנת הטקסט כולו.[3] בקריאת שמע אנו אומרים:

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ (דברים ו', ה-ו).

הפסוק הראשון הוא תביעתו של הקב"ה לאהוב אותו; בפסוק השני הוא מצווה אותנו להניח את התורה על לבנו. האמונה הילדותית מתייחסת לאהבה רק במונחי הנוכחות הא-לוהית הישירה בהיסטוריה והשגחתו הפרטית: ה' מרחם, מעניק, גואל - ואנו אוהבים אותו על שום התגלותו אלינו במציאות. אך ה' מתגלה גם בתורה, ולאמתו של דבר: זו התגלותו העיקרית. התורה היא עצם חייו של יהודי, ובה מתגלה לו ריבונו של עולם. ככל שהדברים מונחים יותר על לבנו, כך גדלה הזדהותנו עמם ועם נותנם, וממילא גדלה אהבתנו אליו. וככל שה' המתגלה בתורתו קרוב אלינו יותר, ואילו ה' המתגלה דרך המציאות מסתיר פניו ומתרחק, הולך וגדל הפרדוכס שמביע יוסל בתפילתו. לוינס מקשה על מקור האמונה כפי שהקשינו אנו:

כלום מדובר בקונסטרוקט מטפיסי, ב'קפיצת מוות פרדוקסלית', salto mortale בנוסח קירקגארד?

והוא משיב:

אני סבור שההיפך הוא הנכון: קלסתרה הייחודי של היהדות מתגלה כאן - היחס בין א-לוהים לאדם אינו התלכדות רגשית באהבתו של א-ל שהתגלם בבשר-ודם, אלא קשר רוחני בתיווך התורה. הדיבר, דיבר ערטילאי ולא מגולם, הוא בדיוק זה שמבטיח א-לוהים החי בתוכנו. הביטחון בא-לוהים שאינו בא לידי ביטוי בשום סמכות ארצית אינו יכול להיסמך אלא על ההוכחה הפנימית ועל הערך שבתורה. לכבודה של היהדות ייאמר, שאין כאן שום ממד של עיוורון. ומכאן נובע המשפט הזה של יוסל בן דוד - גולת הכותרת של כל המונולוג - שכל התלמוד מהדהד ממנו: 'אני אוהב אותו, אבל את תורתו אני אוהב יותר. וגם אילו התאכזבתי ממנו, את תורתו הייתי מקיים'... זהו ביטחון [בא-ל ובצדק היהודי, ת"ג] שאינו נשען על ניצחון של שום מוסד, הוכחה פנימית למוסר שהתורה מביאה איתה. מסע קשה, גם להלכה וגם למעשה, שאינו מותיר עוד מקום לשום תהיות.

ד. א-לוהי הנקמות תובע צדקה וחסד

הפרדוכס הקיומי של אמונה בא-לוהי התורה הנמנע מלקיים בעצמו את תביעתו בהיסטוריה - פרדוכס שממנו בוקעת דבקות בתורת א-ל שהיא גדולה אפילו יותר מהדבקות בא-ל עצמו - מצמיח פרדוכס נוסף, מטריד לא פחות: התורה משרישה בנו את האמונה בצדקה ובחסד ואת השאיפה והחתירה לטוב, אך א-לוהי התורה מתגלה לנו בהיסטוריה כא-לוהי נקמות, בזעם ובדין; וביטוי לכך יש גם בתורה עצמה, שתביעותיה נוקשות ודינה חמור. ליוסל רקובר אין תשובה תאורטית לפרדוכס הזה; הוא פשוט מציע לנו להתבונן בהיסטוריה. הנצרות, שהציעה א-ל מלטף, לא-תובעני, הפכה לדת של נקמה ודם, ואילו היהדות, המציבה תביעה א-לוהית נוקשה - דורשת צדקה וחסד. האדם הנושא בכל האחריות על כתפיו, ואינו מותיר אותה לא-ל, יכול לתבוע מעצמו ומהעולם צדק. אפילו מהא-ל הוא יכול לתבוע זאת, אחר שוויתר על כל תביעותיו ממנו:

א-לוהים מסתיר את פניו כדי לדרוש מן האדם הכול, וזאת דרישה על-אנושית בעליל. א-לוהים ברא אדם המסוגל לענות, מסוגל לגשת אל א-לוהיו כנושה ולא תמיד כחייב - כלום אין זו גדולה א-לוהית באמת? הנושה, אחרי הכול, הוא בעל אמונה מובהק, אבל הוא גם זה שאינו נכנע להתחמקויות של החייב. המונולוג שלנו מתחיל ונגמר בסירוב הזה להיכנע. האדם המסוגל לשים מבטחו בא-לוהים-נעדר הוא גם האיש הבוגר המודד את חולשתו שלו: המצב ההירואי שבו הוא נתון הופך את העולם ליקר-ערך, אך גם מסכן אותו עצמו. האדם הזה הבשיל בזכות האמונה שמקורה בתורה, והוא קובל בפני א-לוהים על גדולתו המופרזת ועל דרישותיו המוגזמות.

נמצא שהסבל הנורא בשואה מזמין את הבשלתם של היסודות העמוקים של אמונת ישראל, אמונה שיסודה בתורה ובתביעה המחנכת שהיא מטילה עלינו. היהודי, שאינו תלוי עוד ברבש"ע, שהסתיר פניו הימנו, מתמלא באחריות א-לוהית כלפי העולם. מנקודה זו באה התביעה כלפי שמיא לעולם אחר, אבל מאותה נקודה עצמה באה גם הנכונות להתמסרות מלאה, שהרי היא זו הזועקת מתוך האהבה הגדולה לא-לוהים של יוסל, היהודי האולטימטיבי. זו אהבה תובענית, אהבה שאינה תלויה בדבר:

א-לוהים חייב לגלות את פניו, הצדק והכוח חייבים להתלכד, מוסדות הצדק חייבים להתקיים בעולם הזה. אבל רק אדם שזיהה את פניו המוסתרים של א-לוהים יוכל לתבוע את חשיפתם. באיזו דיאלקטיקה רבת-כוח נוצק השיוויון בין א-לוהים לאדם בתוך-תוכה של הדיספרופורציה ביניהם!

...זהו הומניזם מלא וחמור, קשור באהבת-א-ל קשה! ולהיפך: אהבת הא-ל חופפת את רוממות האדם! א-ל אישי, א-ל יחיד - אלה אינם מתגלים לעיני הצופה כמו תמונה בחדר-חושך! הטקסט שהערנו עליו כאן מוכיח כיצד האתיקה וסדר העקרונות בונים יחס אישי ראוי לשמו. לאהוב את התורה יותר משאוהבים את א-לוהים, פירושו בדיוק להגיע אל א-לוהים אישי שנגדו אפשר להתקומם, כלומר - שלמענו אפשר למות.

האמונה שמצייר לוינס היא אמונה שבה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" כפוף ל"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". אין זו אמונה חסידית נאיבית - אמונה ילדותית, בלשונו של לוינס. אין זו ההתרפקות של "אבא תרחם" ושל "טאטע זיסע", אלא אהבה רצינית ביותר, שמשמעותה העיקרית היא האחריות שהיא מולידה בעומק הלב, אחריות של יהדות, ששורשה העיקרי - תורה:

רב הונא ורב ירמיה בשם רבי שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקב"ה על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר 'על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי' (ירמיהו ט', יא-יב): על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, אין כתיב כאן, אלא 'על עזבם את תורתי'.

רב הונא ורב ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמרי: כתיב 'אותי עזבו ותורתי לא שמרו' (שם ט"ז, יא), הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, השאור שבה [נוסחה אחרת: המאור שבה. ת"ג] היה מחזירן למוטב (איכה רבה מהד' בובר פתיחתא ב ד"ה רבי אבא).

יהי רצון שנזכה בזמן מתן תורתנו לדבוק בו יתברך ולשמור את תורתו. חג שמח.


[1] כל הציטוטים בשיעור מתוך: צ' קוליץ (תרגום: עדה פלדור), יוסל רקובר מדבר אל א-לוהים, תל אביב תשס"ה. מאמרו של לוינס נדפס שם, יחד עם מכתבו של יוסל. בהוצאה זו תוכלו למצוא גם את הסיפור המלא ומאמרים נוספים.

[2] במכות פ"א מ"י איתא "חובלנית". הערת העורך.

[3] בכמה מקומות בהם הודפס המכתב גם נשמטו קטעים הנוגעים לכך.